כנס עולמות 2016

ניצוצות סגולים ברקע לבן

מאת: נייה צ'אן

"הגעתי" מלמלתי לתוך הצעיף העבה שכיסה את סביב פי וצווארי.

ידיי קפאו מהשלג הכבד ,למרות שהם מכוסים בכפפות .

התיישבתי בספסל מי מול כמו שקבענו בילדותנו , שלג כבד כיסה אותו אבל זה לא הפריעה לי בכלל .

הרמתי את ראשי בשביל להתבונן באובייקט הגדול שמי מולי .

" הוא בטוח שכח " פלטתי שוב לצעיף המסכן, ששמע את כול הקשקושים שיצאו מהפה שלי .

נאנחתי בכדות, בזמן שהוצאתי את הדף שורות הלבן ו המקומט מרוב כול הפעמים שכמאט זרקתי אותו . אני זוכר יום אחד שחיפשתי אותו בתוך כול הפחים של השכונה, אחרי ששוב הצטערתי זרקתי אותו לפח הזבל.

באותיות צבעוניות ועקומות ,היו רשומים את המילים שליוו אותי במהלך כל עשרת השנים אלה , עשור מחיי נילקח בגלל הבטחה מטופשת הבטחתי בצעירותי , בתקופה בחיי שמוח אין בכלל ומאמינים שפיטר פן יבאו ואקח אותך לארץ לעולם לא .

קבוצה של תיירים עברה מולי, הם דיברו בשפה שונה . חיוכים על פנהם היו בשפעה ." הם מאושרים " אמרתי שום צעיף ,שבנתיים הפך להיות חברי היחידי פה.

הסתכלתי שוב על הדף המקומט שבין שתי ידיי .

קראתי עם עניי את המילים צבעוניות והעקומות שרשומות שם אחת אחרי השנייה .

" איך אני אמצא אותו בכלל " הפעם צעקתי לצעיף שלי ומשכתי צומת לב של אנשים מהרחוב . נשמתי עמוק ונרגעתי בזמן שהאנשים שחקרו אותי עם מבטם החודר ,הלכו והמשיכו בחייהם המעניינים.

אני לא זוכר ממנו כלום , שם , שם משפחה, צבע שיער כלום . אני רק זוכר צבע עניים מיוחד , אבל מיוחד יכול להיות המון צבעים וצורות.

רק אצא בן אדם זר לחלוטין במקום מלא אנשים שכזה .

הדקות חלפו ויחד איתם ירד עוד פתיתי שלג , מסך לבן ושקוף נוצר מולי ושיבש את שדרה הראייה שלי .

קיפלתי את הדף לפי הקווים החדים שנוצרו בדף מיותר מידי קיפולים והכנסתי את הדף לכיס המעיל שלי .

נשענתי על ידיי ,שנחו על ברכיי ובהיתי בשלג הלבן שנח לו על נעליי החומות , זה הדבר הכי מעניין שיש לעשות עכשיו .

הזזתי את שרוול המעיל ,שמרוב שהוא גדול עליי הוא לא השאיר זכר מכפות ידיי , בשביל לגלות שעבר רק 10 דקות מהרגע שישבתי על הספסל .

צלצול פעמון ממושך ,הוציאי אותי מהמחשבות עם להשאיר הוא ללכת , מיד הרמתי את ראשי , כדי לגלות עגלת מזון קצת רחוקה ממני .

העגלה הייתה אדומה ועם לא הייה את האותיות בשחור שפרשו את דבריי המוכרת הבלונדינית לאנגלית , בחיים לא הייתי יודע שזה בעגלה הזו מוכרים שוקו חם .

ידיי הקרות רעדו לצירוף המילים האלו , הן רצו את המגע החם של השוקו בנהם .

לפתע רגליי קמו להם וכמו בובה על חוטים נלקחתי לעבר הדוכן הנייד של השוקו החם .

הדרך לדוכן נראת ארוכה נורא למרות שרק נמשכה כמה צעדים בודדים , אבל כול צעד וצעד נמשך נצח מהרגע שהרמתי את הרגל ועד ברגע שנחתה חזרה לאדמה מכוסה בשלג כבד , מהופנט לגמרי לריחו החזק של פוליי הקקאו מעורבבים עם החלב החם.

הבחורה הבלונדינית, אשר הייתה המוכרת ,חייכה חיוך גדול כאשר הגישה לי את כוס הקלקר הלבנה עם הכיתוב של שם הדון ו מכסה האדום ששמנו יצאו אדים רבי שרק גרמו לי לרצות את הכוס יותר מי קודם . שבאתי לקחת מידייה ,המכוסות בכפפות עור חום ,את כוס הקלקר הלבנה , ידנו נפגשו ונגעו זה בזה .היא חייכה חיך נבוך והצבע אדום עלה על לחייה הלבנות כדף .

גלגלתי עיניים וחטפתי מידייה את כוס הקלקר הלבנה , מחוסר סבלנות ורצון אז להרגיש את הנוזל החם מחליק בגרון שלי .

הוצאתי מהכיס שלי שטר והנחתי אותו על הדוכן הנייד וחזרתי לספסל שלי , שהספיק כבר להתכסות מחדש בשלג לבן וטהור המנסה לכסות את החטאים של כולם .

הסתכלתי מסביב ,כדי לראות אנשים יושבים על הספסלים המפוזרים סביב, חלקים היו לבד , חלקים עם בני זוגם ורובם עם ילדים קטנים שרצים מסביב וההורים נשארים על הספסל עוקבים עם מבטאים על ילדיהם.

לגמתי לגימה ראשונה ,מהמשקה הנוזלי הטעים , וטעם המתקתק שרף את לשוני , מהר מאוד הרחקתי את המשקה משפתיי ונתתי לו זמן להתקרר בן זוג ידיי .

הסתכלתי שוב מסביב וראיתי ילד קורא ספר ולידו ילדה עם אוזניות ודבוקה למסך השטח והזוהר שלה .

" סופית הפכת לפדופיל " אמר קול בראשי

" פדופיל או סטוקר " אמר הקול שוב.

הורדתי את ראשי לבין ידיי ומתבונן במשקה המגרה שנמצא בתוך כוס הקלקר החמה .

לגמתי מהשוקו שוב, הפעם הוא הייה חמים אבל לא יותר מידי .

" פשוט מושלם " מלמלתי לצעיף

הטעם המתקתק של השוקו ,מפשיר את הגרון הקפוא שלי , זאת תחושה חמימה ונעימה , ואולי גם … קסומה .

גיחכתי מהמחשבות שרצות לי בראש על ספל השוקו .

לגמתי שוב מהשוקו , הפעם גם משאין את ראשי לאחור , נהנה מהתחושה של הנוזל החם נצרב בגרון שלי .

עצמתי את עניי , וניצוצות צבעוניים הופיעו להם בחלל השחור.כמו זיקוקים בלילה חסר כוכבים והזיקוקים הם מקור האור היחידי , הם מקשטים את השמיים בצבעים שונים ויפים .

נתתי לעצמי עוד כמה דקות של להתענג על השוקו , שותה לגימות קטנות וכול פעם מחדש הזיקוקים הופיעו להם וברגע שהם נגמרו , שלוק נוסף העיר אותם מחדש.

ברגע שנגמרו הזיקוקים שוב , באתי ללגום שוב אך לצערי המשקה החם נגמר לו .

נתתי לעצמי את הזמן לפתוח את עניי , לאט ,לאט , כול פעם קצת , עד שלבסוף הם נפתחו לגמרי .

השלג הכבד התחיל לרדת בכמויות רמות ובזמן קצר .

אנשים רבים הסתכלו להם בזמן שהם מכסים היטב את עצמם ואת ילדיהם .

"הוא בטח שכח , שכח את הבטחה , את היום , את… אותי או .. פשוט לא רצה לבוא " הקול בראשי נדחף שוב לבין מחשבותיי.

נערתי מראשי את המחשבה הזו , זה לא נכון , הוא יבאו , הוא חייב , הוא חלק מהבטחה שלי… שלו …. שלנו.

יכולתי למצאו מיליוני סיבות למה לקום מהספסל, שהספקתי להתחבר עליו , וללכת עכשיו .

רוב הסיבות קשורות לשקר לי ולזה שאני מחכה כבר חצי שעה והוא עדין לא בא . אבל , משהו בליבי רצה לראות אותו שוב , לפגוש שוב את עיניו המיוחדות פוגשות את עיניי ומשהו בליבי נפתח וזורם שוב .

אני זוכר את ההרגשה הזו כיאילו זה משהו שאני חווה ביום , יום שלי , אבל לא , מספיק לי פעם אחת לחוות את ההרגשה הזו בשביל לזכור את התחושות האלה לנצח , לכול לחיי.

קמתי לזרוק את הכוס הקלקר הריקה לפח.

בדרכי לפרק אישה עם שקיו שמיהרה , התנגשה בי והפילה את כול התכולה מהשקיות , עזרתי לה להרים את המצרים שנפלה. היא מלמלה תודה מהירה ורצה לנפשה.

" על לא דרך " מלמלתי לצעיף שלי.

חזרתי לספסל שלי והכנסתי ידיים לכיס המעיל שלי במטרה לדוג ממנו את ההבטחה שלנו שוב .

עיניי התרחבו , נשמה ארוכה יצאה מפי , לפני שנעצרה, והייה אפשר לראות דרך הצעיף את ענן האדים שנוצר כתוצאה מכך .
נכנסתי לפאניקה .

" אני לא מאמין " מלמלתי.

קמתי מהספסל שהייה נוח והתחלתי ללכת בצעדי ענק למקום בו התנגשה בי הבחורה .

" הוא חייב לחייב להיות שם " מלמלתי בדרך לשם

גופי התחיל לרעוד ודמעות נוצרות להם , למצאו את דרכם מסביב לעניי ושיש מספיק דמעות הן מתחילות לנזול הן בלי הפסק או שליטתי.

נעצרתי.

מטרים ספורים ממקום ההתנגשות , שם הייה מונח לו , מקופל ל-4 , הדף שלי , הסיבה שאני פה ,החצי השני שלי , הסיבה לזה שאני עוד חצי … ההבטחה שלי .

רצתי לדף שלי וקירבתי אותו לחזה שלי ומנגן עליו עם שתי ידיי .

הרגשתי את ליבי מתיל שוב לפעום , את נשמותיי חוזרות לקצב אחיד ורגוע .

ההבטחה הזו … זה הדבר הכי חשוב לי , זה הסיבה שאני קם בבוקר , לזה שאני חיי , לזה שעוד לא איבדתי תקווה וכנראה גם הסיבה שאני עוד לבד … מלמלתי

הוא הדבר הכי חשוב לי.

עמדתי מול הספסל שלי , שנתיים תפסה אותו אישה עם תינוק בחיקה .

נאנחתי בזמן שהתקדמתי צעד אחר צעד לספסל ליד האישה .

החיוך של האישה ירד עוד ועוד עם כול צעד שלי .

ברגע שנחתי על הקצה המרוחק של הספסל , החיוך של האישה ירד לגמרי והאישה קמה עם התינוק עדין בחיקה ונעלמה בתוך המסך הלבן .

הסתכלתי על השלג הלבן שנח לו על הדשא המוסתר בשלג לבן .

נשאתי עם ידיי על ברכיי , בזמן שפתחתי את ההבטחה שלי.

התחלתי לקרוא בליבי את האותיות הרועדות והעקומות שנחו להם על דף השורות .
כול מילה ומילה מזכירה לי עוד ועוד את היום בו אני והוא בטחנו את ההבטחה הזו …

היום לפני 10 שנים בדיוק …

עצמתי את עניי ונתתי לעצמיי להיסחף לעוד חלום ..

" אני מאחר " צעקתי לבן העצים , בזמן שרצתי לתוכם .

זאת נפעם הראשונה שאני מאחר לו.

אני תמיד מקדים .

עבר כבר חצי שעה מאז ורק עכשיו נזכרתי בו , הוא בטח אכעס עליי , למרות שאף פעם לא ראיתי אותו כועס , הוא הילד הכי רגוע שאני מכיר .

שהגעתי לנקודת מפגש שלנו צעקתי סליחה , אבל הופתעתי לגלות שהוא בכלל לא נמצא שם .

" אולי הוא הייה אבל הלך ?" מלמלתי בקול

אבל אז נזכרתי שאנחנו בדרך כלל תולים מכתב על העץ עם מישהו הייה ואז הלך , לא הייה שום מכתב על העץ …

נאנחתי ונשכבתי על הדשא הנעים שדגדג לי בקצוות הפנים וכפות ידיי .

עוצמתי את עייני ושאפתי לתוף אפי את כול הניחוחות של היער באמצע יומו , זה הריח הכי נקי שהרחתי בכול חיי , " זה הריח של החופש " הוא נהג להגיד …

ברגע שהשמיים הפכו מכחולים ל אדומים ידעתי שהוא לא יגע .

" זאת הפעם החמשית שלו "

עניי נפתחו ברגע שלראשי צץ לו רעיון אדיר

" אני אבקר אותו " הצערתי לאוויר ורציתי לכיוון ביתו.

מנסה לשנן והיזכר על הדרך את הכיוונים הנכונים ומתי לפנות ומתי להמשיך ישר , ככה שעד לבסוף הגעתי לבית לבן שמנת עם גג אדום שמנת שעל הדלת רשומה שם משפחתו .

הסדרתי את נשמותיי לפני שדפקתי על דלת העץ הגדולה.

"מוזר שלא הבחנתי בזה קודם " אמרתי שוב בקול.

כול החצר מלאה בקופסאות קרטון גדולות .

נבהלתי עוד יותר , אין לי מוסג מה והלך כאן , הוא מספר לי הכול כמו שאני לו , אז למה …

לא יכולתי להמשיך את המשפט ודמעות אימו לצאת להם .

דפקתי מהר על הדלת שלוש פעמים וחיכיתי שניות ספורות , עד שאישה עם שער חום מסולסל פתחה לי , מלמלה מילות נימוס והסבירה לי שהוא נמצא בחדרו .

הנהנתי ואמרתי תודה בזמן שעליתי לחדר שלו .

פתאום הבית נרא ריק כול כך , איפה כול החפצים , התמונות , איפה כול החיים פה.

התקרבתי לחדרו , שהייה מסומן בדרך כלל בדלת עם שלט" אין כניסה " אבל הפעם הוא אנינו .

עוד דבר שהפחיד אותי …

דפקתי על הדלת שלוש פעם ואז פתחתי אותה , נגלה לפניי חדר ריק , בלי פוסטרים של משחקי וידאו על הקירות , בלי ארון בגדים , בלי שולחן המבולגן שתמיד כעסתי עליו בגללו ובלי ספריית הספרים המרשימה שלו.

זה הייה חדר ריק צבוע בכחול עם מיטה חום וילד אזה וקטן עלייה ושעיניו היפות מוסתרות מאחורי זוג משקפיים , אפו הייה דפוק לספר שנראה בטוח לא לגילו , אבל הוא כבר ממזמן לא קורא ספרים לגילו .

" דאגתי לך " צעקתי ו הקפצתי את הילד המסכן ששכב במיטה ועכשיו הוא על הרצפה

צחקקתי בזמן שעזרתי לו לקום .

התיישבו אחד מול השני במיטה בוהים בשני , אני תמיד מוצא את עצמי מהופנט ליופיו של עיניו .

" מה קרא" אמרתי לבסוף כדי לשבור את השתיקה

הוא השפיל את מבטאו והייתי בטוח שהוא עוד שנייה יבכה .

" אני עוזב " מלמל את שני המילים האלה ופרץ של דמעות ירדו לו משני עיניו .

שנאתי לראות אותו בוכה , זה גרם למשהו בליבי להישבר.

חיבקתי אותו ושנינו בכינו על השני .

אחר כך אני לא זוכר איך אבל אני אך שהוא הגענו ליער שלנו.

שתקנו.

לא הייה לנו מה להגיד , העיניים שלנו אמרו הכול .

אם הוא עובר בית זה אומר שהוא עובר עיר מה שאומר שהוא עוזב אותי , שנינו לא רצינו את זה .

הוא השפיל את מבטאו שוב , ואני נאנחתי מנסה לחשוב על דרך בה נוכל להמשיך ליצור קשר .

זוג העניים הנוצצות שהיו מוסתרת מתחת לשערו , עלו למעלה ונצצו להם.

" יש לי רעיון" אמר

ואני מרוב התרגשות רצתי עליו מוכן לשמוע הכול.

ואז בקולו העדין אמר את ההבטחה שלו :

" שבעוד 10 שנים ( שנהייה בני 20 )נפגש ממול למגדל אייפל בשעה … " הוא בדק מה השעה ואמר " 10 בלילה " אמר
חשבתי על זה לרגע

" למה לעוד 10שנים?"

" כי אז נהייה מספיק גדולים בשביל לנסוע לחול לבד" צחקק . כיאילו זה ידוע לכול אחד

מגדל אייפל אני כבר יודע , זה המקום שבו אני והוא רצינו לנסוע בטיול הראשון שלנו לחול ביחד .

חייכתי להסכמה …

וכבר באותו יון עשינו את ההבטחה , אבל חתמנו עלייה רק ביום שהוא נסע .

" נו כבר תמהר" צעקה אימו

בהינו בשני יותר מידי זמן , דמעות יורדות להם לשנינו , לא רצינו לעזור , לא רציתי שהוא ינטש אותי.

שנינו מחזיקים את ההבטחה שלו .

הוא חיבק אותי. מסמל שהוא צריך לעזוב אותי בלי מילים.

חיבקתי אותו בחזרה .

הרגשתי את גופו הקטן והחם מסביב לגופי וזה גם לי לבכות עוד יותר

" אל תילך " ביקשתי בזן שהסתכלתי על עיניו.

ידעתי שזה לא ההחלטה שלו.

הסתכלנו אחד ועל השני משהו כמו המון זמן.

מנסים לצלם לנצח את דמותו של השני .

שהעליתי את מבטי לעיניו , הן היו נוצצות , מצבען המיוחד והדמעות הרבות שירדו להם .

המשכתי להסתכל על הם מנסה לשמור בראשי את עיניו .

" סגול " צעקתי לצעיף שלי שוב

" סגול הייה צבע עיניו " אמרתי שוב

חייכתי מאושר שאני זוכר את עיניו שוב.

עצמתי את עניי בשביל לדמיין את הניצוצות הכחולים מוסתרים היטב בין קצוות שערותיו .

אבל חיוכי ירד מיד , אני מתגעגע עליו נורא , הוא היה החבר היחיד שלי וברגע שעזב נשארתי לבד …

" ככה זה כנראה , בני אדם מעריכים משהו רק אחרי שמאבדים אותו" אמרתי בזמן שהסתכלתי לשמיים ומורד את הצעיף מפיי ונותן למשב רוח קר לרענן אותי.

הסתכלתי על השעון בשביל לגלות שהשעה היא 11:30

נאנחתי בתסכול.

"ידעתי הוא לא יבאו " אמרתי לאוויר הקר שמסביב

הסתכלתי בפעם האחרונה על מגדל אייפל שהייה מאור באורות שונים.

דמעות לאט , לאט ירדו להם מעניי בקצב אחיד .

אני ידעתי שהוא שכח ממני .

לא כמוני שההבטחה זהו נתנה לי רק כוח להמשיך אלה בחיים שלי .

הכול הייה כבר שחור ,בקושי יכולתי לראות את עצמי .

קמתי והתחלתי ללכת חזרה לכיוון החנייה , בזמן שבהייתי ברצפה לא מרוכז בגלל לאן אני הולך.

לפתע הרגשתי חבטה עם כוח רב , שרגליי נכנעו לכוח הרב והפילו אותי למפגש קרוב עם הרציפה , צליל של ספר נופל נשמע , הכול קרא כול כך מהר לא בקושי הבנתי מה קורא כאן, פניי היו קרובות לרצפה , ספר נפל על כריכתו ושמו הייה לי ממש מוכר .

זה אותו ספר שהייתי קורא איתו שהיינו קטנים , הספר הכי אהוב על שנינו . לבי פעם מהר ומהר יותר , יכול להיות שזה אותו ילד ,רק עיניו יכולים להוכיח את זה.

לאט , לאט הרמתי את מבטי ויכולתי להרגיש את ליבי יוצא ממקומו בכול רגע ורגע .

ואז נעצרתי , לפניי הופיע נער בערך בן גילי, שערו הייה חום ארוך עד כדי כך שהסתיר את עניו ורק מסגרת של משקפיים הופיעו להם .

בלעתי את אגם הרוק שהייה בפיי והזזתי את הפוני שלו מעיניו

ניצוצות סגולים הופיעו להם, וכמו פעם גם כיום העניים האלה מהפנטות אותי . הוא כול כך יפה . העניים הסגולות וביישניות והשער שמנסה להסתיר כמה שהיותר ..

ולרגע אחד ללא מחשבה .. שפתיי נפשו בשלו , בהתחלה היינו מופעים אבל אז התחלנו להזיז אותן בקצב תואם והייה הרגיש כול כך טוב איברים נקרעו וקשרים חדשים נוצרו .

התנתקנו מחסור בברה , נגמר האוויר .

התנשפתי בכבדות ושפלתי את מאטי לעבר ידו שהייתה קטנה וקצת יותר חומה ממה שאני זכרתי , לא יכולתי להרים את מבטאי עליו , לא יכולתי לדבר , לא יכולתי לעשות כלום .

עשיתי את זה , כול השנים האלה כול כך רציתי לעשות את זה .

הרגשתי שהתאהבתי בבנאדם בלי לראות אותו .

אני עדין לא מאמין שעשיתי את זה .

המשכתי להסתכל על ידו עד שעניי גדלו להם על אצבע אחת…. הייתה טבעת כסף … יכול להיות שהוא… ואז הרגשתי שיד חמה גורמת לראשי לעלות למעלה ולהפגיש כמו פעם את ענינו שרק הפעם הן היו מלאות ב….