כנס עולמות 2016

שלג

מאת: קלרה שיכלמן

מוסקווה, 23 בינואר 2016

עייפה מהארוחה המשפחתית חנה ירדה לחצר הקטנה של הבניין. שלג רך ירד ושכבה דקה כבר נערמה על הדשא. לפני שעזבו היא שנאה את החורף ורק חיכתה שהקיץ כבר יגיע אבל פתאום היא הבינה כמה התגעגעה לימים לבנים. היא שלחה את ידיה קדימה, נתנה לפתיתים הגדולים לנחות על הכפפות והביטה בהם מקרוב. משב רוח פתאומי פרע את שערה והיא הרגישה את השלג מדגדג את פניה. בחיוך ילדותי היא הסירה את הכפפות וכרעה להטביע את ידיה בערמה הלבנה. היא יצרה כדור שלג קטן ומושלם, ופנתה להכין עוד אחד.
היא היתה כה מהופנטת מהשלג שתחילה כלל לא שמה לב לזוג המגפיים הלבנות לידה. היא הרימה את ראשה, והביטה באישה שנעלה אותן. האישה היתה גבוהה למדי, ונראתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא היתה עטופה במעיל לבן וארוך וחיוורת כמו השלג. לחייה הסמוקות ושפתיה האדומות היו כתמי הצבע היחידים בדמותה. שערה היה לבן כמעט כמו עורה ונח רכות על כתפיה. עיניה החיוורות הביטו בכדור השלג של חנה בעניין רב.
"את גרה כאן? אני האחיינית של לנה." חנה אמרה. האישה המשיכה לשתוק ולהביט. חנה נעמדה, שמטה את כדור השלג וניגבה את ידיה על המעיל. אצבעותיה כאבו מהקור והיא הכניסה אותן לכיסים מכווצת אותן בתיקווה להחזיר את זרימת הדם. השלג המשיך לרדת, והאישה העבירה את מבטה מידיה של חנה לפניה, בוחנת אותן באריכות.
"נו, כדאי שאכנס. יצאתי בלי כובע." חנה אמרה במבוכה, והחלה ללכת לעבר דלת הכניסה.
האישה הסתכלה על גבה המתרחק וכאשר ידה של חנה נגעה בידית היא נשמה עמוקות ואמרה "חנה, תגידי לאחותך שאני עדיין מחכה לה." חנה הסתובבה כדי לענות אבל האישה כבר הלכה לעבר הרחוב. מגפיה הותירו עקבות עמוקים בשלג הרך.
כאשר היתה במחצית הדרך במעלה המדרגות פתאום הבינה חנה דבר מה. היא רצה בחזרה למטה והביטה שוב על החצר. העקבות של האישה התחילו רק במקום שבו חנה ראתה אותה, כאילו שלפני כן היא הילכה באוויר.

 

ראשון לציון, 4 בינואר 2016

“חנה, אני אחותך, לא אמא שלך. את יכולה לדבר איתי על דברים כאלה." סבטה אמרה.
"אבל בכלל לא בכיתי, אין לנו על מה לדבר."
"ועוד יש לנו על מה. זה בגלל הנסיעה? את לא מתגעגעת לדודה שלך? למוסקווה?"
"אז מה אם היא דודה שלי? אני מפחדת שיהיה לי קר נורא."
"את צריכה לבקר את המשפחה שלך לפעמים. אני לא מבינה מה הבעיה שלך, ההורים משלמים לך על כרטיס הטיסה, תסתובבי קצת בעיר גדולה, תעשי קניות."
"כן, אז אם זה כזה נהדר, למה את לא באה?"
"כי אף אחד לא התנדב לשלם לי על הכרטיס."
"את עובדת, את יכולה לשלם עליו לבד."
"זה מאוד יקר העסק הזה, את יודעת שאני חוסכת כסף ללימודים."
"למה את רוצה ללכת ללמוד בקנדה? ההורים היו משלמים לך על הכל בישראל."
"זה לא קשור עכשיו, תסעי, תפגשי חברות שלך מפעם. אולי את סשה שוב, הייתם כל כך קרובים כשהייתם ילדים." בתגובה לשמו של סשה הדמעות חזרו לעיניה של חנה.
"לסשה יש חברה עכשיו, ראיתי בפייסבוק. אני בכלל לא רוצה לפגוש אף אחד מהחברים שלי משם. הם כבר לא חברים שלי בכלל."
"את רוצה שנמצא לך חבר כאן? נגרום לסשה לקנא קצת?"
חנה רק התכעסה יותר "מה את חופרת לי בכלל?" היא ניגבה את דמעותיה "מה את מבינה בבנים? את לא מבינה כלום! את בת עשרים ואחת ואף פעם לא היה לך חבר. אתמול אמא ואבא שוב דיברו."
"על מה הם דיברו?" גם סבטה התחילה לכעוס.
"על איך שאת לבד, ובטח שלא תתחתני, ושזה לא הגיוני."
"גם כן, שני סובייטים שחיים בתקופת האבן. אני בת עשרים ואחת! מי חושב על חתונה בגיל הזה בכלל?"
"זה לא נורמאלי, זה מה שכולם אומרים. אפילו לא דייט? משהו? למה לא הסכמת לצאת עם אלכסיי?"
"אלכסיי… הבן אדם שלא מאמין בהתחממות גלובלית?! נו באמת!"
"ואת עוד מחלקת לי עצות."
"כן אני מחלקת לך עצות. אני מבוגרת וכדאי לך להקשיב לי."
"העיקר שאת אומרת שאת לא אמא שלי! את מדברת בדיוק כמוהה. גם החברים מהכיתה צוחקים עליי שאני נוסעת. מה יש לי לחפש שם בכלל?"
"היה לנו הכל במוסקווה, זה מה שיש לך לחפש שם. תגידי להם את זה, חצופים."
"עם עצות כאלה, די ברור לי למה את נשארת לבד."

 

מוסקווה, 12 ספטמבר 2010

סבטפףה ישבה ליד החלון והסתכלה על השמים. הם התקדרו לאיטם ונשאו הבטחה לגשם. אנשים מיהרו ברחוב מנסים לחמוק מהטיפות הראשונות. אולי הלילה כבר יהיה הכפור הראשון. עוד מוקדם לשלג, אבל כל פעם שהטמפרטורות התקרבו לאפס הלב שלה התחיל לפעום חזק יותר.
"הנה, הילדה החורפית שלך חוזרת לחיים." אמה אמרה לאביה כשנכנסו לסלון. סבטה לא הגיבה. "היא לא אותו הדבר מאז החורף האחרון, כשהחברה הזו שלה מחו"ל באה לבקר כאן. חשבנו שתמותי לנו מדיכאון בקיץ."
"דווקא היה לך נחמד בקיץ בים השחור, לא סבטצ'קה?" אביה שאל אותה. סבטה המשיכה לבהות החוצה, גשם עדין החל לטפטף, מאיץ את צעדת האנשים אפילו יותר. "בחוף, בשמש." אביה אמר, נעצר ומסתכל עליה.
אמה תלתה את המעיל של אביה והצטרפה אליו "אבא שלך מדבר אלייך סבטה" היא אמרה, מעירה את הנערה.
"מה? כן. החוף, היה נחמד מאוד."
"הייתי יפה כל-כך עם הבגד ים שלך, חשבתי שאני אצטרך להרביץ לאחד הבנים שם עם איך שהם הסתכלו עלייך."
"כן, כן." סבטה אמרה, מחייכת אליהם חצי חיוך.
"ופירות הקיץ."
"כן, נכון."
"את לא צריכה להיות כל כך חסרת סבלנות." אמה אמרה.
"אמרתי שאהבתי את הקיץ, מה את רוצה?"
"כאילו שאת מסוגלת לאהוב משהו, את. אין לך אפילו כח לדבר איתנו."
"תעזבי את הילדה, היא חולמנית קצת. בטח חושבת על החופש הבא, הא? היה שם מישהו שמצא חן בעיניך."
"כולם היו מאוד נחמדים."
"את יודעת שלא לזה התכוונתי. אח, אהבות נעורים."
מתנתקת כמעט בכאב מהחלון סבטה התרחקה לכיוון המטבח "אני אתחיל להכין ארוחת ערב. חנה, בואי תעזרי." היא אמרה. ילדה כבת תשע יצאה מאחד החדרים, והצטרפה לאחותה במטבח.
"הלוואי שהיינו נשארים בים לתמיד." חנה אמרה בזמן שהן חתכו ירקות.
"הייתי מעדיפה למות." סבטה אמרה.

 

ראשון לציון, 6 בינואר 2016

"אני לא נוסעת!" חנה צעקה, שני הוריה הביטו בה בכעס.
זו לא היתה הפעם הראשונה שהויכוח הזה התנהל, אבל לראשונה צעקות הפכו להיות חלק ממנו. הם אכלו ארוחת ערב, והצליחו לעבור את המרק והעיקרית לפני שהויכוח התפרץ שוב.
"כבר קנינו את כרטיס הטיסה. את תעלי על המטוס, תפגשי את לנה והילדים ותתנהגי יפה! את יודעת כמה עולה מלון במוסקווה? את צריכה לומר תודה לדודה שלך שהיא מסכימה לארח אותך." אביה אמר.
"אני שונאת את מוסקווה! כולכם שונאים את מוסקווה! מי שולח ילדה בת חמש עשרה לטוס לבד?"
"ילדה? את כבר מבוגרת. בגילך אני כבר עזרתי לאבא שלי בחנות!"
"איזה חנות? לסבא היתה רשת סופרמרקטים, אתה רק מדבר על כמה שהייתם עשירים ואיך כל שבוע היו לוקחים אותך לבולשוי."
"ואת כל זה עזבנו בשבילך, אז כדאי שתגידי תודה."
"בשבילי? מה בדיוק יצא לי מזה? תקועה בדירה בראשון. לפחות הייתם עוברים לתל אביב!" חנה ידעה שהיא לא צודקת, היא כבר היתה מבוגרת מספיק להבין כמה עולה בית פרטי עם גינה במרכז, וכמה משפחות מחזיקות שני רכבים ונוסעות כל קיץ לחופשות ארוכות. היא לא יכלה לומר שחסר לה משהו במיוחד, אבל הדיבורים האין סופיים על העושר ברוסיה הוציאו אותה מדעתה. אם הכל היה נפלא שם כל-כך, בשביל מה הם באו לכאן? למה הם חשבו שיהיה לה כאן טוב יותר?
"ברור שבשבילך, העתיד שלך כאן מבטיח יותר!"
"אז למה לא נשארנו בקליפורניה? אני זוכרת שנסענו לשם, היתה לך שם עבודה, אמא היתה עסוקה בשופינג כל היום."
"קליפורניה? מה יש לנו לחפש בקליפורניה? את רוצה להיות מוקפת בגוים כל היום?" אמה התרעמה.
"כרגע סיימנו לאכול צלעות חזיר!" חנה אמרה מנופפת בידיה לעבר המטבח.
"אל תתחצפי לאמא שלך, לכי לחדר ותתחילי לארוז." אביה אמר לה. חנה קמה בשאט נפש והלכה לחדרה. תחילה ישבה כועסת במיטה, כותבת הודעות בווטסאפ לכל חבריה על הוריה הבלתי נסבלים. אחרי שכולם הסכימו איתה שאין גרוע כמו הורים, וברור שהדבר הנכון לעשות הוא להכריז שהיא תתאבד אם יכריחו אותה לעלות על הטיסה היא החלה להשתעמם. לאחר שעה היא התחילה לזרוק בגדים לתוך מזוודה. זה לא כאילו שהיא מתכוונת לעלות על המטוס, אבל שיהיה. אם כבר טיסה, לפחות שלא תצטרך ללבוש בגדים מכוערים.

 

סאן פרציסקו, 3 לאוקטובר 2012

"את תעני לי, כאן ועכשיו, איפה היית? תפתחי את הפה שלך, ותתחילי להוציא מילים. אני אעיף אותך מהבית! אני אקח לך את כרטיס האשראי! אני אשרוף לך את כל הבגדים! אני אקח לך את הטלפון!" סבטה המשיכה לשתוק גם לנוכח איומיה של אמה. אם לאיומים היתה איזושהי משמעות היא לא היתה עוזבת.
"תגידי לי, בשביל מה נסעת לסקי? עם מי נסעת בכלל? השלג אפילו לא מספיק טוב כדי לגלוש עליו! כל החברות שלך בלימודים ורק את קמה ונעלמת. זו כבר פעם שלישית!"
"אני לא רוצה לחיות בסאן פרציסקו יותר! אני מבוגרת מספיק כדי לגור איפה שאני רוצה!" סבטה התפרצה.
"לא את לא, את ילדה בת שבע עשרה ואת תישארי איפה שנאמר לך להישאר!"
"אני לא רוצה, בשביל מה באנו לפה? חם ומגעיל כאן. אני שונאת את המקום הזה. אם רציתם לעבור לארצות הברית, למה לא ניו יורק? שיקגו? משהו נורמאלי."
"בשביל מה אנחנו צריכים לקפוא בניו יורק? הרבה יותר נחמד פה."
"איזה שטויות, רק ערפל כל היום."
"בשביל זה נסעת לסקי?"
"רק רציתי להתרחק…"
"את עוד תתרחקי, אנחנו חוזרים למוסקווה." אביה אמר. סבטה עשתה על מה שיכלה כדי לא לחייך.

 

מוסקווה, 5 באפריל 2014

סבטה חזרה הביתה סמוקת לחיים ומחייכת. תיקה היה שמוט על כתף אחת ופתיתי שלג בשערה. היא עצרה במסדרון להוריד את המגפיים, והחליקה את רגליה לתוך נעלי בית רכות. החמימות הפתאומית הורידה את לחייה עוד יותר, והשלג הפך לטיפות קטנות.
"סבטה? איפה היית?" קולה של אמה עלה מהמטבח.
"בבית ספר, חזרתי עכשיו."
"את משקרת לי שוב, נכון? איפה היית? שוב הלכת לפגוש את החברה הזו שלך?"
"לא פגשתי אף אחד, די כבר אמא, אני לא מבינה למה אתם לחוצים כל-כך."
"איך לא נהיה לחוצים כל-כך. מי זו החברה הזו שלך? למה את אף פעם לא מוכנה להביא אותה לכאן?"
"את באמת שואלת?!" סבטה הרימה את קולה. "את לא זוכרת מה קרה כשאת ואבא פגשתם אותי איתה ברחוב לפני שנה?"
"אבל בשביל מה הייתן צריכות להחזיק ידיים ככה? להתחבק ככה? אבא שלך אמר לך לא להיפגש איתה יותר."
"לא נפגשתי איתה."
"אל תשקרי לי!"
"אל תגידי לי עם מי להיפגש או לא!"
"אז זו כן היתה היא! שקרנית קטנה."
"תעזבי אותי בשקט!"
מקצה המסדרון דלת נפתחה, וראשה של חנה הציץ החוצה. היא הביטה בעניין מהול בחשש במריבה בין אמה לאחותה. "למה אתן צועקות?" חנה שאלה.
"לכו שתיכן לחדרים שלכן!"
שתי דלתות נטרקו, והאמא נותרה להביט במסדרון ובמגפיים הזרוקות ליד דלת הכניסה. משהו חייב להעשות, היא הבינה. מוסקווה אולי עיר גדולה, אבל לשכנים יש פה גדול אפילו יותר. רק אתמול השכנה שאלה אותה במסדרון מי החברה המיוחדת של סבטה, שלא לדבר על זה שכשבעלה מגיע לעבודה שיחות משתתקות ועובדים מבליעים ציחקוקים וחיוכים. מילא שהילדה פרועה, אבל למה ברחובות? היא שמעה על דברים גרועים מאלה שמתחרשים, אבל תמיד בדירות, במועדונים, במקומות שהיא ידעה שסבטה לעולם לא הולכת אליהם. מילדה טובה ומחונכת סבטה הפכה ליצור פרוע, איזו רוח רפאים שהולכת הנה והנה ברחובות העיר ומביכה את המשפחה שלה ועצמה. עוד ירצו להעיף אותה מבית הספר.

"חייבים לעשות משהו בקשר לילדה." זה היה המשפט הראשון שאביה של סבטה שמע ברגע שעבר את סף הדלת. הוא לא ענה והלך לחדר השינה, עדיין עטוי במעיל ומגפיים "אתה מלכלך את הרצפה!" אמה צעקה אחריו, ולאחר רגע של מחשבה נכנסה אחריו לחדר. "אנחנו חייבים לעזוב, לפני החורף הבא. אנחנו צריכים להיות במקום אחר. בא נחזור לקליפורניה, ניקח לה את כרטיס האשראי, היא לא תוכל לברוח שוב."
האב המשיך לעמוד בשתיקה ליד החלון, הירח הציץ לרגע מבין העננים מוסיף מעט אור כסוף לבריכות הזהובות שפנסי הרחוב יצרו תחתיהם. "נסענו לשם כדי לנסות, והניסוי נכשל. את יודעת כמה עלתה לנו ההרפתקאה הזו?" הוא אמר לבסוף. האם הביטה בגבו, מנסה לקרוא משהו מעמידתו המסוגרת.
"מה יכול להיות יותר יקר לך מהילדה? אני לא אומרת שזה יהיה קל, או זול, אבל אנחנו לא יכולים להישאר כאן. לא ככה." האב המשיך לעמוד והאם להביט בו. אולי היו ממשיכים לעמוד ככה לעולם אם צליל סגירת דלת הכניסה לא היה מקפיץ אותם.
"שוב היא הולכת!" האם קפצה ממקומה, יוצאת למסדרון לרדוף אחריה.
"תעזבי אותה." האב אמר בקרירות "שתלך. הבעיה לא תפטר אם שוב תצעקו אחת על השניה במדרגות."
"אז מה נעשה איתה?"

סבטה כמעט ורצה במורד הרחוב, חוששת שהוריה יבואו לרדוף אחריה אך מלאת ציפיה לפגישה. אוויר הלילה היה קר, הרחובות ליד הכיכר הקטנה כמעט ריקים. זוגות צעדו לבתי קפה קרובים, אבל הספסלים נותרו נטושים. היא התישבה ליד המזרקה הקפואה, הוציאה את ידה מהכפפה ושלחה אצבע אל עבר השלג שהצטבר על האדמה, היא ליטפה אותו ברכות.
מבין הרחובות הקטנים שהובילו אל הכיכר היא הגיעה, עטויה במעילה הלבן. עיניה היו כחולות עד כדי כאב, ונצצו כמו קרח כשמבטיהן הצטלבו. פיה האדום והדק עטה חיוך. "אני מוכנה להישבע שאת הופכת יפה יותר מיום ליום." היא אמרה לסבטה, וסבטה הסיטה את פניה במבוכה קלה. "כשראיתי אותך בפעם הראשונה החורף יפית כל-כך, שחשבתי שבטח לא תכולי להיות יפה יותר, אבל כל פעם, כל יום." היא התישבה לידה על הספסל, וסבטה הניחה את ראשה על כתפה.
"הלוואי שהייתי גרה באנטרטיקה" סבטה אמרה לה.
"מה היית עושה שם? הופכת לפינגווין? את עוד צריכה לגדול." האישה ענתה לה.
"אני כבר גדולה, אני אחיה שם באיגלו, מוקפת בשלג כל היום." סבטה הרימה את ראשה והביטה אל תוך עיניה של האישה, הן קירבו את שפתיהן והתנשקו ארוכות. כשלבסוף נפרדו שפתיה של סבטה היו קרות, אך שפתיה של האישה נעלמו כמעט לחלוטין. "התחממת." סבטה אמרה בחצי חיוך, מרימה שלג מהאדמה ומעבירה אותו רכות על פניה של אהובתה. השפתיים חזרו למקומן, מחייכות ואדומות. "את תמיד נעלמת לי." סבטה אמרה.
"אבל אני תמיד חוזרת." היא ענתה, ואחזה בידה של סבטה. סבטה הביטה באצבעותיה, הן התקררו במהירות, אבל לא היה לה אכפת. תחושת הקור היתה נעימה לה, ואילו רק היתה יכולה היתה מקררת את ידיה עוד ועוד, אבל מגעה חימם את אצבעות אהובתה שהתפוגגו לאט לאט ככל שאחיזתן התמשכה. הן המשיכו לאחוז ידיים עד אשר סבטה הפסיק להרגיש את ידה של אהובתה ומשכה את אצבעותיה בחזרה אליה.
"אנחנו חייבים לעזוב" אביה של סבטה אמר לאמה. הם ישבו לאכול ארוחת ערב, שניהם וחנה ליד שולחן שערוך לארבעה אנשים.
"אבל אמרת שקליפורניה יקרה מדי, ושגם ככה היא בורחת לנו שם כל הזמן." אמה אמרה.
"חנצ'קה." האב פנה פתאום לילדה הקטנה "איך שיעורי העברית שלך בבית כנסת?"
"אני מעדיפה ללכת להחליק על הקרח." הילדה הודתה בהיסוס מסוים.
"אבל איזה דברים את יודעת לומר? איך אומרים בעברית להחליק על הקרח?"
"לא אומרים! אף אחד לא החליק על הקרח בתנ"ך." חנה ציחקקה.
"איך את יודעת? אולי משה עשה סקי מהר סיני?" אביה שאל, מגביר את ציחקוקה של חנה.
"על מה אתה מדבר?" האם שאלה "הם לא לומדים שם כלום. עדיף שתשפר כבר את האנגלית שלה במקום השטויות האלו."
"אני חושב שזה יכול להיות שימושי."
"עדיף אנגלית, ככה אמרה לי יוליה אלכסנדרובה בבית ספר." חנה הוסיפה.
"זאתי אנטישמית זקנה." אביה ענה בביטול.

סבטה ואהובתה המשיכו לשבת על הספסל, מתנשקות ונוגעות לסירוגין. כשעצרו סבטה דיברה איתה על הכל, על הספרים שהיא קוראת, על המוזיקה שהיא אוהבת, על ההורים שלה. הן דיברו על הכל, אבל סבטה הרגישה שהן לא מדברות על כלום. יכול להיות שזה השלג האחרון של העונה, ושוב יבואו ימי קיץ חמים ומקוללים עם גשם מרגיז ושמש מרגיזה אפילו יותר. היא רצתה לומר לה לא ללכת, היא רצתה לומר לה שהיא רוצה לבא איתה, היא רצתה לשאול אותה לאן היא והשלג הולכים כשהכל מתחמם. במקום זה היא סיפרה על המריבה עם אמה, ואהובתה ענתה לה כרגיל שרק עוד כמה שנים והיא לא תהיה כבר ילדה, ואם היא עדיין תאהב אותה ("תמיד!" סבטה אמרה בשכנוע) הן ימצאו מה לעשות.

"היית רוצה לגור בתל אביב, חנצ'קה?" אביה שאל אותה.
"מה יש שם? זו העיר מהחדשות?" חנה שאלה בפקפוק.
"זוכרת את אירנה השכנה? היא גרה שם עכשיו. תל אביב היא כמו חופשה בים השחור שממשיכה תמיד. יש ים, וחמים כל הזמן, ואפשר לבנות ארמונות חול." אביה אמר בחיוך.
"שוב אתה עם השטויות האלה? מה יש לנו לחפש שם?" אמה אמרה בשאט נפש "כבר דיברנו על זה. זו מדינה משוגעת."
"חנה, נכון שאת אוהבת להיות בים? לאכול אבטיח וגלידה." אביה אמר.
"גלידה אני אוהבת מאוד." חנה הודתה.
"זה טירוף, אחרי שעברנו את כל מה שהלך ברוסיה בעשורים האחרונים, עכשיו שסוף סוף התייצב כאן אתה רוצה שנעזוב? אני לא מבינה אותך." אמה אמרה.
"את בעצמך רצית שנחזור לקליפורניה."
"אתה יודע איזה הזדמנויות יש בארצות הברית? סאן פראנציסקו זה לא תל אביב! הילדות ילכו ללמוד בברקלי או בסטנפורד."
"את יודעת בדיוק לאן סבטה תלך אם נחזור לשם."

"סבטה, את עוד צעירה." אהובתה אמרה לה "כשתגדלי אולי תשכחי ממני."
"כשנפגשנו בחורף הראשון חשבת שהקיץ ישכיח אותך ממני, אבל רק חשבתי עלייך כל הזמן."
"אולי הקיץ הבא, אולי תפגשי מישהי אחרת. או מישהו, תרצי ילדים."
"אני יודעת בדיוק מה אני רוצה."

"את רואה, חנה מוכנה לעבור לישראל." האב אמר, מחייך אל הילדה.
"היא בת שלוש עשרה! מה היא יודעת?"
"מה שאת צריכה לדעת שישראל זו מדינה חמה." האב אמר "איפה כבר יש שם חורף? בירושלים? בחרמון? שלג זה כמעט נס שם. לאן היא תברח לנו? לסוריה?"

סבטה ואהובתה הלכו ברחובות העיר כל הלילה, הצחוק והשיחה השכיחו את הקור מסבטה והכוכבים האירו מעליהן באוויר הקפוא. הן הגיעו לגדות הנהר בשעות הבוקר. השמיים החלו להתבהר, וקרני שמש התגנבו מאחורי הבניינים. הן נעמדו בצילו של בית, מתחבאות מהקרניים החמות כל עוד אפשר.
"הלוואי והקיץ אף פעם לא יגיע." סבטה אמרה.
"אני אחכה לך בכל מקום שיש בו שלג." אהובתה ענתה לה. "תמיד."