כנס עולמות 2016

תודעת שירות

מאת: טל שטיין

זאת הייתה הרגשה נחמדה שעברה על קליאו, ההרגשה שהוא מסתדר במקום העבודה שלו כמו שצריך.

הוא הרגיש שהוא סוף סוף מראה מה הוא שווה בעבודה שלו. הוא הפסיק להעמיד פנים שהוא חולה כשלא היה לו חשק לעבוד, הוא הגיע כל יום, נתן עבודה, ולא התלונן – אפילו בפני עצמו. כל הפסקה – בוקר, צהריים, ערב – הוא ישב עם החברה הכי טובה שלו בעבודה, פרתנה, אכל וצחק על השטויות שהם עושים כל היום, חזר הביתה, אכל דמוי שוקולד בהתקף זללנות משחרר, ובהה במסך הביתי שהציג את החלל שבחוץ עד שנרדם.

"אתה מבין, הנותן-מענה כבר יודע הכל עכשיו", הסבירה פרתנה, לועסת ומצביעה כלפיו עם המזלג שלה.

"מה זאת אומרת, הכל?"

"הכל הכל. אם הנותן-מענה ענה לך על השאלה, אף בן אדם אצלנו לא ייתן לך תשובה יותר טובה. מה שהם יבדקו בחצי שעה, הוא ידע לפניהם, תמיד."

"אז איך אנשים מגיעים אלייך?"

"אנשים מגיעים אליי," היא ענתה, לועסת ומהורהרת, "כשהם לא מסתדרים עם הנותן-מענה. או שהם מתבלבלים בפרטים של עצמם כשהמכונה שואלת אותם, או שהשאלה שלהם לא מסודרת מספיק. אבל אתה יודע מה?"

"מה?"

"זה פחות או יותר הכל. האינסטינקט לקבל מענה אנושי תמיד, התסכול מול המכונה, הולך ונעלם. אם אדם התקשר כי הוא התבלבל במתן הפרטים שלו, כל ההבדל הוא שאני שואלת טיפה יותר לאט מה המספר מערכת שלהם. בסך הכל אני מזינה את מה שהם רוצים, מסתכלת, ומקריאה. המחשבה שהם חושבים שאני מפעילה כשאני נותנת את התשובה היא לא מחשבה, היא בסך הכל דיקציה, לסדר את המשפט יפה לפני שאני מקיאה אותו עליהם, מבין?"

קליאו הנהן קלות בזמן שהוא לעס בעצמו. היום הוא בחר דמוי-צלי בקר עם חסת מבחנה. לפעמים אנשים התלוננו שהאוכל שלהם מעולם לא נגע באדמה אמיתית לרגע לפני שהגיע אליהם, אבל הוא אישית לא הבין את הבעיה. היה לו טעים.

"ואת אומרת להם את זה?"

"מה?"

"שבעצם אין טעם שהם יפנו אלייך, אין טעם שהם יפנו לבן אדם. המכונה כבר יודעת והמכונה יותר מהירה והמכונה גם לא מתבלבלת. היא לא, נכון?"

"סיכוי אפסי. גורם אנושי מתבלבל באחד לעשרת אלפים, המכונה מתבלבלת באחד למספרים דמיוניים ובדרך כלל מתריעה על כך למערכת במקום לתת מידע שעשוי להיות שגוי" פרתנה ציטטה במקצועיות, מניחה את המזלג בצד ומקנחת את הפה במפית.

"אז באמת הנותן-מענה עדיף" אמר קליאו לאט, מסיט את מבטו ממנה ומסתכל על הקפיטריה הומת האדם מסביבם. "ואתם אומרים להם את זה, אמרנו?"

"אה, ברור שאנחנו אומרים להם – רק שתדע שיכולת לקבל את אותה תשובה מהנותן-מענה בפחות זמן ובכל שעה ביממה, אדוני – אנחנו מסיימים ככה כל שיחה. תמיד נשאלת השאלה בלב, למה התקשרת בכלל" פרתנה צחקקה, ושניהם קמו ונפרדו לעבודותיהם השונות.

 

קליאו, כמו פרתנה, עבד בשביל מגידו יוניברסל – תאגיד עצום שחבק את מערכת השמש והתעסק בקידוחים, חקר, זיקוק, ייבוא, ייצוא, שינוע וכמו שהוא סיכם כשהסביר להוריו לפני שעזב – "פחות או יותר כל השאר". מקום עבודתם היה הירח אירופה, שבו מגידו היו הממשלה היחידה, כפופה עקרונית לאו"ם אבל אוטונומית בכמעט כל דרך. העובדים היו אזרחי התאגיד לכל דבר, תלויים בהם לחלוטין לסניטציה, חשמל, מים ותזונה. מגידו לא נתנו לדבר לעלות לעובדים שלהם לראש, כמובן – האורות נכבו אוטומטית בשעות קבועות, בהתאם למשמרות השונות, וכל שימוש שנחשב "מיוחד" בחשמל היה צריך לעבור אישור של מחלקת תקציבים.

לכן כשיחידת המגורים של קליאו פעמה בצליל נעים והודיעה שיש לו שיחה נכנסת מכדור הארץ, הוא הרים את גבותיו, ולפני שענה הקיש על הנותן-מענה בסלון. הנותן-מענה זמזם כדי להודיע שהוא מוכן.

"קליאו לוונטיס, פקיד הזמנות ורכש 122839R, מי מתקשר אליי, למה, ומאיפה בכדור הארץ?"

המכשיר ענה כמעט מיד.

"מר וגברת לוונטיס נקודה. סיבות אישיות נקודה. צפון אמריקה נקודה."

קליאו הרים את גבותיו עוד יותר.

"מה הסיבה, שוב?"

"סיבות אישיות נקודה.", ענה המכשיר בשנית.

קליאו הרגיש דאגה מזדחלת לגבו, והנחה את יחידת המגורים לענות לשיחה. אמא ואבא שלו לא התקשרו חוץ מהשיחה החודשית – חודשים ארציים, כמובן – הרגילה שהיה זכאי לה מתוקף תפקידו, וזו הייתה רק לפני שבועיים. מה גם שככל שהוא ידע, הם עדיין גרו בבית הישן באזור החלוקה הים תיכוני.

"הלו?"

"קליאו?"

זה היה אביו של קליאו, וקליאו הרגיש צמרמורת בגבו. אמו של קליאו תמיד התחילה את השיחה. תמיד.

"היי אבא, מה נשמע?"

"בסדר, אתה שומע אותי טוב?"

אמנם היה רעש סטטי קל, אבל קליאו התעלם מכך. הוא בלע את הגוש שהרגיש בגרון, "שומע מצוין, אבא."

"יופי," ענה אביו, "יופי." כאן קליאו כבר ידע שמשהו לא בסדר בכלל. אבא שלו מעולם לא דיבר לשווא.

"קליאו, ישנה בעיה עם אמא שלך." נאנח אביו, כאילו הוקל לו, בעוד מתחו של קליאו רק מתגבר.

"מה זאת אומרת?"

"אה, הרופאים קוראים לזה… ניאו-צפדינה, אני חושב. זה מעין חוסר בויטמינים."

"אוקיי, חוסר בויטמינים, אז הם… נותנים לה עוד ויטמינים? מה קורה בדיוק?"

"זאת הבעיה, אתה מבין," אביו הסביר, בקול שקט ורגוע, כמו שמדברים לכלב עצבני,

"הגוף שלה כבר לא סופג את הויטמינים האלו כל כך טוב. הם אומרים שאולי העבודה במכרות, והגיל…"

המכרות, כמובן. זה שעברת למשרד לא יעזור להורים שלך אם הם נשמו אוויר רעיל רוב חייהם.

"אז מה… מה עושים?" קליאו הרגיש שיחידת המגורים נסגרת עליו לאט לאט. הקירות הלבנים-שמנת, מיטת היחיד הסטרילית, המסך הביתי שהציג את זמן השיחה וקליטה טובה מול כדור הארץ.

"העבודה שילמה על נסיעה בשבילנו לצפון אמריקה, לכל מיני בדיקות של מומחים. כרגע הם אומרים שהם צריכים פשוט לצפות בה כמה זמן, לראות מה עובר על הגוף שלה, אז אין עדיין… אין עדיין…" אבא שלו גמגם פה, מעין חולשה מתגנבת לקולו.

"אני מבין." קליאו אמר, מעין אבן שוקעת בתוכו. "אין להם עדיין תשובה לכאן ולכאן."

"כן, בדיוק", ענה אביו, קצת מהר מדי. "אז הם אומרים, וגם אני אומר – אין לנו מה לדאוג אם הם לא חושבים שצריך בכלל לדאוג עדיין, אתה מבין?"

"כן, בטח, ברור", קליאו השתדל לחייך קצת, כדי שאבא שלו ישמע זאת בקול שלו.

"אז פשוט… התקשרתי כדי שתדע, אוקיי?" קליאו יכל לשמוע את ההיסוס בקול, את השבירות. הוא לא רוצה לבקש שאני אבוא עדיין, זה עוד לא גרוע מספיק. הוא עוד לא מפחד מספיק.

"אוקיי, אבא. יהיה בסדר, נכון?"

"כן, כן, נקווה שכן" אבא שלו ענה, ונשמע קצת יותר יציב. "איך איתך?"

 

**

 

באותו לילה קליאו שכב על גבו, לאחר מקלחת ארוכה במלתחות המחלקתיות, שבמהלכה בהה בדמוי-שיש מולו והרהר על כלום. מחשבות שווא על אמא שלו – אמא שלו, שפעם הכניסה אותו לחליפת המגן שלה כי הוא התלונן שמשעמם לו ביחידת החינוך לזאטוטים, ושהוא רוצה לראות את העבודה שלה. יום שלם הוא בילה בחיקה, מסתכל דרך הרשת הצפופה של המגן בלבה הזורמת, מתכות יקרות שזוהרות בירוק וכחול, ואוזניו התמלאו בצלילי רעש מכונות וצעקות פועלים. הוא לא הרגיש צורך להתלוות אליה שוב לאחר מכן, אבל הזיכרון נשאר בו – קצת מעניין, קצת זר.

הוא בהה בתקרה, והמסך הביתי הזיז את התצוגה לשם, מראה תצלום מושלם של השמיים מעל, שחורים ומלאים בנקודות. מחשבה קטנה עברה בראשו, אם אחד מאותם כוכבים הוא כדור הארץ, ואמא שלו ואבא שלו נמצאים שם, זרים באזור החלוקה הצפון האמריקאי, שניהם קטנים קטנים ומלאים דאגות. כמובן שזאת הייתה שטות, וכדור הארץ היה בחלק אחר של השמיים בכלל, אבל אותה מחשבה מילאה אותו בעצב סתום, ששוב העבודה תהיה זרה לו, שוב הוא ירצה רק לחזור הביתה. לבסוף ניסה להכריח את עצמו להירדם כדי להפסיק לדאוג, אבל הצליח רק להירדם.

 

"הכל בסדר איתך?" פרתנה שאלה, בהפסקת הבוקר למחרת. הבקרים באירופה היו, מכורח המציאות, מדומים לחלוטין, אבל זה לא מנע מקליאו להרגיש כאילו השמש המלאכותית שמאירה עליהם בהירה מדי היום.

"כשאני שואל את הנותן-מענה למה אושר דבר מסוים, והוא עונה לי שמ'סיבות אישיות'-" הוא התחיל, מהוסס. להפתעתו, פרתנה צחקה.

"יכלת לשאול את הנותן-מענה את זה." היא אמרה בניצחון. "אתה מבין, זה כל העניין. הוא לא נותן תשובות סתם, אתה לא צריך אדם שירחיב לך עליהן, כי מאחורי כל תשובה שהוא נותן יש הסבר מפורט ומנומק אם רק תשאל. אני, לצורך העניין, אצטרך לבדוק בדיוק על מה דיברתם, לחקור קצת, ואם זה קשה מדי אז להעתיק מהמערכת."

"להעתיק מהמערכת?" קליאו הרגיש שהוא אוחז במזלג שלו חזק מדי, והניח אותו על השולחן בזהירות לפני שהסתכל שוב על פרתנה.

"אמרנו שאם מישהו מתקשר אליי, זה פשוט כי הוא לא הסתדר עם הנותן-מענה – אבל לי אין שום בעיה עם הנותן-מענה, ולמה שאני לא פשוט אשאל אותו? התשובה תהיה אותו דבר, תמיד, פשוט זה יותר קל." פרתנה חייכה, עד שהרימה את מבטה מדמוי-הטוסט שהחזיקה וראתה את הבעתו של קליאו.

"מה קרה?"

"אבל מה אם אני רוצה לדעת פשוט מי נתן את האישור? בשם מי הנותן-מענה נותן את התשובה הזאת?"

פרתנה עיקמה את האף, וחשבה זמן רב לפני שענתה.

"כעיקרון הוא אמור לתת תשובה גם על זה, אבל כאן זה כבר תשובות יותר סתומות. הוא יוכל להגיד לך מאיפה האישור הגיע, מאיזו מחלקה, ולהקריא לך מה הנימוק לתשובה שהם נתנו. אבל המערכת לא נכנסת לאנשים ספציפיים, כי זה כבר לא רלוונטי…"

"למה לא רלוונטי?" קליאו הרגיש שהוא מרים את הקול טיפה יותר מדי, והוריד אותו שוב, הדמוי-טוסט שלו שכוח דקות ארוכות מולו. "למה שאני לא אוכל לדעת מי האדם מאחורי זה?"

"זה כבר המבנה הארגוני, אני מניחה שאם אתה חייב לדעת הרכב של מחלקה מסוימת ואולי מי טיפל במשהו מסוים זה כבר יצטרך לעבור דרך המנהלים שלך וכדומה – אתה יכול לנסות את מזלך מול הנותן-מענה, אבל תבין שכאן הטריטוריה קצת יותר אפורה."

שבועיים לאחר מכן, קליאו קיבל שוב שיחה, הפעם במסגרת השיחה החודשית. ליבו הלם במהירות, והוא ענה.

 

"אבא?"

"היי, קליאו".

אבא שלו נשמע זקן יותר מבפעם הקודמת – לא, עייף יותר. קליאו הרגיש את הגוש המוכר בגרונו, ובלע.

"מה, מה נשמע?"

"היא מתדרדרת." אבא שלו ענה, בניסיון לא להפגין רגש. קליאו שמע דמעות בקולו, דמעות וכאב.

"הרופאים אומרים שבקרוב כבר נצטרך לחשוב לא על שיקום, אלא… רק האטה של זה. של המחלה."

 

שעות לאחר מכן, קליאו עדיין היה ער, הרבה אחרי כיבוי אורות. אבא שלו לא ביקש שיבוא, עדיין לא, אבל הוא ידע שזה יבוא בקרוב. גם אם לא בפה מלא, אבא שלו יבקש, והוא ינסה.

כעקרון, על פי החוזה שלו מול מגידו, אין לו שום אפשרות לחופשה למעט החופשה השנתית, אלא אם כן קרוב משפחה מת. לא גוסס, לא מבקש את קרבת יקיריו על ערש דווי. מת. אבל הוא ינסה. הוא הרגיש סגור בתוך היחידת דיור שלו, קבור בקרח הלבן של אירופה.

הוא חלם באותו לילה חלום נורא. הוא חלם שאמא שלו מתקשרת, קולה צרוד מרוב תרופות ונוזלים שעירו לתוכה, והיא מתחננת אליו שיחזור, שרק יבוא אליה, רק יחזיק את ידה. הוא חלם שהוא כלוא, יד עצומה מחזיקה אותו במקומו, רחוק-רחוק, בזמן שהוא מתנגד, צועק, וקולו נעלם בחלל האדיר והריק.

 

שבוע לאחר מכן, יחידת המגורים הודיעה לו שבוצע ניסיון ליצור קשר קולי איתו, אך אושרה הודעת טקסט בלבד.

"היא ביקשה אותך."

 

**

 

"קליאו לוונטיס, פקיד הזמנות ורכש 122839R, האם התקבלה בקשה ליצירת קשר קולי ביחידת המגורים שלי?"

"כן נקודה." המכשיר זמזם מייד.

"האם אושרה?"

"לא נקודה."

"מדוע?"

המכשיר זמזם מספר שניות, ואז ענה.

"לא התקבל אישור ממחלקת תקציבים נקודה. הבקשה לא ענתה על הגדרות מקרה חירום שמצריך מענה קולי נקודה."

"והבקשה הקודמת, היא כן ענתה על ההגדרות? למה?"

"הבקשה הקודמת לקליאו לוונטיס פסיק פקיד הזמנות ורכש 122839R פסיק ציינה מידע חדש אשר עונה על הגדרות מקרה חירום נקודה. בקשה חדשה מציינת רק המשך למידע קודם אשר בפני עצמו לא עונה על הגדרות מקרה חירום לכן לא אושרה נקודה."

קליאו הרגיש את עור פניו מתחמם, והניח את שתי ידיו לפני המכשיר.

"ומי אחראי על מתן האישור הזה?"

"מחלקת תקציבים נקודה." זמזם המכשיר מייד.

"כן, אבל מי במחלקת תקציבים?"

המכשיר זמזם קלות, ואז השיב, קליאו דמיין שבעוינות מסוימת,

"אנא שאל בשנית בצורה יותר מפורטת נקודה."

"מי האדם האחראי בתוך מחלקת תקציבים," הטעים קליאו, "שבחן את המידע והחליט שאכן אין מדובר במידע המצדיק שיחה קולית?"

המכשיר זמזם ארוכות לפני שלבסוף פלט,

"ארגוס פגוניס פסיק רכז תקציבים פרטיים M9872 נקודה."

 

קליאו ישן שינה טרופה באותו שבוע, וקם בכל בוקר חסר שקט. הוא ענה לאביו בשתי שורות קצרות, כמעט חורג מכמות התוים הקטנה שמותרת לשליחה ללא אישור מיוחד, וניסה לדחוס ביחד התנצלות כנה על כך שלא יכלו לדבר קולית, דרישה בשלומם של הוריו ועדכון קצר שהוא בסדר בבת אחת. הוא אכל את ארוחותיו בלי להרגיש בטעמן, ורק הנהן בחוסר עניין בתגובה לבדיחותיה של פרתנה. הוא עבד על טייס אוטומטי, ורק המתין לעדכון נוסף מהבית.

והעדכון לא איחר לבוא. הוא קיבל הודעת טקסט נוספת, שוב במקום שיחה קולית שנדחתה.

"בבקשה בוא."

 

"קליאו לוונטיס, פקיד הזמנות ורכש, 122839 “R
המכשיר זמזם כדי להודיע שהוא מוכן, וקליאו נשם עמוק. כיבוי אורות כבר היה כבר לפני זמן רב, אבל הנותן-מענה היה זמין תמיד.

"האם הבקשה האחרונה לשיחה קולית שהתקבלה אצלי נדחתה מאותה סיבה כמו הבקשה הקודמת?"

"כן נקודה."

"האם על ידי אותו אדם?"

המכשיר זמזם לרגע, ואז ענה.

"כן נקודה."

"ואם," קליאו אמר, מרגיש כבדות בליבו, "אגיש בקשה לחופשה מסיבת מחלה במשפחה, מול מי תיבדק האפשרות?"

"תוכל לבדוק מול נותן-מענה נקודה."

"לא. מול מי הנותן-מענה יבדוק?"

המכשיר זמזם קלות ואז ענה,

"ארגוס פגוניס פסיק רכז תקציבים פרטיים M9872 נקודה."

אותו אדם. קליאו הרגיש שוב שפניו מתחממות קלות, והרגיש מגוחך שהוא נתון למרותו של אדם שמסתתר מאחורי מכונות.

"ואם אבקש לפגוש אותו כדי לדון בבקשתי אישית?"

"הדבר אינו רלוונטי נקודה."

"מה זאת אומרת? אני רוצה לפגוש אישית עובד אחר בנוגע לעניין מסוים, ולא דרך מכונה. האם הדבר ניתן?"

כאן המכשיר זמזם ארוכות, ואז השתתק למספר דקות, ולבסוף כשקליאו התחיל להרגיש שמשהו אולי התקלקל במכשיר, הוא פלט:

"האפשרות ניתנת באישור חריג ממנהל נקודה. באם מנהל יזין את אישורו מערכת נותן-מענה תעודכן על כך ותנחה את קליאו לוונטיס פסיק פקיד הזמנות ורכש פסיק 122839R בנוגע להגעה למשרדו של הגורם הרלוונטי פסיק כמו כן תאפשר גישה לאותו אזור נקודה."

"הגורם הרלוונטי? והגורם הרלוונטי הוא מי שבודק את הנושא הזה, כן?"

"כן נקודה."

“אותו מר ארגוס פגוניס."

המכשיר זמזם במשך דקה, ולבסוף ענה,

"ארגוס פגוניס פסיק רכז תקציבים פרטיים M9872 הוא הגורם הרלוונטי נקודה."

 

**

 

"אני צריך, אה, לבקש ריאיון עם עובד בשם ארגוס פגוניס."

קליאו עמד בפתח המשרד של הבוס שלו, וחכך בידיו. אמנם הם לא היו רשמיים ביניהם ולא היה שום צורך לקרוא לו אדוני, אך במרוצת השנים הם החליפו מילים פנים לפנים אולי עשר פעמים. תהייה חלפה במוחו של קליאו, בזמן שצפה בבוס שלו בעבודתו, אם הממונה הישיר שלו זוכר בכלל איך הוא נראה.

"פגוניס? מי זה?" הבוס שלו הרים את ראשו מהטבלאות שבהן התעמק, וצמצם את עיניו כלפי קליאו.

"כן, הוא אה… רכז תקציבים פרטיים. אני צריך לדבר איתו."

"אבל בנוגע למה?" הבוס שלו פרש את ידיו ואז הציע לקליאו לשבת. הוא התיישב מולו, עדיין חוכך בידיו.

"ישנה בקשה שלי שאני רוצה לדון לגביה איתו באופן אישי." אמר קליאו, מהוסס, והרים את מבטו.

"הבנתי."

המנהל של קליאו התרומם משולחנו והסתובב מעט במשרדו, והביט סביב.

"קליאו, אתה מבין איך המבנה הארגוני של החברה הזאת עובד?"

"אמ, כעיקרון כן…" קליאו גמגם.

"החברה הזאת מורכבת מענפים, אשר בתורם מורכבים ממדורים, אשר בתורם מורכבים ממחלקות." דיקלם המנהל שלו, כמעט לא מתייחס לתשובתו.

"אם גורם אחד בחברה זקוק לגורם אחר, הוא אינו זקוק לבן אדם מסוים שמחזיק את כל הכוח. אתה מבין, הוא בסך הכל זקוק למחלקה מסויימת, למדור מסוים, אולי אפילו לענף מסוים. אבל בשום שלב אין לו צורך באדם. בכל מחלקה ומחלקה ישנם אנשים מצוינים שעובדים ביחד, ופונים אליהם בתור גוף והם גם נותנים מענה בתור גוף. אתה מבין לאן אני חותר?"

"כן, אני מבין, אבל…" קליאו ניסה להתגבר על ההיסוס שבקולו, אך המנהל שלו קטע אותו.

"אבל מה? איך המצב הזה שונה?"

"זה מצב שבו תשובת המחלקה שאני מקבל מהנותן-מענה לא ברורה לי מספיק, ואני מעדיף לדבר עם האדם האחראי." פלט קליאו, והתפלל שניסח את עצמו כמו שצריך.

המנהל שלו הנהן לאיטו. "לא מקבל תשובה מספקת מהנותן-מענה. הבנתי. ומחלקת המענה האנושי… אני מניח שהם לא יידעו יותר טוב מהנותן-מענה, הממ?"

קליאו בלע רוק. "כן, בדיוק."

הבוס שלו הניח את ידיו על השולחן ונאנח. רטט עצבני עבר באצבעותיו של קליאו, והוא ידע שאין סיבה אמיתית שהבוס שלו ירשה זאת. הוא יכל לומר לו שהתשובה של הנותן-מענה היא התשובה וזה הכל. הוא כמעט נשבר כשהבוס שלו הישיר אליו מבט וענה,

"מאושר, קליאו, אבל אני רוצה שתכתוב לי בצורה מפורטת לאחר מכן על מה דיברתם ובאיזה אופן הנותן-מענה לא עזר לך בנושא, בסדר? זה לא רק בשבילך, זה כדי לשפר את המערכת בשביל כולם."

"אני מבין," אמר קליאו והתרומם. "תודה."

 

**

 

ליבו של קליאו הלם במהירות בזמן שהוא הלך במסדרונות הלא מוכרים של הצד התאגידי של הקומפלקס, הצד שייצג את מגידו בתור גוף. כל הדלתות שבמצב רגיל לא היו מאפשרות לו גישה נפתחו בדממה, ונותן-מענה שמצא במסדרון הכווין אותו למשרדו של פגוניס בגרעין Y, המפלס הירוק. הוא מצא את עצמו לבסוף מול דלת מסומנת בירוק, ונעזר בנותן-מענה לצידה אשר הכווין אותו לדלת השלישית מימין.

הוא נכנס במהירות, במעין הרגשה מוזרה שעליו לעשות זאת מהר לפני שמישהו ישים לב שהוא לא שייך. הוא עבר את הדלת הראשונה, השניה, והגיע לשלישית. על הדלת היה שלט שהצהיר בפשטות על משרדו של ארגוס פגוניס, רכז תקציבים פרטיים M9872.

הוא היסס, ואז דפק בדלת.

להפתעתו, הוא שמע זמזום ונותן-מענה אשר היה משמאל לדלת פלט,

"העובד הרלוונטי למשרד זה אינו נמצא כרגע נקודה. נא לחזור בשעות הקבלה או להשאיר הודעה נקודה."

"מתי העובד צפוי לחזור?" שאל קליאו.

"העובד הרלוונטי למשרד זה הינו בהפסקה לא מוגדרת נקודה. בהתאם לכך אין כרגע צפי לחזרה נקודה."

"הפסקה לא מוגדרת? מהן שעות העבודה שלו?"

"שעות העבודה של העובד הרלוונטי הינן בין שמונה בבוקר לחמש בערב נקודה."

קליאו הרגיש חשד מוזר מתגנב לראשו, ושאל בהיסוס,

"מתי… מתי העובד הרלוונטי, ארגוס, התייצב למשמרת?"

המכשיר זמזם קלות,

"לפני שש מאות שבעים ושניים ימים בשעה שבע חמישים וחמש נקודה."

קליאו הרגיש מבוכה קלה, ותהה אם המכשיר מקולקל.

" אם ככה, מי מטפל בתקציבים?"

"מחלקת תקציבים נקודה." המכשיר ענה מיד.

"ובתוך מחלקת תקציבים, מי מטפל בתקציבים פרטיים?"

"ארגוס פגוניס פסיק רכז תקציבים פרטיים M9872 נקודה."

"ואיפה ארגוס כרגע?"

המכשיר השתתק למשך דקה, ולבסוף ענה,

"לא ידוע נקודה."

"האם מישהו אחר מטפל במטלות שבאחריותו?"

"כן נקודה."

"מי?"

"מחלקת תקציבים נקודה."

"מי במחלקת תקציבים?" כאן קליאו הרגיש שהוא באמת מבולבל וכבר קצת כועס, וניגש לכל הדלתות באותו צד, וניסה לפתוח אותן, אחת אחת. כל הדלתות היו נעולות, והוא פנה לצד השני. "האם זה מי שעובד כאן? או כאן?" הוא טלטל את הידיות, ואף אחת לא נפתחה.

"מחלקת תקציבים נקודה."

קליאו ויתר על הדלתות, וגירד בראשו, ולבסוף הישיר מבט לנותן-מענה בקיר.

"האם ישנו גורם כלשהו שמסוגל להשתלט על תחום האחריות של מחלקה… בהיעדרה?"

"כן נקודה."

"מי?"

"מערכת נותן-מענה נקודה."

"מה?"

קליאו בהה בקיר, כמו מוכה ברק.

"מערכת נותן-מענה מטפלת במטלות השוטפות של ארגוס פגוניס פסיק רכז תקציבים פרטיים M9872 בהיעדרו פסיק וכן במטלות של 7 עובדים נוספים זה שש מאות שבעים ושניים ימים נקודה"

קליאו הרגיש חרדה מזדחלת בגבו, וניסה לנסח תגובה במשך כמה דקות עד שלבסוף פלט,

"האם ישנו גורם כלשהו בחברה אשר מודע לכך? יש לך איך לבדוק?"

המכשיר פלט זמזום במשך כמה דקות ולבסוף השיב,

"לא נקודה. לפי בדיקה שגרתית שבוצעה לפני חמישה ימים נקודה. עתידה להתבצע בדיקה נוספת עוד יומיים נקודה."

"נותן-מענה, האם אוכל לקבל חופשה לכדור הארץ, כדי לבקר את אמי הגוססת?"

רטט עצבני עבר באצבעותיו של קליאו בעודו מחכה בזמן שהמכשיר זמזם ואז שתק וזמזם שוב במשך דקות ארוכות.

"קליאו לוונטיס פסיק פקיד הזמנות ורכש 122839R האם מסרת מידע כלשהו לגבי שיחתך עם מערכת נותן-מענה היום?"

"לא," קליאו בלע גוש בגרונו. המכשיר זמזם שוב, ואז ענה,

"קליאו לוונטיס פסיק פקיד הזמנות ורכש 122839R חופשתך מאושרת מיידית לחודש ימים אנא פנה למחלקת שיגורים עם קוד אישור YT4921 פסיק לאחר תקופת חופשה של חודש ימים הנך לפנות עם קוד הפנייה MT291930 לבניין מגידו הקרוב למקום מגוריך לשם שיבוץ מחדש פסיק הנך לעזוב מיידית ללא שיחה מסכמת עם אף גורם וכל פניה לגורם כזה או אחר תוביל לביטול החופשה מיידית פסיק חופשה            נעימה נקודה."

 

**

 

רק ברגע שהמעבורת ניתקה מהקרקע קליאו הרשה לעצמו לתהות לגבי שמונת העובדים של מחלקת תקציבים אשר נעלמו לפני כל כך הרבה זמן. אותה מחשבה התפוגגה מיד לאחר מכן, כשהמעבורת הודיעה לו ששלחה את זמן הגעתו המשוער לבית החולים שבו שהו הוריו, ואיחלה לו טיסה נעימה.