כנס עולמות 2016

שינוזמן

מאת: זמר גלפז

ג'וני והוריו נסעו לחופשה בערב ראש השנה האזרחית. ככה החליטו הוריו.
"כמה פעמים חגגנו בעיר? הרבה פעמים! הגיע הזמן שתראה קצת עולם."
בחוסר רצון הוא הסכים.
הם נסעו במשך מה שנראה כשעות ארוכות עד שהגיעו לעמק רחב אשר התפרס לקילומטרים רבים, ובו שדות אשר נמתחו ללא סוף.
"אז?" אמר ג'וני, "אנחנו חוגגים את השנה החדשה פה?"
"לא," אמר אביו של ג'וני, "אנחנו נחגוג שם." הוא הצביע על גבעה נישאת, מלאה בעצים ירוקי-עד, שדות תותי-שדה רבים, אשר בראשה עמדה עיירה קטנה.
"זו העיר שינוזמן," אמר אביו של ג'וני, "אומרים שאנשי העיר מקבלים את השנה החדשה בחשיבות רבה. כל שנה הם סופרים לאחור לשנה החדשה, ולא –  לפי אמונתם – הזמן יעצור."
"ומה זה שם?" שאל ג'וני והצביע על מה שנראה כמו ערימת עפר גדולה אשר עמדה בחצי הדרך לגבעה.
"הו, זה בטח אבק השריפה בה הם הולכים להשתמש כזיקוקים." אמר אביו של ג'וני, "אומרים שאלו הזיקוקים היפים ביותר בסביבה."
"זו כמות גדולה של אבק שריפה, אתה לא חושב?" אמר ג'וני. הוא צדק; ערימת אבק השריפה היה מספיק לחמש חגיגות בעיר הולדתו, פליינסוויל.
"הם כנראה שומרים קצת לשנים הבאות."
"אז תגיד, אבא," אמר ג'וני, "אם ערב ראש השנה החדשה חל מחר, למה אנחנו נוסעים מוקדם כל-כך בבוקר?"
"כדי שיהיה לנו זמן לכל מה שאנחנו צריכים." אמר אבא בהתרגשות.
'טיפוסי לאבא,' חשב ג'וני, 'תמיד כזה נלהב.'
"אומרים שיש שם אפשרויות לינה מעולות," המשיך אבא, "וגם שמעתי שיש להם פעילויות מיוחדות, במיוחד כדי לקבל את השנה החדשה."
'בהתחשב במה שאבא מחשיב כמיוחד,' חשב ג'וני, 'זה הולך להיות טיול משעמם.'
הם עלו במעלה הגבעה במעגלים הסובבים אותה אשר נראו כמעט אינסופיים עד שהגיעו לשער ישן אך חזק.
" אז מה, הגעתם לחגיגות?" שאל השומר בשער, "היכנסו ותיהנו משהייתכם."
השער נפתח והם נכנסו. רק אז שם לב ג'וני לשלט אשר נתלה מעל השער. עליו היה רשום: שנה טובה, בצדי הכתב צוירו בצורה עלובה בלונים.
'זאת הולכת להיות חופשה משעממת' חשב ג'וני. הם המשיכו לנסוע בדרכי העיירה. בדרכם, הבחין ג'וני בזוג ילדים ששיחקו בחישוק ומקל; באיש צעיר, בשנות העשרים לחייו, מוליך כמה כלבים לטיול; ובזוג קשישים אשר ישבו במרפסת על מפתן ביתם.
'הכל נראה כך-כך עתיק.' חשב ג'וני.
"מה הקטע עם המראה של תחילת המאה העשרים?" הוא שאל את אביו.
זו המסורת שלהם," אמר אבא, "ללא טכנולוגיה, כמעט כמו בני האמיש; בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי משחקי מחשב…"
"מה?!" קרא ג'וני בקול. הוא קרא בקול כה רם עד שהבהיל את אביו, וזה לחץ על המעצור בצורה פתאומית וחזקה. "בלי משחקי מחשב?!  בלי טלוויזיה?! אתם צוחקים עליי?!"
"נו, באמת, יהיה כיף." אביו ניסה לשכנע אותו.
"אה, משחקי מחשב אסורים אבל אנחנו יכולים להיכנס במכונית?!" ג'וני המשיך לזעום.
"הם צריכים למכור את תותי השדה שלהם איכשהו," אמר אבא, "זו הכנסתם העיקרית."
הם המשיכו לנסוע עד שהגיעו לבית לבן ופשוט למראה.
"ובכן, הגענו." אמר אבא.
במפתן הבית חיכו בסבלנות ורוגע זוג צעיר, בערך בגילם של הוריו של ג'וני, ואיתם ילד, בערך בגילו של ג'וני. ג'וני ומשפחתו יצאו מהמכונית והתקרבו אל המשפחה הצעירה.
"אתם ודאי משפחת ג'פרסון." אמר אב המשפחה, "אנו משפחת לונווד. אני אברהם," הוא חייך לאביו של ג'וני אשר החזיר לו חיוך, "זו אשתי שרה," שתי האימהות אמרו שלום אחת לשנייה, "וזהו בני, ג'יימס."
"היי," אמר ג'וני לילד,
"ברכותיי," אמר הילד; הוא נראה בעיניי ג'וני כטיפה מוזר, "והשם הוא למעשה ג'ימי."
"לא כאן, ג'יימס." מלמל האב תחת שפתיו.
הם נכנסו לתוך הבית.
"אתם ודאי עייפים לאחר המסע הארוך שלכם," אמר האב, "אלווה אתכם לחדרכם."
הם נכנסו לתוך חדר קטן שבו מזרן כפול ולידו מזרן יחיד קטן יותר.
"נוחו," אמר האב, "אקרא לכם כאשר ארוחת הצהריים תוגש. אם תצטרכו כל דבר קראו לג'יימס."
הוא יצא וסגר את הדלת אחריו. ג'וני הלך ישירות למזרונו ונשכב עליו בחבטה גדולה."
"פשוט. טיול  סיוט." הוא אמר.
בשעה 12:00 הם נקראו לארוחת הצהריים. בעוד שהוריו של ג'וני אכלו יחד עם הורי משפחת לונווד, ג'וני נאלץ לאכול בשולחן קטן ביותר, רק הוא וג'ימי לונווד.
"אני לא מאמין שאני צריך לשבת בשולחן הילדים המטופש הזה." אמר ג'וני.
"אלו הם החוקים," אמר ג'ימי, "פה החוק הוא 'או הכל או כלום'."
"אתה לא נראה כזה דור ישן כמו החבר'ה האחרים באזור הזה." אמר ג'וני.
"אני די חכם לילד בגילי." אמר ג'ימי, "חכם מדי לטעם כמה אנשים. אני קורא ספרים; אבי הוא היצואן הראשי של תותי השדה שלנו, כך שכל שבוע הוא לוקח אותי מחוץ לעיר. הוא לא נותן לי להסתכל על מכשיר הטלוויזיה, או בסרטי הראינוע."
"אתה מתכוון סרטי קולנוע?"
"כן, סרטי קולנוע. אבל הוא מרשה לי לקנות כמה ספרים; בעיקר אנציקלופדיות. אבל הייתי רוצה לראות את שאר העולם. הייתי רוצה לחקור את ה… איך קוראים לזה? מרשתת?"
"אתה מתכוון לאינטרנט." אמר ג'וני, "כן, זו חגיגת מידע לחכמולוגים כמוך."
"נחמד." אמר ג'ימי.
"ג'יימס, מה קורה שם?" קרא לו אביו משולחן המבוגרים, "אתה לא מדבר על ה-'ידע' שאתה אוסף, נכון?"
"לא, אני לא, אבא."
"אני אומר לכם, זו משימה לא קלה לגדל את ג'יימס." המשיך אביו את דבריו, "הוא חכם מדי לטובתו שלו. בגלל ה-'ידע' שהוא רוכש משפחת לונווד כבר לא מקבלת כבוד באזור הזה."
"ובכן, זה אכן לא נעים." אמרה אמו של ג'וני, "אבל בסמינר הורות טובה למדתי שזה דבר טוב לעודד את הילד ללמוד ולגדול."
"אבל מותק," אמר אביו של ג'וני, "את צריכה להבין שהמסורת שלהם אוסרת על כך.אפילו אם אנחנו לא מבינים את החוקים, אנחנו צריכים לציית להם ולכבד אותם."
"בדיוק." אמר אביו ל ג'ימי, "וכך אמרנו במשך זמן רב לכל משפחה שהתארחה אצלנו. אנו גם מנודים מכיוון שאנו מארחים בביתנו. אנו לא מכעיסים אף אחד עד כדי גירוש אך אנו על קרח דק."
"אבא," נאמר ג'ימי, "אני לוקח את ג'ונתן לסיור בעיר."
"בסדר גמור, ג'יימס." אמר אביו; אך לפני שג'ימי או ג'וני אפילו קמו מכיסאותיהם הוא הוסיף: "אך היזהר."
"כן, אבא." אמר ג'ימי ושני הילדים יצאו מהבית."

"אז, עד כדי כך נורא לחיות בעיירה הזאת?" שאל ג'וני את ג'ימי.
"זה הרבה יותר גרוע." אמר ג'ימי, "בימים רגילים זה עוד סביר, אבל בחגים זה איום ונורא: אתה חייב לציית לכל חוק אחרת ינזפו בך, הם יכריחו אותך לעבור טקסים מטופשים, ואי אפשר להיות הגיוני איתם."
"וואו," אמר ג'וני, "איזה באסה."
"חה, חה," צחק ג'ימי, "אתה מדבר בצורה מצחיקה."
"זו הדרך בה אני מדבר," אמר ג'וני, "מה רע בזה אח'שלו?"
"זה…" אמר ג'ימי, "זה פשוט כל-כך זר לי."
"אתה ממש צריך לראות יותר דברים מחוץ לעיירה הזו." אמר ג'וני.
הם עברו ליד מבנה גדול בעל מגדל שעון.
"זהו בניין העירייה." אמר ג'ימי, "ואני רואה כי הם מקשטים אותו. בעיירה הזו כולם חייבים להשתתף בקישוטים. אפילו ראש העיר; רואה?" הוא אמר והצביע על איש שמנמן, לבוש בחליפה עתיקה בעלת חפתים גדולים ונוצצים. נשימתו של ג'וני נעצרה. כאשר הביט ראה את הילדה היפה ביותר שעיניו ראו, בעלת שיער ארוך ושחור כערב, צוואר חלק וארוך, והפנים היפות ביותר שראה. הוא אפילו לא חשב על בנות לפני כן.
'טוב,' אמר קול בראשו, 'אתה כבר בן ארבע-עשרה. אתה מאוד קרוב לגיל ההתבגרות.'
"מי זו?" הוא שמע את עצמו אומר.
"זו בת ראש העיר, ג'ואן סאקוויל." אמר ג'ימי, "היא מסכימה איתי בכל הנוגע למסורות העיירה. ויום אחד, כשהיא תירש את ראשות העיר מאביה, היא הולכת לשנות פה כמה חוקים.
היא הבחינה בהם. "היי, ג'יימס!" היא קראה ואז פנתה אל אביה, "אני הולכת להגיד שלום לג'יימס."
"בסדר," אמר ראש העיר, "אבל אל תסתבכי בצרות."
היא רצה לכיוון ג'ימי; מנופפת בידה בברכת שלום. "מי חברך?" היא שאלה את ג'ימי.
"אה, זה ג'ונתן." אמר ג'ימי, "הוא נמצא לרגל חגיגות השנה החדשה."
"השם הוא ג'וני, למעשה." קרקר ג'וני בהתרגשות.
"נעים להכיר אותך, ג'וני." אמרה ג'ואן ומיד פנתה חזרה לג'ימי, "האם אתה מדריך אותו ברחבי העיירה?" ג'וני הנהן. "אוכל להצטרף אליכם?" שני הבנים הנהנו. "אז בואו נתחיל."
הסיור היה מרתק. הוא היה יכול להיות הרבה יותר משעמם לג'וני ללא ג'ימי. וג'ואן. הוא חשב עליה בזמן שהלך לישון מאוחר יותר בבית משפחת לונווד. הוא חשב על איך שיערה התנופף ברוח, על איך שהתהלכה באלגנטיות ברחובות ודרכי העיירה, ועל צחוקה. היא הוציאה צחקוק יפה שכזה כל פעם שג'וני אמר מילה או משפט מודרני. היה זה כמו מוזיקה לאוזניו. ותוך כדי שנרדם הוא תהה אם אי פעם יהיה להם סיכוי להיות ביחד. נער מודרני שכזה עם בחורה ממקום שמרני שכזה. הוא קיווה שיהיה.

"קדימה, בן, תתעורר, החגיגות החלו."
הוא לא רצה לשמוע לאביו. היה לו חלום נפלא: הוא חלם שהוא מתרוצץ לו בשדה פרחים עם ג'ואן. שום דבר אחר למשך כל החלום. רק זה.
"אוף, אבא, אי אפשר עוד איזה חמש דקות?"
"לא, קמים ויוצאים. צחצח שיניים ובוא נצא."
הוא פקח את עיניו. הוא לא רצה שזה יבוא. 'טוב, לפחות זה יהיה רק היום ואז אני נוסע חזרה לפליינסוויל.' הוא חשב תוך כדי צחצוח שיניים.
הם יצאו לכיוון חצר העיירה.
"אפשר לדלג על זה?" שאל ג'וני את אביו.
"אוי, באמת," אמר אבא, "אנחנו אפילו לא יודעים מה האירוע הראשון."
ג'וני זיהה את ג'ימי וג'ואן בפינת החצר.
"זה בסדר אם אלך להגיד שלום." הוא שאל את אביו.
"בטח, תמשיך לך." אמר אביו והלך לו לדרכו.
ג'וני רץ אל ג'ימי וג'ואן והם רצו אליו עד שנפגשו באמצע הדרך.
"מ'נשמע?"
"ברכות."
"שלום. ישנת טוב הלילה? ג'ואן שאלה את ג'וני.
"כן." אמר ג'וני, בעודו מנסה לא לחשוב על החלום.
"החגיגות אמורות להתחיל." אמר ג'ימי, "התרצה להצטרף?"
"לפי מה שאמרת לי אין לי ברירה." אמר ג'וני.
בעודו אומר זאת נשמע קול בין הקהל. "שזיפים! זוהי חגיגת השזיפים! בואו וקחו שזיפים!"
ג'וני נעשה חיוור. מכל הפירות בעולם שזיפים היו הכי פחות אהובים עליו. הוא לא רק שנא אותם, הוא תיעב אותם בכל רמ"ח איבריו.
"ג'ונתן?"
"ג'וני? אתה לא נראה טוב."
"רק לא שזיפים." הוא לחש, "הכל חוץ משזיפים. הפרי האחרון שאני רוצה לדחוף לגרון שלי הוא…"
"שזיף?" יד זרה הופיע מולו, מחזיקה צלחת מלאה בשזיפים.
"אה, לא תודה."
נראה שהכול קפא. כל העיירה הסתובבה בדממה להביט בילד שלא רצה לאכול שזיפים.
"זו מסורת העיירה." אמר האיש שהגיש את השזיפים.
"זה לא הפרי האהוב עליי."
"חושבני שכדאי כי תסכים." לחש ג'ימי באוזנו של ג'וני.
"חשבתי שאתם מגדלים תותי שדה."
"המסורת מכתיבה כי עלינו לאכול שזיפים, אז אנו אוכלים שזיפים." אמר האיש.
הוא לא יכול היה לסבול את תחושת האשמה יותר. הוא לקח שזיף ובגועל נפש דחף אותו במורד גרונו. הוא שנא את הטעם. הוא רצה להקיא. אך בגלל כל העיניים המסתכלות עליו הוא הוציא חיוך מלא דמעות.
"הידד!" קפצו כל אנשי העיירה בראותו אוכל את השזיף. הוא חשב שזה הסתיים, אך בכל פעם שסיים לאכול שזיף אחד נוסף נדחף לגרונו. לאחר חגיגת השזיפים נערכה חגיגת צביעה לילדים (אפילו בני הארבע-עשרה) בעוד המבוגרים שתו ממיטב היין בטעם תותי שדה. לאחר מכן נקרא כל תולדות שינוזמן; כולל הפריטים הקטנים ביותר, ולאחר מכן הצגה על סיפורה של שינוזמן. לפי האגדה, כשהעיירה רק קמה, הועבר מסר איכשהו ברחבי הקהילה ולפיה הם חייבים לאכול שזיפים, לשתות יין תות שדה, לספר את האגדה, נאסרה עליהם כל טכנולוגיה אשר לא הכרחית ולספור לאחור בערב ראש השנה החדשה, עד אשר יגיע שליח אשר יספק להם את הטכנולוגיה אשר להם כה השתוקקו. בזמן הגעתם של משפחת ג'פרסון כל אנשי הכפר שכחו מן הרצון לטכנולוגיה, חוץ מאשר ג'ימי.
לבסוף, שעת חצות כמעט הגיעה וכולם ספרו לאחור עד השנה החדשה. כולם, חוץ מג'וני.
"באמת כדאי שתצטרף לספירה לאחור."
"אוי, באמת." אמר ג'וני, "מה כבר יכול לקרות?!"
כל העיירה ספרה לאחור: "10…9…8…7…6…5…4…3…2…1"
משהו לא היה כשורה. מאותו הרגע ג'וני ידע שמשהו לא כשורה. הוא הביט אל עבר העמק וראה מעיין גל ענקי, די מאובק, כמו סופת חול, אך מסוכנת פי שתיים. הגל התקרב במהירות ובחוזקה. הוא פגע במעין ווש… והעיף אותו מרגליו. הוא נפל בעודו מנסה לאחוז באוויר, אך הוא פגע בראשו בקרקע והתעלף.

"קדימה, בן, תתעורר, החגיגות החלו."
הוא פקח את עיניו. הוא ראה את אביו מחכה בקוצר רוח לצד מיטתו. הוא קם מהר ואמר בקול בבהלה: "אבא! מה קרה?! הפיצוץ ההוא…"
"פיצוץ?" אמר אבא בבלבול, "איזה פיצוץ?"
"בחגיגות! אנחנו ספרנו אחורנית כש…"
"החגיגות?! אנחנו בדרכנו לשם עכשיו! עדיין בוקר ה-31 לחודש. הספירה לאחור מתרחשת רק בחצות הערב! כנראה חלמת חלום רע."
'חלום?' חשב ג'וני, 'זה היה רק חלום?'

משפחת ג'פרסון הלכה לכיוון חצר העיירה.
"אפשר לדלג על זה?" שאל ג'וני את אביו, "אני מרגיש שהחלום הזה היה די והותר."
"אוי, באמת," אמר אבא, "אנחנו אפילו לא יודעים מה האירוע הראשון."
ג'וני זיהה את ג'ימי וג'ואן בפינת החצר.
"זה בסדר אם אלך להגיד שלום." הוא שאל את אביו.
"בטח, תמשיך לך." אמר אביו והלך לו לדרכו.
ג'וני רץ אל ג'ימי וג'ואן והם רצו אליו עד שנפגשו באמצע הדרך.
"חלמתי חלום מוזר." הם אמרו כאיש אחד, "קודם אני. שלי מוזר יותר."
"ג'וני, אולי תתחיל אתה?" אמרה ג'ואן.
"בסדר," אמר ג'וני, "חלמתי שממש כשהתחלפה השנה היה פיצוץ מהעמק שהשמיד הכול מסביב."
"גם אני חלמתי זאת." אמר ג'ימי.
"גם אני." אמרה ג'ואן.
"זה מוזר מדי." אמר ג'וני.
"לא בהכרח." אמר ג'ימי, "כאשר שני אנשים או יותר מבלים את זמנם יחד חלק מהאספקטים של החלומות משותפים בין האנשים. זה יכול לקרות לזוג נשוי, לדוגמא."
"טוב," אמר ג'וני, "הכול יהיה טוב כל עוד לא אצטרך לאכול…"
"שזיף?" יד זרה הופיע מולו, מחזיקה צלחת מלאה בשזיפים.
"זה ממש מוזר." אמר ג'ימי, "בחלומי לא אהבת שזיפים."
"כך גם בחלומי." אמרה ג'ואן.
"אני ממש שונא שזיפים." אמר ג'וני בגועל.
שוב הוא אכל מלוא החופן שזיפים. שוב הוא צבע דפים עם הילדים בזמן שהמבוגרים שתו יין. שוב הא היה צריך לראות את ההצגה הטיפשית ההיא. שוב הוא צפה בעוד כולם סופרים לאחור עד חצות.
"זה ממש מוזר." ג'וני אמר לג'ימי וג'ואן, "איך יכולתי לחלום על כל המסורות שלכם אם לא הייתי פה לפני כן?"
"לא קראת על זה איפה שהוא?" שאל ג'ימי, "כך אני יודע על דברים שלא ראיתי מעולם."
"זה הקטע! לא קראתי על דבר מזה מעולם."
"טוב," אמרה ג'ואן, "בעוד מספר רגעים הכול יסתיים."
"5…4…3…2…1"
הוא הרגיש זאת שוב. התחושה הנוראית שהרגיש כאשר הסיוט היה בשיאו. ואז הוא ראה את זה: הפיצוץ. זה היה נורא כמו שחלם. הוא הגיע כגל גדול, שטף את כל העמק ופגע בשינוזמן במלוא הכוח.
'זה לא ייתכן.' חשב ג'וני, 'זה היה רק חלום. זה היא רק חלום.' הוא נפל מרגליו, חטף מכה בראשו והתעלף.

"קדימה, בן, תתעורר, החגיגות החלו."
הוא פקח את עיניו. הוא ראה את אביו מחכה בקוצר רוח לצד מיטתו.
'זה לא היה חלום.' הוא חשב, 'אני חייב לספר לחבר'ה.

משפחת ג'פרסון הלכה לכיוון חצר העיירה.
"אפשר לדלג על זה?" שאל ג'וני את אביו, "אני חושב שאני יודע איך החגיגות יהיו."
"על מה אתה מדבר?" אמר אבא, "אנחנו אפילו לא יודעים מה האירוע הראשון."
"זה אכילת שזיפים. ואתה יודע שאני לא אוהב שזיפים."
"איזה מצחיק אתה." אמר אבא.
ג'וני זיהה את ג'ימי וג'ואן בפינת החצר. הפעם הוא לא טרח לבקש רשות מאביו. הוא פשוט רץ אליהם והם רצו אליו.
"גם אתם זוכרים?" הוא שאל אותם. הם הנהנו. "אין סיכוי שזה היה חלום."
"אני מסכים." אמר ג'ימי, "אבל אצטרך להתייעץ בספריי אם נרצה לדעת את האמת."
"אז צריך ללכת לבית משפחת לונווד." אמר ג'וני.
"איך נוכל?" שאלה ג'ואן, "כולם מצפים שנצטרף לחגיגות."
"נצטרך לעשות זאת בלי שאף אחד יידע." לחשב ג'וני וסימן להם לעקוב אחריו. הם התגנבו מסביב לחוגגים בשקט על קצות אצבעותיהם. לבסוף הם יצאו מחצר העיירה ורצו לפני שמישהו ישים לב שנעלמו.
"אני חושב שאיבדנו אותם." אמר ג'וני והביט אחורה. לפתע, הם נתקלו במשהו ונפלו על ישבניהם. ג'וני הרים את מבטו וראה איש זקן אך אם זאת חזק ובריא.
"בחיי! מר לונגווד הצעיר! מה פשר כל זה?"
"מצטערים מר ליבסטרונג." אמר ג'ימי בעודם קמים על רגליהם.
"מדוע אינכם בחגיגות?" אמר מר ליבסטרונג.
"היינו בדרכנו…" אמר ג'ימי אך עצר את דבריו באמצע המשפט. נראה שלא היה רגיל לשקר.
"להשיג את כובעי המסיבות שלנו." חיפה עליו ג'וני, "אנחנו יכולים לחגוג בלעדיהם. נכון?" הוא פנה לחבריו בחיוך שאמר 'עשו כדבריי'.
"נכון מאוד, ג'ונתן." אמר ג'ימי במהרה.
"אמת, ג'וני." הסכימה ג'ואן.
"ובכן," אמר מר ליבסטרונג, "בסדר גמור. רק חזרו מהר לחצר העיירה."
"אתה הולך אל העמק, מר ליבסטרונג?"
"הו כן," אמר מר ליבסטרונג, "בדיוק קיבלנו את המשלוח אתמול. אני הולך לשם ברגע זה."
"ובכן, בהצלחה." אמר ג'ימי.
"תודה, ושנה אזרחית טובה." אמר מר ליבסטרונג והלך לעסקיו.
"למה הוא הולך אל העמק?" שאל ג'וני את ג'ימי.
"הוא אחראי על אבק השריפה." אמר ג'ימי, "הוא אחד מזקני העיירה, ורק זקני העיירה רשאים לגעת באבק השריפה. זהו אותו משלוח שהוא הזכיר."
ג'וני נזכר בערימת העפר ועל מה שאביו הסביר לו:
"הו, זה בטח אבק השריפה בה הם הולכים להשתמש כזיקוקים." אמר אביו של ג'וני, "אומרים שאלו הזיקוקים היפים ביותר בסביבה."
"הו, כן, אני זוכר עכשיו." אמר ג'וני, "בואו," הוא המשיך, "עדיין צריך להגיע לבית משפחת לונווד."
הם הזדרזו עד שהגיעו לבית משפחת לונווד. ג'ימי הוביל אותם לקומה העליונה.
"זהו חדרי." הוא אמר ופתח את הדלת.
שם, בקיר מזרחי, היא עשרות אם לא מאות של ספרים. כולם עמדו על ארון ספרים גדול כמו שרואים באחוזות גדולות.
"וואו!" אמר ג'וני בהפתעה, "ראיתי ספריות שאין להם כמות ספרים כזו."
"אוי לי," אמר ג'ימי בהבנה נוראית, "איני זוכר באיזה ספר נצטרך לבדוק. זה ייקח קצת זמן."
הם עברו ספר אחרי ספר, דף אחרי דף, כאשר מדי פעם ג'וני וג'ואן הרימו ספר, הראו אותו לג'ימי שמיד דחה אותו על הסף. כך הם המשיכו עד שעות הערב המאוחרות, עד ש…
"מצאתי!" קרא ג'ימי. ג'וני וג'ואן עזבו את הספרים בהם חיפשו ורצו לצידו של ג'ימי.
"הנה!" אמר ג'ימי וקרא בקול, "לולאת זמן. במקרה זה אדם אחד או יותר יחזרו על זמן מסוים בזמן, בין אם דקה, שעה או יום. האדם הזה יהיה היחיד אשר יזכור את לולאת הזמן. מקרה נדיר, אירוע מוזר זה דווח רק פעם ב-72 שנה (למרות שרצף הדיווח הגיוני כשמחשיבים את העובדה שלרוב הפעמים שהאירוע דווח המדווח היה נחשב למשוגע.)"
"מה לגבי יציאה מלולאת הזמן?" שאל ג'וני.
"אני מחפש." אמר ג'ימי וחיפש תוך כדי מלמול. לבסוף הוא מצא.
"אך למרות הכול לא נמצאה סיבה ליצירת הלולאה מכיוון שבכול דיווח על עצירת הלולאה הסיבה לעצירה הייתה שונה."
"אז אין לנו מושג מה גורם לזה או איך לעצור את זה." סיכמה ג'ואן.
"בדיוק." אמר ג'ימי.
באותו רגע, אורלוגין ישן אשר היה בחדרו של ג'ימי צלצל. הם הביטו לכיוונו לראות.
"אוי לא," אמר ג'וני, "כבר חצות! איחרנו!" לפתע הוא הרגיש את אותה תחושה רעה בכל פעם שהגיעו לרגע זה.
"תתכופפו!" הוא קרא ודחף את ראשיהם של ג'ימי וג'ואן אל הרצפה והתכופף גם הוא.
זה הגיע כמו טורנדו. ההדף קרע את הבית כמו מספריים דרך נייר. שברי זכוכית ופיסות קיר נשברו ונחבטו.  ארון הספרים הגדול התנדנד לרגע ואז נפל בחתיכות גדולות. הספרים נפלו בכוח אדיר ופגעו בראשו של ג'וני. הוא התעלף.

"קדימה, בן, תתעורר, החגיגות החלו."
הוא פקח את עיניו. 'לא שוב!' הוא חשב.

הם נפגשו בחצר העיירה שוב.
"בסדר," אמר ג'וני, "אז אנחנו לא יודעים מה גורם ללולאת הזמן, אבל יש משהו גדול יותר."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאלה ג'ואן.
"אולי יש מטלה או משימה שאנחנו צריכים להשלים כדי לעצור את הלולאה."
"זה מגוחך." אמר ג'ימי, "מה אתה רומז?! שיש ישות עליונה, מקור כוח לא ידוע, שיוצר את לולאת הזמן רק כדי שנשלים משימה?!"
"אני לא אומר את זה." אמר ג'וני, "אבל תחשבו כך: בכול פעם שאנחנו מתעלפים לולאת הזמן מתאפסת, ואנחנו תמיד מתעלפים כשהגל ההוא מכה בעיירה. אולי אנחנו צריכים לעצור את מה שזה לא יהיה."
"בסדר," אמר ג'ימי, "אז כיצד נעשה זאת?! אנו רק ילדים!"
"טוב, נצטרך להשתמש בראש." אמר ג'וני, "דמיינו את מה שראיתם." הוא דמיין בראשו את תמונת האסון.
"תנועת האבק," הוא אמר לאט ובביטחון, "זה מזכיר לי משהו שראיתי לפני כן." תמונה שראה בחדשות
"זה נראה כמו צונאמי."
ניצוץ קטן נראה בעיניו של ג'ימי.
"זהו זה!" הוא קרא
"מה זה?!" שאל ג'וני בבלבול.
"צונאמי נגרם ע"י פעילות סיסמית באוקיינוס."
ג'וני בהה בו במבט ריק.
"רעידת אדמה?!" הוא אמר במבט מתנשא על פניו.
"אה, נכון." התאפס ג'וני.
"אז אולי זו הייתה רעידת… אדמה." ג'ימי האט את התלהבותו עד עצירה. "זה מגוחך, הלא כן?" רעידת אדמה? פה? באמצע העמק?"
"שזיף?" יד זרה הופיע מולו, מחזיקה צלחת מלאה בשזיפים.
"נחשוב על זה אחר-כך." אמר ג'וני ופנה לאדם שהגיש את השזיפים. "אני אשמח. תודה רבה."
"אבל ג'ונתן, חשבתי שאתה לא אוהב שזיפים!" אמר ג'ימי בבלבול.
"זה בסדר, באתי מוכן." הוא הראה לו את מכנסיו. כיסיהם הורחבו מעבר למה שכל אדם היה צריך.
הוא לקח שזיף מהאיש ונראה שהוא אוכל, אך למעשה הוא קירב את השזיף לפה והעמיד-פני אוכל. בעוד הלעיסות המוגזמות משכו את תשומת לב כולם הוא הגניב את הפרי העגול הסגול אל תוך כיסו. הוא חזר על פעילות זו בכול פעם שהוגש לו שזיף ובסוף הפעילות כיסיו היו מלאים בשזיפים.
"אני שמח שזה נגמר." הוא אמר בעודו מרוקן את תכולת כיסיו אל פח האשפה.
"עוד לא," אמר ג'ימי, "כעת שהתחלת בחגיגות הם לא יוותרו לך בקלות."
"אל תדאג," אמר ג'וני, "אנחנו נחשוב על משהו."
לאחר מכן נערכה חגיגת הצביעה. בעוד כל בני השש צבעו את דפיהם והמבוגרים שתו בכוסות היין שלהם, ג'וני, ג'ימי, וג'ואן הפכו את דפיהם והחלו לשרבט רעיונות ותרשימים לשאלה מה יכול לגרום להתפרצות ההיא.
"טוב, זו לא יכולה להיות רעידת-אדמה," אמר ג'וני, "אבל מראה הצונאמי עדיין רץ בראשי כמו שידור חוזר איום."
"אתה בטוח במאה האחוזים שזה היה צונאמי, נכון?" אמר ג'ימי, "כלומר, איך זה נראה? תוכל לצייר את האירוע?"
ג'וני לקח פינה מהדף וצייר בדיוק רב את מה שראה בדמיונו.
"הנה," הוא הראה להם את הציור, "זה נראה כך."
ג'ימי וג'ואן הביטו בציור מקרוב לכמה רגעים.
"זה לא נראה כמו צונאמי." אמר ג'ימי, "זה נראה כמו ענן פטריה."
"ענן פטריה?!" אמר ג'וני.
"זה ענן שנוצר מפיצוץ גדול במיוחד. מהיכן בדיוק ראית את התחלתו?" שאל ג'ימי את ג'וני. מזלם היה שהחגיגה נעשתה על קצה העיירה. ממש היכן שהספירה לאחור התרחשה.
"שם!" אמר ג'וני והצביע על נקודה באמצע העמק.
"שם מדליקים את אבק השריפה כדי להפעיל את הזיקוקים." אמרה ג'ואן.
זה הגיע אליו כמו ענן הפטריה. הוא נזכר בשיחה עם אביו: "זו כמות גדולה של אבק שריפה, אתה לא חושב?" "הם כנראה שומרים קצת לשנים הבאות."
"אז הם לא שמרו לשנים הבאות." אמר ג'וני בקול.
"שומרים מה לשנים הבאות?" שאל ג'ימי.
"אבק השריפה. יש שם מספיק לחמש שנים הבאות לפחות."
"אז אם הם ישתמשו בכל המשלוח…"
"הפיצוץ יחריב את כל העמק!" קרא ג'ימי.
באותו רגע קרה הדבר המוזר ביותר עד כה. הזמן רץ קדימה. זה נראה לג'וני כמו סרט שמריצים קדימה במהירות, מתוך הסרט. הוא ראה את רגליו זזות במהירות כפולה. הוא ראה את ההצגה בחצי מהזמן. לפני שהוא ידע מה קרה השעה הייתה כבר דקה לחצות.
"מה קרה?" שאל ג'וני.
"נראה שנסענו בזמן." אמר ג'ימי.
"אין מספיק זמן להזהיר את כולם!" נלחצה ג'ואן.
"5…4…3…2…1…"
"ענן הפטריה הופיע שוב. הוא נראה מאיים יותר מלפני כן. סווש אחד, איבוד שיווי משקל, מכה בראש, כלום.
"לא, אי אפשר."
"מדוע?"
מרקם רצף הזמן-חלל מתחיל להיקרע. איננו יכולים למתוח אותו יותר אחרת הוא יושמד.
"אך הנער, הוא קרוב יותר לפתור את הבעיה. אני מתחנן, אנו חייבים לתת לו עוד הזדמנות אחרונה! העתיד תלוי בכך."
"…למען האנושות, אנו חייבים. אך רק לפעם אחרונה. כישלון אינו אפשרות."
"אני מסכים. מי ייתן וכוח היקום יהיה אתך, ג'וני ג'פרסון."

"קדימה, בן, תתעורר, החגיגות החלו."
הוא פקח את עיניו. 'אני חייב לספר לחבר'ה.' הוא חשב.

הם נפגשו בחצר העיירה שוב.
"עכשיו אנו יודעים מה עלינו לעשות." אמר ג'ימי.
"יש עוד." אמר ג'וני. שני האחרים הביטו בו במבט תמוהה.
"לפני שהתעוררתי הפעם שמעתי משהו." אמר ג'וני, "שיחה. הקולות… הם אמרו משהו את מתיחת רצף הזמן-חלל. הם אמרו שמישהו קרוב לפתור בעיה. נער. אני חושב שהם התכוונו אליי."
למשך כמה שניות אף אחד לא דיבר. ג'ימי וג'ואן הביטו בג'וני בתדהמה. ג'וני, לעומתם, הרגיש משהו. הרגשה שונה מזו שבאה לפני הפיצוץ.
זו הייתה אחריות. בפעם הראשונה בחייו הצעירים, הוא הרגיש אחריות. לא רק לעצמו, אלא גם לג'ימי, לג'ואן, לכל אנשי העיירה. העיירה שגרמה לו לסבול כמו שלא סבל מעולם.
"בואו. נלך לפני שיאכילו אותנו בשזיפים. יש לי תכנית."

הם יצאו מחצר העיירה והתרחקו במהירות לפני שמישהו שם לב שנעלמו.
"למה אנחנו הולכים לבית משפחת לונווד?" שאלה ג'ואן.
"אנחנו לא." אמר ג'וני, "אנחנו הולכים אליו." הוא הצביע על מר ליבסטרונג הזקן.
הוא תפס תאוצה ורץ אל מר ליבסטרונג, כאשר חבריו ממש מאחוריו. הוא הגיע למר ליבסטרונג.
"בחיי! אדוני הצעיר, מה פשר כל זה?"
"סליחה, מר ליבסטרונג," אמר ג'ימי, "ידידי פשוט…"
"אל תשתמשו בכול אבק השריפה!" פלט ג'וני.
"למה אתה…" שאל מר ליבסטרונג בבלבול.
"יש יותר מדי אבק שריפה. אם תשתמשו בכולו הפיצוץ ישמיד את העמק."
"ובכן," אמר מר ליבסטרונג, מגביה את אפו, "אין לי מושג איך ידוע לך שאני אחראי על אבק השריפה, אך האמן לי שכמות האבק נכונה. ולא אקשיב לשלושה צעירים וגסי רוח…"
"בבקשה, מר ליבסטרונג," אמרה ג'ואן. היא נשמעה מוזר. ג'וני הביט בה וראה שהיא בוכה, "אתה חייב להאמין לנו. אנו מתכוונים לכול מילה. אני מתחננת בפניך."
ג'וני לא סבל לראות אותה בוכה. הוא רצה לבוא אליה, לחבק אותה, לנשק אותה.
"בבקשה, אדוני." קרקר ג'וני. גם הוא בכה, "לעולם לא אשקר לגבי דבר כזה. אם יש דבר אחד שאעשה למען העיירה הזו זה לא אכילת שזיפים, זה לא צביעה, אפילו לא צפייה במחזה ההוא…"
"איך ידעת ש…"
"אלא את זה."
דממה נפלה לכמה רגעים.
"בסדר," נאנח מר ליבסטרונג, "אשוחח על זה עם שאר זקני העיירה. בינתיים, חזרו אל החגיגות."
"תודה, אדוני." אמר ג'וני.
שעת חצות התקרבה. שלושת הילדים היו במתח.
"אתה חושב שמר ליבסטרונג הקשיב לנו?" שאלה ג'ואן את ג'וני.
"אין לי מושג." אמר ג'וני, "נצטרך לחכות ולראות.
"10…9…8…7…6…5…4…3…2…1…"
ההרגשה הייתה טובה הפעם. זה לא הרגיש כמו סוף העולם. או אז שובל יחיד הדומה למטאור עלה אל-על אל השמים הגבוהים והשחורים.
בום! זיקוק צבעוני ויפה התפוצץ בשמים.
"עשינו זאת!" צעק ג'וני בעוד זיקוקים נוספים התווספו בשמים. "עשינו זאת!"
הוא הביט למעלה. זיקוק אחד לא התפוצץ כמו השאר, אלא זיגזג בצורה משונה שאינה מתאימה לזיקוק.
"ראו!" נשמע קול מבין קהל המבוגרים. נראה שלא רק ג'וני הבחין בזיקוק המוזר. הזיקוק גדל וגדל עד ש…
"זו ספינת חלל!" אמר ג'ימי ביראה.
החללית ירדה ועצרה, מרחפת לה על קצה הגבעה. דלת נפתחה מקדמתה ומתוכה יצא אדם. אדם בעל מראה רגיל לחלוטין.
"מי מכם הוא ג'וני ג'פרסון?" שאל האיש. קולו אינו היה רגיל.
לחישות החלו לרוץ בקהל: "ג'פרסון?! הזרים?!"
"אני ג'וני ג'פרסון!" אמר ג'וני בקול חלש.
"תודה לך, ג'וני ג'פרסון, על הצלת היקום."
"היקום? אני?"
"אכן," אמר האיש, "הבן, עיירה זו, שינוזמן, ממוקמת בנקודה במרכז היקום. על-ידי עצירת הפיצוץ הצלת את מרכז היקום. אם מרכז היקום היה מושמד היקום כולו היה מושמד."
"אז, אתה גרמת ללולאת הזמן." אמר ג'ימי.
"אכן. ידענו ששלושת הנבחרים יוכלו להציל את כולנו."
"למה נבחרנו להציל את היקום?" שאלה ג'ואן.
"מפני שרק בעלי רעיונות חדשניות בעיירה אשר שכחה קדמה יהיו בעלי מחשבה לפתירת הבעיה."
"חכה רק רגע," יצא אבא מבין הקהל, מבולבל, "מי אתה, ולמה בחרת את בני בדיוק?"
"אני ובני עמי, אנו, שליטי הזמן והחלל. אבק השריפה שיצר את הזיקוקים הללו עמד להשמיד את היקום. לפני שהשמדת היקום הגיעה לכוכבינו, הסתתרנו במימד-כיס, הרחק מרצף הזמן חלל. בעודנו שם בחרנו את שלושת הנבחרים אשר יגנו על היקום: ג'ואן סאקוויל, ג'ימי לונווד וג'ימי ג'פרסון.
"אם אתם כל-כך חזקים למה אתם נראים כמו בני-אדם רגילים? שאל אביו של ג'וני.
כוחותינו כה גדולים עד שרק אדם בעל תובנה עילאית יוכל לראות את צורותינו האמתיות. בחרנו בצורה שתבונתכם הנחותה תוכל לקלוט."
"אבל לא באתם רק להודות לי, נכון?!" אמר ג'וני, "יש עוד משהו, לא?!"
"הנך צודק, ג'וני ג'פרסון." אמר שליט הזמן והחלל, "באנו להביא לכם קידמה."
שקט חתך את האוויר לכמה רגעים ואז…
"איננו רוצים קידמה!" צעק איש זקן מהקהל.
"זוהי מחשבתכם," אמר שליט הזמן והחלל, "מכיוון שאנו הם אלו שהסירו מכם את הרצון לטכנולוגיה. זהו היה מבחן. בחנו אם יבוא יום שבו הרצון לקידמה יצוץ. והוא אכן צץ, בצורת ג'ימי לונווד."
פניו של ג'ימי בהקו עד אשר כמעט זהרו בחושך.
"ועכשיו…" אמר השליט ופרס את ידיו האנושיות, "בקשו טכנולוגיה!"
החללית זהרה לכמה שניות ואז, גל אנרגיה לבן פרץ מתוכה ושטף את כל הגבעה.
לפתע, קריאות שונות הציפו את העיירה: "אני רוצה לקנות טלוויזיה!" "אני רוצה לראות סרט!" "אני רוצה לנסות ספורט אקסטרים!"
ג'ואן נראתה שמחה מאוד בעצמה. היא פנתה אל ג'וני ואמרה לו "אני רוצה להיות החברה שלך!"
ג'וני קרן משמחה. הוא לא האמין שהיא אומרת את זה. הוא קם וכך גם היא. הם התחבקו. הם התחבקו בחום, בחיבה, באהבה. כאשר סופסוף נפרדו היא נתנה לו נשיקה. הוא זכר זאת עד סוף ימיו. היא נשקה אותו על חלקה התחתון של לחיו השמאלית, ממש על הלסת. איך שסיימה הוא נזכר: "אני נוסע מחר. איך נשמור על קשר?"
"מסרונים." היא אמרה.
"יש לך בכלל טלפון סלולרי?"
"אקנה אחד!"
וכך, כאשר ראה שאני העיירה קיבלו את רצונם לקידמה, השליט חזר אל החללית וסגר את הדלת.
"לאן עכשיו, המפקד?" שאל המשנה שלו.
"לכל מקום אליו ייקח אותנו הקוסמוס, "אמר המפקד, "אל מקום בו הזמן רק מתחיל והחלל אך מתחיל להתרחב."
ובזאת, החללית חזרה אל מסלולה בחלל, בידיעה שג'וני ג'פרסון הציל את היקום.