כנס עולמות 2016

רעם וברק

מאת: ליאור קליין שטרן

אני עומדת שעונה על חומת הלבנים המחוספסת, ממוללת את שולי שרוול חולצתי האדומה במתח. כבר כעשר שנים שלא חשבתי עליה, או לפחות השתדלתי. הדחקתי, העמדתי פנים שדבר לא קרה, הייתי משוכנעת עד עמקי נשמתי שהיא עושה כמוני, אז האם הופתעתי כששלחה לי את מכתב המצוקה? בוודאי שכן. היא מבקשת עזרה, דווקא ממני, הישות האחרונה שתרצה לעזור לה. מה היא חושבת לעצמה? אני מחליקה כנגד החומה למטה, עד שאני מתיישבת על העשב היבש והמגרד. אני טומנת את פניי בכפות ידיי מרוב ייאוש, ובושה. הדבר האחרון שברצוני לעשות כעת הוא להיזכר, אך אין לי ברירה. איך מסרבים לבקשת עזרה מהאדם האחרון – חוץ מעצמך – לגזע שלך? הבזקי זיכרון עולים במחשבתי, למרות ניסיונותיי לשכוח, ידעתי שזה יהיה בלתי אפשרי, אך ניסיתי בכל זאת והנה, הם באים שוב. הסופה הנוראה שיצרתי מרוב כעס, השריפה שיצר הברק מהסופה. כל מעשי בעשר שנים האחרונות היו לנסות לכפר – לא בהצלחה יתרה – על טעות איומה שעשיתי בגיל שבע. אני מחבקת את עצמי עם המעיל שלי, גדלתי לתוכו, הדבר השלם היחיד שנותר לי ממשפחתי. אנשי הכפר שלי היו מכשפים, הכפר היחיד שיש בו גם נשים עם כוחות כישוף, חלקן חזקות יותר בהרבה מן הגברים, אך כל זה היה מזמן. זה לא מצא חן בעיניי שאר תושבי הארץ הזו. הם חיפשו והשמידו את הנשים האלו. נולדתי לכפר קטן בהרבה ממה שהיה פעם, כבר לא היו מכשפות בכפר, בשום מקום לא היו. עד שנולדתי. אף מכשף שפניתי אליו לא הסכים לאמן אותי, כולם טרקו לי את הדלת בפנים בטענה ש"זה מסוכן וחסר טעם לנסות ללמד מכשפה שאינה שולטת כוחותיה עד כדי כך שבהתקף זעם אחד היא מסוגלת לרצוח עם שלם, חסר טעם במיוחד כי היא אישה" אומנם הארץ כבר לא אוסרת ומחפשת מכשפות, אך נשים עדיין נחשבות חלשות במידה מגוחכת. באמת שלא הבנתי אותם, איך אני אמורה לשלוט בכוחותיי המסוכנים אם הם מסרבים לאמן אותי? איך אני אמורה ללמוד על כוחותיי הפרועים בעצמי? לא רציתי להיוולד עם כוח שכזה. לא רציתי להיות האישה הראשונה עם יכולות כישוף מזה שלוש מאות שנה. לא, לא הראשונה, אני מתקנת את עצמי במרירות, הראשונה בדרכה לכאן, מפרה את ההבטחה, הראשונה רק בחצי שעה, אחותי.

השעות חולפות ואני נשארת לשבת על העשב הגס, טובעת בייאושי. היא לא מגיעה, נותנת לי לחכות. הבטחנו למכשף הכפר שלא נפגש עוד לעולם והנה, היא בדרכה לכאן, להפר הבטחה לאיש שמת מזמן. קצוות אצבעותיי מעקצצות, ריח חריף עולה באפי, אני מתחילה לרעוד. רוח מתחילה לנשוב, זאת אשמתי, אחרי כל שנות האימון העצמי, אני עדיין לא שולטת בזה. אני נושמת עמוק ומנסה להירגע, כבר שנים שלא היה לי התקף רציני ואני לא אתן לו להתפרץ עכשיו. אני קומצת את כפות ידיי לאגרופים ומטיחה אותם בקרקע. אם היא לא תגיע בקרוב… אני רועדת, מקור ומפחד. אני מפחדת מעצמי. אני מרימה עלה יבש מן הקרקע ונושפת עליו בעדינות מרבית, מחזיקה את התמונה ברורה בראשי. הוא נדלק, זה הקסם הראשון שלמדתי לעשות. אני מטפחת את האש הקטנה בין אצבעותיי. היא חמימה. "התקדמת, אה?" אני מרימה את ראשי בבהלה. היא הופיעה משום מקום, עומדת מעלי. אני נעמדת במהירות והלהבה נשמטת מבין אצבעותיי ומתפוגגת. "בפעם האחרונה שראיתי אותך…" היא מנידה קלות בראשה ומתקדמת צעד אחד לעברי. "מה את צריכה ממני? אחרי עשר שנים?" אני שואלת בתוקף. "ככה את אומרת שלום עכשיו?" היא מחייכת בעצבות ומשפשפת את עיניה. היא לא משאירה עלי שום רושם עם המשחק הקטן שלה. "אז… מה עשית מאז פגישתנו האחרונה?" היא שואלת. בתגובה אני משפשפת את ידיי אחת בשנייה וקוראת מחדש לאש. היא נענית להזמנתי ומרקדת בכף ידי. אין לי כוח אליה, בהתחלה חשבתי שאני מתגעגעת, אבל… פשוט אין לי כוחות לזה… "מה קרה?" אני שואלת ,מעדיפה לגמור עם זה ודי "למה היית צריכה לפגוש אותי, דווקא עכשיו?" פניה מתקדרות, כאילו סופה מצטברת בהן, כמה אירוני. היא מתיישבת כפופה. "משהו רע, היה לי חיזיון נוסף".

אני מרגישה שתהום נפערת לי מתחת לרגליים ואני נופלת לתוך החשכה הממתינה. זה לא קורה לי. זה לא יכול לקרות לי. בפעם האחרונה שהיה לה חיזיון, זה הוביל לאסון שפיצל את שתינו לעד. למרות ההדחקה העמוקה שהשרתי בה את מוחי, אני זוכרת את זה כאילו שזה היה אתמול. ביום הולדתינו השביעי, היה לה את החיזיון הראשון שלה. היא אמרה שאני אגרום למשהו נורא וכתוצאה ממנו, שתינו נצטרך לעזוב את הכפר לתמיד ולא לפגוש אחת את השנייה לעולם. כמובן שלא האמנתי לה אבל כמה ימים קודם לכן, הקסם שלי התפרץ לראשונה. חשבתי שהיא לועגת לי. אמרתי לה שאני לא מאמינה לה ושאני אומר לאמא שהיא עוד פעם עבדה עלי, ואז היא התחילה לבכות, היא אמרה שלא נוכל לראות יותר את אמא ואבא, שנצטרך לעזוב את כל מה שאנחנו מכירות. היא צעקה עלי, אמרה שהכל יקרה בגללי, שהלוואי שלא הייתי נולדת בכלל. לא יכולתי לשאת בזה יותר צרחתי עליה שאני שונאת אותה והלוואי שהיא לא הייתה נולדת קודם. יצאתי בריצה מהבית, בוכה דמעות של כעס, עטופה במעיל הגדול של אמי. אחותי קראה לי לחזור, לא הקשבתי לה. ענני סערה החלו להתאסף בשמיים. רצתי עוד ועוד עד לשדה החיטה הגדול. כרעתי על ברכי, בוכה. זעמי התפרץ החוצה. ענני הסערה נהפכו לגדולים וכבדים, אפורים וקודרים יותר ממה שראיתי אי פעם, במקום כלשהו, אהבתי את זה, את העננים האלו. ידעתי שאמיליה בטח פוחדת מהן. כמו שתמיד אהבתי סערות, היא פחדה מהן. גשם התחיל לרדת, בהתחלה טיפות בודדות ועד מהרה מבול גועש. הסערה הביאה איתה ברקים. הם התרכזו מעל הכפר המרוחק. שם רציתי שהם יהיו. הברקים פגעו בבתים ויצרו שריפות. את כל זה ראיתי מרחוק. אמיליה רצה אל קצה השדה, היא עקבה אחרי עוד מהבית, אחותי העקשנית. היא צעקה עלי לעצור את הסערה לפני שיהיה מאוחר. קולה היה חלוש מהגשם והרוח, כמו שהיה צריך להיות. בתגובה רק הגברתי אותה, שמחה על מכאובה. כשהיא ניסתה להיכנס לשדה, העליתי אותו באש. היא נסוגה ואמרה לי לצאת מהשדה הבוער, סירבתי. האש ליטפה את גופי ולא פגעה בי, באותו רגע הבנתי שהלהבות הן היחידות בעולם שלעולם לא יפגעו בי. היא המשיכה לצעוק, היא אמרה שהיא מצטערת, אבל היא לא יכולה לקחת בחזרה את מה שאמרה. והמשפט הזה, שבר אותי. רוחי נפלה. האש כבתה והסופה החלה להיחלש משמעותית. זה מה שהיא חושבת עלי? באמת ובתמים? יצאתי מהשדה בריצה לכיוון הבית, כל רצוני היה להתחבא מתחת לשמיכה ולבכות. לראות מי תבוא לראות מה שלומי, מי באמת אוהבת אותי. אמיליה רצה בעקבותיי, היא ניסתה להשיג אותי אבל הייתי מהירה מידי בשבילה. כשהגעתי לשביל הגישה של הבית נעצרתי, המומה. ברק שיצרתי פגע בבית ושרף אותו ואת שני הבתים השכנים. משם הכל החל להיטשטש. אני זוכרת את מכשף הכפר, שמודיע לי ולאחותי שהורי נספו בשריפה. הוא אמר שלצערו הרב הוא מסכים עם אחותי ושאנחנו חייבות לעזוב את הכפר. אני מניחה שאילו הורי היו בחיים הם היו עוצרים אותו. מגנים עלי. השריפות והנזקים מהסערה שיצרתי הרגו יותר מחצי כפר, שעדיין לא הצליח להשתקם לגמרי מהאסון הקודם שקרה לפני שלוש מאות שנה, אז לא נשארו הרבה אנשים בחיים בזמן ההתפרצות השנייה שלי. בסופה, כולם מלבד אמיליה ואני, מתו לעד. ואז ברחתי. עם דם של עם שלם על הידיים. הכל בגלל החיזיון המטופש של אמיליה. אני לא מעיזה אפילו לנסות לנחש איזה אסון היא חזתה לנו הפעם.

"הי, זה בסדר, הכל יהיה בסדר" אמיליה שולחת את ידה ומלטפת בהתנשאות את שערי. אני מעיפה את ידה ממני, "תתרחקי" היא קמה במהירות ומועדת אחורה, כמוני, גם היא פוחדת מכוחותיי, "תספרי לי עכשיו, ובלי להחסיר שום פרט, מה הדבר הארור שראית, שיהרוס לי את החיים הפעם" אני פוקדת עליה, שואבת כוחות מחולשתה. "חזיתי שניפגש כאן, בפעם השנייה בשנה הזאת, לך הייתה צלקת ארוכה על הלחי, סערה השתוללה ברקע" היא משתקת, עד כמה שזה סדיסטי מצדי, אני מחייכת לנוכח פחדיה, "האסון חזר על עצמו בפעם השלישית" היא משתתקת. אני מוכה בהלם. "ואת חושבת שזה יקרה בגללי נכון?" היא מהנהנת. "את יודעת שאני לעולם לא אעשה את זה שוב!" אני צועקת ומתקרבת אליה, עם כל צעד שלי האדמה רועדת. "לא… תתרחקי…" היא מועדת אחורה ומצליפה בידה לכיוון פני. הלחי שלי צורבת, היא פצעה אותה. לפי הבעת פניה, זה מובן שזאת הייתה תאונה, שהיא לא התכוונה. גם היא, כמוני, לא שולטת לחלוטין בכוחותיה, אך בניגוד אלי, לה יש פחות כוחות לשלוט בהן. הייתי רוצה לראות אותה מנסה להתמודד עם רוחות השמיים, עם להבות האש, עם רחשי האדמה ועם זרמי המים. מנסה להבין איך לרפא ולא רק לפגוע, מנסה להבין בלי אף אחד לידה. אני ממששת את הפצע ומנסה כמיטב יכולתי לרפא אותו. אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה. ענני סערה מתאספים מעלי, גדולים ומאיימים, כמו שהם צריכים להיות. "את לא מבינה נכון? זה המפגש שחזית!" אני מנסה להירגע, לקחת אוויר ולהוציא… לקחת… להוציא… העננים מתפזרים וחושפים את שמי הלילה המנוקדים בכוכבים. "מה ראית בדיוק? לא הפרשנות הפתטית שלך" חקרתי את הנושא בשנים האחרונות, החזיונות עצמם הם מעורפלים. "ראיתי את החומה שליד הכפר שלנו, ראיתי את הפנים הפצועות שלך וראיתי את הסערה… מזה הסקתי… בחיזיון אחר ראיתי שאם ניפגש תחריבי בכוח שלך ערים שלמות, שחצי מהארץ הזו תמות מידייך… לא רציתי להבהיל אותך… ממילא לא תכננתי שניפגש, אבל אז… ראיתי את הפגישה הזאת והבנתי שאני חייבת להזהיר אותך, לא יכולתי לכתוב את זה במכתב מחשש שהוא יגיע לרשויות ושהם יבואו לעצור אותך… אני מבינה שטעיתי, שאני זו שגורמת לזה לקרות… ובגלל זה… הגעתי עם פתרון, כדי למנוע את האסון…" קולה רועד, היא חיוורת "אני חושבת… שאת צריכה למות".

עולמי נופל עלי. עדיין אחרי כל השנים, היא מעדיפה שאני לא אתקיים. דמעות צורבות את גרוני. העננים חוזרים לכסות את השמיים, להסתיר את הכוכבים., רעם מהדהד במרחק. "אז, את אומרת, שאף פעם, אף פעם, לא רצית שאני אחיה?!" אני מתחילה לרחף באוויר, הרוחות מעלות אותי למעלה. "לא… ברור שלא! זה לא קשור למה שקורה בינינו! זה משהו עמוק יותר! את עומדת להשמיד ערים שלמות! לקרוע משפחות לגזרים! זאת הדרך היחידה לעצור את זה!" היא צועקת, מתחננת. "את טועה" אני מגביהה יותר ויותר "זה תמיד היה קשור למה שקורה בינינו! מי יודע, אולי את צודקת, אולי כדי שתהרגי אותי ודי. תחשבי על זה ככה, אני לא אצטרך יותר לחיות עם רגשות האשמה, אבל את! את תצטרכי להעביר כל יום שנותר בחייך העלובים בידיעה שאת רצחת את אחותך ואם זה לא יאכל אותך מבפנים, הידיעה שזאת לא הייתה סתם אחותך, אלא גם המכשפה האחרונה! ואת תהיי לבד לשארית ימי חייך, כי המכשפה הזאת במקרה הייתה גם האדם האחרון חוץ ממך של בני העם שלך! אז קדימה! תכנסי בי בכל הכוח!" אמיליה נראית כאילו היא כבר ניצחה, "את רואה? גם את חושבת שזה הדבר הנכון!"

"אני לא מאמינה שאת אחותי! את הקשבת לי בכלל?" אני מגביהה עוד עד שאני מגיעה לראש החומה, אני צועדת לאורכה, "בואי! תתפסי אותי אם יש לך אומץ!" גשם יורד. אמיליה מתחילה לטפס על החומה. היא עלובה כל כך. אני קופצת מראש החומה את הקרקע הבוצית. אני בצד השני, בחורבות הכפר הישן שלנו. אמיליה צועקת לי לחזור, אני מתעלמת ממנה. הגשם מתגבר, מים מציפים את האדמה החרוכה. המקום לא השתקם וכנראה שלעולם לא יצליח. אני מתרוממת באוויר שוב. אמיליה קופצת מהחומה אל הבוץ. עיניה פעורות בתדהמה ובעצב. היא באמת אהבה את המקום הזה, שאני שונאת. למראה החורבות, הכל חוזר אליה. היא קורסת על ברכיה. אני לא רואה את פניה אז אני לא יודעת בוודאות אבל נראה לי שהיא בוכה. משום מה, עלי המראה לא משפיע ככה, הזעם גואה בי, גורם לי לחוש גאווה על ההרס שאני, בכוחות עצמי יצרתי. הרס כל כך נורא, שאפילו אחרי עשר שנים לא הצליח להשתקם, אף לא בקצת. מעולם לא הרגשתי כך, אני משוגעת מכעס ועצב. "את רואה?!" אמיליה צועקת, קולה חלוש מהרוח הגועשת "את רוצה שככה הארץ שלך תראה? איך תוכלי לחיות עם עצמך?" אני לא יכולה לסבול את הצביעות שלה, היא משגעת אותי… "אז לכי! אל תראי אותי זורעת את ההרס הזה שאת כל כך מפחדת ממנו! תינטשי אותי שוב! אני במילא לא צריכה אותך! אני לא צריכה אף אחד!" אני נוחתת על האדמה, מתיזה בוץ על פניה החיוורות, היא מפוחדת כל כך… "את כל כך טיפשה שזה כואב לי שאנחנו קרובות משפחה! מגעילה אותי המחשבה שהיינו באותו רחם במשך תשעה חודשים שלמים! את לא מבינה שזה בגללך?! בגללך ובגלל החזיונות המטופשים שלך! אם לא היית כל כך אנוכית היית שומרת אותם לעצמך והכל היה נשאר בסדר! את אשמה בכל! זה רק בגלל שאת חושבת שאת חכמה יותר מכולם ושאת יודעת הכל!" אני מתקרבת אליה לאט. רעם וברק מרעידים את השמיים. אמיליה מרימה את ידה במגננה מפני, "אי אפשר לעצור את זה בדרך אחרת! למה את לא מבינה?!" אני מתרתחת, הגשם מתגבר, אני כבר בקושי רואה אותה, "את עוד בזה? יודעת מה? אולי באמת מישהי מאיתנו צריכה למות והמישהי הזאת זו את!" ברק פוגע בקרקע כחמישה מטר לידינו. רק בזכותי לא נצלינו למוות. "די, לונה, תרגיעי, בואי נדבר בהיגיון…" אמיליה קמה ומתקדמת אלי באיטיות. בתוכי, צונאמי ואש קורעים אותי לחלקיקים קטנים. "זאת לא אשמתך! אני יודעת שלא בחרת להיות עם כוחות כאלה! אני יודעת שאת חלשה מידי בשביל לשלוט בהם!"

ההרס מנצח את החלק השפוי שנשאר בי. טיפות המים נעצרות באוויר, יוצרות מסך דומם בין שתינו. "אף פעם לא אהבת או הערכת אותי! עכשיו את גם לעולם לא תצטרכי!" אני מוציאה ברק מהסופה שמשתוללת מעלינו ומחזיקה אותו באוויר כמו חנית. אמיליה מבינה מה אני עומדת לעשות, היא צועדת אחורה מפחד, "לא… בבקשה… אל תעשי משהו שתתחרטי עליו…" אני מתרוממת באוויר, טיפות המים נסוגות מפני. "תזכרי… אני אוהבת…" אני משלחת את הברק והוא מפלח את גופה, היא נזרקת אחורה ונתקלת בחומה, עכשיו היא תשתוק לעד. גופה נשמט בבוץ. מה עשיתי? אני נופלת בערבוביה של איברים ורצה אל גופתה. הסופה מתגבר, הגשם ממשיך לרדת. "לא… בבקשה… לא!" אני מנערת את גופתה חסרת החיים "אני יעשה הכל! לא התכוונתי! תהיי בחיים! בבקשה תהיי בחיים!" אני מוחה את הבוץ מפניה. דמעותיי מטפטפות על גופתה. לא ידעתי כמה אני אוהבת אותה, עד שהיא הלכה. היא צדקה, בסוף גרמתי לאסון נוסף. "למה לא יכולתי למות במקומה!?" אני צועקת. אף אחד לא עונה, אני לבד, עמוק בבוץ. אם קודם הרגשתי אבודה… קשה לי לנשום… אני מסתכלת אל השמיים. גשם זולג על פני, מתייחד עם דמעותיי, מים תמיד מוצאים מים. "אני רוצה למות!" אני צועקת לשמיים, לסערה, לגשם "בבקשה… אני רוצה למות…".

סוף