כנס עולמות 2016

סודות של שני ליצנים עצובים

מאת: נורית הוראק גרינברג

ידידי המאושר,

אמש הגיע אלי המכתב המבשר על מותך. מבחוץ כמעט ולא היו פרטים על המעטפה, כפי שנקבע מראש, ללא שום סימנים מזהים, מלבד שמי החדש, זה שאני נושא איתי מזה שלוש שנים, המתנוסס עליה, כאילו לאדם זר היא ממוענת. כשפתחתי את המעטפה יכולתי לזהות את הנייר הרשמי של הארגון, המוכר רק למי שבאו איתו במגע, ואיתו סמל הפניקס העולה מלהבות החול של המסדר, על רקע שתי עיני הנמר הגדולות והמאיימות. המכתב המבשר על מותך היה קצר ותמציתי. שמך התנוסס עליו וכך גם תאריך פטירתך והסיבה "התאבדות" ומתחתיה הברכה הטיפוסית למסדר "מי יתן ובננו ימצא את שלוות רוחו בדרכו החדשה".

אחרי ששרפתי את המכתב באש המדורה שאני מדליק מדי ערב כדי לארח את ילדי הכפר הבאים לשמוע את סיפוריי, נכנסתי לבקתה ושם, למרגלות מיטתי, הרמתי את  אחת הקורות, הוצאתי את הסידור שהוא הדבר היחיד שהבאתי איתי לעיירה הזו, ועלעלתי בו קצת. לא ידעתי אפילו מה אני מחפש והיכן למצוא אותו, רק ידעתי שליהודי, אפילו כזה שהמיר את דתו לקראת סוף חייו, מגיע שיקראו מספר מילים לזכרו מהספר הקדוש. באותו רגע ייחלתי להיות אדם אחר, כזה שיודע מה לומר. אבל הרי פעם הייתי בדיוק האדם הזה, או לפחות האדם שהיה שוכר אדם אחר שידע מה לומר במקומו.

החדשות על מותך הגיעו אלי באיחור של כמה שבועות. ועד ששמעתי עליהן ועל השמועות שהן גררו, מילותיהם של מיליונים כבר מילאו את חלל האוויר בהספדים עליך. אולי אפילו אני אוזכרתי באחדים מההספדים, והנה שוב עולה בי הגאווה המטופשת הנושנה. אבל אינני יכול לקרוא אותם. כידוע לך, גזרתי על עצמי התנזרות מחשמל. נותר לי רק לשמוע עליהם מהנס, המטייל הגרמני שחולק איתי ועם משפחתי את הבקתה בשבוע האחרון תמורת תשלום צנוע. הוא שאל אותי אם שמעתי עליך והשבתי בחיוב. כששאל מהיכן אמרתי שלא תמיד גרתי כאן בחלקה שהורישו לי הורי. בצעירותי נסעתי לחפש את עצמי באמריקה הגדולה, השוכנת מצפון לנו, שם אפילו שימשתי אב בית באחוזה גדולה בלוס אנג'לס.

"ולא רצית להישאר שם?" התפלא אז הנס, תוהה על קנקני. "טוב לי כאן," השבתי בספרדית שסיגלתי לעצמי ובליבי אישרתי שאכן כך הדבר. וגם אם לעיתים אני מתגעגע לחיי הקודמים, הרי שאני יודע להוכיר תודה על כל יום ויום. על הטבע המקיף אותי, על פשטות החיים והמאכלים, על עיניה הצוחקות של בתי הקטנה, על אשתי הצעירה והיפה, על הילדים המתאספים מדי ערב מסביב למדורה, מחכים שאספר להם מסיפוריי. כי אתה הרי יודע ידידי, מספר סיפורים  יישאר לנצח מספר סיפורים, גם אם הוא כלוא בגוף אחר וגם אם הוא מנהל חיים אחרים. ואולי גם חיים אלו אינם בשבילו אלא סיפור לספר. כי מה הם החיים אחרי הכל, דף אחר דף, מילה ועוד מילה. וגם את סיפורנו אני כעת מעלה על הכתב. ביקשתי מהנס שיקנה לי מחברת עבה בעיירה הסמוכה ואני יושב לצד שולחני הקטן ורושם את סיפור חיינו, מעשה קונדס מסוכן אחרון בחיי, לפני שימצאו גם שורות אלו את מקומן בין גחלי המדורה.  נכון שנשבעתי למסדר, נכון שחתמנו את שמנו בדם, אבל אחרי הכול מעולם לא היינו אנשים של חוזים ונהלים, מעולם לא ידענו ללכת בתלם או לשמור על מוסכמות, ולפחות את זה אני חייב לך ידידי. חייב לך אדם אחד שיעלה את חייך על הכתב, כפי שהיו באמת, גם אם זה במילים ספורות, גם אם איש לא יקרא אותם ואיש לא ידע. גם אם כל מה שישאר לנו הוא עשן המדורה.

אני שב אל הפעם הראשונה שראיתי אותך. היית אז אולי בן 14 ואני צעיר בן 21. אלה היו השנים שאחרי המלחמה, ואחרי שהחנות המשפחתית של אבי פשטה את הרגל מצאתי עבודה כמנהל משמרת דרך מכר של הוריי שניהל מועדון לילה שזכה להצלחה. אני זוכר שראיתי אותך מספר פעמים בתחנת הרכבת, מציע את עיתוני הערב לעוברים ולשבים. במבטא פולני כבד כיסית על בורותך בשפה האנגלית במילים שהמצאת, בעוויות פנים, או בשירים בג'יבריש. כשעובר אורח זה או אחר לא התייחס אליך ולא אסף את העיתון המושט, לא חששת לתקוע שתי אצבעות בפיך ולשרוק לו, לקול צהלות האנשים. כשאישה יפה הייתה עוברת לידך היית זורק את העיתונים באוויר כמוכה ברק, שולף חתיכת נייר, מעצב אותה למעין גבעול ומושיט לצעירה שהייתה ממהרת לעזור לך לאסוף את העיתונים ומבטיחה לרכוש לפחות שלושה עותקים, כדי שלא תכעיס את הממונים עליך.

עם הזמן התרגלתי לראות אותך בדרכי לעבודה, והייתי מקפיד לקנות עיתון מדי ערב, אפילו אם מחירו היה חלק משמעותי ממשכורתי הדלה. אתה מצדך הנפת תמיד לעברי מגבעת דמיונית וזרקת לי מילים ביידיש שהכרתי מבית הורי. מעולם לא הבנתי כיצד הבחנת ביהדותי למרות שניסיתי כל כך באותן שנים להסתיר אותה.

ואז ערב אחד ראיתי אותך מאחורי המועדון. יצאתי החוצה לדלת האחורית לקול צעקותיה של רבקה, הטבחית השחורה של המועדון שהפליאה למרבה התמיהה להכין מטעמים כשרים למהדרין. היא אחזה בידיה דלי גדול עם מים צוננים ושפכה אותם עליך. מצאתי אותך רטוב עד לשד עצמותיך, הולך אחריה, מכרכר בגזרתך הצנומה ומחקה את הליכתה עד שפרצה בצחוק והסכימה לתת לך כמה ממטעמי המטבח. התעקשתי שתיכנס פנימה ותתחמם מעט וכך ישבנו עד אמצע הלילה, שותים כוסית אחר כוסית, אני מוציא את כל משכורתי החודשית ואתה מספר לי את סיפורך האומלל. את בית ילדותך כמעט ולא זכרת, מרבית שנותיך עברו עליך בגטו ואחר כך במחנה הריכוז ולבסוף במחנה פליטים שם התחבבת על זוג ניצולים שהסכים לרשום אותך כבנם ולקחת אותך עד אמריקה, אבל רק עד שערי ניו יורק. אחר כך הם אמרו שתצטרך להסתדר בעצמך, שכן משפחתם בעיר הגדולה לא תראה את הצטרפותך אליה בעין יפה. אמרת לי אז שלרגע קצר שקלת אפילו להגר לפלסטינה. אבל אז הגיע לידיך ספר ובו מפות המדינות וכשהבנת כמה קטנה היא ארץ ישראל, ידעת שהיא קטנה גם עבורך וכי אתה נועדת לגדולות. כך אמרת בעיניים נוצצות ואני  הבנתי שידיך הזעירות הן אלו המוזגות את כוסות המשקה שלי, מנסות נואשות לשכנע אותי כי מקומך על הבמה.

קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר, כשהשלג בחוץ החל להנמס אחרי שקרני השמש הראשונות עלו, הצלחת להוציא ממני הבטחה לפגישה אצל קאופמן, בעל המועדון הזקן והנרגן. עד היום איני יודע כיצד התחבבת עליו תוך כמה דקות מעטות. קאופמן ניסה למחות, דיבר על גילך הצעיר, על חוסר הניסיון שלך, אפילו אמר שיסכים לראות אותך מופיע אם תחזור אליו עוד ארבע שנים. אבל אתה כמעשה קסמים, הצחקת את הזקן חסר חוש ההומור הזה. באיזה שהוא שלב, כשכמעט אמרתי נואש, התחלת להוציא מאחורי אוזנו מטבעות ושטרות כסף מיד לאחר שאמרת לו שאתה יודע על מה הוא חושב. כמה שנים מאוחר יותר גילית לי כי כולם יצאו מארנקו של קאופמן עצמו. קאופמן נשבר והתחיל לצחוק, הוא שאל אותך אם שמעת על צ'רלי צ'פלין, הוציא סלילי סרטים מאיזה חדר והכריח אותנו לצפות בסרטים הישנים של הקומיקאי. קאופמן העריץ את צ'פלין והסכים שתעלה מדי ערב מופע המחקה קטעים מסרטיו. זו אולי הייתה תוכניתו המקורית אך מהר מאד קאופמן ואני הבנו שכאשר אתה עולה על הבמה אנחנו יכולים לדעת היכן הערב מתחיל אבל איננו יודעים היכן הוא ייגמר. כל ערב העלת מופע שהיה שונה מעט מהערב הקודם, בכל ערב חשבתי לעצמי שהנה ראיתי הכול, רק כדי להגיד זאת לעצמי שוב בערב הבא. נדהמתי מכישרונך, מהביטחון העצמי שלך, מההומור ובעיקר מחוסר הפחד. שכן היה נדמה, בניגוד גמור למהגרים שהגיעו באותה תקופה, שאינך חושש מכלום.

המועדון החל להתמלא ביותר ויותר אנשים. לא רק יהודים היו מגיעים אליו וקאופמן הורה לרבקה לשבור את כשרות המטבח, דבר שהפר את ההבטחה שנתן לאביו שנים רבות לפני כן, כאשר זה העניק לו את הירושה שלו בעודו בחיים לטובת קניית המקום. הוא החל להגיש מאכלים של גויים, מיני חזיר ומאכלי ים, מטעמי גבינות ובשר עם קפה בחלב ורום לצידם לא עלינו, דברים שטעמתי בפעם הראשונה בחיי. משכורתי החלה לתפוח אך אמונתי צנחה מדי יום. עזבתי את בית הורי כי  היו מסורתיים מדי ואני ואתה שכרנו לנו דירת חדר קטנה בקרבת המועדון. פעמים רבות מצאתי את עצמי מסתובב לילות שלמים בעיר, לא יכול לחזור אל דירתנו, כי שוב הגעת אליה עם אחת ממעריצותיך.

אלו היו ימים יפים עבורנו, אולי היפים מכל, וגם אני הצלחתי לצבור הצלחה בקרב המין היפה, הרבה מזה בזכותך. באותה תקופה  פגשתי לראשונה את אדל שתהפוך להיות אשתי, שהגיעה אל המועדון ערב אחד עם חברותיה וכל מזלי היה שהייתה ביישנית מכדי לפתוח עימך בשיחה. שנים אחר כך אחשוב על השנים האלה ואתגעגע אליהן, אני מתגעגע אליהן גם היום. הבעיה הייתה שכמו תמיד, לך זה לא הספיק. כבשת יעד אחד ואז החל לנקר בך השעמום. ההופעות שלך החלו לחזור על עצמן. המבקרים המשיכו לנהור למועדון אבל אני שמתי לב שמשהו השתנה. הבנתי  שגם המאורה של קאופמן החלה להידמות בעיניך לפלסטינה, ואתה הרי חיפשת ארץ מובטחת אחרת.

אבל דברים נטו תמיד להסתדר לטובתך. היה זה כאילו באמת ליוותה אותך איזו שהיא השגחה עליונה שרצתה לפצות אותך על הילדות הנוראה שעברת. וכך נודע לך כי לקאופמן יש אחיין בשם ג'יימי שקיבל עבודה כתסריטאי זוטר באחד מאולפני הסרטים. בימים הבאים לא הרפית מקאופמן עד שהבטיח כי הוא מטיס את אותו הג'יימי אל המועדון כדי שיפגוש אותך, אפילו הסכמת לקיצוץ מה במשכורתך רק לשם הפגישה. מכאן הדרך הייתה קצרה. האמת הייתה שג'יימי מילא בה בסופו של דבר תפקיד קטן וכי הצלחתך כבר הגיעה ליודעי דבר והם חיכו להזדמנות ליצור איתך קשר. וכך עזבת את ניו יורק ועברת ללוס אנג'לס, שובר בדרך את ליבן של לא מעט ממעריצותיך.

עברו כמה חודשים בהם לא שמעתי ממך דבר. בזכות ההצלחה והשם שצבר המועדון יכולנו לגייס אמנים מהשורה הראשונה והייתי עמוס בעבודה. אך חסרת לי מאד.  אם בעבר הצליחו למלא את חיי משפחתי הקרובה והביקורים בבית הכנסת בשבתות, עתה לא מצאתי את מקומי והייתי חסר מנוחה. הדבר הטוב היחיד באותה תקופה היה שאזרתי אומץ להתקרב לאדל ונפגשנו כמה פעמים, אם כי היא הביעה שוב ושוב חשש מחוסר האמונה שלי. הוריה לעולם לא היו מקבלים אותי אם היו שומעים על התנגדותי לדת . וכך דחיתי את הצעת הנישואים שלי שוב ושוב, מקווה איכשהו לשמוע ממך.

אחרי כמה חודשים החלטתי שמוטב לי לשכוח ממך, אפילו מכתב לא הגיע ובוודאי שלא שיחת טלפון. הנחתי שאתה עסוק ומצליח ושהחלטת להשאיר את חייך בניו יורק מאחוריך. אפילו קניתי טבעת לאדל, אך באותו הערב כשהגעתי למועדון קאופמן בישר לי שהתקשרת והשארת מספר עבורי. כשהתקשרתי אליך לא נשמעת כעצמך. אמרת שאתה לא מצליח להסתדר עם האנשים מהחוף המערבי ושאתה מוכרח שאגיע כמה שיותר מהר. אמרת  שאתה מתחייב לשלם על הנסיעה ואפילו על מגורים בלוס אנג'לס, העיקר שאגיע. רק כשאמרתי את שמה של אדל פטרת אותי בבוז, אמרת שבחורות שם לא חסר ואחרי שתיקתי תיקנת והוספת שמוטב שאבוא ואתארגן לפני שאקרא לה לבוא אחרי. וכך עזבתי את ניו יורק ואת אדל מאחורי. את הטבעת שקניתי לה לקחתי איתי. אמרתי לעצמי שאני נוסע רק לכמה שבועות. ושעוד אחזור במהרה ואציע לה נישואים. אבל לקאופמן הודעתי שמוטב שימצא מישהו אחר במקומי.

הגעתי לאולפן ומצאתי אותך במצב רוח הגרוע ביותר מאז שהכרתי אותך. חמשת הסיגריות שעישנת מדי יום הפכו לחפיסה וחצי, נראית עייף ומבוגר יותר מעשרים וחמש שנותיך ונער צעיר ששימש כעוזר שלך הגניב לך מדי פעם כדורים שלא הצלחתי לעמוד על טיבם. אמרת שאתה זקוק לעזרתי. שהציעו לך תוכנית טלוויזיה ושכל התסריטים שמציעים לך טובים רק כדי לעטוף איתם את הדגים של אתמול. אמרת שאני צריך לכתוב לך. הייתי המום. אני שלא כתבתי מילה מעודי אכתוב עכשיו עבורך סדרה שלמה? אבל על מה אכתוב שאלתי, על מה שאתה מכיר הכי טוב, הוא ענה, על הילדות האמריקאית שלך, על האנשים בשכונה שלך, על בית הכנסת, על המשפחה שלך. הילדות שלי זרה מדי, כך אמרת. הילדות שלי מאיימת, רחוקה ועצובה. כתוב לי ילדות אחרת אמרת ופתאום שמתי לב שגם דיבורך השתנה ושבעשר השנים שחלפו לא נותר בך שום זכר מהמהגר הפולני שהיית.

ניגשתי למלאכה, ישבתי לילות כימים. לא ראיתי כלל את העיר החדשה שעברתי להתגורר בה. הקדשתי את כל חיי לך. המכתבים מאדל החלו להתמעט כשלא עניתי להם ולבסוף פסקו מלהגיע. גם לאבי ולאימי כמעט ולא התקשרתי. אבל מקץ שלושה  חודשים התחלנו לצלם, ולא היה מאושר ממך. חזרת להיות חברי משכבר הימים. ולעיתים כשפסענו בתוך תפאורת ניו יורק שבנו עבורנו באולפנים היה נדמה לי כאילו שבנו לימים הטובים.

מגע הזהב שלך לא איכזב גם הפעם, התוכנית שלנו צברה הצלחה ולשם שינוי התחלתי גם אני להיות באור הזרקורים. בשנים הבאות לא היה אף אחד שלא הכיר את השמות שלנו. הפכנו לארווין גולד ואייב הירש הבלתי נפרדים. אהבתי את הכתיבה. מעולם לא הייתי במרכז העניינים. אף פעם לא הייתי טוב מול אנשים,  לא הצלחתי מעולם להתחבב עליהם במהירות כמוך. אבל בכתיבה מצאתי פתאום כוח שלעולם לא היה לי. בסדרה שלנו התרפקתי על העבר שהיה זר לזכרונותיי. חלום אמריקאי משעשע ותו לא. בהתחלה אומנם נשענתי על הזכרונות שלי מבית אבא אך במהרה הוספתי ושיניתי עד שאם ישאלו אותי היום, לא אזכור מה מזה היה אמת ומה בדיה. היו דברים שהיינו צריכים לייפות, לעיתים היו אומרים המפיקים הבכירים שקטע מסוים הוא "יהודי מדי" או לחילופין "ליברלי מדי" והיה צורך לשנות. אתה אהבת לצאת למלחמות נגדם. אני הייתי זה שמפשר ומתווך. לא אחת נקראתי לפגישות שלהם איתך לא בתפקידי כתסריטאי אלא כמישהו שיצליח להרגיע אותך. ההתנהגות שלך נעשתה פרועה יותר עם השנים. הכדורים העלומים הפכו לעניין שבשגרה עד שהתחלתי להתגעגע לעישון הבלתי פוסק שלך.

אני כמעט שומע אותך עכשיו צוחק ואומר "תודה שנהנית," ואכן כנראה שגם לי היה טוב באותן שנים. לראשונה היה לי כסף למכביר וכל מה שרציתי היה שלי. מלבד אחת.

בהגיעי לגיל ארבעים ואחת התבשרתי שלאדל נמאס לחכות והיא התארסה לאדם אחר. היא אומנם הייתה צעירה ממני בעשור אך גם לה, כך הסבירה במברק ארוך ששגרה לי, יש את הגבולות שלה ואינה מוכנה לסבול יותר את ה"חוצפה" שלי כך כתבה באידיש וכך מסר לי המברקן במבטא משובש, מנסה לעקוב אחר המילים הזרות שקרא. כשלא הגעתי לעבודה, הגעת אלי במכונית מפוארת ארוכה. צחקת למראה פניי הנפולות ואמרת "מה הבעיה, אנחנו יוצרים חלומות כל יום, הבה ונגשים לה חלום הוליוודי שהיא לא תוכל לסרב לו". טרחת להטיס את אדל לקליפורניה, ארגנת תפאורה של מסעדה צרפתית, שף מקומי בעל מבטא אירופאי ולהקה מקסיקנית עם כובעים גדולים שנגנו מוזיקה עליזה. לי רק נשאר להושיט לה את הטבעת ולה רק נותר להסכים. הפעם היית אתה התסריטאי ואנחנו השחקנים.

וכך החלו חיי המשותפים עם אדל לצד הצלחתנו המשותפת. בתי מישל נולדה לאחר שנה והייתי לראשונה בחיי מסודר מכל הבחינות. אך אדל לא הייתה מאושרת בקליפורניה. היא אמרה שהאנשים בה מתירנים מדי, שהיהודים שאנו מתראים איתם לא יודעים דבר וחצי דבר על יהדותם ושאני משחית את כל זמני בעבודה על הבלים, במקום לעשות משהו רציני עם הזמן שלי או אפילו לבלות כמה שעות מעטות איתה ועם מישל. התחלנו להיות קלישאה, אני ואדל, כמעט כאילו השתתפנו בעצמנו בתוכנית טלוויזיה הוליוודית. הבעיה הייתה שלא היה דבר מצחיק בחיינו המשותפים. הייתי נמלט אל העבודה באולפן ואל ההומור רק כדי לברוח ממנה ולא אחת יצרתי בכוונה דמויות קיצוניות של עקרות בית מתוסכלות רק כדי לנקום באישתי.

בהתאם למצבי באותה תקופה, תוכנית הטלוויזיה שלנו קיבלה אופי מריר. המבקרים חשבו כך, מנהלי האולפנים חשבו כך ואפילו התסריטאים הזוטרים חשבו כך. רק אתה שיבחת את הכתיבה שלי ואמרת שהיא עלתה סוף סוף מדרגה. הרגשת שהשנים האחרונות של סדרת הטלוויזיה שלנו היו השנים הטובות ביותר בהן באמת העזנו. "בפעם הראשונה בחייך," אמרת לי "אתה חי כמוני. בפעם הראשונה בחייך אתה לא שם פס". אבל כשהמנהלים הבכירים קראו לנו לשיחה והודיעו לנו שהעונה הנוכחית היא העונה האחרונה שאלתי את עצמי אם הדבר טוב כל כך. אני חזרתי מדי ערב למריבות עם אדל אבל אתה שבת לכדורים שלך ולסמים שהפכו בהדרגה לקשים יותר ויותר. הפעם הראשונה שבה התאשפזת הייתה מיד לאחר סיום העונה האחרונה שלנו. במשך חודשים לא אזרתי אומץ לבקר אותך, לא ידעתי כיצד אוכל לעודד אותך, כאשר אין שום דבר לצפות לו. אחרי עשרים שנה, בגיל ארבעים וחמש, נדמה היה שמזלך השתנה.

הפיתרון הגיע מכיוון לא צפוי. יחסי עם אדל השתפרו בימים שבהם ישבתי חסר מעש בבית והיא שטחה בפני את תוכניתה. לטענתה האומללות שלי נבעה בעיקר מכך שהייתי צריך לתת דין וחשבון ללא הרף לבעלי האולפנים. היא הציעה לי לשכנע אותך להקים חברת הפקות משלנו. נוכל לצלם תוכניות ולמכור אותן לרשתות הכבלים ולגדל את הדור הבא של הכוכבים. היה קצת קשה לשכנע אותך. היא דיברה על ליבך והסבירה לך שתצטרך לזוז קצת ממרכז הזרקורים ולפנות מקום לצעירים יותר. ההתלהבות שלה הדביקה בסופו של דבר גם אותנו. היא הפכה למפיקה הראשית של החברה ומזוג הפכנו לשלישייה. כך עברו עלינו השנים הבאות. אומנם התוכניות שהפקנו לעולם לא זכו לרמת ההצלחה של התוכנית הראשונה שיצרנו ביחד, אבל צברנו לעצמנו לא מעט מעריצים ולא מעט כוכבים התחילו אצלנו את דרכם. בערבי שישי היינו עורכים קבלת שבת גדולה לכל העובדים, בתי מישל הייתה מדליקה את הנרות בזמן שאתה שרת "אשת חיל מי ימצא" לאדל. לראשונה מזה שנים רבות הרגשתי שלווה ונינוחות. הרווחתי פחות כסף אבל הייתי שמח בחלקי ומגע הזהב שלך לא אכזב, הוא רק שינה כיוון.

אך בך עדיין קיננה אותה תשוקה שאף אחד לא יכול להביאה על סיפוקה. בגיל חמישים ושבע התייאשת מלהתחתן ולהביא ילדים, והחלפת אישה צעירה אחת באחרת. אורח החיים שלך המשיך להיות פרוע ולעיתים קרובות היית מגיע להקראות תסריטים שיכור, מלוכלך ולא במיטבך. חלק מהנשמות הטובות של אותה התקופה ריננו אז שמזלך הוא שיש לך חברת הפקות משלך שכן אף אדם בעל שכל לא היה מוכן להעסיק אותך. לפתע התחלתי לשים לב לסכומי כסף שהיו נעלמים, למשכורות שלא שולמו בזמן לעובדים, לתפאורות שנעשו בהן שימוש חוזר שוב ושוב כי לא נותר כסף לאביזרים חדשים. כשהתעמתתי אתך מספר פעמים, הצלחת לשכנע אותי לתת לך עוד קצת כסף להרפתקאות השונות שלך, פעם הימורי סוסים, פעם קניות של נדל"ן, אפילו השקעת באיזה מרכז מסחרי בפאתי העיר. תמיד היו כאלו שהיו מוכנים לעוט עליך כנשרים, לפתות אותך ברעיונות מגוחכים ולסחוט ממך עוד ועוד כסף. ואתה, בעבור מעט תשומת לב, פשוט לא יכולת להגיד לא.

עד שהיה מאוחר מדי. עד שהחלו לעזוב אותנו השחקנים שהחוזים שלהם נגמרו, ואחר כך הכותבים, המפיקים והצוות הזוטר. בשלב הזה אדל הבינה וידעה. יום אחד לקחה את מישל ונעלמה. ביום למחרת הגיעו המובילים לביתנו. כעסתי עליך. צעקתי, התפרקתי, אמרתי שאני מתחרט שהכרתי אותך. שלעולם לא הייתי צריך אפילו לקנות ממך עיתון, שאילו יכולתי הייתי מתחיל את חיי מחדש אבל אני מבוגר מדי ועייף מדי כעת. אתה הבטחת שתשתנה, סיפרת לי שיש לך סוכן חדש ושאתה קורא עכשיו תסריט שנראה לך סוף סוף רציני. משהו דרמטי לשם שינוי. אישפזת את עצמך בפעם השנייה. ואז נעלמת לחודשים ארוכים.

נותרתי לגמרי בודד. בודד כפי שלא הייתי מעודי. לא רק אדל, גם מישל הלכה בעקבות אמה וסירבה לדבר איתי או לשמוע ממני. היו לי חסכונות, ובית גדול עם בריכה ושלוש קומות. יכולתי לחפש עבודה, היו עדיין כאלו שזכרו את עברי ותלמידים לתסריטאות דפקו על דלת ביתי לא אחת. אבל לא היה לי חשק לכלום. בערך בזמן הזה הגיע אלי חואן. בדרך כלל לא הייתי נותן דעתי לצוות שתחזק את הבית, אבל בצעיר הזה היה משהו שונה. הוא היה מדבר תמיד בשקט, כמעט בלחישה. היה מקפיד להגיד לי בוקר טוב, כשירדתי לגינה. היה לוקח ממני את כוסות השתייה האלכוהולית ומחליף אותם בתה פירות צונן. לאט לאט נקשרתי אליו. הוא אפילו לימד אותי כמה דברים על גינון. בזכותו הייתי מוכן לרדת מהמיטה בבוקר, מחכה לשמוע את סיפוריו. הוא לא ממש ידע מי אני ולא היה איכפת לו. מבחינתו הייתי היהודי האמריקאי העשיר, זה שיש לו כל מה שהוא רק יכול לחלום עליו ועדיין לא מצליח להיות מאושר. הוא היה איש שיחה טוב יותר מכל אלה שהעמידו פנים שהם חברי, הוא היה הפסיכולוג הכי טוב שיכולתי לקוות לו. וכך חלפו הימים. אני וגם אתה ידידי נעלמנו מהבמה הציבורית כך נראה לגמרי. עד שהגיע אלי יום אחד העיתון המבשר על צילומי סרטך החדש. הוא עסק בביוגרפיה של ראש אולפן סרטים שהקים כת משונה עליה שמעתי מדי פעם במהלך עבודתי. בחירתך הפתיעה אותי, לא חשבתי מעולם שעיסוק בדברים מסוג זה מעניין אותך. אותו ראש אולפן היה אחד האנשים המושמצים ביותר בקליפורניה ולא תיארתי לעצמי שסרט עליו יוכל להצליח. בתוכי שמחתי שאני רחוק מכל זה. נמאסה עלי הרדיפה אחר תהילה וכסף. באותם ימים מה שהעסיק אותי היה הקשר עם מישל. התקשרתי אליה מספר פעמים והיא אפילו הגיעה לבית מדי חודש לביקור נימוסין מחייב. אבל בכל ביקוריה היה אצור בה זעם נגדי. היא טענה שאני שוביניסט, שהסדרות שכתבתי תמיד הפלו נשים לרעה, שאין בהן שום דבר מצחיק, שהאולפן היה מצליח יותר אילו רק הייתי מוכן להקשיב לרעיונות של אמה. היא טענה שלא ידעתי להתקדם עם הזמן, שאני לא מבין שיש דברים שמשתנים, שאני תקוע במאה קודמת בזמן שאני עומד לצעוד לעבר מאה חדשה. לי כל זה לא היה איכפת. די היה לי בכך שהיא מגיעה ומשוחחת איתי. לפעמים הייתי אפילו יוזם ריבים רק כדי לא לשתוק מולה.  כתסריטאי מיומן כתבתי את הביקורים שלה במילותיי הרושפות ובשטף המחזיר הפוגע שלה, יצרתי שוב קונפליקט ועוד קונפליקט מולה, רק כדי להשאיר אותה עוד שעה איתי. אחרי שהלכה ימים שלמים הייתי משכתב את שיחותיה בראשי, מבין שהייתי יכול להגיד הרבה דברים אחרת, מבין למה התכוונה. מעולם לא ידעתי להיות בעל. מעולם לא ידעתי להיות אב. מעולם לא התייחסתי לאשתי או לבתי כחברותיי. היה לי רק חבר אחד בכל חיי. אתה. וגם אתה זנחת אותי בתקופה זו.

יום אחד מישל התקשרה אלי ואמרה לי שאדל חייבת לראות אותי. ניסיתי להתחמק אבל היא אמרה "תבוא כמה שיותר מהר," ונתנה לי את שם בית החולים ומהחלקה שבה אושפזה. חואן הסיע אותי לבית החולים. עם האוטו הקטן של חואן ועם הבגדים המרופטים והמלוכלכים שלבשתי, הזקן שצמח על פניי כתוצאה מהזנחה של חודשים ונעלי הבית שנעלתי במהירות, אף אחד בבית החולים לא זיהה אותי. מישל מעולם לא סיפרה לי על מחלתה של אימה. אפילו ברגעיה הקשים ביותר אדל לא רצתה אותי לצדה. לאחר כל החודשים האלה הבנתי פתאום מדוע בתי כל כך כועסת עלי. הבטחתי לעצמי שאשתנה, שאנשים יכולים להיות אחרים גם  בעשור השמיני לחייהם. חיכיתי במסדרון צופה בטלוויזיה בטקס האוסקר ששודר בשידור חי.  פעם אלו היו חיי וכעת שכחתי מהעולם הזה לחלוטין. הופתעתי לגלות שאתה מועמד לפרס השחקן הראשי היוקרתי. מישל ישבה לצדי. היא הושיטה לי פחית פפסי קולה ואמרה "זה האיש שבלעדיו היו יכולים להיות לנו חיים אחרים". חשבתי על חיים אחרים בלעדיך. חשבתי מה היה קורה אילו לא הייתי אומר לרבקה להכניס אותך למטבח של המועדון. מה היה קורה אילו לא הייתי מסכים לשתות איתך כוסית אחת או שתיים. מה היה קורה לו הייתי מדבר עם קאופמן בגנותך. לא הרבה. אמרתי לעצמי. לא הרבה. יכולתי לנהל היום את המועדון של קאופמן, אם הוא עדיין קיים. יכולתי לגור בדירה צנועה בברוקלין. יכולתי לחיות עם אדל ביחד במשך שנים ארוכות ומאושרות. היו יכולים להיות לי חיים פשוטים. חיים משעממים להגדרתך. הייתי יכול להיות אף אחד. פשוט אף אחד. והייתי אוהב כל רגע. כיביתי את הטלוויזיה בחדר ההמתנה ונכנסתי עם מישל לחדרה של אדל, כדי להיפרד.

כמה ימים אחרי זה קיבלתי ממך לראשונה מזה זמן רב טלפון. "ראית?" שאלת בלי לחכות לתשובה. "אמרתי לך שזה הסרט בשבילי. ואל תדאג לא שכחתי גם להזכיר אותך". "היא נפטרה," לחשתי בכאב, "אדל איננה". מעט אנשים ישבו שבעה בסלון ביתי. כמה חברות של מישל ואדל וצוות התחזוקה המקסיקני שאותם הפכתי למנין מאולתר. ניתקתי את השיחה כמה שניות מאוחר יותר. לא ציפיתי שתגיע, ולכן גם לא טרחתי להקשיב לתירוצים שלך. היית שייך בעיני לעולם אחר. עולם שבו לא רציתי עוד חלק.  אבל גם לא הייתי זקוק לך יותר. לראשונה מזה זמן רב בתי הייתה איתי. מישל חזרה לגור בביתי והיא אני וחואן העברנו את הימים בשיחות על אמונה ודת. לראשונה נודע לי על מקום הדת היהודית בחייה של מישל. היא סיפרה לי שהיא לומדת להיות רבה רפורמית וגם אם הדבר נראה לי מוזר בתחילה, בכל זאת אינני אדם צעיר, השתדלתי להפתח לרעיון שבתו של מי שברח מיהדותו תהיה רבה. גם זה, מסתבר, אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בזכותה של מישל התחלתי להרגיש שוב קרוב לאותו אדם צעיר שהייתי בניו יורק ולהוריי, עליהם לא חשבתי מזה זמן רב. העיתונים שקראתי באותה תקופה בישרו לי שגם אתה התחזקת בדתך, שכבר לא הייתה הדת היהודית. בעקבות התחקיר על הסרט הצטרפת  לאותה כת של "משוגעים משיחיים" כפי שכונו בעיתונים. הכת שקראה לעצמה revival, התאפיינה כמו כל כת בהתמסרות מוחלטת של מאמיניה, טקסים סודיים ואמונות בבלתי אפשרי כמו למשל האפשרות של חיי נצח. הכתבות הללו רק הבהירו לי עד כמה התרחקתי ממך. יותר ויותר שוכנעתי שהזמן שבילינו ביחד עבר מהעולם וכי אנו צועדים כעת בסוף חיינו בשבילים מקבילים, שלא ייפגשו לעולם.

אבל לאחר שנה, בליל ראשון אחד, כאשר מישל נסעה להשתלמות באיזה סמינר ואף אדם אחר לא היה בבית בגלל יום החופשה השבועי של העובדים הגעת פתאום לביתי, לראשונה מזה חמש עשרה שנים. נכנסת כאדם שיכור, בעיניים נוצצות, בידך בקבוק ויסקי משובח. פקדת עלי להתלבש בהידור וכששאלת אותך לאן אנחנו הולכים, אמרת "אנחנו מוזמנים לחתונה". הלימוזינה המפוארת שלך הובילה אותי במרחק של כחצי שעה, מבלי לדעת את הדרך שכן הוילונות היו מכוסים. חשבתי שהשתגעת לגמרי והדבר רק חיזק אצלי את התחושה כי  כל מה שקראתי בשנה החולפת בעיתונים היה נכון. לבסוף, כפי שחששתי, מצאתי את עצמי במקדש ש-revival הקימה לעצמה. צעירים לובשי לבן קידמו את פנינו. לכולם היה חיוך גדול על הפנים. חיוך גדול מדי. בעבר התרגלתי שקיבלו את פניי בחיוכים, אך הם תמיד נראו לי מזויפים ומדומים ואילו אנשים אלו היו באמת ובתמים כך נדמה שמחים. "בדרך כלל צריך לחתום על כמה מסמכים לפני שהם מסכימים להראות למישהו חדש את מה שאתה הולך לראות היום," אמרת "אבל ידעתי שאחרי השנים האחרונות, אין לך שום סיבה להאמין לי ולא ציפיתי שתחתום על משהו מרצונך החופשי. בוא נגיד שעם הסכומים שהעברתי לארגון הזה יש לי כבר כמה פריבילגיות מיוחדות".

נכנסנו לאולם גדול שהיה נראה כמו כנסייה ובו היו כשלוש מאות איש לבושים לבן. נעמדנו כמו כולם בחצי עיגול וקיבלנו פרח להחזיק ביד אחת ונר ביד השניה. במרכז החדר עמדו אישה מבוגרת כבת שישים ואישה צעירה כבת עשרים, לידם עמד אדם צעיר ומזוקן שהחזיק ידיים עם אישה מבוגרת כבת שמונים ששיערותיה הקלועות לעשרות צמות נצבעו בצבעים חזקים וצבעוניים. "בחתונות," אמרתי לך, "אפילו של נשים, כבר הייתי. אני לא עד כדי כך זקן. אין בזה בעיני שום דבר מוזר". אבל אז החלו האדם המזוקן והאישה המבוגרת לדבר וקולותיהם התמזגו זה בזה בצורה משונה  עד שלא ידעתי מי משניהם דיבר. הם מלמלו מילים משונות בשפות שאת חלקן הכרתי ואת חלקן, שהיו נדמות לי דומות לאחרות, יכולתי לזהות רק במעומעם. שתי הנשים במרכז החזיקו ידיים ואז חיבקו זו את זה חיבוק ארוך וממושך בדומיה המוחלטת של הקהל שהתווסף סביבם. לאחר כמה דקות של שקט נפלו שתי הנשים כמתעלפות על הרצפה אך אף אדם לא ניגש לבדוק האם הן בסדר. במקום זאת הורו לנו לשים את הנרות שהחזקנו במין חנוכייה מעגלית גדולה ולזרוק את הפרחים לערימה לצד הנשים שהיו נראות רדומות. האיש הצעיר שניהל את הטקס לקח את אחד הנרות כאשר אחרון האורחים זרק את הפרח האחרון ושרף את ערימת הפרחים. בדיוק ברגע הזה התעוררו הנשים. הן עמדו והאישה הצעירה נגעה בידיה של הזקנה שהייתה נראית לפתע מופתעת וחסרת ביטחון והרימה אותה באוויר כשהיא משלבת את ידיהן. קול תרועה גדולה עלה מהקהל וכל הנוכחים החלו לשיר בשפה שלא שמעתי מעולם.

"אני לא מבין,"  אמרתי לך בכעס, "כל כך הרבה זמן אני לא רואה אותך ופתאום אתה מופיע כאן ולוקח אותי לטקס, שאני מודה שיש בו מן העניין, אך הוא קיטשי להפליא ולא שונה מהרבה אירועים אחרים שיצא לי להיות בהם במשך השנים. פשוט תניח לי. תניח לי ולמשפחה שלי. תניח לי לדמיין כאילו לא הכרתי אותך מעולם".

"אבל זה בדיוק זה." עצרת אותי ולקחת אותי לחדר צדדי. "אני אתן לך את ההזדמנות להתחיל מהתחלה." אז נפתח החדר ושתי הנשים שעמדו במרכז המעגל ישבו שם. נדרשו לי כשמונה שעות עד ששוכנעתי לחלוטין. אתה בוודאי זוכר איך לא הרפיתי, איך המשכתי לשאול שוב ושוב כל אחת מהן כלא מאמין ואיך יכולתי להאמין. איך יכולתי להאמין שדווקא כת סהרורית אחת מצאה את מה שחיפשה האנושות כולו במשך אלפי שנות היסטוריה. "התשובה לחיי נצח טמונה ברצון שלנו לעשות משהו בשביל אחר," אמר לי אותו כוהן דת שהשתתף בטקס של שתי הנשים. "ואם הרצון שלנו לא מספיק, תמיד אפשר לשלם בשביל זה," פערת את פיך בחיוך רחב. אני חושב שעוד יותר משהיה לי קשה להאמין שאכן שתי הנשים התחלפו בגופן, לא יכולתי להאמין במה שאתה מציע לי. הסברת לי כי לכל חבר בכת יש אפשרות לבצע החלפה פעם אחת בחייו, תמורת סכום לא מבוטל מחסכונותיו. ובאותה נשימה אמרת לי שבמקרה שלך החליטו לנהוג קצת אחרת ולענות לבקשתך. שכן לא תהיה זה אתה שתוחלף, אלא ידידך משכבר הימים, כלומר אני. "תן לי להחזיר לך את כל מה שלקחתי ממך," אמרת לי. "לעולם לא תוכל להחזיר לי אותה," מחיתי. יצאתי בכעס מהמקום המוזר אליו נקלעתי, בורח ממך אל עבר הלימוזינה ומשם לביתי המוגן.

אך ככל שעברו הימים חשבתי על הצעתך יותר ויותר. מעולם לא חשבתי שאוכל לחיות לנצח אך באותה נקודה הייתי שבור ממותה של אשתי ואכול חרטה על האופן שבו התייחסתי אליה ונדמה היה לי שאין לי יותר מדי דברים שעלי לוותר עליהם בחיי הנוכחיים. התחלתי לראות בך מעין שטן שמציע לי מתנה שאהיה טיפש לא לקבל. לאט לאט, התחלתי לרקום במוחי תוכנית מטורפת, שעיקרה כיצד אני עומד לבצע את החילוף.

לא רק אותי היה צריך לשכנע כמובן, גם את האדם שאיתו תכננתי להחליף תפקידים, עובדי הנאמן חואן לא האמין לי עד לרגע האחרון, ומי יכול היה להאשים אותו. אפילו כשישבנו עם הנוטריון שסידרת לנו, אפילו כשנכנס סכום אסטרונומי לחשבונם של הוריו ואחיו במקסיקו כפי שביקש גם אז התקשה להבין. הוא נגרר אחרי לסיפור הזה כאילו היה זו גחמה מטורפת של שני זקנים שלא יכולה להתגשם לעולם, הוא היה כה נואש לעזור למשפחתו, שהיה מוכן לעשות הכול. רק אחרי החילוף ראיתי פתאום בעיניו את האימה.

לעיתים אני מהרהר במה שלקחתי ממנו. אני לא חושב שאפשר לכמת זאת בדולרים או בפזות. אני יודע שבני משפחתו בסדר עכשיו, שהם חושבים שהם מאושרים. אני יודע זאת כי הם חושבים שאני הוא הוא ומתייחסים אלי כך. הם מאמינים שעברתי אירוע מוחי שבשלו שכחתי רבים מזיכרונותיי, חזרתי למקסיקו ובחרתי בחיים האלה וויתרתי על כל הכסף שהיהודי העשיר והערירי שעבדתי אצלו הוריש לי. הם לא מבינים את חואן ומרחמים עליו ועל מצבו אבל הם מודים לו בכל יום ויום.

ומה עם מישל? האם היא מבחינה שמתחת לעור ולקמטים זה איננו אביה שמביט בה? ואולי אולי דווקא חואן מסוגל לתת לה משהו שאני לא יכולתי מעולם. אולי דווקא הוא מסוגל לראות אותה כשווה. קשה עלי המרחק ממנה, כואב לא לדעת  כיצד היא חיה, על מה היא חושבת, נורא הוא שאיני יכול לגלות לה את סודי. מה הייתה אומרת אילו רק הייתה יודעת? האם הייתה מכנה זאת מעשה כשפים או עבודת אלילים? האם הייתה קוראת לי פחדן. אחד שלא מסוגל להתמודד עם חייו שלו עד שהוא צריך להחליף אותם באחרים. האם הייתה מדברת איתי על מוסר ואשמה?. האם הייתה מטיחה בפני בזעם שנשארתי כתמיד סוגד לערך הכסף וחושב שאפשר לקנות בו הכול. אפילו חיים?

כל כך הרבה כעס טמון בבתי היקרה, הבת שלא הכרתי מעולם, הבת שלעולם לא תדע, הבת שאינה מסוגלת להבין. אמה הורישה לה את השנאה היוקדת כלפי. אולי מזה רציתי לברוח. אולי הבנתי שלעולם לא נהיה משפחה נורמלית. שתמיד יישארו בינינו משקעים. שאת העבר לא ניתן יהיה לעולם להשיב לאחור.

וכך ידידי היקר אנו נפרדים, עוד מעט קט יישארו ממכתב זה רק הגחלים. ועוד כמה שנים מזיכרוני ומזיכרונך לא ישאר דבר. אולי נזכה עוד באיזה פרס הוקרה. אולי מישל תקבל אותו בשמנו ותספר בדמעות נרגשות שקרים. גם על זה כבר לא אדע. אמות בארץ זרה, בגוף לא לי. בחיים שהם בסופו של דבר רק בריחה. ממש כמו חיי הקודמים. ויום אחד עוד ניפגש ידידי היקר, שם למעלה לא יהיה זה משנה במה אנחנו מאמינים, כמה כסף עשינו או איזה גוף אנו תופסים. שם נוכל אולי סוף סוף לסלוח גם לעצמנו.