כנס עולמות 2016

על דפי ההיסטוריה

מאת: גליה פרץ

מלודי ישבה בחדרה וקראה את הספר המונח על ברכיה. היא נאנחה ומחשבותיה נדדו הרחק הרחק מהספר המשעמם. לפתע קולו של אביה החזיר אותה אל המציאות וקרא לה לארוחת הערב. היא שמחה שהזדמן לה תירוץ טוב להפסיק לקרוא את הספר, אבל היא לא הייתה רעבה במיוחד. היא ירדה לחדר האוכל, התישבה ליד אחותה הקטנה לילי והתחילה לאכול באי חשק את הסלט שלה. ביינתים הוריה ניהלו שיחה שכלל לא עניינה אותה ואת ואחותה. מלודי חשבה על בית הספר ועל המורה המעצבן להיסטוריה שהכריח אותה לקרוא את הספר המשעמם שעדיין חכה לה בחדר.
חוט מחשבותיה נקטע פתאום כאשר שמעה את אביה שואל אם קראה את הספר "על דפי ההיסטוריה". המבט על פניה השתנה משעמום לתדהמה. היא שאלה את עצמה בלבה האם זה צירוף מקרים שאביה שואל אותה פתאום על הספר שהיא קוראת ממש עכשיו. היא ענתה בחיוב, וספרה לו שהיא בדיוק קוראת את הספר. רגע לאחר מכן אמא שלה הצטרפה לשיחה ושאלה אותה אם הספר מעניין. היה ברור שהוריה מאוד התעניינו בספר, וצפו לאותה תגובה ממנה. מלודי ענתה להם שהספר מעניין, וקיוותה בכל לבה שהוריה לא ייראו על פניה שהיא משקרת. הם נראו מסופקים מהתשובה והמשיכו לדבר נמרצות על הספר. אחרי ארוחת הערב עלתה מלודי לחדר והתארגנה לשינה. כשגמרה להתארגן היא נשכבה במיטה, עצמה עיניים ונרדמה.
בבוקר למחרת מלודי התעוררה לריח הטוב של פנקייקים שבא מן המטבח. הם הזכירו לה שהיום יום שבת. עם סיום ארוחת בוקר ובילוי עם אחותה מלודי עלתה לחדרה.  היא נזכרה שאומנם אין בית-ספר אך היא עדיין צריכה לסיים את הספר שנתנו לה לקרוא. המחשבה על כך לא שמחה אותה במיוחד, אבל היא חשבה בלבה שאם הוריה כל-כך אהבו את הספר, אז אולי הוא עוד יישתפר בהמשך. היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא. לאחר חמש דקות מחשבותיה של מלודי התחילו לנדוד לתקופת הרנסאנס התוססת שעליה סיפר הספר. מחשבותיה נדדו לאומנות היפיפיה של הראנסנס והאדרכלות המרשימה. כעבור כמה דקות מחשבותיה חזרו אל הספר שבידה, ולאחר עוד מספר עמודים הספר אכן הפך למעניין יותר, והסיפור התמקד בילדה בגילה של מלודי בתקופת הראנסנס שחיה חיים קשים. הספר היה כתוב בצורה מציאותית כל כך שמלודי הרגישה את עצמה מרחמת על גיבורת הספר.
פתאום הכל הסתחרר ומלודי עצמה את עיניה חזק. כאשר פחתה הסחרחורת היא פתחה את עיניה והסתכלה סביב. מלודי עדין הרגישה סחרחורת קלה, וכשהסתכלה סביב לא הבינה היכן היא נמצאת. מסביב היה יער ירוק וקצת שלג היה מפוזר על האדמה. מלודי לא הבינה איך לא קר לה, עד שהסתכלה על הבגדים שלבשה. היא הייתה לבושה בבגדים מפוארים בצבעי זהב וענדה תכשיטים שעלו כנראה הון עצום. היא לא ידעה להיכן הגיעה, ופחדה שאם תגלה את התשובה, רק תסבך את מחשבותיה עוד יותר. היא הייתה בטוחה שהיא חולמת, וצבטה את עצמה כדי לנסות להתעורר ואז סגרה את עיניה. היא ראתה את חדרה הבטוח והחם, אך כעבור רגע היא חזרה לעולם הקר שסביבה. לאחר שפקחה את עיניה לא ידעה מה לעשות, לכן התיישבה ובלי שממש שמה לב היא התחילה לבכות. לאחר שהדמעות הפסיקו לזלוג היא לקחה נשימה ארוכה וסקרה בעניין את סביבתה. מאחורי אחד העצים העבים היה נדמה לה שהיא ראתה משהו זז והיא עצרה את נשימתה. בצעדים איטיים יצאה מאחורי העץ נערה יפה כחולת עיניים לבושה בגדים פשוטים. המבט על פניה של הנערה הפך ממסוקרן למופתע. פתאום מלודי שמה לב שהנערה תואמת את התיאור בספר שהיא קראה קודם לכן, וכל החלקים התחברו בראשה של מלודי. המסקנה שאליה הגיעה הייתה מוזרה ובלתי אפשרית כל כך, ובכל זאת למלודי לא הייתה כל השערה אחרת. באותו הזמן הנערה סקרה את מלודי כאילו כדי לבדוק אם נפגעה, ולבסוף לאחר שנראה היה שהייתה מרוצה מהתוצאה היא באה להתיישב לידה. מלודי ישבה שם חסרת מאס אך נדמה היה לה שהנערה נחמדה מאוד. שתי הנערות ישבו בשתיקה מעיקה עד שהנערה פתחה את פיה והציגה את עצמה כאיזבלה. לאחר שציגה את עצמה מלודי עזרה כוחות וסיפרה על עצמה. פניה של איזבלה נראו מהורהרות לרגע אך כחצי דקה לאחר מכן היא אמרה למלודי שהיא יודעת מי היא והזמינה אותה אל ביתה. הבעת פניה של מלודי השתנה ממבוכה להפתעה ולבסוף להכרת תודה. איזבלה הבינה את הבעת פניה של מלודי ועזרה לה לקום. בדרך אל ביתה של איזבלה מלודי שאלה אותה מהיכן היא מכירה אותה והיכן היא כרגע. איזבלה הקשיבה לשאלותיה של מלודי בעניין ולבסוף ספרה לה שהיא בעיר פירנצה  בשנת ______(תקופת הרנסנס) ושהיא מכירה אותה בגלל חזיונות שיש לה מאז הייתה בת שבע. איזבלה הסבירה למלודי שהיו אנשים שחשבו שהיא מסוכנת ואפלה בגלל החזיונות שגרמו לה ליפול לתרדמת כל כמה זמן. היא סיפרה למלודי שהוריה מתו בגיל צעיר ושהיא נשארה עם אחיה התאום שדואג לה כאילו היה אביה. מלודי עיכלה את החדשות והופתעה לדעת שסיפורה של איזבלה תואם בדיוק לסיפור שסיפר הספר שקראה קודם לכן בחדרה. שתי הנערות היו שקועות כל אחת במחשבותיה עד שלא שמו לב לקבוצת האנשים שהתקרבה אליהם במהירות. רק כאשר הנערות שמעו את צליל נקישת הפרסות של הסוסים הן הבחינו באנשים החמושים הדוהרים לעברם. איזבלה הבינה כנראה מי היו האנשים והורתה למלודי לרוץ. מלודי נרתעה מעט מהטון של איזבלה, אך הבינה שזה מקרה חרום והתחילה לרוץ. זמן קצר לאחר מכן לאחר הבינו הבנות שאין להן סיכוי נגד הסוסים המהירים, והן עצרו ונפלו על ברכיהן. כשהגיעו הרוכבים, הם פקדו עליהן לתת להם את כספם. איזבלה הוציאה מכיסה את מעט הכסף שהיה לה ונתנה אותו למנהיג החבורה בידיים רועדות. מלודי הסתכלה על שמלתה והבינה שאין בידה כסף אך היא תצטרך לתת את כל תכשיטיה לשודדים. באיטיות רבה היא ביקשה מאיזבלה לעזור לה להוריד את התכשיטים ולבסוף כשכולם היו בידה היא נתנה אותם לשודדים כשעל פניה מבט מלא שנאה. השודדים הסתכלו על התכשיטים ונראו מרוצים מעצמם, אך לאחר שיחה קצרה ביניהם הם הוציאו שוט ואמרו למלודי שאם לא תיתן את כל הזהב שלה הם יצליפו בה. מלודי לא הבינה מהשודדים רוצים ממנה עד שהם התקרבו אליה והתחילו לקרוע את אבני החן משמלתה. איזבלה שלחה אל חברתה מבט, והיא השיבה לה באותו מבט מבין. כך ללא מילים הבנות החליטו להלחם על שלהן והן בעטו בשודדים ורצו במהירות דרך היער הכוח לכיוון ביתה של איזבלה.  שתי הבנות המשיכו לרוץ עד שיצאו היער וראו שוב בתים ואנשים. איזבלה הובילה את הדרך בין סמטאות הבתים עד שהנערות הגיעו לבית קטן עם חלונות גבוהם מוקף פרחים צבעוניים. מהחלונות הבוהים ניתן היה לראות שהבית מסודר להפליא אל רהיטיו פשוטים. איזבלה ליוותה את מלודי אל תוך הבית תוך כדי סיור. בתוך אחד החדרים היה נער בגילן של שתי הנערות שהציג את עצמו בתור אחיה של איזבלה, לאונרד. לאונרד היה נער גבוה יחסית עם שיער חום ועיינים חומות. הוא לא נראה מופתע במיוחד מהנערה שהביא איתה אחותו. הוא הסתכל על מלודי עד שלבסוף פתח ואמר לה שהיא נראת בדיוק כמו שאחותו תיארה אותה מחזיונותיה במשך שנים. מלודי עמדה מול אחיה של איזבלה ולא ידע מה לעשות או לומר, לכן החליטה להודות לאחים על הסיור בבית ועל כך שנתנו לה להשאר בביתם לזמן מה. לאחר הביקור אצל אחיה, הובילה אותה איזבלה אל חדרה, שם המשיכו לדבר עד הערב.
הבית הקטן של איזבלה הזכיר למלודי את ביתה שלה בעתיד והיא חשבה ונזכרה במשפחתה. היא צבטה את עצמה בחוזקה ועצמה את עיניה. הפעם היא ראתה את הוריה בחדרה משוחחים ביניהם, אך הרגע נגמר לפני שקלטה מה אמרו. בשלב מסוים איזבלה עזבה אותה בחדר, והלכה לבשל ארוחת ערב.  ארוחת הערב הייתה צנועה אך טעימה וסביב השולחן התנהלה שיחה מלאה בחויות, וניסיון להסביר את הגעתה של מלודי אל תקופת הראנסנס. לקינוח איזבלה הגישה תותים אדומים ויפים והשלושה אכלו בתאבון. בשלב מסוים לאונרד שאל את מלודי איך זה בעתיד, ובאותו הרגע איזבלה נגסה תות גדול ואדום להפליא והתעלפה. לאונרד קם מיד מכסא וניגש לטפל באחותו. לאונרד ניסה להעיר את אחותו במשך דקות ספורות אך הבין במהרה שמשהו לא כשורה. מלודי ולאונרד התייעצו ביניהם והגיעו למסקנה שהורעלה. השניים החליטו שהם חייבים למצוא תרופה במהירות. לאונרד הרים את אחותו התאומה ושם אותה על המיטה, ולאחר מכן רץ אל מדף הספרים הקטן בתקווה למצוא תרופה למצבה של אחותו. מאחר שלא מצא דבר הוא החליט ללכת לישון ולצאת אל העיר הגדולה מחר בבוקר. לפני שמלודי נרדמה היא הבטיחה לעצמה שתמצא מרפא, ועם מחשבה זו נרדמה.
למחרת מלודי ולאונרד קמו מוקדם, אכלו ארוחה מהירה ויצאו. בעיר השניים התפצלו כל אחד לדרכו כדי לחפש תרופה. מלודי הלכה בעקבות ההוראות שקיבלה אל עבר ביתו של רופא העיר.  בביתו של רופא העיר היו הרבה צמחי מרפא אך אף אחד מהסבריו של הרופא על תכונות הצמח לא תאם את מצבה של איזבלה. הדבר היחידי שמלודי הצליחה להשיג מהביקור אצל הרופא היה סהבר קצר על צמח שעזר לרפא מחלות, אך ניתן למצוא אותו אך ורק ביער בו היא פגשה את חברתה החדשה. ללא הצלחה ועם הרגשת כישלון ועצב היא חזרה אל בית התאומים. כאשר הגיעה היא סיפרה ללאונרד את החדשות והוא סיפר לה שגם הוא קיבל תשובה דומה. לאור הגילויי החליטו השניים לצאת ליער למחרת ולבדוק מהו הצמח שעליו דיברו.
בבוקר למחרת השניים יצאו אל היער בכוחות מחודשים. לפני יציאתם ליער הם לקחו דברים שיכלו לשמש כנשק, ודאגו לאיזבלה ולבסוף יצאו לדרך. השניים שרק ראו ציורים של הצמח הסתכלו בעיון רב בצמחים שסביבם כדי לא לפספס את אותו. לפתע עיניו החדות של לאונרד הבחינו בצמח שדמה לתיאור שסופק לשניים. הם עצרו ובחנו את הצמח בקפדנות. לאחר שנוכחו לדעת שהצמח אכן דומה לתיאור הם חזרו אל עבר העיר. כשהגיעו הם בחנו את הצמח וניסו לגלות כיצד ניתן להשתמש בו כדי לרפא את איזבלה. הצמח נח על השולחן כאשר השניים ישבו ובחנו אותו. כך הם ישבו סביב השולחן אך לא הצליחו לגלות את תרופה המתחבאת בתוך הצמח. באכזבה רבה אך עם מעט תקווה הלכו לישון בחדר אחר. למחרת אכלו השניים ארוחת בוקר ודנו בנושא התרופה. לבסוף הוחלט שהפעם לאונרד יבקר את הרופא ומלודי תבקר את האישה הזקנה. כעבור חצי שעה מלודי הגיע אל האישה והתישבה בתור כדי לדבר איתה ולשאול אותה מה עושים עם הצמח שהשיגו. בזמן שחיכתה פגשה מלודי נער שנראה גדול ממנה והשניים שוחחו. מלודי סיפרה לנער את בעייתה והנער נראה נחוש לעזור לה. לבסוף הגיע תורה של מלודי לדבר עם האישה הזקנה אך האשה רק אמרה לה שאינה ידעת איך מכינים את התרופה. הנער איתו דיברה קודם מלודי שאל אותה אם הצליחה לגלות מה התרופה והיא השיבה לו שלא. הנער שנראה בקיא ברפואה ביקש לבוא לראות את איזבלה ולנסות לטפל בה. למלודי לא הייתה ברירה אחרת אלה להסכים ובתוך לבה היא סמכה על הנער. בדרך הנער הציג את עצמו בתור אדוארד. השם לא תאם את תקופת הרנסנס אך מלודי הניחה את המחשבה בצד.
השניים נכנסו לתוך הבית ואדוארד הלך לבדוק מה מצבה של איזבלה בזמן שמלודי נכנסה למטבח והתחילה לבשל. לבסוף לאונרד חזר וסיפר שלא מצא תרופה. מלודי ענתה שגם היא לא מצאה תרופה אך הביאה עמה את אדוארד לטפל באיזבלה. השניים הלכו לבדוק איך מתקדם אדוארד והוא הודיע להם שאיזבלה לא הורעלה ולא ברור מדוע התעלפה. אדוארד הציע שמצבה של איזבלה נראה כמעשה כשפים אפל. השניים סירבו להאמין שדבריו של אדוארד נכונים אך נתנו לו להשאר ללון שם, והשלושה יצאו מהחדר והלכו לאכול. בתום ארוחת הערב אדוארד הודה מקרב לב למלודי וללאונרד על שנתנו לו להשאר ואז הלך לישון בחדר. למחרת בבוקר אדוארד אמר ללאונרד שמה שאחותו צריכה לא ניתן להשגה בתקופה זו. לאונרד הסתכל על הנער מולו במבט מופתע וקרא למלודי לשמוע את דבריו של אדוארד. לאחר שמלודי שמעה גם היא את דבריו של אדוארד היא הייתה לא פחות מופתעת ומבולבלת מלאונרד. אדורד שראה והבין את שהשניים לא מבינים את כוונותיו פתח והסביר. אדורד התחיל להסביר  שמוחה של איזבלה לא תואם לתקופה בה היא נמצאת,ואם איזבלה תעבור עם מלודי לעתיד, אולי תתעורר משנתה. השניים שמחו שמצאו דרך לרפא איזבלה אך פחדו מהמשך דבריו של אדוארד. כאילו כדי לאשר את חששותיהם, אדוארד הסביר להם שהוא זה שגרם למלודי לחזור בזמן כיוון שהרגיש שצריך להעיר את איזבלה. הוא המשיך ואמר שהוא חייב פיסות מעברה של איזבלה, חיוך אמיתי שתמיד היה על פניה של איזבלה, וכל דבר אחר שקשור אליה שניתן למצוא. השניים, שהרגישו שהם חייבים למצוא לאיזבלה תרופה, מיד התחילו למלא אחר דרישותיו של אדוארד. אדוארד מצידו גם ניסה לעזור, ואמר למלודי שבחר בה למשימה בגלל דמיונה הרב לאיזבלה. הוא סיפר לה שהחיוך שלה כל כך דומה לחיוך של איזבלה והוא מקרין שמחה ואהבה שאין כמוהה. הוא אמר שאם תוכל לחייך חיוך אמיתי מהלב היא תוכל להשיג את הדברים הנחוצים לאיזבלה כדי לאפשר לה לעבור לעתיד. באותו הזמן לאונרד הסתכל על תמונות משפחתיות שצוירו לפני שהוריו מתו. באחת התמונות ראו את אימן של התאומים שרה לאיזבלה שנחה לה על ברכיה. לאונרד שגה בחלומות, אך לבסוף חזר אל המציאות וחיוך עלה על פניו. מלודי שאלה את אדוארד בהתרגשות מה גרם לו לחייך והוא השיב לה שמצא פיסת עבר חשובה מחיה של מלודי ושהוא זוכר שיר שאמו היתה שרה לאיזבלה. לאונרד הלך לחדרה של איזבלה והתחיל לשיר בקול צלול ויפה להפליא.

תני ללב שלך לעוף
כמו הציפורים
תני לדמיון שלך לשלוט
ברצף המקרים
ספרי סיפור
שלא נגמר
על עיר שקמה
מעפר
ודמייני מקום מושלם
עם פרחים וצבע
ואהבה שאין לה סוף
תמיד נמצאת בטבע
וככה תלמדי לחיות
כאישה טובה
נותנת לאנשים
צדקה ואהבה

 

בסוף השיר דמעות זלגו על עיניה של מלודי ואפילו איזבלה המעולפת נראתה יותר שמחה ובריאה.  לאונרד חייך חיוך ומלודי הרגישה שגם על פניה עולה חיוך, חיוך מהלב. כל הנוכחים בחדר הרגישו את הקסם באוויר ומלודי הרגישה סחרחורת. כשפסקה הסחרחורת מלודי פקחה את עיניה וראתה את הדלת האחורית אל ביתה וסביבה היו לאונרד,אדוארד ואיזבלה שהתחילה לפתוח את עיניה. אדוארד חייך ונראה מרוצה ולאונרד קם וחיבק את אחותו ואת מלודי. אדוארד הבטיח לתאומים שימצא להם מקום לינה והם הלכו לחקור את העולם החדש שאליו הגיעו. לאחר עזיבתם של התאומים, אדוארד הסביר למלודי שאמה גם היא מהעבר ואביה הביא אותה אל העתיד. מלודי הופתעה מאד לשמוע זאת וכמעט התעלפה. באותו הרגע אדוארד החליט שהגיע זמנו ללכת והוא נפרד ממלודי לשלום. מלודיי נכנסה אל ביתה והצטרפה למשפחתה לארוחת הערב. אחותה של מלוד, לילי,  לא הייתה ליד שולחן האוכל והוריה של מלודי הסבירו לה שהיא אצל חברה. מלודי לא שמה קמה הייתה רעבה קודם לכן והתחילה לזלל.  פתאום הוריה של מלודי שאלו אותה באיזה עמוד, ולפני שמלודי קלטה את פשר השאלה היא ענתה "עמוד 509". הוריה חייכו.