כנס עולמות 2016

עיירה שקטה

מאת: עידו פרישוף

כרם הלמה שוב באגרופה החשוף על דלת העץ שבסלע. כפפתה הימנית, שהורדה למען חיזוק התהודה, הוחזקה בכח בכפפתה השמאלית.
"תפתחו!" היא צעקה.
כרם הוסיפה בעיטה נמוכה לדלת השנואה. כף רגלה בכל מקרה הייתה קהה מהקור.
היא העבירה את מרבית היום במסע מהעיירה ובטיפוס ההר. היא לא ידעה כמה זמן עמדה מול הכניסה למנזר, בקושי מוגנת מהגשם, בזמן שהשמיים החשיכו והאופק האדים. השפרצות הגשם מהשלוליות הרטיבו את רגלה.
מצחה נשען על הדלת הכבדה, והיא מעדה כשזו נפתחה. היא התייצבה בחופזה כדי לפגוש בפותח הדלת, נזיר בבגדי בד, שבקושי הואר באור הדוהה. כשזיהתה אותו, כמעט מעדה בשנית.
"נתנאל?" היא שאלה באי אמון. הנזיר הנהן וחייך.
"אני שמח לראות אותך", אמר. "אני מצטער שנאלצת לחכות". הוא חיבק אותה. "הכל בסדר? מה את עושה כאן?"
"אני צריכה לישון פה", היא ענתה.
לאחר שלא הוסיפה דבר, נתנאל סימן לה לעקוב אחריו. הם עלו במבנה האבן. צעדיהם הדהדו בערב השקט.
המסדרונות הוארו בנרות, שנדלקו מעצמם ככל שהחלונות החשיכו.
הם עצרו ליד חדר בו כעשרים נזירים ונזירות ישבו במעגל, רכוני ראש ומרוכזים. הם החזיקו גיטרות בהירות, והיו מוכנים לנגן, אך לא ניגנו. נזירה מבוגרת, שערה לבן ואסוף ועורה צרוב, הרימה את מבטה אל שניהם. היא נדה בראשה, ונתנאל הוביל את כרם הלאה.
היא הושארה לבדה בחדר, וניגשה לשכב על המיטה הקשה בפינה, מרגישה מעט בטוחה יותר.

לפני כשישה שבועות השמועות התחילו לראשונה. שני זרים צעירים מתגוררים בבית האירוח, והחלו להתעניין בעסקי העיירה. כרם שמעה זאת לראשונה מרָבַאֶל, כשדיברו במהלך התכנסות בבית המפגש. בית המפגש היה המרכז הקהילתי של העיירה, וניצב במרכזה.
"אליי הגיע הבחור, נצח קוראים לו. הוא קנה קמע נגד בחילה וכמה שיקויי שינה, אבל אני קיבלתי את הרושם שהוא הגיע יותר כדי ללמוד כמה שיותר על העסק שלי. הוא היה נחמד, אז סיפרתו לו איך אנחנו משיגים את הרכיבים מהיער, מי בדרך כלל קונה מה, וכמובן סיפרתי לו על קְרוֹבָה". קרובה הייתה המרפאת הקשישה, שהכינה את כל השיקויים והקמעות בשביל החנות של רָבַאֶל. היא גם הייתה היחידה בישובם שהיה לה ידע בקסם.
כרם לא ביקשה מידע נוסף. היא היתה סקרנית לגבי שני המבקרים, אך הניחה לעניין להתגלות לה בקצבו שלו. בנוסף לכך, הופעת הערב של האחים רמי בדיוק החלה להתנגן.
שבוע לאחר מכן צבי, הבעלים והמנהל של בית המפגש, וידידה הקרוב של כרם, יצא אל עיר הבירה בשליחות בתי עסק מהעיירה שביקשו לקדם איתה קשרים. בהיעדרו השאיר את ניהול בית המפגש לכרם, שעזרה לו בתפקיד בעבר.
שבוע נוסף מאוחר יותר, הזרים קנו את בית העסק הראשון שלהם. הייתה זו חנות האופניים של לבין. החנות, היחידה מסוגה באזור, הצליחה מאוד ואפילו משכה קונים מרחוק. אבל לבין תמיד התלוננה על הטרחה הרבה שבניהול העסק, שהעמיסה על חייה, והזרים הציעו לה כסף רב וחלק ברווחים.
"ועכשיו אוכל פשוט לעבוד עם אופניים", לבין סיימה בעליזות את סיפורה. הם ישבו בסלון מועדון הקריאה שבבית המפגש. הנוכחים נאלצו לדחות את סיפוק העניין הרב שהתעורר, כיוון שמנחה הערב הגיע והכריז שהגיע הזמן להתחיל.
מספר ימים לאחר מכן שני הזרים הגיעו להתכנסות בבית המפגש. נצח היה גבוה ורחב כתפיים, לבש מקטורן חום וחבש כובע נמוך. בת לוויתו, ששמה היה ליסטי, השתוותה לו בגובהה, ולבשה שמלת קטיפה שחורה. הם הכירו את רוב הנוכחים, ודיברו איתם על חיבתם לעיירה ורצונם להשתלב.
קרובה הקשישה, שהגיעה להתכנסות לראשונה זה זמן רב, ניגשה אל כרם ומלמלה לה.
"הם לא מסתפקים בחנות של לבין… הם קנו גם את המאפייה של מטיאס, והם מחפשים עוד. אני לא סומכת עליהם".
באותו הערב כרם דיברה עם המבקרת בפעם הראשונה והיחידה. היא שאלה אותה אם הם לא ממהרים מדי לקנות עסק נוסף, כל כך מהר לאחר חנות האופניים. קולה הנעים של ליסטי חזר עכשיו אל כרם בחלומה, והיא התהפכה במיטתה הקשה.
"לי ולנצח היה ברור שחנות האופניים לא תספיק לנו, התחלה מצויינת ככל שתהיה. דרך אגב, אני חייבת לברך אותך על בית המפגש. מקום כל כך נאה ומצליח. הוא שלך, נכון?"

כרם התעוררה. אור עמד בחדר. הבוקר נראה לה שקט באופן לא טבעי. בסופו של דבר הבינה כי חסרה לה המולת הבוקר הרגילה של ציפורי העיירה.
היא יצאה לחצר הנרחבת שמעל הצוק. היא הייתה סלעית וירוקה מדשא. בריכה ריבועית קטנה הייתה חצובה בצידה, ומים רעננים בהקו בה בשמש, אך אף אחד לא נכנס אליה. נזירים התעמלו. הם רצו ועשו תרגילי מתח ושכיבות סמיכה. נזירה אחת עמדה על רגל אחת על עמוד עץ גבוה. היא עמדה ללא תזוזה זמן רב, קפואה לגמרי. נתנאל התיישב ליד כרם.
"מרגישה יותר טוב?" הוא שאל אותה.
"לא יודעת", ענתה לאחר רגע. קול רם נשמע מאחוריהם.
"שלושה! אני צריך שלושה!"
אדם נמוך ושמן התפרץ אל תוך החצר. זיעה שטפה את עורו, שהאדים מהשמש. בגדיו היו צבעוניים ויקרים והוא ענד עגילי זהב. הוא ניגש אל הנזירה המבוגרת עם השיער הלבן והעור הצרוב, ונופף בשק חום מלא למראה.
"עשרים סוסים מחכים למטה, משלחת שלמה מחכה עם כל הסחורה, ואנחנו צריכים ליווי! הנה, המחיר המלא! החדש, לא הישן!"
"בוא, בוא, נטפל בך". אמרה לבנת השיער. היא טפחה על כתפו, והובילה אותו בחזרה למנזר.
"אפילו שעל טיפוס כזה בהר, את אמורה לשלם לי!" הוסיף, לפני שנכנסו.
הנזירים מסביב חייכו וחזרו לפעילותם.
נתנאל קם גם הוא.
"בואי, את בטח רעבה".

חדר האוכל היה בחלקו העליון ביותר של המנזר. היה אפשר להשקיף ממנו על כל האזור הסובב, על שטחי הגידול, הכפרים הרחוקים והנחלים. שולחנות האוכל היו עשויים גם הם מאבן, כמו שאר המבנה. נזירים ונזירות נכנסו והתיישבו. נזירה גבוהה, שלבשה סרבל לבן מעל בגדי הבד שלה, חייכה והניחה צלחות לפני כרם.
הוגשו לה מאכלים עשירים וחמים. מאפה עם ממרח חרדל ועגבניות, אורז חום מתובל היטב עם עדשים, לביבות גזר מטוגנות, מרק בצל סמיך וריחני. כוס גדולה ומלאה של מיץ תפוזים סחוט. העולם סביב כרם נעלם למקום רחוק כשאכלה. רק כשהייתה קרובה לסיום חזרה שוב לשים לב לסביבתה. שאר הנזירים אכלו מצלחות דלות, שכללו בעיקר עיסת דגן צהבהבה ופרוסות לחם שחור. רובם הסתכלו על כרם בתשומת לב. במבוכה רבה כרם הפסיקה לאכול ויצאה מחדר האוכל. היא ישבה על אותו ספסל האבן בחצר עליו ישבו קודם. נתנאל יצא בעקבותיה.
"מצטער, הייתי צריך להזהיר אותך. זה המנהג הקבוע כאן. האורח תמיד מקבל אוכל טוב. לפעמים מכינים מנה כזאת אפילו כשאין אורח, ושמים אותה על השולחן ואף אחד לא אוכל אותה. אנחנו בוחרים לאכול אוכל פשוט".
"עזוב את זה עכשיו". כרם פנתה אל נתנאל. "כאן הסתתרת כל הזמן הזה? מאה מטרים ליד הבית? אני פשוט לא מאמינה. אף מילה למשפחה שלך, אף מילה לאף אחד. אתה צריך להתבייש".
נתנאל לא ענה, רק התיישב לידה בשקט.
"המשפחה שלך דאגה לך. עדיין דואגת לך. כל העיירה. כל העיירה…" קולה של כרם נחלש, והיא שמה את ראשה בין רגליה.
"המצב שם לא טוב, נתנאל. אלה ימים רעים. שני זרים הגיעו לעיירה לפני חודש וחצי. שני פרחחים. הם התחילו לקנות עסקים של אנשים. בהתחלה זה היה נחמד, הביא חיים חדשים לעיירה. אבל הם קנו עוד ועוד עסקים, מאנשים שבכלל לא רצו למכור. אנשים היו אומרים שאין מצב, שהם לא מוכרים. אבל אז השניים האלה קבעו איתם פגישה, והם נפגשו, והם קיבלו את מה שהם רצו. בשביל פרוטות. שלושה אנשים נעלמו. הראשונה הייתה קרובה. אתה זוכר את קרובה? הקשישה שעושה את השיקויים? היא דיברה נגדם מההתחלה. אחר כך רז, המורה להיסטוריה, וטסי, מבית האירוח. אנשים מסתובבים מדוכאים. הם באים לבית המפגש כדי לברוח. פעם הם היו באים בשביל לשתף. לקחו להם את העצמאות, את החיים.
"ואז הם רצו לקבוע פגישה איתי. אני לא הבעלים של בית המפגש, אני רק מנהלת אותו בזמן שצבי מחוץ לעיר, אבל זה לא מעניין אותם. הם רוצים שאמכור להם אותו. אני יותר מדי פחדתי להיפגש איתם, לכן ברחתי לפה. אבל צבי חוזר עוד כמה ימים, ואז הם יפגשו איתו בכל מקרה. אני לא יודעת מה לעשות".
נתנאל מיד שם יד על כתפה.
"זה מאוד חמור, מה שאת מספרת. אל תדאגי, אנחנו נעזור לכם. באמת! את אולי רואה את המקום הזה כמנזר מבודד, אבל זה מקום שיש בו הרבה חכמה. ומיומנות. ויכולת. ארגונים ומסדרים באים מרחוק כדי לשכור את שירותינו. אני אדבר מיד עם ראש המנזר. אין לי ספק שהיא תשלח כמה מאיתנו ללוות אותך לפגישה". הוא נעמד. "אלו רק שניהם, נכון?"
כרם הנהנה, ונתנאל הלך משם.
שתי נזירות ונזיר חצו את הדרך בעקבות הסוחר השמן, לובשים מדי בד כתומים שהתנפנפו ברוח. הסוחר הנהן לעבר כרם והתנשם לעברה משהו שנשמע כמו "שלום".
לאחר מספר דקות נזירים רבים עברו בחצר, מפטפטים אחד עם השני תוך כדי הליכה. הם עודדו את כרם לקום ולהצטרף אליהם. כרם שמה לב שהנזיר והנזירה שלפניה החזיקו ידיים.
הם נכנסו לכיתה והתיישבו. כרם התיישבה ליד הקיר בשורה השלישית. ספרים רבים שכבו על השולחנות והארונות.
לחדר נכנס נזיר מבוגר וזקוף, שנעמד מול הכיתה, לפני לוח הגיר המחוספס, ופתח בשיעור.
"כולכם לומדים להיאבק ביצר. בצורך להגיע לידי סיפוק. אתם מתאמנים בכך כל יום. ראיית עולם זו היא שמשכה רבים מכם למסדרנו. אבל הסיפוק, הצורך והתשוקה, לא תמיד קל לראות היכן הם שוכנים. אפילו בעירנות ובחושים חדים תוכלו למצוא את עצמכם הולכים בעקבותיהם מבלי משים, מבלי שניתנה לכם ההזדמנות להתנגד. לכן אדבר איתכם בשיעורים אלו על הבחנות והשגות לגבי נוכחות הצורך בתחומי החיים השונים, כפי שהתבטאו בכתביהם של קארון, סהבן הרונני, ורינושטה הקדושה. השיעור של היום יהיה בנושא מפגשים.
"רינושטה הקדושה כותבת: 'הסיפוק דורש ונאבק בשביל עצמו. הוא תופס את ריכוזו של אדם, ופועל להאפיל את עולמו שמחוץ לאותה נקודת תשוקה. ללא מאבק, האדם נשאר חסר אונים. עולמו נמחק, והוא נותר ללא רצון אחר, וללא סייגים. ועל כן על האדם להיאבק בצורך. ככל שייטיב להתנגד, כך יישתפרו חייו ויתמלאו יופי.
"כך הוא הדבר גם כשאנו פוגשים אנשים חדשים. צרכים ורצונות רבים יש לנו מהם. להרגיש איתם בנוחות, בקירבה. להרגיש שאנחנו מכירים את אופיים. הבנת המעמד. אין להגיד כי עלינו להתנגד ולהימנע מכל רצון וצורך שכאלו, אך עלינו להיות מודעים אליהם'".
על אף התעניינותה בדברים, כרם לא יכלה להתרכז בהמשך הדברים. היה בתוכה אי שקט, התרגשות לאור ההבטחה של נתנאל לעזרה. היא דיפדפה בספר שכותרתו הייתה "מיומן הדרך של קאליאס". כל כמה דפים היה מודפס שיר, והיא קראה אחד מהם.

מדף במחסן

שטיח מפואר ועבה וארוג
שיכל לשאת את משקלי בריחוף
ולצרוב את לחיי
צבר אבק על מדף במחסן
נקי אך מקופל לגמרי וכרוך
בחנות עתיקות שבראש הדירוג
לא נכנס לחיי

נתנאל נכנס לכיתה וקרא לכרם להצטרף אליו. ליוו אותו נזיר ונזירה, מאלו שאת פניהם כרם התחילה להכיר. הם לבשו מדי בד כתומים. נתנאל אמר שעליהם לצאת לדרך מיד. הוא שכנע את כרם להיפגש עם הזרים בנוכחות הנזירים.
הם ישנו באמצע הדרך לעיירה. הנזירה, ששמה היה סהר, הכינה מרק שעועית מעל המדורה. כרם קיבלה שק שינה, אך הנזירים ישנו על מזרון דק, והתכסו בשמיכה דקה. היה לכרם מעט חם מדי בלילה.
למחרת הם הגיעו לעיירה. ציפורי הבוקר עוד לא שקטו לגמרי. מספר אנשים זיהו את נתנאל וקראו לו, אך הם מיהרו וחלפו על פניהם. הם הגיעו לבית המפגש עשרים דקות לפני השעה בה המזכירה קבעה את הפגישה. רבים מצוות העובדים ניגשו אל כרם, עם בעיות ושאלות לגבי ארגון האירועים. היא ענתה להם בקור רוח, אך בקצרה ככל שיכלה. לאחר מכן הם עלו למשרדו של צבי, שבו השתמשה כרם בחמשת השבועות האחרונים, וחיכו. כשנכנסו פתחו את החלון, והאוויר המעופש התרענן לאיטו. צעקות של מוכר ירקות נשמעו מהרחוב. שלושה כיסאות נותרו פנויים, אך הנזירים העדיפו לעמוד.

לבסוף דפיקה נשמעה על הדלת החומה.
"יבוא!" צעקה כרם.
שני הזרים הצעירים והגבוהים נכנסו למשרד, מסתכלים סביבם. נצח החזיק את הדלת בשביל ליסטי.
"מי אלה?" שאל נצח.
"אלה הם אורחיי בבית המפגש. הם יקחו חלק בהופעה הערב. הם יקשיבו לפגישה", קבעה כרם.
ליסטי בחנה את הנזירים, אך לבסוף משכה בכתפיה. נצח משך כיסא בשביל ליסטי, והתיישב אחריה.
"מה שלומך? העבודה בסדר?" שאל אותה נצח. כרם הנהנה בחוסר רצון.
"טוב", המשיך נצח. "קבענו איתך פגישה כי אנחנו מעוניינים לקנות את בית המפגש. כמו שאת יודעת, אנחנו רוכשים עסקים רבים בעיר, ובית המפגש חשוב לנו מאוד".
"כך הבנתי", ענתה כרם. "אבל כפי שאתם ודאי יודעים, אני לא הבעלים של בית המפגש. צבי הוא הבעלים. אני לא יכולה למכור לכם בשמו".
"אנחנו נסדר את העניינים עם צבי". נצח הוציא ממקטרונו החום שק חום, מלא למראה, והניח אותו על השולחן. "אנחנו נדאג לך, וגם לצבי. ולכל מי שעובד כאן. הגיע הזמן שנקנה את המקום הזה. קחי את הכסף".
כשדיבר תחושה רעה התפשטה בכרם. בטנה לחצה.
"אני לא הבעלים של בית המפגש, אני רק מנהלת אותו זמנית. אני לא יכולה למכור לכם משהו שהוא לא שלי".
נצח רכן קדימה.
"פה את טועה. את יכולה למכור לנו את המקום הזה, ואת תעשי את זה. הזמן שלנו יקר ואנחנו לא הולכים לחכות לשום צבי שמטייל לו מחוץ לעיר כדי להשיג את מה שאנחנו צריכים. קחי את הכסף".
התחושה הרעה החמירה. היא הרגישה קטנה וחסרת חשיבות.
"ואם תסרבי, ואת צריכה להיות כסילה מוחלטת בשביל לסרב", נצח הגביר את קולו, "אנחנו נהרוס אתכם. אנחנו שולטים בעיר הזאת עכשיו. המקום הזה יתמוטט, והכל יהיה באשמתך".
העולם האדים. ראשה צרח מכאב. היא תציית. היא תעשה הכל כדי לרצות את הבן אדם הזה.
הנזיר השלישי משך אוויר בשפתיו, מחווה של אי שביעות רצון. הלחץ והכאב עזבו את כרם כלא היו. מופתעת ומותשת, היא ענתה לנצח.
"בית המפגש אינו שלי. אני רק מנהלת אותו. לא אמכור אותו".
נצח הפסיק לדבר. הוא פנה להביט בליסטי, משתומם. פניה של ליסטי, שנחו עד כה בחיוך עצל ומרוצה, התחלפו לאי אמון ולזעם. היא נעמדה, והביטה בכרם בריכוז, אך דבר לא קרה.
"מי אתם?" שאלה ליסטי את הנזירים, כעסה מתגבר. היא לא חיכתה לתשובה. "בוא, אנחנו הולכים. נדבר כבר עם צבי". היא יצאה מהחדר, ונצח מיהר בעקבותיה.
הדלת נסגרה, וכרם קרסה על שולחן העבודה.
לאחר מספר דקות בהם כרם התאוששה, סהר ניגשה אליה.
"מה שראינו כאן הוא לא מקובל. המנזר לא יסכים להשתלטות אלימה כזאת על העיירה השכנה לו. אנחנו לא ניתן להם להפוך אתכם לממלכה הקטנה שלהם. יש לנו קשרים עם ארגונים עוצמתיים, ואנחנו ננצל אותם כדי לגרש את שני הבריונים האלה".
סהר סיימה לדבר, ושלושת הנזירים פנו לצאת מהחדר. כרם הרימה את ראשה וקראה לנתנאל.
"תדבר עם המשפחה שלך לפני שאתה הולך".
נתנאל גמגם בתשובתו.
"אני… אני צריך לחזור למנזר. פעם הבאה".
ושלושתם יצאו, בלי מילות פרידה נוספות.
הדלת נסגרה בתנופה אחרי נתנאל, אך החיכוך עצר אותה מלהיטרק, והיא נסגרה בשקט.