כנס עולמות 2016

נסיכת הירח שלי, לונה

מאת: אלון שמואל

"מה אתה עושה?!" צעקה עליי גברת וורוניקה.
אמרתי לה "אני רק מנסה להציל את הנסיכה הזאת" והכיתי עם החרב שלי על העץ הגבוה בזמן שקראתי לנסיכה לרדת.
"זאת לא נסיכה, זאת החתולה שלי ילד טיפש, זו לא התנהגות נאותה לילד בן 13!" היא צעקה והעיפה אותי הצידה.
נפלתי על הרצפה, והממלכה שלי נעלמה. חזרתי למציאות בגלל גברת וורוניקה הזקנה!
למה היא תמיד דוחפת את האף שלה לכל מקום?
גברת וורוניקה היא אישה מבוגרת שגרה עם מיליון חתולים בדירה מעלינו ונראית כבת 300. היא תמיד לובשת טרנינג, היא מסריחה מחול לחתולים ותמיד יש לה אוכל לחתולים בכיס בקיצור, משוגעת.
קמתי ואמרתי לה "למה את הורסת כל דבר? אם תשתמשי בדמיון שלך תוכלי גם את ליהנות".
היא עצמה עיניים, שמה את ידה בכיס שלה ואמרה "אני מדמיינת אותך נעלם מפה ועוזב אותי ואת החתולה שלי בשקט!" היא צעקה ותוך כדי זרקה עלי אוכל לחתולים. החתול ירד מהעץ, אכל מאוכל החתולים שנתקע לי בשיער, גברת וורוניקה הרימה אותו והלכה.
"לא, תחזרי נסיכה אל תלכי עם הדרקון הרשע הזה!" צעקתי אך הנסיכה שלי הלכה.
הפארק היה שקט לא היתה אף נפש חיה, אני אוהב לשבת על הספסלים שבפארק ולהסתכל על פנסי הרחוב מאירים בלילה, על הילדים שמתנדנדים על הנדנדות ולהיזכר איך אני ואבא שלי היינו באים לפה אחר הצהריים והוא היה דוחף אותי על הנדנדה והייתי מדמיין שאני טס עד החלל ומטייל שם אתו. הסתכלתי על העץ הגדול שבאמצע הפארק, זה שנלחמתי בו כדי להציל את הנסיכה וידעתי שהגיע הזמן ללכת הביתה.
רצתי לאורך כמה רחובות כדי לא לפספס אותה, הגעתי לבניין בו אני גר ועליתי במדרגות עד לעליית הגג בקומה 5, התנשמתי בכבדות אבל לא היה לי אכפת, אסור לי לפספס את השקיעה.
בעליית הגג לא היה שום דבר חוץ מספה נוחה ונוף מדהים של השמיים, פתאום השמש התחילה לרדת אל האדמה וידעתי שהרגע שלי עומד להגיע.
"הגעתי בדיוק בזמן" חשבתי לעצמי השמיים התמלאו בגוונים עזים של ורוד וכתום ולפני ששמתי לב השמש כבר נעלמה לגמרי והירח התחיל לעלות. כשהירח היה במלוא הדרו באמצע השמיים חייכתי חיוך כל כך רחב עד שהרגשתי שגומות החן שלי עומדות לנשור לי מהפרצוף. כל לילה אני בא לכאן בכדי לראות את הירח עולה, אבא שלי הכיר לי את המקום הזה, כול שבוע היינו מתחמקים יחד מבלי שאימא הייתה שמה לב ועולים להסתכל יחד על השמיים בלילה. מאז שהוא נפטר אני עולה לפה כול הזמן, כי זה נותן לי הרגשה כאילו הוא לא נעלם לגמרי, כאילו הוא עדיין פה איתי, אבל עכשיו לאחרונה אני מרגיש כאילו הוא מחליק לי בין האצבעות ואני יושב שם לבד, על הגג ורק הירח והכוכבים מארחים לי חברה.
היינו מבלים במקום הזה מלא, מסתכלים על הירח, חוקרים את החלל וממצאים שמות לכוכבים אני מתגעגע אליו כול כך לפעמים, אני מרגיש בודד עכשיו כשהוא לא נמצא איתי.
הסתכלתי על השרשרת שלי שקיבלתי מאבא שלי, זה היה תליון מעוטר עם ציור של כוכב עליו, השרשרת הייתה אמורה להיפתח ובתוכה צריך להיות חפץ כלשהו, אולי אבא שלי השאיר לי משהו שם אבל התליון הזה היה תקוע ועל הרצון לפתוח אותו וויתרתי לפני שבועות.
הייתי כל כך כועס, עצוב, בודד ומבולבל כשהוא נפטר אבל עכשיו אני בעיקר בודד.
אימא שלי קראה לי לרדת למטה ובמהירות ירדתי במדרגות לדירה שלנו.
ראיתי את אימא שלי במטבח, "דניאל תלך לישון בבקשה, מחר יש בית ספר." היא אמרה לי, מערבבת משהו עם ריח טוב. "אוקי אימא" נישקתי אותה בלחי והלכתי לחדרי.
החדר שלי הוא לא החדר הכי גדול ומפואר בעולם אבל הוא שלי וזה מספיק לי. יש לי בחדר דברים סטנדרטים שיש בכל חדר אבל אני הכי אוהב את החלון הענקי שלי אשר מאפשר לי לראות את הנוף של העיר, זאת בעצם נקודת התצפית הכי טובה שגיליתי אחרי הגג שלנו.
אני ואבא שלי לפני כמה שנים החלטנו לצבוע את קירות החדר בצבע ירוק ולפני שבועיים התחשק לי לצייר ציורים שונים עליהם וכבר כמעט נגמר לי שטח הציור. ציירתי בעיקר זיכרונות מאבא שלי אבל גם ציורים פשוטים חסרי משמעות.
השעה כבר הייתה מאוחרת והרגשתי עייף. בדיוק עמדתי להירדם כששמעתי מישהי בוכה, קמתי מהמיטה והתגנבתי החוצה מחדרי. התחלתי ללכת על קצות האצבעות כדי לא להעיר את אימא.
יצאת במהירות מדלת הדירה ועליתי בריצה אל הגג.
עמדתי בחוץ ולא ראיתי כלום חוץ מהכוכבים והירח. התקרבתי על קצה הגג וצעקתי "מישהו שם צריך עזרה?" אבל אף אחד לא ענה.
המשכתי לשאול שוב ושוב אך לא קיבלתי תשובה, "אני משתגע" אמרתי לעצמי. איך רק אני יכול לשמוע ילדה בוכה? אולי כתוצאה מהבדידות שאני מרגיש ומהגעגוע לאבא.
"למה עזבת אותי אבא?" שאלתי בצעקה.
התקרבתי יותר ויותר אל קצה הבניין, הירח עמד שם ונראה כאילו הוא מסתכל עלי. דמעות זלגו מעיניי ופתאום החלקתי. חשבתי שזה הסוף שלי, שזה הרגע שבו חיי נגמרו, זהו היום שבו דניאל מת ואף אחד לא יתגעגע אליו חוץ מאימא שלו.
חשבתי שאני ארגיש את הרוח על הפנים שלי אך לא הרגשתי אף משב רוח, פתחתי את עניי וראיתי שאני לא נופל. ניסיתי לעופף יותר גבוה ולבסוף בעזרת תנועת שחייה הצלחתי לעוף. המשכתי לשמוע את קול הבכי ולבסוף הבנתי שככול שאני עף גבוה יותר כך קול הבכי מתחזק.
ככה הצלחתי להגיע עד הגעתי לעננים וגם אותם עברתי. הקול רק התחזק והתחזק. הגעתי עד לחלל, ראיתי את הירח מולי והבנתי שהבכי בא ממנו.
התקרבתי אל הירח וראיתי דלת גדולה בגוף הירח, דלת חומה עם ידית זהובה, היא גרמה לירח להראות כמו בית גדול.
דפקתי על הדלת ואף אחד לא ענה, ניסיתי לפתוח אותה ולהפתעתי היא נפתחה.
בחדר ישבה ילדה בוכה, בחוסר רגישות שאלתי בפליאה "וואו הירח הוא בעצם בית?? מה קורה פה?" הילדה הסתובבה אלי ושאלה בצעקה "מה אתה עושה בבית שלי?".
"אני לא יודע!" עניתי לה.
הבית של הילדה היה מדהים זה היה בית של חדר אחד עגול וכול הקירות היו כצבע וכדוגמת הירח, לא היו חלונות בבית הזה אבל היו הרבה פרחים והוא נראה כבית רגיל.
היא ישבה על יד השולחן והסתכלה עלי, היא הרימה את ידה ופתאום מתוך האוויר הופיע שרביט לבן ובקצהו אבן כחולה כאילו זימנה אותו בסוג של כישוף. היא אחזה בו בחוזקה כנראה כי הוא יקר ערך.
היא כיוונה את השרביט שלה לכיווני והמבט בעיניים שלה היה נראה מסוכן, כאומרת "אל תתעסקו איתי" השיער שלה היה לבן אך לא מזקנה מפני שהייתה נראית כגילי, העיניים שלה היו בצבע כחול כצבע האבן שעל השרביט שלה, היא לבשה שמלה סגולה עם פרחים כחולים והייתה יחפה.
"איך נכנסת לתוך הבית הזה? אסור לאף אחד להיכנס, אף אחד לא יכול להיכנס." היא אמרה בטון מבולבל. "אני ממש מצטער, רק שמעתי אותך בוכה ורציתי לעזור" עניתי לה והוספתי בשאלה "את בסדר? למה בכית?". היא מחתה את הדמעה שהיו לה על הלחי וענתה "אני בסדר, ובכיתי כי אני תקועה פה כבר 13 שנה לבד עובדת ועובדת." "מה את עושה?" שאלתי. "בזכותי אתה רואה את הירח עולה כול פעם". "מה זאת אומרת? את רק ילדה קטנה אך את יכולה לעלות את הירח?" שאלתי.
היא חייכה חיוך מרושע, נופפה בשרביט שלה ומובייל ענקי של מערכת כוכבים ירד מן התקרה, בנוסף אליו לוח גדול מלא בכפתורים התרומם מהרצפה.
"איזה מגניב זה" אמרתי בתדהמה ורצתי לאזור לוח הבקרה.
לחצתי על הכפתורים בצורה אקראית, וכדור דיסקו ירד מהתקרה, לחצתי על עוד כפתור ושיר של קווין נשמע ברקע. היא אמרה "היי אל תיגע.. רגע זה הג'ם שלי" והיא התחילה לרקוד ולקחה את היד שלי.
רקדנו לצלילי השיר "Don’t stop me now" וכשהסתכלתי עליה מקרוב היא הייתה אפילו יפה יותר, היה בה משהו טהור.
היא חייכה אלי ופתאום השיר נגמר, היא שחררה את אחיזתה, נופפה בשרביט שלה, כדור הדיסקו נעלם וכך גם לוח הבקרה ומובייל הכוכבים. אמרתי לה "שלום נסיכת ירח יקרה, אני הוא האביר החזק ביותר מכל הממלכות, האביר דניאל." והשתחוותי בפניה. היא אמרה "אני הנסיכה לונה ממלכת החלל וזוהי הטירה הצנועה שלי ברוך הבא האביר דניאל." היא ענתה בצחקוק וקדה קידה.
"חבל שהשארתי את החרב שלי בבית" אמרתי לה והוספתי "היית אוהבת אותה". "אני לא יודעת איך הגעת לכאן אבל אתה מוזמן לבוא לפה מתי שאתה רוצה." היא צחקקה והוסיפה "אין לי הרבה חברים, אין לי עם מי לדבר, אני פה לגמרי לבד".
"אני מבטיח לבוא לפה מחר בלילה." וחייכתי חיוך גדול.
היא חייכה ונופפה לי לשלום בצאתי מביתה, התחלתי לעופף לעבר כדור הארץ ונחתתי על הגג בבניין שלי. הסתכלתי על הירח וצחקתי כי הבנתי שזאת התחלה של חברות חדשה והרפתקה חדשה.
באמת כמו שהבטחתי הגעתי בלילה שלמחרת אל טירת הירח של חברתי החדשה לונה, ושוב בלילה שלאחר מכן ובלילה שלאחר מכן.
מאז אותו לילה עברו 3 חודשים וכל לילה נפגשנו ובכל פעם עשינו משהו אחר.
לונה לימדה אותי קסמים ואני לימדתי אותה איך להילחם עם חרב. כל לילה התאמנו ומתי שלא התאמנו חקרנו את החלל ביחד.
מאז שפגשתי את לונה אני מרגיש פחות בודד, אני מרגיש יותר מובן ואני מרגיש יותר אהוב.
אין לי חברים בבית הספר אז אני תמיד שם לבד אבל כן יש לי חברה על הירח והיא החברה הכי טובה שיש בכול הגלקסיה.
פתאום אימא שלי נכנסה לחדר שלי היא שאלה אותי "דניאל? הכול בסדר איתך?".
"כן אימא אני בסדר גמור" עניתי בחיוך, "בסדר אני רק דואגת לך" היא הוסיפה והתחילה ללכת לעבר הדלת היא נעצרה כשראתה ציור של לונה שציירתי על הקיר לפני חודש.
התחלתי להילחץ, מה קרה אם אימא תגלה שאני עוזב אותה כול לילה כדי להיפגש עם ילדה על הירח ללא רשותה, היא יכולה ממש לכעוס.
"אימא אני עייף אני רוצה לישון אוקי?" אמרתי במהירות כדי שלא תתעמק בציור.
"אוקי אוהבת אותך" ענתה בטון טיפה עצוב והלכה.
הגיע הלילה והירח עלה, התרגשתי כי ידעתי שאני אראה שוב את לונה והבטן שלי התמלאה בפרפרים.
עמדתי להתגנב מהבית לקחתי את החרב שלי, תיק גב עם כמה עוגיות וסכיני זריקה שהכנתי מעץ כדי שאני ולונה נוכל ללמוד להשתמש בהם ולהגן על טירת הירח, ועליתי אל הגג.
עמדתי על קצה הגג, רציתי לקפוץ אבל פתאום מישהו תפס את היד שלי ומשך אותי משם, זו הייתה אימא שלי והיא אמרה "דניאל מה אתה עושה? אתה תמות!" היא התחילה לבכות והיא חיבקה אותי. "לא היה קורה לי שום דבר" צחקתי "אני יכול לעוף, אני יכול לעוף אל העננים ומעברם, להגיע לגעת בכוכבים ולגעת בירח ולחזור." היא הסתכלה עליי עם פה פעור ולא אמרה דבר, היא משכה אותי אל עבר הדירה, לקחה תיק עם כמה דברים ויצאנו אל עבר המכונית.
נכנסו למכונית וראיתי את הדמעות של אימא שלי נופלות, אני לא הבנתי למה היא בוכה הרי אני בסדר גמור, היא בסדר גמור, הכול בסדר! "אימא חברה של מחכה לי!" אמרתי לה אבל היא רק הגיבה "היא תחכה עוד קצת, יש לנו משהו חשוב לעשות".
התחלתי לדאוג, עברה שעה של נסיעה שקטה לבסוף הגענו אל בית החולים יצאנו מהמכונית והסתכלתי לאחור אל הירח וראיתי כוכב נופל, הוא היה יפה כל כך אבל משהו בו היה מוזר ומבלי שסיימתי להבין מה זה היא משכה אותי פנימה והתחילה לצעוק ולבכות "בבקשה תעזרו לי, הבן שלי ניסה לקפוץ מהגג!".
מבלי שהבנתי מה קורה רופאים באו, והובילו אותי במסדרון ארוך. "מה קורה פה?" שאלתי אבל לא הוחזרה לי תשובה. נכנסנו לחדר קטן ושמו אותי על מה שנראתה כמו מיטת חולים. לא הספקתי להוציא עוד הגה מפי והם הוציאו רצועות משני צדדי המיטה וקשרו אותי אליה. "לא! בבקשה תשחררו אותי! לא עשיתי שום דבר רע!" צעקתי אבל אף אחד לא הקשיב. הם יצאו החוצה ונעלו את הדלת.
לא עבר הרבה זמן אך לפתע נזכרתי בקסם שלמדתי משיעורי הקסמים של לונה.
לחשתי "סנמה למורס" והרצועות נפרמו מעצמם. קמתי מהמיטה, הלכתי אל עבר הדלת וניסיתי לפתוחה אך ללא הצלחה.
הסתכלתי אל עבר החלון "אין סיכוי שהם ישאירו אותו פתוח" דברתי לעצמי אך כשניסיתי החלון נפתח, "איזה רופאים גרועים" צחקתי לעצמי. עמדתי על עדן החלון, קפצתי וכבר הייתי בדרכי אל לונה.
הגעתי ופתחתי את הדלת להפתעתי לא ראיתי אף אחד.
חיפשתי אותה במשך שעה אך ללא הצלחה, התחלתי לחשוב לעצמי "מה יקרה אם אף אחד לא יהיה פה להעלות את הירח? מה יקרה אם משהו רע יקרה לה?" התחלתי להילחץ.
פתק תפס את קצה העין שלי, לקחתי אותו ועליו היה כתוב באותיות גדולות "לדניאל" פתחתי את הפתק והתחלתי לקרוא, "שלום דניאל זאת אני, לונה. אני ממש מקווה שהגעת בסוף ואתה רואה את זה, חיכיתי לך ולא באת. השארתה אותי לבד." ככול שהמשכתי לקרוא את המכתב דמעות זלגו מעיניי. המשכתי לקרוא "אני הלכתי לחפש אותך, אני הולכת להיות על המגדל הגבוה ביותר שאמצע בסביבתך. אני מקווה שתהייה שם." כאשר סיימתי לקרוא את המכתב ראיתי שיש עליו מלא עיגולים רטובים מהדמעות שלי. נלחצתי, היא יכולה להיות בכול מקום עכשיו והיא לא יודעת כלום על כדור הארץ. חשבתי לעצמי "המגדל הגבוה ביות" ואז האסימון נפל "האמפייר סטייט" מלמלתי לעצמי, הרי אני בעצמי סיפרתי לה על המקום הזה.
אני יודע שזוהי לא אשמתי שלא הגעתי, אז למה אני מרגיש כול כך אשם? פתחתי את הדלת אבל לפני שיצאתי לקחתי את ספרון הקסמים של לונה.
התחלתי לרחף לעבר בניין האמפייר סטייט ונזכרתי בכוכב הנופל שראיתי קודם לכן, עכשיו הייתי בטוח שהכוכב הנופל היה לונה. כאשר נחתתי ראיתי את לונה עומדת על ספסל, רוקדת, מרימה את השרביט שלה ויוצרת פרפרים ובועות סבון. סביב הספסל שעמדה עליו לונה היה קהל של אנשים שהסתכלו עליה וחשבו שהיא עושה איזה מופע קסמים, צעקתי לעברה "לונה אני פה!" אבל היא לא שמעה אותי.
התקרבתי וכשהגעתי אל הספסל היא לא הייתה שם, התחלתי להילחץ הסתכלתי לצדדים ולא ראיתי אותה. היא אף פעם לא הייתה על כדור הארץ, היא לא יודעת מה לעשות, אם לא הייתי מאחר לפגישה שלנו בכלל כול הסיטואציה הזו לא הייתה קוראת.
לפתע מישהו שם יד על הכתף שלי, הסתובבתי ולהפתעתי זו הייתה לונה, היא אמרה "היי ראש תפוח אדמה שמאחר לפגישות.", היה לה מבט זועם והעיניים שלה נהיו בגוון אדמדם.
"אני מצטער שאיחרתי זו לא הייתה אשמתי, מהר בואי נחזור אל הירח את לא תסתדרי פה." אמרתי ותפסתי לה את היד.
היא השתחררה מאחיזתי ואמרה בטון כעוס "אני יכולה להסתדר פה בסדר גמור, אני נסיכת הירח! יש לי קסם, ראית קודם כולם אהבו אותי, אני אסתדר פה מצוין". השיער שלה נהיה גם כן בגוון אדמדם והעניים שלה נראו כאילו הן עומדות לירות עלי קרני חום.
"תירגעי סופרגיל." ניסיתי להרגיעה והוספתי "אני מצטער שאיחרתי ואני מצטער שאמרתי את זה אבל פה זה לא כמו בחלל שהכול מושלם ונחמד, בכדור הארץ יש דברים יפים זה נכון אבל גם יש את הדברים הכי נוראיים שתוכלי לחשוב עליהם. אנשים פה הם רעים, רודפי בצע ואנוכיים לא כולם כמוך לונה".
"אתה כמוני" היא אמרה בחיוך וצבע העניים והשיער שלה חזרו אט אט למצב נורמלי.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב" התחלתי למלמל לעצמי. הסתכלתי על הרצפה לרגע וכשהרמתי את הראש היא לא הייתה שם ולפתע משהו פגע לי בראש והתעלפתי.
התעוררתי במכונית עם שני אנשים שאני לא מכיר שמעתי אחד מהם אומר "ג'ק אני לא מבין למה פגעת להם בראש עם מקל בייסבול." וזה שנהג ענה "אחרת הם היו עושים רעש וכולם היו מבינים שאנחנו חוטפים שני ילדים".
כששמעתי את השורה הזו התחלתי להילחץ פתאום הבנתי שהידיים והרגליים שלי קשורים בחבל ויש חתיכת בד על הפה שלי.
הסתכלתי ימינה וראיתי את לונה יושבת מעולפת לידי ניסיתי להעיר אותה אך לא הצלחתי. נסענו כבר במשך שעה והלילה עמד להיגמר לבסוף הם עצרו ליד איזה בית חשוך ומפחיד, הם סחבו אותנו פנימה ואני העמדתי פני מעולף.
הם הניחו אותנו על ספה ישנה ומאובקת, פתחתי את עיניי וכול רהיטי הבית היו מכוסים סדינים לבנים, ישבנו בסלון והם עמדו מולנו.
הסתכלתי עליהם וכאינסטינקט הרמתי את שתי רגליי אשר היו קשורות יחדיו ובעטתי לאחד מהם במקום שלא כדי שאף אחד יבעט.
הוא התחיל להתפתל מכאבים, האיש האחר החטיף לי בפרצוף ועפתי הצדה, הרמתי את ראשי וראיתי שלונה התעוררה. התחלתי לגחך כי ידעתי מה הולך לבוא, השיער שלה נהיה אדום והתחיל לעלות בלהבות והעיניים שלה היו נראות כאש טהורה.
החבלים שנקשרו סביבה נשרפו והיא התחילה לירות אש על שני האנשים האלו, כדור אש אחד פגע בציור שנתלה על הקיר והתחיל לשרוף את התמונה ואת מדף העץ שהיה מתחתיו. לונה ירקה אש לעברם והם התחבאו מאחורי ארון עץ שגם כן נשרף, הם ברחו החוצה ולונה אחריהם.
חשבתי לעצמי מה יקרה אם לונה תשרוף את שני האנשים האלה למוות? האנשים האלו הם כן אנשים רעים אבל אסור להרוג, זה לא בסדר.
הבנתי שאני חייב להשתחרר לפני שהם יתרחקו כדי לעצור את לונה, לתפוס אותה ולברוח מפה.
ראיתי בקצה החדר סכין התחלתי לזחול לכיוונו ולבסוף תפסתי אותו, חתכתי את החבלים וקמתי במהירות. הסתכלתי סביב וראיתי שהחדר בוער, משום מקום התחיל ליפול לעברי חתיכה מהתקרה אשר התפרקה ומהר מבלי לשים לב למה שקורה צעקתי "רנמה למרוקס" והקרש נשאר לעמוד שם באוויר מעליי.
הסתכלתי ימינה וראיתי את לונה יורה כדורי אש על שני האנשים רצתי וסובבתי אותה ואמרתי לה "לונה זה אני, הכול בסדר." אבל כלום לא קרה.
התחלתי לנער אותה אבל היא המשיכה לבעור, העיניים שלה נהיו אדומות יותר ויותר וחשבתי שהיא עומדת לירות עלי קרני לייזר מהעניים או משהו אבל לא התכוונתי לנוע ממקומי.
הסתכלתי עליה, רכנתי קדימה ונישקתי אותה כשהתרחקתי ראיתי שהיא חזרה לעצמה.
היא אמרה לי "מה בדיוק קרה פה?", "זה סיפור ארוך" צחקתי ועפנו משם.
הסתכלתי לאחור וראיתי שהבית בוער והאנשים כבר לא היו שם.
נחתנו על גג הבניין שלי וישבנו שנינו על הספה והסתכלנו על הירח, ידעתי שהלילה עומד להיגמר והירח צריך לרדת אבל היה לי ממש חשוב לחלוק את המקום המיוחד הזה שלי איתה.
היא הסתכלה עלי עם העיניים הכחולות שלה ואמרתי לה "זה היה המקום שלי ושל אבא שלי, היינו מבלים פה כול הזמן." , "מה קרה לו?" היא שאלה אותי. "הוא… מת" עניתי בהשפלת מבט, היא הסתכלה עליי בסימפתיה וכרכה את זרועותיה סביבי בחוזקה.
"אני מצטערת לשמוע" היא לחשה. הורדתי את השרשרת שלי ושמתי לה אותה ביד ואמרתי "זה הדבר הכי חשוב שאבא שלי הביא לי אבל אני רוצה שאת תיקחי אותו."
העיניים שלה נפערו "אני לא יכולה לקחת את זה" היא אמרה וניסתה להחזיר לי את זה.
התחלתי לבכות והחלטתי לומר את דבריי במהירות כמו הורדת פלסטר "אנחנו לא יכולים להיפגש יותר, זאת הפגישה האחרונה שלנו".
היא קמה ממקומה וצעקה "לא אני לא מוכנה", היא קמה ממקומה וצעקה "לא! למה?", הסתבכתי עם דרך הביטוי שלי, הסתכלתי למטה על הידיים שלי "את חייבת, אימא שלי אשפזה אותי בבית משוגעים ,שני האנשים חטפו אותנו וכמעט נשרפתי למוות." התחלתי לדמוע יותר ויותר.
היא הסתכלה למטה באשמה, המשכתי את דבריי בכאב "וכול זה בלילה אחד! אני לא יוכל להמשיך לתת לזה לקרות אני פוגע בכולם סביבי, אני מסכן את עצמי ואותך." עכשיו שהדמעות החלו ליפול הם לא הפסיקו.
היא הסתכלה עלי והפילה את השרשרת, השרשרת נפתחה ובתוכה הייתה אבן כמו זו שיש על השרביט של לונה. "בגלל זה יכולת לעוף!" היא אמרה והוסיפה "אתה כמוני! תצטרף אלי, תבוא איתי" היא התחננה.
"לונה את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים שלי, זה אומנם נשמע כמו משפט מסרטים אך לפני שהגעת הייתי כל כך בודד. גרמת לי להרגיש חי ועזרת לי להגשים את כול הפנטזיות שלי." היא הביטה בי בתקווה אבל ידעה שזה לא הכול. "אבל עד כמה שההצעה הזו מפתה החיים שלי הם כאן כל כדור הארץ. אני לא יכול להשאיר את אימא שלי פה לבד, אני כול מה שיש לה" קמתי והסתכלתי על הירח.
היא הבינה. היא לא אהבה את זה אך היא הבינה. "אני מצטער" אמרתי. היא שמה את השרשרת עליה וחיבקה אותי חזק, התנשקנו שוב, הפרפרים רעדו לי בבטן וגרמו לי לחשוב האם עשיתי את ההחלטה הנכונה.
"אני אוהבת אותך, ואני לא אשכח אותך לעולם האביר החזק ביותר מכל הממלכות, דניאל " היא אמרה ועופפה אל השמיים, לפני שהספקתי לומר לה גם אני, שמעתי צעדים מהירים מאחורי. שני האנשים שפגשנו קודם עמדו מולי. לא, איך הם מצאו אותנו? אחד מהם הוציא אקדח "אתם פרחחים עומדים לשלם על זה" הוא אמר וכיוון אותו לעבר לונה, הרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה והוצאתי במהרה את ספרון הקסמים של לונה. צעקתי "למורס אקספדלס" ומשב רוח חזק הגיע בדיוק שהוא לחץ על ההדק. הרוח גרמה לכדור לפספס את המטרה ולעוף אל עבר האוויר הפתוח.
צעקתי "לונה תברחי" זרקתי אליה את הספרון שלה, קראתי עוד פעם את אותו כישוף ורוח חזקה העיפה את לונה רחוק. הסתכלתי מולם ואמרתי בביטחון "אני לא מפחד מכם, אני האביר הכי חזק מכול הממלכות" חייכתי לעברם חיוך רחב, רצתי וקפצתי מהגג.
לראשונה מזה חודשים הרגשתי את הרוח על פניי בעת הנפילה, השרשרת שלי כבר לא הייתה עלי, ידעתי שהפעם אני לא אעוף.
חשבתי על לונה ועל אימא שלי, לא רציתי לעזוב אותם אבל העדפתי שחיי יגמרו בתנאים שלי. נמאס לי להילחם, רציתי לפגוש את אבא שלי ולחקור איתו את החלל שוב, ידעתי שהזמן שלי הגיע.
התעוררתי לקול ציפצופים מעצבן בחדר קטן ולבן, על הקיר מולי היה שעון שהראה את השעה 7 בערב. ולידו היה חלון. נאבקתי בכאב כמה שיכולתי עד שהירח עלה, כשראיתי אותו חייכתי חיוך קטן עד ששמעתי שמעתי קול שלילדה בוכה ממרחקים, נשבר לי הלב כי ידעתי שזוהי לונה. אבל ידעת שעשיתי את הדבר הנכון, אסור לי לסכן אותה יותר.
אני תמיד אנצור את הרגעים שלנו יחדיו, את כול מה שעברנו את הטובים והרעים ואולי יום אחד דרכינו יצטלבו שוב פעם.
זהו היה המפגש האחרון שלי עם אהבת האמת שלי אמרתי לעצמי "אני אוהב אותך נסיכת הירח שלי, לונה." ועצמתי את עיניי.