כנס עולמות 2016

נרקיס

מאת: אלה מישנה

כשהגברים יצאו לעשן, יעל רכנה לעברי ובעיניים בורקות אמרה, "נוווו. מה את אומרת?"

נשענתי לאחור ולגמתי מבירת הדובדבנים שלי. "אני לא יודעת."

"מה לא יודעת? גידי פשוט מושלם! אם לא הייתי עם שחר – " יעל פזלה לעבר הדלת. " – אבל מה בדיוק מפריע לך?"

"השפם." זרקתי, מקווה שהיא תחליף נושא ותחזור לדבר על התינוק שלה.

עיניה התרחבו. "שפם זה ממש מודרני עכשיו! אבל אם את לא אוהבת הוא תמיד יוכל לגלח אותו, לא בעיה."

החלקתי במורד הכיסא שלי ושיחקתי עם הכוס הקרירה שכבר התחילה להפשיר והשאירה על התחתית חישוקי מים. הפאב היה אפוף עשן סיגריות וחבורת הבחורים בשולחן לידנו נבחו מצחוק בלי הפסקה. לא, טעיתי. הם לא היו בחורים, אלא ילדים. שמונה עשרה, עשרים – עד גיל שלושים כולם ילדים. בגילי, שלושים וחמש, הם נראו לי כמו תינוקות.

"זה לא השפם, נו." גלגלתי את עיניי אל התקרה.

"אבל יש לו תואר רביעי בהנדסת חייזרים! עוד לא ראיתי דבר כזה."

"אהמ אהמ." אמרתי ונעצתי בה מבט מוכיח.

יעל גלגלה את עיניה. "בסדר. חוץ ממך." ואז בלי התראה היא תפסה לי את הידיים ולבשה מבט מלא חמלה. "דיי, בובה, הוא מתאים לך בהכל. תני עוד הזדמנות אחת… וחוץ מזה, ליאורי ממש צריך חבר בגיל שלו. או חברה." היא קרצה לי.

נאנחתי ובזהירות משכתי את ידיי לאחור. כשיעל רצתה לתפוס אותן שוב, נאלצתי להזיז את הכיסא כדי שלא תגיע אליהן.

"את מדהימה, ללי, באמת." אמרתי. "אבל זה פשוט לא זה."

"אויש, זה אף פעם לא זה." התעצבנה יעל ושילבה את ידיה על חזה העצום. "בסדר. אני יותר לא עושה לך טובות."

"אני אמצא מישהו, את לא צריכה לדאוג כל כך הרבה."

"בקצב הזה את מה-זה לא תמצאי אף אחד."

"אמצא, אל תדאגי."

"את לא. את תשארי בתולה זקנה."

כשהיא אמרה זאת גל חום עבר בי. הפשלתי את שרוולי חולצתי והרגשתי איך הפנים שלי בוערות. "זה לא היה יפה."

אבל נראה שהיא לא שמה לב שהנשק שבו היא השתמשה היה תותח כבד מדי. "מה לא יפה בזה? אני מבלה את הימים באתרי הכרויות בשבילך, מתחילה עם כל מיני פרופסורים כדי להתאים לסטנדרטים שלך וכשאני סוף סוף מוצאת בשבילך משהו מה אני מקבלת? 'זה לא זה'. יאללה, לכי את. גם כן."

"טוב, לך יש זמן לבלות את היום באתרי הכרויות. אני, לעומת זאת, עובדת. כן, כן. ממש תורמת לאנושות."

יעל סובבה את ראשה הצידה ונופפה בידה מולי בביטול כאילו מגרשת אותי מהשולחן. יעל חשבה שהעבודה הכי חשובה בעולם זה עבודה בהורות, והמחקר שאני עושה על חייזרים שווה ערך לבייביסיטר של כלבים.

"כשארצה להיות עם מישהו, אמצא אחד שמתאים לי."

"אה הא. כן, כן." יעל המשיכה להסתכל על שרשראות הלאסו שהיו תלויות כקישוטים על הקירות. היא באמת לא האמינה לי ומשום מה זה היה פשוט מכעיס.

"את לא חושבת שאצליח?"

"אני בטוחה שלא תצליחי. כי את פשוט כזאת. את פוסלת את כולם על הסף ואין מישהו שמתאים לך. את לא נותנת לאנשים הזדמנות."

"כי אני לא רוצה!"

"גם כשתרצי לא תצליחי."

"מתערבת איתך שכן." אמרתי והושטתי את היד לפנים.

יעל הסתכלה על ידי המושטת וגיחכה. היא לחצה לי את היד. "יש לך שלושה חודשים."

"על מה מתערבים?" שאלתי, כי התערבות "על צדק" לגמרי לא מעניינת.

יעל משכה בכתפיה. "מה שבא לך."

"מה שבא לי?" חייכתי בנבזיות ורכנתי קדימה. "אם אנצח, את תהיי חייבת לתת לליאור לשתות שלוק של בירה."

יעל נרתעה לאחור וצל קל חלף על פניה. זה שימח אותי, כי המשמעות הייתה שהיא לא לגמרי בטוחה בעצמה, אך כעבור רגע היא פרשה את ידיה לצדדים וחייכה. "מה שבא לך. אם אני מנצחת, את תאכלי נוטלה. יודעת איפה היא תהיה מרוחה? על הטיטול של ליאורי."

 

למרות שחזרתי הביתה באחת בלילה, לא הייתי עייפה. התיישבתי מול המחשב ונרשמתי לחמישה אתרי הכרויות. כולם בכדור הארץ. הוספתי תמונת פספורט מוצלחת, ניסחתי תכונות אופי וכל מה שדרוש כדי למשוך אליי גברים (בעצם נראה לי שתמונה בלבד מספיקה) וקיוויתי לטוב.

לא הייתי צריכה להמתין הרבה. כבר כשקמתי ביום למחרת חיכתה לי הודעה מבחור בשם אלעד. הוא היה ג'ינג'י גבוה, כמו שאני אוהבת, עם דוקטורט בפיסיקה – לא משהו רציני. החלטתי לתת לו הזדמנות.

באותו הערב נפגשנו במסעדה שמתמחה בסושי והייתי חייבת להודות שהיה לא רע. הבחור היה נחמד, מנומס, ניסה להצחיק, סיפר סיפור על הכלב שלו, שאותו הוא כנראה חיבר מראש, לא הזכיר נשים אחרות שאיתן הוא יצא,לא התלונן על המנהל בעבודה – בקיצור, הוא נראה שפוי. גם אני בתורי סיפרתי על השאיפות שלי בחיים בנוגע למחקר אבל לא העמסתי בפרטים מיותרים. הכל היה דווקא דיי טוב וכשהגיעה השעה להיפרד כמובן שאמרתי שלא יתקשר אליי לקבוע פגישה שניה. הבעיה שלי עם אלעד הייתה הבעיה שיש לכל אישה בגובה מטר שמונים ושלוש: הגובה. הוא היה מטר שמונים ואני, למרות שנעלתי נעליים שטוחות כל החיים, לא יכולתי לוותר על שלושה סנטימטרים. זה היה יותר מדי. לא הפרשי הגובה הם אלו שהפריעו לי, אלא הידיעה הזאת שמשהו חסר. הידיעה היא זאת שלא תיתן לי מנוחה, כך ידעתי, אם אמשיך להיפגש איתו. אלעד המופתע, שרוב הסיכויים לא הרגיש מאויים בגלל הסנטימטרים, פתח וסגר את פיו במשך כמה שניות ואז אמר, "תודה על הכנות."

לא התייאשתי. נפגשתי עם אלכס הכדורסלן, שהיה צעיר ממני בשש שנים, והפגישה איתו הייתה בלתי שגרתית. הוא הביא אותי למגרש כדורסל, הושיב ביציע העליון, הוציא משום מקום נאצ'וס ואמר לי לצפות בו קולע סלים. בחמש הדקות הראשונות עקבתי אחריו בהנאה, אחרי רבע שעה כבר התחלתי לתהות מה קורה ואחרי ארבעים וחמש דקות שבהם אלכס שיחק מול עצמו, ניצח והפסיד, בכה וצחק, כבר לא חשבתי שזה היה משעשע. הנאצ'וס היה טעים, הבחור היה מוכשר ובסוף הערב החלטתי שבלי ספק אקבע פגישה נוספת עם הסל.

אחריו הגיע ג'ון התייר מבריטניה שדיבר ממש הרבה על הרצון שלו ללכת לראות את הפירמידות ולמצוא מומיה. אמיתית. לדבר איתה ואולי לנסות להיחנט בעצמו.

"אני לא חושבת שהן קיימות במציאות." אמרתי לו וצפיתי באכזבה שהציפה את פניו.

"אני חושב שאת טועה." הוא אמר בפנים רציניות.

בסוף הארוחה ג'ון אמר שהוא לא רוצה אישה שתגיד לו מה לעשות ותדכא את הרצונות והשאיפות שלו, ושאם הוא רוצה למצוא מומיה הוא יעשה זאת. הוא אמר שכבר למחרת יסע לראות את הפירמידות ולא הזמין אותי להצטרף אליו לטיול. בלעתי את העלבון אבל לא לקחתי אותו קשה מדיי. גם אני לא רציתי גבר שחי בסרט מהמאה הקודמת.

אבל שוב, אני לא מהמתייאשים בקלות. בחורה בלונדינית חטובה עם משקפי "גיק שיק" זה מצרך שהרבה גברים רוצים ותיבת ההודעות שלי הייתה מוצפת. כל יום נפגשתי עם בחור אחר. מרצים, כלכלנים, היה אפילו מנכ"ל של חברת הייטק בלי שום תואר, בחורים מקריית שמונה וגם מאילת. אחרי שבוע ראשון שבו לא קרה כלום אמרתי לעצמי שמספיק, השעון מתקתק, וצריך להתחיל לחשוב גדול יותר. אני הייתי צריכה להתחיל את השיחות ולא להמתין שיפנו אליי.

התחלתי עם בחורה. נסטסיה הייתה שווה. בחורה גבוהה ויפה שעשתה תואר בפסיכולוגיה וניסתה להרשים אותי בניתוח פסיכולוגי שעשתה לאישיות שלי. בהתחלה שיתפתי איתה פעולה ואפילו ניסיתי לדמיין איך החיים שלנו יראו יחד. לא הצלחתי. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה מה יעל תחשוב כשאביא לה בחורה. נסטסיה המשיכה לדבר והכל היה דיי משעמם. הזמנתי ליטר בירה והמצב השתפר.

לא. לא טוב. הייתי צריכה לחשוב בקנה מידה עוד יותר גדול.

נרשמתי לאתר הכרויות של הגלקסיה, שכללה יקומים מקבילים. השפה הרשמית הייתה שפת הבּיפּים, שהזכירה איכשהו קוד מורס, אבל לי לא הייתה בעיה, כי חלק מהתואר בהנדסת חייזרים כלל חמישה קורסים בשפת הביפים ואני הייתי המצטיינת של המחזור.

החייזר הראשון שאיתו קבעתי להיפגש היה גוֹרר. מקום הפגישה נקבע בבית התפר בתל אביב. בית התפר הוא בניין בן מאתיים קומות שבנו מעל עזריאלי שבו יש קומות של משרדים, מסעדות, פאבים ובתי קולנוע. הדבר המיוחד הוא שכל המקומות האלה מאפשרים לחייזרים להגיע מהיקומים שלהם והמקום הזה הוא המקום היחיד בארץ שאיפשר לעשות זאת. כמובן שיציאת חייזר מתוכו מותנית באישור מיוחד אבל הכניסה אליו חופשית.

אז נפגשתי עם גורר במסעדת גלקסיה. גורר היה דיי דומה לבן אנוש: בעל שלוש עיניים, חמש אוזניים, יד אחת ובלי חלק תחתון של הגוף. מקסים.

"ממליץ לך להזמין 'חור שחור'." אמר גורר בשפת הביפים וחייך.

הזמנתי 'חור שחור' וקיבלתי צלחת עמוקה עם שוליים רחבים ובמרכזה חור שחור. הרמתי את הצלחת כדי לבדוק אם הקרקעית שלה מחוררת באמת אבל היא הייתה שלמה. גורר שלח קדימה לשון לטאה ארוכה וגרף בעזרתה חצי מהמנה שלי.

"אממ. כן. טעים. יש אישור. את יכולה להתחיל לאכול."

נגעתי עם המזלג בחור השחור והוא רעד כמו ג'לי. הוא המשיך לרעוד גם כששכב על המזלג בדרך אל הפה שלי. הוא היה קריר והיה לו טעם מיוחד של הרבה מאוד טעמים שהתמזגו ביחד: מתוק שהזכיר גלידת מסטיק, חמוץ שהזכיר כרוב כבוש, חריף שהזכיר דג מרוקאי, והיו גם צ'ילי, ליצ'י, ביסלי, הום פרייז, המבורגר והדבר המשמח ביותר – הוא היה חסר קלוריות אך מאוד משביע. הזמנתי גם שתיה, שהגיעה בכוס גבוהה וצרה ובתוכה משהו שנראה כמו פתיתי שלג, שהקפיאו את הלשון ובעיקר את המוח.

"מה את אומרת על לקפוץ אליי ללילה?" שאל גורר בסוף הארוחה, כשכבר הייתי דיי שיכורה מהשלגייה הזאת.

"אבל אין לך חלק תחתון." מלמלתי.

"אל תדאגי, הוא נמצא במקום אחר." אמר גורר והאמת שמרוב שהייתי כל כך סקרנית כמעט הסכמתי אבל ברגע האחרון התחרטתי. ההתערבות אמרה שאמצא מישהו רציני תוך שלושה חודשים וכניסה למיטה עם חייזר לא הבטיחה מערכת יחסים רצינית איתו. הייתי צריכה להיות שקולה ומחושבת.

"לצערי הרב בארץ שלי גבר חייב להביא אישה ללילה כדי לסמן אותה ככלה עתידית. ובנוסף, אם היא לא תגרום לו להצמיח רגליים העיסקה מבוטלת."

"אבל אנחנו בקושי מכירים." אמרתי. "לא מצמיחים רגליים אחרי הפגישה הראשונה."

"אצלנו כן. את חייבת להחליט."

זאת אפילו לא הייתה התלבטות. "תודה, אבל לא תודה." אמרתי ובכך נפרדנו לשלום.

חייזר אחד שלא התאים לא שבר את רוחי. המשכתי לחפש בעולם של איך שהוא קרוי אצלנו – יצורים מיתולוגיים: חדי קרן, אנשי זאב ומשני צורה. דיברתי בו זמנית עם קנטאור ועם בתול ים ושניהם סיקרנו אותי ממש כמו גורר ועם שניהם קבעתי פגישות. אני אישה עסוקה, אז הקדשתי שעה עבור כל אחד, אבל האמת היא שאפילו חצי שעה הספיקה לשניהם יחד. בתול הים לא ידע את שפת הביפים והמלצר שידע את שפת בני הים הסביר לי שהוא ביקש מחבר שלו שיתכתב איתי במקומו. הקנטאור היה מעוניין רק בביציות שלי כי נשים אמיתיות נטבחו ברגע שנכנסו לעולם שלהם.

אחרי הפגישות עם שניהם הודתי בפני עצמי שבפעם הראשונה הרגשתי מיואשת. חזרתי הביתה עם כאב ראש, לקחתי שני כדורים, נפלתי למיטה וצללתי לתוך שינה עמוקה.

 

אחרי חודש וחצי שבהם עבדתי ממש קשה אך ללא תוצאות שוב נפגשתי עם יעל. הפעם היינו רק שתינו, בלי בנים ובלי בירה, רק אנחנו, קפה ושמש אביבית חמימה.

"נווו. איך מתקדם החיפוש?" היא שאלה אותי.

"לא רע, לא רע. הכרתי כמה בחורים מאוד נחמדים. אפילו כמה בחורות." רוקנתי את שקית הסוכר לתוך הקפה שלי ובחשתי בכוס מבלי להסתכל עליה.

"הכרת? לא חשבתי שלא תכירי. ההתערבות הייתה שתמצאי מישהו שמתאים לך ותציגי אותו בפניי בתור הבן זוג הקבוע שלך."

הרמתי את עיניי מכוס הקפה ונעצתי בה את מבטי. "אני יודעת."

"אז נראה לך שאת בכיוון?"

"יש עוד חודש וחצי." אמרתי וחזרתי לערבב את הסוכר שהתערבב כבר לפני חמש דקות.

"בסדר. אז ניפגש עוד חודש וחצי. אני מצדי כבר קניתי חבילת טיטולים חדשה ונוטלה."

 

אחרי המפגש עם יעל חזרתי לעבוד במרץ על הפגישות שלי. בחלק מהפגישות היותר מוצלחות היו רגעים שבהם תהיתי אם כדאי לעבוד על יעל? לצאת עם מישהו במשך חודש, להפגיש אותו עם איתה ואחרי חודשיים לזרוק לעזאזל (בהנחה שהוא לא יזרוק אותי ראשון). אבל ידעתי שזה יהיה שקוף. יעל לא הייתה טיפשה. היא הכירה אותי הכי טוב בעולם ותוכל לדעת אם האדם שיעמוד מולה באמת מוצא חן בעיניי או שסתם הבאתי אותו בשביל לא לאכול טיטולי שוקולד. שקלתי להיות פחות בררנית אבל גם זה לא בא בחשבון כי אז זאת פשוט לא תהיה אני. לא. הייתי חייבת להמשיך לחפש.

נרשמתי לעוד אתרי הכרויות ונפגשתי עם עוד אנשים. התחלתי לסיים את העבודה מוקדם יותר כדי להספיק לעבוד כמה שיותר בעבודה השניה שלי – עבודת מציאת בן זוג מתאים – אך ללא תוצאות.

אחרי חודשיים כבר הפכתי להיות עצבנית. חשבתי שאולי אני לא מחפשת במקום הנכון? לא, לא ייתכן. הרי הייתי רשומה באתרים הטובים ביותר, כאלה שמצאו התאמות של מאה עשרים אחוז (מתוך מאה) לאופי ולמראה שהוזן כרצוי במערכת. מה הייתה הבעיה? אחרי חודשיים וחצי הייתי עצבנית וגם מתוסכלת. פסלתי אנשים פשוט כי הייתי עייפה מדי מפגישות והתחלתי לחשוב יותר ויותר שאולי יעל צדקה. אולי אני באמת פשוט כזה בנאדם שפוסל את כולם והיעוד שלי הוא להשאר לבד. בתולה זקנה, כמו שהיא אמרה, ולמרות שמעולם עד עכשיו התאר לא באמת הפריע לי, פתאום ההכרה בכך הייתה מכאיבה. לא. זה לא מה שרציתי. רציתי להיות עם מישהו אבל מישהו שמתאים לי באמת.

שבוע לפני סוף ההתערבות עדיין נפגשתי עם אנשים אבל כבר לא הייתי נלהבת או משועשעת כמו בהתחלה. הכנתי את עצמי לתבוסה למרות שלא הייתי רגילה לכך בכלל. זה לא הגועל נפש שאצטרך לסבול כתוצאה מההפסד אלא ההודאה בפני יעל שהיא צדקה.

יומיים לפני הסוף סגרתי את כל החשבונות שלי באתרי ההכרויות, הודעתי למנהל שלי שאני בחופש וישבתי בדירה הגדולה והמרווחת שלי ואכלתי גלקסיה שהזמנתי עד הבית. לא ייתכן שהפסדתי, חשבתי. אני אף פעם לא מפסידה. זרקתי את אריזת הקרטון לפח וניחמתי את עצמי שאני בסדר גמור איך שאני. שטפתי את מעט הכלים המלוכלכים ששכבו בכיור ובזמן שסיבנתי מזלג, פתאום זה נחת עליי.

זרקתי את המזלג בחזרה לכיור, שטפתי בזריזות את הידיים ורצתי בחזרה אל המחשב. פתחתי מחדש את המנוי של הכרויות בגלקסיה וחיפשתי. הלב שלי פעם במהירות והיד על העכבר רעדה כל כך חזק שבקושי הצלחתי ללחוץ על הכפתורים הנכונים. הייתי סקרנית. האם התיאוריה שלי נכונה? היא חייבת להיות נכונה. חיפשתי בין ים השמות וים האנשים.

עד שמצאתי.

וכשמצאתי, חיוך רחב התפשט על פניי. הלב שלי הלם בגרוני כמו משוגע. לחצתי על שם המשתמש ופתחתי חלון שיחה חדש.
"מה שלומך?" הופיע המשפט עוד לפני שהקלדתי את האות הראשונה.

"מצוין." עניתי, וידעתי שניצחתי.

 

יעל עמדה מולי בפה פעור. ממש ככה. פה פעור. כשהתחלתי לצחוק היא סגרה את הפה וחייכה.

"אני לא מאמינה." היא אמרה.

"ראית מה זה? ואת זלזלת בי."

"כן, נכון. מודה שטעיתי."

"טעית בגדול." אמרתי. "הבאת את ליאורי? לא נורא, אנחנו נבוא עכשיו אליכם ובדרך נקנה משהו בלי הרבה אחוזי אלכוהול."

היא הנהנה בגבות מורמות ופשוט עמדה ככה והנהנה.

"היית צריכה לדעת." אמרתי בסופו של דבר.

היא משכה בכתפיה. "איך יכולתי?"

חייכתי. "כי את מכירה אותי. הבנאדם היחיד ביקום כולו שיכול להתאים לי," אמרתי והצמדתי אליי בחורה בלונדינית מטר שמונים ושלוש עם משקפי גיק שיק, מהיקום המקביל. "הוא אני עצמי."