כנס עולמות 2016

ראיית אמת

מאת: יהונתן לירון

בזמן האחרון דניאל מצא שהוא שונא להתקע בבית אבל לא מסוגל להנות בחוץ. הוא הניח את כוס הג'ק דניאלס על הדלפק ושפשף את הסנטר בלי לחשוב. הוא היה עושה את זה כשהיה לחוץ. ניסיון אחרון של אצבעות חסרות מנוחה להכניס סדר בזיפים בני שבוע. העיניים שלו היו נעולות על עברו השני של הבר של ארווין אבל רוחו היתה במקום אחר, רחוק מברוקלין, שבע שנים בעבר.

הוא זכר את מעיין הלפרין מבית הספר האיזורי בעמק יזרעל כשהייתה יושבת בפינת העישון בהפסקה, ממחנה קיץ בצופים שנאלץ לעזוב באמצע כי הרגיש לא טוב, ומהזמן שעבד בפיצה של מיקי, כשהיה משקיף עליה מהדלפק. תמיד מרחוק. ככה זה היה כל י"א, עד שההלפרינים עברו לצרפת.

כך זכר אותה, ועכשיו, אם הוא לא טעה, זו היתה היא שישבה בקצה הרחוק של ארווינ'ס, פאב הבירות הרגוע והשמח לפרקים בקצה המזרחי של פְּרוֹסְפֶּקְט פארק. היא השתנתה קצת, אבל בכל זאת עברו שבע שנים, אם זו בכלל היתה היא. דניאל הרטיב עם קצת הלשון שפתיים יבשות. בתיכון היתה אחת היפות האלה שמתנהגת כאילו לא ידעה שהיא יפה, אחת מהחבר'ה, למרות שדניאל כמובן לא העז לדבר איתה. עכשיו היה בה משהו נושך, עם קעקוע לא ברור ושיער שבטוח לא נולדה איתו. נראה שעשתה השתלת גוֹפְנָה, נתנה לאיזה מתכנת מגניב עם סטודיו לאומנות לדחוף למוח שלה משהו ששינה את השיער השחור המבריק שזכר לצבעי הקשת. בטח אותו אחד שעשה לה את הקעקוע. כפות הידיים שלו הזיעו והוא מיהר לנגב אותם על המכנסיים.

כן, הוא היה די בטוח שזו היא. השדיים שחצי מהשמיניסטים חלמו עליהם עדיין לא נכנעו לכח המשיכה. אולי רק קצת.

דניאל באמת זכר ששמע שמעיין הלפרין חזרה לארץ ואחרי חצי שנה עברה לברוקלין, אבל בשלוש שנים שהוא כאן לא נתקל בה. מוזר שזה יצא דווקא ביום הזה, בערב הראשון שיצא להסתובב חמוש בראיית אמת, לא פחות.

אז עכשיו היא היתה בארווינ'ס… ובמקום לגשת אליה הוא נתקע בקצה הבר ליד יציאת החירום, כמעט מדבר לעצמו. הוא הכריח את הידיים שלו להפסיק לגרד את הסנטר והניח אותם על העץ החלק, המעט שמנוני, של הבר. זה עזר להסתיר את העצבנות המרקדת של אצבעותיו. הוא היה צריך כבר להיות לידה, לדובב ולשעשע אותה, אחרת מה היה הטעם בראיית אמת ובשביל מה כל ההשקעה.

זה התחיל בסדרת הלוואות שלקח, הכל בשביל גיחה לאיסלנד. לא בשביל לראות הרי געש או לוויתנים או קרחונים או מה שזה לא היה שהלונלי פלאנט אמר שאמורים לראות שם. באחד המרתפים של רקייויק היה בחור בשם יורג שידע איך להשתיל ראיית אמת ישר לאונה השמאלית, אם היה לך מספיק כסף. משהו שהיה מאוד קשה להשיג במקום אחר. בטח לא באמריקה או בארץ. לא בצורה חוקית לפחות. לא שזה היה בדיוק חוקי באיסלנד אבל מאז שהבורסה שלהם קרסה הממשלה שלהם העלימה עין מכל מה שהכניס כסף, בטח לא לתיירות רפואית. יורג קרא לשתל הגוֹפְנָה הזה טִילפִינִנְגָאר, לכאורה הביטוי האיסלנדי לרגשות-

-דניאל קפץ אגרוף עד שהרגיש קְנָאקִים באצבעות. צריך להפסיק להשתהות.

הוא שלח מבט זהיר לכיוונה של מעיין. היא שוחחה עם הברמן, ילד בן עשרים עם פנים ארוכות שמזג לה קוקטייל סגלגל. דניאל הכריח את עצמו לקחת צעד ראשון, ואז צעד שני. הפה שלו היה יבש, אולי עוד ג'ק דניאלס ירגיע אותו. לא, הוא דחה את הרעיון. היא היתה עלולה לבקש את החשבון בכל רגע. הוא נשען על אחד המושבים הריקים לייצב את עצמו. הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם רק ידע לדבר עם בחורות.

מקרוב, שיערה בגווני הקשת היה מהפנט. לכל שערה היה צבע מוגדר וכשמעיין הסיטה את השיער מצד משמאל לימין זה היה כמו להבה בוערת מצהוב לכתום.

הוא ניסה לומר משהו אבל לא יצא הרבה יותר מ"אמממ". היה לו מזל, מעיין הלפרין היתה קבורה בסלולרי ולא שמה לב.

הוא ניסה להצית את ראיית האמת כמו שיורג הסביר.

תוספי גוֹפְנָה תמיד היו משונים בהתחלה. אחרי שהשתל נקלט הוא הרגיש כמו טבע שני, לא דורש הרבה יותר ריכוז מלבעוט בכדורגל. מצד שני, חלק ממך תמיד זכר שלא נולדת ככה.

דניאל חיכה להשפעה, אבל לא קרה שום דבר חוץ מתחושה לא הכי נעימה שהגולגולת שלו קטנה מדי, צפופה מדי. יורג אמר שזה בדרך כלל ככה בהתחלה ולא לדאוג-

-רגע, דניאל חשב, היה איזה משהו- ערפיליות כחולות אפורות, דקיקות כמו מחושי צריבה של מדוזה, נדפו מגופה של מעיין כאילו היתה עשויה קרח יבש. הוא החל להושיט יד בשביל לגעת בהם אבל עצר את עצמו. זה בטוח היה הטִילפִינִנְגָאר הזה. יורג תיאר משהו ציורי כזה-

ואיכשהו היה חלק במוח של דניאל שידע גם לפרש את זה. מעיין היתה עצובה, או מלאה ספקות, הוא לא היה בטוח איך לתאר את זה במילים.

הוא כחכח בגרון ואמר, "יום קצת דפוק, אה ?"

הפעם היא שמה לב והסתובבה. העיניים שלה סקרו את פניו בריפרוף. "כנראה."

"מה שלומך, מעיין ?", הוא אמר בעברית.

היא הזדקפה כששמעה את שמה. "איך-" היא כיווצה את העיניים הירוקות כהות ובחנה אותו. "רגע, רגע", היא אמרה ותופפה פעמיים על השפתיים באצבע אחת. "אני זוכרת אותך. קצת במעורפל אבל יש מצב שעבדת בפיצה ליד הקיבוץ. מדבר כזה בשקט."

קצת במעורפל, מדבר כזה בשקט- הד המילים הקשות עורר בו חששות שהתרבו כמו פופקורן במיקרוגל. היא בטח חשבה שהוא איזה פריק מחוצ'קן. ולמה הפנים שלה לבשו חיוך כזה מוזר? אולי היא חשבה על הפעם שהחברים של כץ החליקו לו גלידה לתוך התיק. כולם הרי ידעו על זה. הוא רצה להסתובב ולהעלם כמו שעשה עשרות פעמים אחרי שפנה לנשים בניו יורק ובתל אביב.

למרות זאת, הוא התרכז ועורר שוב את הטִילפִינִנְגָאר.

לחץ פנים-גולגולתי התפרץ על דניאל כאילו רצה לדחוק את עיניו החוצה, כמו ורידים של מרים משקולות.

כשהכאב נסוג דניאל הבחין שאדי הקיטור שפרצו סביב מעיין הפעם היו סגולים כמו הקוקטייל שהברמן מזג לה. היא היתה עדיין מבואסת, אבל למרות ההערות, לפחות חלק ממנה היה מרוצה שפגשה אותו.

אבל לעזאזל עם הכאב הזה, יורג לא הכין אותו לזה. למרות הכל, זה היה שווה את זה.

"אתה עדיין די שקט", היא אמרה.

"כן, זה אני", הוא אמר. הוא רצה שתדע כמה רצה אותה, כמה הוא חיכה ליום כזה. "יודעת משהו-", הוא החל אבל קולו איבד ביטחון ונחלש במפגש עם עיניה. עיניים כל כך גדולות, ירוק כהה מהול בחום כמו זכוכית ישנה. זה היה כבר יותר מדי. הוא לא היה צריך לבוא לכאן.

מעיין הסתובבה חזרה אל הבר ודגה סיגריה מהתיק.

הוא רצה לפנות חזרה לפינה שלו ליד יציאת החירום אבל עצר. הלב שלו הלם. הוא בלע רוק ורכן אל אוזנה. בניסיון להגיע לטון נמוך וגברי יותר, הוא אמר, "סליחה, רציתי להיות ישיר אבל יש אנשים שלא יודעים להתמודד עם זה."

היא נשפה עשן הצידה והפנתה את הראש חזרה אליו. רעמת הצבעים על ראשה היתה מסחררת. "להיות ישיר ? בקשר ל… ?"

"אני אגלה, אבל רק אם תקני לי גם כזה", והצביע בעיניים אל הכוס שלה.

"אתה רוצה סנאי ורדרד, זה לא קצת של בנות ?", היא אמרה אחרי פרץ צחוק.

"היי, אני רק גברי ואטום מבחוץ", הוא ענה עם חיוך.

אז היא הזמינה עוד סיבוב של סנאים ורודים, והם הסכימו שוודקה מתוקה זה בעצם עינוי.

"אז ?", היא אמרה אחרי לגימה ארוכה. "התחלת לומר ש…"

"הלכתי לעבוד בפיצה בגללך ואלינור."

היא פערה עיניים. "אין מצב", היא הוסיפה עם נגיעות של שיכרות. היא התחילה לצחוק ולא הפסיקה.

דניאל שתק. אחרי שצחוקה לא שכך הוא התמקד במשקה שלפניו. חבל שלא הלך על ג'ק דניאלס. הוא שקל לחזור אל הטילפיניניגאר אבל החליט שלא כדאי. משהו היה דפוק בתוסף הזה. הלחץ הפנים-גולגלתי לא היה אמור להצטבר כמו בשסתום תקוע.

נגיעה רכה בזרוע שלו.

"סליחה. ממש סליחה. לא צחקתי ככה מלא זמן. אתה יודע, פשוט היה לי יום מסריח. איזה אידיוט הבריז לי עם התירוצים הכי עלובים", היא נפנפה בסלולרי-

-היה לשמלה שלה חיתוך עמוק ועור החזה שלה הבריק בכחול מאותיות הניאון של שם המקום. זה היה מאוד מסיח דעת, ולא בגלל שזה הזכיר את סימני הטִילפִינִנְגָאר-

"-ואז הבוס שלי מתחיל להתנהג ממש מוזר- יודע איך לפעמים אתה לא מצליח להבין מה אנשים רוצים ?" היא נדה בראש ואמרה, "אבל תדע שזה ממש חמוד שעבדת בפיצה." היא כיווצה עיניים בכאילו-חשדנות ואמרה, "רגע, עבדת שם בגלל אלינור או בגללי ?"

הוא נשען אחורנית וניסה לחשוב איך לצאת מזה. הברמן הצעיר דיבר עם שני נערי קולג' משמאל. ארווין כבר בקושי טרח להגיח מדי פעם. לעזאזל עם זה, דניאל חשב, הוא שוב השתהה.

"אני אגיד לך מה…", הוא אמר בשביל לקנות לעצמו עוד זמן והחליט על כיוון פעולה. הוא יפעיל את התוסף האיסלנדי, יסיים את המשקה בכדי להסתיר את הכאב ואז יקרא את המצב.

הוא מיקד את מחשבותיו בראיית האמת.

הכאב פגע בו כמו דוב כלוא שאיבד את השפיות. כמו מכונית שנכנסת בגמל בדרך לאילת. הוא רעד. הוא אחז בבר בשביל להסתיר את הפירכוס, כאילו שמישהו באמת לא יראה את זה.

"אתה בסדר ?", מעיין הציצה עליו מהצד.

הוא לא היה יכול לענות. במקום לשתות עד סוף הסנאי הורוד, השיניים שלו נשכו את הזכוכית. הוא היה יכול להרגיש את ההתנגדות השבירה של הזכוכית בתוך הפה שלו, את הסדקים שנפערו בה עד שחתכה לו את השפה, את ריסוסי הקוקטייל הדביקים שניתזו על היד שלו והדלפק.

עוד קצת והוא היה שובר את השיניים או הכוס, אבל בדיוק כך זה נשאר.

ואז, כמו סכר שנפרץ, הכאב נעלם.

כול הכאב כולו.

התפוגג בלי שאריות לחץ פנים-גולגולתי מאחור.

"הכל בסדר ?", מעיין שאלה שוב. ענני גשם אפלים כמעט שחורים התערבלו במהירות יתר מאחוריה. היא היתה מודאגת.

דניאל הנהן וניגב את הדמעות. טיפת דם בודדה צנחה משפתיו אל הכוס השבורה. "כן, בטח. לגמרי בסדר. סתם קיפאון מוח, כמו שאומרים באנגלית. יותר מדי קרח מרוסק בשבילי", הוא רמז לקוקטייל והרים את הכוס. "לסנאים ורודים!"

"לסנאים ורודים", היא חזרה על המילים והרימה את הכוס, פחות גבוה ממנו.

ענני הדאגה התפזרו באופק שרק דניאל היה יכול לראות, ובמקומם צמחו כמו פטריות שורות של גדרות בלבן. היא שמרה על עצמה וחשדה שאינו לגמרי כנה איתה. אמנם זה היה נכון אבל-

-הוא הבחין שמשהו מאוד מוזר התרחש, הטִילפִינִנְגָאר לא הפסיק לעבוד וזאת למרות שדניאל לא הרגיש אף תופעת לוואי. מעניין מה יהיה ליורג באיסלנד לומר כשישמע על זה.

מעיין עצמה נראתה לו כאילו נעטפה בזוהר אדום מלוטש. השיער הצבעוני שלה אפילו החליק וזז כמו צפע על ראשה בניסיון להגיע אליו.

זה היה די מגניב.

"בא לך אולי שנעוף מכאן, נעשה איזו הליכה למזח ?", הוא אמר.

דניאל פתח למעיין את הדלת ויצא אחריה בצעד קליל. מעיין הלפרין רצתה ללכת איתו למזח, יום קסום. מחוץ לארווינ'ס הערב המוקדם היה קר ויבש. צוחקים, הם חצו בריצה את הכביש לפְּרוֹסְפֶּקְט פארק.

"תראה כמה כוכבים", מעיין אמרה אחרי כמה דקות של הליכה שקטה על נתיב אופניים. הוא הביט למעלה, ובאמת היו הרבה כוכבים למרות תאורת הלילה הרכה שניקדה את הפארק.

היא הצביעה. "הנה, זאת הדובה, אז שם זה כוכב הצפון. פעם אבא הסביר לי על הקונסטלציות אבל אני כבר ממש לא זוכרת את כולם."

דניאל הנהן. מעיין לא הייתה יכולה לדעת, אבל לעיניו היא החלה לזרוח והצניעה את הכוכבים. כך הם עמדו בדממה כמה דקות, ודניאל תהה איך זה יהיה לנשק אותה, אף שלא העז לנסות. "בואי נמשיך, השדרה לא רחוקה."

כשהשביל התקרב לשדרת פארק סָייד הוא ראה שלמרות הערב הקר היתה שם תנועה ערה.

קשישה מצומקת בבגדים מרופטים עמדה ליד היציאה מהפארק. סביבה ובין הרגליים שלה הסתובבו וייללו ארבעה או חמישה חתולים מרופטים כמוה. היא ניערה פחית מטבעות שצילצלה בעייפות. קרטון שנתלה על צווארה ביקש "אוכל לחברים על ארבע".

מעיין פתחה את התיק, "אני יודעת שחייב להיות לי איזה כסף קטן", היא אמרה לדניאל בעיברית, אבל דניאל לא הקשיב.

האישה היפנטה אותו. היו לה פנים עגולות צרובות שמש ומקומטות כמו קיר מתקלף. והעיניים שלה- הוא נרתע וכמעט נפל לאחור- האישונים השחורים בעיניה רעדו מצד לצד כמו קומקום מבעבע. דניאל ניסה לקרוא לעזרה אבל מעיין עדיין חפרה בתיק. הוא היה ממש חייב לנטרל את הטִילפִינִנְגָאר המזויין.

הוא הסיט את המבט מהאישה. שני גברים התווכחו ליד כניסת בניין. עורו של אחד הבזיק והאדים כמו כף מתכת במיקרוגל. דניאל ניסה להתרכז, לכבות את התוסף, או לכבות ולהדליק אותו שוב כמו מכשיר חשמלי מבולבל. הוא קיווה להרגיש את הלחץ שרצה לבקע לו את הראש.

שלוש צעירות על עקבים צחקו במורד השדרה אבל כשהן עברו תחת פנסים הצלליות של שתיים דקרו את האמצעית. פעם ועוד פעם ועוד פעם, עריפיליות חושך התפרצו החוצה והתנדפו כמו התזות שחורות של דיונון.

דניאל הניח יד על עץ קרוב והתנשף. סדרה של התכווציות יבשות כופפה אותו מטה ואז המשקה הסגול זרם החוצה אל האספלט. הוא ניסה לנשום. אנשים שעברו התקבצו סביבו. סנאי ורוד מילא את נחיריו, זה טיפטף מהשיניים שלו חזרה במורד הגרון החרוך.

"דניאל ?", מעיין עכשיו רכנה מעליו. הוא לא זכר מתי נשכב. מעיין ניסתה לנער אותו בעדינות, אבל העיניים שלו היו נעולות על האישה הקטנה לידה. העיניים המטורפות שלה שחורות כמו שזיפים בשלים מדי שחיכו להתפוצץ.

"לא יכול לכבות את זה", הוא ניסה לומר לה.

הכל היה שחור.