כנס עולמות 2016

נדנדה בתוך הזמן

מאת: מיכאל בן-יעקב

בּן עמד מול בית סביו אשר בדבון, אנגליה. הבית היה ישן למדי, הצבע הירוק החיוור דהה והתקלף מהעץ, חסרו כמה רעפים אדומים בגג שגרמו לבית להיראות כאילו איבד כמה משיניו, ושולי שביל הגישה התמלאו עשבים שוטים וחרציות לבנות, קמלות-למחצה.
בּן לא היה יכול להאמין שכאן הוא עומד להעביר את השבועיים הבאים.
וכמו כדי לגרום לו להרגיש רע עוד יותר, הדלת נפתחה וסבתו יצאה לקראתו בחיוכים ובשיער אפור מתנפנף.
"בּן!" היא קראה ונופפה לו, כאילו היה יכול לפספס אותה. "בּן! מה שלומך?" והיא התקדמה לקראתו בשביל. אבל היא הייתה יחפה, והשביל היה זרוע אבנים, לכן התקדמותה הייתה איטית והיא צלעה בכל צעד שני. בן עמד במבוכה וחיכה זמן שנדמה כמו נצח עד שהיא הצליחה להגיע אליו.
"בּן!" היא קראה שוב, וכרכה את ידיה סביב צווארו. מבוכתו גברה עוד יותר כשהיה צריך לרכון ולהתכופף כדי שתצליח לחבק אותו. לאחר שהתרחקה, בחנה אותו סבתו, עדיין בחיוך עצום ועם גומת החן שלה בלחי שמאל.
"בחיי, בּן, אתה כל כך גדול! מה, אתה כבר בן שלוש-עשרה?"
"חמש-עשרה…" מלמל בּן בהשפלה מוחלטת.
"חמש-עשרה! לא ייאמן! באמת פספסתי כל כך הרבה זמן?"
הדלת נפתחה עוד פעם, וסבו עמד בדלת בקומה שפופה, עם מכנסיים שהיו הרבה יותר מדי קצרים.
"וויקטור!" היא נופפה גם לו, כאילו המרחק ביניהם רב כל כך, "תראה, בּן כאן!"
למה היא חייבת להגיד את השם שלי כל כך הרבה פעמים? תהה בּן בתחושת מועקה הולכת וגוברת. סבו המשיך לבחון אותו במצח מקומט, ובּן חשש לרגע שהוא לא מזהה אותו בכלל, ושאולי לא היה רעיון טוב שיישאר בחופשה אצל זוג זקנים שהספיקו להפוך לסניליים כבר בגיל שישים, אבל לבסוף סבו הנהן והחווה תנועה כלשהו עם היד, כאילו הוא מגרש זבוב. "ברוך הבא..!"
סבתו לא הבחינה בשום מורת רוח והמשיכה בעליצות בלתי נדלית, "בוא, הנה, תן לי את המזוודה שלך, תראה שיהיה נהדר! נכון וויקטור, נכון? הנה, אתה לא רוצה לתת לי אותה? בוא, בכיוון הזה… לפה… למה אתה לא נותן לי את המזוודה?"
"אממ, סבתא, אני חושב שיהיה עדיף שאני אסחב אותה. היא קצת כבדה."
"ולחשוב שהפכת לי לג'נטלמן אמיתי! טוב, הנה, לא חשוב, זה פה במעלה המדרגות, אם אתה זוכר…! לא, פה, הדלת הזאת. כן, בצבע בז'. הנה, אתה רואה? יש לך מיטה וארונית ושטיח וחלון ו – ..יופי טופי! תתארגן לך!"
והיא יצאה באותה נמרצות מבלבלת, ובּן נותר בחדרו.
להגיד שהדלת הייתה בצבע בז' היה מחמיא לצבע שלה, שתאם לצבע כל הרהיטים בחדר. מלבד השטיח, שצבעו נע בין שחור לירוק, ונראה מחוספס כמו נייר זכוכית. מסגרת החלון הייתה כל כך מתקלפת שבּן לא ידע אם יצליח לפתוח אותו. הוא ניגש ושם את המזוודה בקצה המיטה – בעיקר כדי לא להשאיר אותה על הרצפה המאובקת – וניסה לראות אם יצליח להבחין במשהו מהחלון שלו.
החניה של סביו נשקפה ממנו. המכונית שלהם חנתה בה, על אדמת העפר הכתומה, ונראתה כאילו חנתה בה ולא זזה משם בחמש השנים האחרונות. סמוך לשם, בּן ראה כמה ערוגות נטושות שהאדמה בהן נעדרה לפני זמן שנדמה שווה לזמן החניה של המכונית, ובהם נותרה רק גפן משתרגת, שגודלה בעיקר לשם הנוי, ולכן כל בציר הענבים שלה נח על האדמה וטינף אותה בגרעינים ושאריות פרי אפורות שנראו כמו שאריות עור מת.
בּן נאנח ותהה אם הוא עוד יכול להתקשר לאמא שתאסוף אותו משם. הוא פתח את הנייד שלו וגילה שאין שום קליטה.
זהו זה. הוא כלוא במקום הזה. ונשארו לו עוד שבועיים.

בּן ירד במדרגות לארוחת הבוקר שלו במתינות רבה. סבו וסבתו כבר ישבו לשולחן. כלומר, סבו ישב, עם עיתון מתפורר למראה, וסבתו עמדה, התרוצצה, ונראה שטיפלה בשלוש מחבתות בו זמנית. בּן שקל אם לחזור לחדרו, אבל הוא היה רעב, וסבתו הבחינה בו עכשיו, קראה לו ונופפה לו שוב, אז כבר לא הייתה לו דרך חזרה.
"אז איזו ביצה אתה רוצה הבוקר," היא פתחה בפעלתנות, "חביתה, מקושקשת, 'עין' או עם לחם מטוגן?"
"אה…" היה קשה לחשוב בזמן פנייה מהירה שכזו, במיוחד מוקדם בבוקר.
"עזבי אותו לִידִיָיה, הוא לא רוצה ביצים," נופף סבו בידו מאחורי העיתון, "תני לו לחם או בשר, משהו שיכניס לו שומן בעצמות."
"שטויות, וויקטור, ברור שהוא רוצה ביצה!" ענתה סבתו לִידִיָיה בנחת. "אז איזו מהן אתה רוצה, בּן, חומד?"
"אה, נראה לי שחביתה זה בסדר…"
"אני יודעת! אני אכין לך חביתה עם שום ורוזמרין!" קראה סבתא בהתלהבות.
"אה, לא, לא, באמת לא צריך..!"
"כל משפט שלו מתחיל ב'אֶה'," רטן וויקטור, עדיין מסתתר מאחורי העיתון.
"בּן, אני רק צריכה שתקטוף לי רוזמרין, ואני כבר מכינה לך!" לִידִיָיה התעלמה ממנו כליל.
"אה, לקטוף? מאיפה אני אמור…?"
"הנה, בוא לכאן. רואה את הערוגה? לא, לא זאת, זאת שבקצה. יש שם קצת רוזמרין. תקטוף לי ענף יפה, שיספיק לשניים, כי אני יודעת שבעצם גם סבא שלך רוצה חביתה כזאת. קדימה, זה לא רחוק, לך לשם!"
לִידִיָיה קרצה לו בערמומיות, ושילחה אותו משם בלי שהספיק למחות.
הדרך לערוגת הרוזמרין, שבדרך פלא ניצלה מגורל דומה לערוגת הגפן, הייתה ארוכה ורצופת קוצים. בּן עדיין לא נעל נעליים בשעה מוקדמת כזאת של הבוקר, ודידה וצלע בדיוק כמו סבתו ביום הקודם.
כששב לבסוף עם ענף של מה שנדמה לו כמו רוזמרין, הוא הרגיש עקצוץ בלתי פוסק בכפות הרגליים, אבל לִידִיָיה לא הבחינה והחלה לטגן בשמחה.
לאחר שהצליח להימלט שוב לחדרו אחרי הארוחה, הוא ניסה שוב את הטלפון שלו. אבל מתברר שעכשיו נגמרה לו הסוללה, ולא יוכל לפתוח אותו עד סוף הביקור, אלא אם לסביו יש מטען ושקע לחשמל.
בּן החזיר את הטלפון למזוודה.
הוא קיווה למצוא עיסוק אחר שיציל אותו משבועיים של שעמום על סף טירוף שצפויים לו, כשנשמעה דפיקה בדלתו. סבתו נכנסה – או ליתר דיוק, הכניסה את ראשה פנימה – והציעה לו בנימה ידידותית: "בּן, למה שלא תצא קצת החוצה? לא כדאי שתתייבש פה בחדר כל היום, ויכול להיות לך נחמד בחוץ, תספוג קצת שמש… מה אתה אומר?"
"אממ, סבתא, מה אני יכול לעשות בחוץ?"
"מה דעתך לבדוק את החצר? אני בטוחה שתמצא שם מקום נחמד לשעשע את עצמך! ואולי אמצא משהו שנוכל לעשות שלושתנו, אתה, סבא ואני. הא, מה אתה אומר?"
"אני אלך לחפש משהו בחצר." ולפני שתספיק להתמקד ברעיון החדש שלה, הוא יצא במהירות מהחדר, בלי תקווה, אבל לפחות עם אפשרות מילוט.

החצר של סבא וסבתא, וויקטור ולִידִיָיה יוסטון, אשר בדבון, אנגליה, הייתה נטושה ומוזנחת כמו הכניסה של ביתם. האדמה הייתה זרועה אבנים וחלקים מדברים שנשכחו – רגל של כיסא, חייל שחמט, גלגל אופניים, פיסות מכריות שרוטשו – וזה לא היה המקום האידיאלי לבלות בו את הזמן, לא לשני שבועות של חופשה ארוכים עד מאוד.
בּן השכיל הפעם לנעול נעליים, ובעט קלות בחפצים הישַנים על האדמה. אולי אם ימשיך להקיף את החצר יימצא משהו טוב יותר?
זו הייתה מחשבה ללא הרבה תקווה, אבל להפתעתו, הוא דווקא מצא שם משהו. זה לא היה יותר מנדנדת-ערסל בלויה, אבל החבלים שלה היו במצב טוב ולא היו סיכויים רבים שייקרעו תחת משקלו. זה היה יכול להיראות כמו פריט חסר חשיבות וחסר ערך, אבל זה היה מקום ישיבה, ומקום אפשרי להריגת זמן.
וזה פחות או יותר כל מה שבּן חיפש וביקש לעצמו.
הוא תפח על הבד של נדנדת-הערסל כדי לנקה אותה מעט מהאבק, וניסה להתיישב. הבד לא נקרע, לרווחתו הרבה, וגם החבלים לא, שרק השמיעו צוויחות וחריקות, אבל נותרות איתן. הוא ניסה להתנדנד ולטלטל את עצמו מכאן לשם לרגעים מספר, ואז שינה תנוחה לתנוחה שאפשר לנמנם בה, הדף את עצמו כך שהערסל ימשיך להתנדנד קצת, ועצם את עיניו מול השמש.

בּן לא זכר שנרדם. הוא אמנם זכר שעצם את עיניו, אבל לא ששקע לתוך שינה. הוא זכר רק שהתעורר ממנה, בבהלה רבה, כאילו הוא עומד ליפול מהערסל המתנדנד, וכמעט נפל ממנו באמת.
זו הייתה התעוררות מאוד לא נעימה, אבל למזלו, אפו לא פגש ברצפה והוא לא נחבל בדרך אחרת, לכן הוא חזר ונשען בערסל, הפעם מקפיד להשאיר את עיניו פקוחות.
בעודו סורק את האדמה בחוסר עניין, החל להבחין בדבר מוזר. האדמה לא הייתה בדיוק כמו שזכר אותה. הוא ניסה להבין מה השתנה, כשקלט שכל החלקיקים, החפצים והדברים שהיו פזורים עליה, לא היו שם עוד. לא רגל הכיסא וגם לא הגלגל. אפילו האבנים הפחיתו את מספרן.
סבא החליט לעשות ניקיון גינה? קימט בּן את מצחו. והצליח לעשות את זה בלי להעיר אותי?…
מה שזה לא יהיה, הוא קיווה שהרג מספיק זמן בינתיים. אולי אם יחזור עכשיו יוכל לשאול את אחד מסביו לפשר העניין.
הוא התעלם, בפאניקה גוברת, מהקירות הירוקות הבהירים והרעננים למראה של הבית, מהערוגות המסודרות לפתע, מהרוזמרין שפרח ומהמחסור באבק ששרר בכל המקום, והחיש את צעדיו לדלת המרפסת, מקיף את השביל כפי שעשה קודם לכן. הוא הגיע לפתח, שמשום מה היה מאוורר, שתי דלתותיו פתוחות לרווחה אל האוויר הקריר, ונעמד בו. הוא לא ידע למה נעצר, אבל משום מה, לא היה יכול להמשיך פנימה. הוא נשך את לשונו שניות מספר, ולבסוף, נקש על צד הדלת.
למה שאנקוש? הרי אני מתארח כאן!
קול עלה מתוך הבית, קורא, "רק רגע!" בקול שבּן לא זיהה כקולה של סבתא או קולו של סבא, או של אף אחד אחר שהכיר. לאחר רגע, הופיעה בפתח נערה תמירה כבת שבע-עשרה, בעלת שיער אדמוני ארוך כל כך, שנראה כאילו נגרר באוויר מאחורי ישבנה. בּן ניטע במקומו ותהה מה לעזאזל הוא עושה שם. כי הנערה נראתה במקומה הטבעי, ועל פי המבט שנעצה בו, היא גם לגמרי הייתה בטוחה בכך. להפך, הוא זה שלא היה אמור להיות שם.
"כן?" היא שאלה בקול ענייני. מוחו של בּן קדח כדי להיזכר מאיפה הקול היה מוכר לו.
"אממ, סליחה, אני… אה, משפחת יוסטון גרים כאן?"
הנערה קימטה את מצחה. "לא… זאת משפחת אדמס."
אדמס?
"אולי אני יכולה בכל זאת לעזור לך?"
בּן התאמץ להבין מאיפה מוכר לו השם אדמס, ואם כבר, מאיפה מוכרת לו הנערה, ולמה היא כאן, ולמה הסבים שלו לא כאן, ובו זמנית ניסה לענות לה.
"אני, אה… איך קוראים לך?"
הנערה צחקה כאילו הוא נראה מטופש לחלוטין – מה שבוודאי היה נכון – אבל לא הייתה רשעות בקולה, וגומת חן הופיעה בלחייה השמאלית.
"קוראים לי לִידִיָיה אדמס."
לִידִיָיה אדמס! בּן הוכה תדהמה עזה כל כך שלא הצליח לדבר. הוא נזכר מדוע השם אדמס נשמע לו מוכר, ונזכר מדוע הנערה מוכרת לו. לִידִיָיה אדמס. הרי זה שם הנעורים של סבתו! אז זה אומר שהנערה הזאת צריכה להיות…
הוא כשל ומעד. הנערה – לִידִיָיה – סבתא שלו – תפסה אותו בזרועות חזקות בטרם ממש פגע ברצפה. "אתה בסדר? אתה לא נראה כל כך טוב…! חכה, אני אביא לך מים…"
היא נכנסה פנימה, גוררת באוויר את שיערה האדום, ובּן סוף סוף הצליח לזוז. הוא לא חיכה לראות אם הנערה תחזור. הוא פשוט רץ, ברח וחזר אל המרפסת. בשנייה שבה נגע בנדנדת-הערסל, הוא הזדעזע, ו…
בּן התעורר בבהלה רבה, כאילו הוא עומד ליפול מהערסל המתנדנד, וכמעט נפל ממנו באמת; לשנייה או שתיים, הוא התנשף ורעד כולו, עד שהצליח להסדיר את הנשימה ולהרגיע את קצב פעימות ליבו. הוא מיהר והביט ברצפה. האדמה הייתה זרועה אבנים ושאריות פסולת כמקודם. בּן הביט במהירות אל קירות הבית. דהויים ומתקלפים כתמיד. מפיו נפלטה אנחת רווחה שגם הייתה אנקה המומה.
אז הוא בסדר. זה היה חלום מטורף והזוי. זה הכול.
ולמה שזה לא יהיה?

בּן נכנס בזהירות פנימה, מביט בהיסוס מסביב. הבית היה שקט מאוד, אבל הוא לא ציפה לשמוע שום רעש. הוא המשיך פנימה ולכיוון המטבח, שם מצא, כמו שחשב, את סבתא לִידִיָיה עסוקה מעל סיר עצום, עם עוד שני סירים קטנים מבעבעים על הכיריים.
"סבתא?"
"הממ?" היא הפנתה אליו מבט מפוזר, בוזקת פלפל מעל תבשיל זה או אחר.
"אני, אממ… הייתי רוצה לראות… אם יש תמונות שלך, כשהיית צעירה."
הוא אמר את זה בהיסוס גדול, לא בטוח באילו מילים עליו להשתמש, כשסבתו שמטה בהפתעה את כף העץ שלה ועטפה אותו בחיבוק מוחץ ונרגש.
"באמת? הו, בּן, בּן, מתוק שלי, זה מעניין אותך?"
"אני, אה, רק חשבתי ש… זה יהיה מעניין לראות… איך היית בגילי."
אני באמת אומר יותר מדי "אֵה", חשב בּן, בעיקר כדי להסיח את דעתו. סבתא לִידִיָיה מיהרה לתפוס שוב את הכף ולהמשיך לערבב, בעודה מדברת בהתרגשות הולכת וגוברת.
"אתה היית צריך לראות אותי, הייתי יפהפייה אמיתית. אוה, ואיך שהיו הימים ההם! אין לך מושג! זה היה הרבה יותר כייף ממה שאתם, הצעירים, עושים כיום! המחזרים הקדישו הרבה יותר מחשבה, והיו צריכים להתאמץ יותר, תאמין לי! הם היו מגיעים עד לכאן, ואבא שלי בנה את הבית בעצמו…"
רבע שעה לאחר מכן, כשכיבתה את האש מתחת לסירים, הוציאה לִידִיָיה ספר מאובק ממדף מעל האח, ופתחה אותו באצבעות רועדות. הדפים היו שחומים וקשיחים מרוב זוקן. התמונות המודבקות על העמודים דהו, והיו רק בשחור-לבן, אבל עדיין היה ניתן להסתכל בהן.
"הנה, תראה," העבירה לִידִיָיה את אצבעה על דמות תמירה בעלת שיער שהגיע עד מותניה, ועמדה לצד גבר, אישה, וילד קטן שישבו על ספה יחד. "זאת אני. פה למטה זה צ'רלי, הפצפון. וההורים שלי. אנה וג'ייקוב. תראה איך שאני מחייכת, אה? זאת אותה גומה." היא חייכה בחיבה, כאילו הנערה שם בתצלום היא אחת מנכדותיה או בנותיה, לא היא עצמה.
אבל בּן הביט בשתיקה. הנערה שם הייתה בדיוק אותה אחת שפגש בחלום ההוא, כשנמנם על הערסל. והוא מעולם קודם לכן לא ראה תמונות של סבתא לִידִיָיה. יכול להיות שהוא חלם על משהו בטרם ראה אותו באמת?
פניה המחייכים של הנערה הביטו אליו מהתצלום. לא יכול להיות שאלה פנים אחרות. הוא היה זוכר פנים כאלה…

בּן התעורר, והפעם זו לא הייתה התעוררות בהולה, והוא נשאר ישוב בבטחה בערסל, שפסק מנדנודו. הרצפה שוב הייתה נקייה מכל פסולת, הקירות שוב נראו חדשים למדי, והערוגות עדיין לא היו מוזנחות.
הוא לא ידע אם להיאנח או לא. למען האמת, הוא ציפה שזה יקרה, וציפה לראות את כל זה מסביב. אולי היה מתאכזב לו לא היה רואה את זה. מצד שני, אולי לו לא היה רואה שוב את הכול, היה יכול לשכנע את עצמו שהיה זה חלום מסויט ותו לא.
הוא קם בזהירות מנדנדת-הערסל, מתקרב באיטיות לפינת הבית, ממתין וצופה בפתח, הפרוץ לכל רוח. הוא עמד שם וחפר עם נעלו באדמת המרפסת, ותהה אם הוא צריך לדפוק שוב, כשהנערה אדומת השיער הופיעה שוב בפתח.
"אה, הנה אתה! נעלמת אתמול, לא ידעתי שהסתלקת. הכול היה בסדר?"
"כן, כן, הכול היה בסדר." ענה בּן בשאננות מדומה, כשבתוכו ליבו הולם בחוזקה.
"לאן הלכת?"
"הייתי… צריך לחזור הביתה. הבית שלנו… שם, מעבר לבוסתן." בּן החווה בראשו לכיוון הכללי שמעבר לעצים שהקיפו את הבית הכפרי. כשתכנן מה לומר אם יחזור לשם, הכול נשמע אמין יותר.
"הממ," ניסתה לִידִיָיה לראות אל מעבר לו. "לא ידעתי שעברו לשם שכנים חדשים…"
"אממ, כן, עברו רק, אֵה… אתמול."
"אה! ובכן, ברוכים הבאים. אבל מה הייתה הסיבה שחיפשת אתמול את משפחת יוסטון?"
"הייתי בטוח שהם גרים כאן." בּן בלע את רוקו. מכל מה שאמר, זה לא היה שקר. לפחות לא שקר מוחלט. לא שזה שיפר את בטחונו.
"מוזר… אף פעם לא גרו כאן משפחת יוסטון – " נכון, חשב בּן, אבל את לא יודעת שבעתיד הם יגורו כאן. ושאת תהיי אחת מהם. " – אבל אני מכירה כמה יוסטונים."
באותו הרגע, צלצל פעמון דלת. בּן לא זכר שלסביו יש פעמון דלת.
"חכה שנייה, תחזיק," מיהרה לִידִיָיה פנימה כשהיא דוחפת לידיו את מה שהיה בידה באותו רגע, כפתור ממלאכת תפירה. כשחזרה, אמרה, "מצחיק! זה בדיוק היה הבן שלהם! הוא רצה לבקש חלב. הם גם עברו לכאן, לפני שנה וחצי, אולי בגלל זה חשבת שהם גרים כאן…"
"ממ, כן." אמר בּן בספקנות.
"טוב, בכל מקרה, אם גם אתם תצטרכו משהו, תבקשו, אין בעיה! אנחנו השכנים הכי קרובים, ולא יזיק לנו קצת חֶברה..! גם אני אוכל לבקר מתישהו בבית החדש שלכם? סוף סוף כשיש לי שכנים קרובים…!"
"אה, אני לא בטוח," ענה בּן במהירות, "רק עכשיו עברנו והכול ארגזים ובלגן ו… תאמיני לי, את לא רוצה לבוא אלינו בשבועיים הקרובים! את לעולם לא תרצי לחזור לשם..!"
לִידִיָיה צחקה, ובּן קלט שהוא מחייך, ושהסיבה לכך היא שהוא הצחיק אותה.
"אל תדאג," היא אמרה, "אני מסוגלת להתמודד עם דברים כאלה, אבל אם זה חשוב לך, אני לא אבוא עד שתגמרו להתארגן. בעוד שבועיים, תודיע לי!"
חיוכו של בּן התעמעם והועב על ידי עננים כבדים. עוד שבועיים. עוד שבועיים הוא אמור לחזור מהחופשה. ומה הוא עושה כאן לעזאזל?! בדבר, המקום, הזמן הזה, שנקרא "כאן"!
"א-אני…" הוא גמגם, "אני חייב לחזור עכשיו… הם בטח, אה, בטח צריכים את העזרה שלי…!"
"אין בעיה. תחזור מתיי שמתחשק לך. אבל אתה שוב נראה קצת רע. אתה חושב שתוכל לחזור ברגל? אולי אתה צריך – ?"
"לא, תודה רבה. זה בסדר." והוא מיהר להימלט משם, בטרם תספיק להשיג אותו. הוא רץ ופנה בחדות והושיט את ידו לגעת בנדנדת הערסל…

"מה קרה לך?" שאלה סבתא לִידִיָיה בארוחת הערב. "אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?"
בּן רצה להקיא, והבחילה התגברה כשסבתו חזרה כמעט מילה במילה על דברי גרסתה הצעירה. אבל הוא לא היה יכול להגיד לה את זה.
"לא, באמת, אני מרגיש טוב."
כשעזר לה לפנות את הכלים, הוא הציץ באלבום המונח מעל האח. כשסבתא לִידִיָיה שטפה את הכלים, הוא הוריד אותו מהמדף ודפדף קלות בדפים הקשיחים והחומים, בין התמונות האפורות. לאחר מכן, הוא הביט בכף ידו, שם החזיק עדיין בכפתור ישן מתוך מלאכת של תפירה…
בּן חזר שוב ושוב אל נדנדת הערסל בחצר. הוא ידע, עמוק בתוכו, שזה לא הגיוני, מה שהוא עושה, אבל הוא נמשך לשם בכוח שלא היה ניתן לעמוד בפניו. שיחותיו ומפגשיו עם לִידִיָיה הצעירה, גם אם היו חטופות ביותר, נעשו תדירות יותר ויותר. ובּן ציפה להן יותר ויותר…
יום אחד, כאשר הבין בחלחלה שהוא מנסה לראות אם הבדל הגבהים ביניהם כה רב – אחרי הכול, הפרש של שנתיים עמד ביניהם – נשמע צלצול שני בדלת בית משפחת אדמס.
"אני פותחת רגע," אמרה לִידִיָיה, בעליצות כה דומה לעליצות של גרסתה המבוגרת. בּן נותר לחכות בסלון, מנסה בכל כוחו לא להאזין למתרחש בדלת, ובו זמנית מנסה לשמוע כמה שיותר, כשלִידִיָיה חזרה לחדר בפתאומיות, בלוויית נער גבה קומה וזועף למראה, בעל גבות עבות ואף מעוקל קמעה.
"בּן, תכיר! בטח כבר שמעת עליו! זה וויקטור! הבן של משפחת יוסטון, זוכר?"
בּן הרגיש שהכה שוב שורשים. הגרסה הצעירה של סבו הביטה בו באותו ריטון שבה הביטה בו גרסתו המבוגרת. אבל הפעם, זה היה קצת שונה.
"חכו כאן, שניכם. אני אמזוג לנו מים, מה אתם חושבים?" לִידִיָיה לא ציפתה באמת לתשובה, ובמילא שניהם היו עסוקים מכדי לענות.
בּן הבין בייאוש – תוך נעיצת מבטים זועמים הדדיים – שאולי עם לִידִיָיה היה יכול לקוות שישוו גבהים, אבל וויקטור היה גבוה באופן שלא היה ניתן להתעלם ממנו, בן שמונה-עשרה גמלוני ומרשים קומה.
בּן המתין עוד כמה זמן, בשעה שלִידִיָיה פטפטה, שוב אינה מבחינה בבעיה כלשהי, כשלבסוף הפטיר שהוא חייב ללכת, מצטער שבכך הוא מעלה חיוך ניצחון על פניו של וויקטור יוסטון, סבו לעתיד.

"מה אני עושה?!" צעק בּן על בבואתו בחדר האמבטיה. "למה אני חוזר לשם לעזאזל?! הרי זה לא שיש לי סיכוי איתה…! היא סבתא שלי! ואם היא לא תתחתן עם הוויקטור הזה, סבא, אז אני לא איוולד בכלל…!"
הוא שפשף את עיניו ואת שיערו הרטוב. בבואתו במראה נראתה רדופה על ידי רוח רפאים.
"זה טיפשי, ואני צריך להפסיק עם זה. מה בכלל נדנדת-הערסל הזאת עושה שם?! איך היא הגיעה בכלל אל סבתא – ?"
"בּן?" הוא קפץ בבהלה כשנשמעה דפיקה על דלת האמבטיה. "אתה בסדר? אתה יוצא משם בקרוב?"
"כן, אני… אני כבר יוצא, סבתא, עוד רגע…!" הוא נאנח והליט שוב את פניו בכפות ידיו. לבסוף הוא הכריח את עצמו להתייבש במגבת, להתלבש ולצאת משם כבר.
בארוחת הערב, הוא לא הצליח להימנע מלנעוץ מבטים בסבא שלו. איך הוא יושב שם בנחת כזאת, כשהוא לא מודע איזה מזל היה לו כשזכה בליבה של הנערה הצעירה שהייתה פעם סבתו? ואיך בכלל הצליח לזכות בו? כנראה לִידִיָיה הייתה טובת לב מכדי לראות כמה לא ראוי הוא היה…
בּן הכריח את עצמו להפסיק. הוא ידע שהוא חושב שטויות גמורות, ולא יכול להיות שהוא ימשיך בכך. אבל הוא לא הצליח להימנע מלבחון את סבתו. השיער האפור שעיטר עכשיו את ראשה, והגיע בקושי עד מאחורי כתפיה, יכול להיות שזה אותו השיער שהיה פעם אדום ולוהב וארוך עד אין שיעור? והפנים האלה, שכה מקומטות כעת, וחרושות מרוב חיוכים, שעורם רפוי ועדין… יכול להיות שזו אותה נערה צחקנית ובריאה ויפה שפגש?
גומת החן הייתה היחידה שנשארה ולא השתנתה כלל.

בתום הארוחה, כשבּן כבר עמד לעלות לחדרו, קראה לו סבתא לִידִיָיה, "בּן! אתה יכול לעזור לי רגע?"
בּן חזר במדרגות. "מה קרה סבתא? מה העניין?"
"אני כבר לא רואה טוב באור הזה… והסוודר הזה כבר לא משהו, כי אין לו כפתור אחרון… אתה יכול לראות איפה השארתי את הסוודר השני שלי?"
בּן בחן את הכפתורים בסוודר של סבתו. הוא זיהה את הכפתורים האלה… "סבתא, את הכנת את הסוודר בעצמך?"
"אָה, כן! היית מאמין? אני לא חושבת שרואים הבדל מסוודר של חנות! סרגתי אותו כשהייתי בת שבע-עשרה! והוא טוב עליי גם עכשיו..!"
בּן הביט בחוסר אמון במקום בו היה אמור להיות עוד כפתור.
"…איבדתי את הכפתור האחרון ההוא כשהכנתי אותו ולא רציתי כפתורים מסוג אחר. הסוודר החזיק מעמד גם בלעדיו, אבל עכשיו, כשמזדקנים, הרוח פתאום מוצאת את כל הפרצות הקטנות…"
בּן המשיך להביט בסוודר. "חכי רגע," אמר לבסוף לאיטו, "אני חושב שדווקא יש לי כפתור שיתאים לך…"
הוא עלה לחדרו, שם, על השולחן, היה מונח הכפתור שהביא עמו, שנותר בידו לאחר שסבתו, לִידִיָיה הצעירה, השאירה אותו אצלו.
"איפה מצאת אותו?!" צהלה סבתא לִידִיָיה כשהגיש לה אותו.
"בחצר, ליד נדנדת-הערסל…."

בפעם הבאה שהתעורר בגרסת בית סביו לפני 43 שנה, בּן לא מיהר לקום מהנדנדה ולהיכנס אל תוך הבית. הפעם, הוא עיכב במעט את מפגשו עם לִידִיָיה, אף על פי שלו לא היה רוצה לפגוש אותה כלל, לא היה נרדם על הערסל מלכתחילה.
הבעיה הייתה שהוא רצה לפגוש אותה ולא רצה לפגוש אותה בו-זמנית.
החלק ההגיוני והביקורתי בתוכו ידע עד כמה המצב אבסורדי, עד כמה מוזר, מגוחך וחסר תקווה (ודוחה) כל הסיפור.
אבל החלק ההגיוני בתוכו השתתק מאז גילה שבהירדמו על הנדנדה בחצר, הוא שב אל זמן אחר. בכך לא היה שום דבר הגיוני.
לבסוף, אחרי שלעס את פנים לחיו וחפר שלוש גומחות באדמה על יד נדנדת-הערסל, בּן שרך את רגליו אל הבית. לִידִיָיה כבר חיכתה לו בפנים.
"הַיי! מה שלומך?"
"אני בסדר…" לרגע הוא התלבט, ולבסוף החליט, "לִידִיָיה, מה זו ה… נדנדת-ערסל הזאת בחצר שלכם?"
"נדנדת-ערסל?" קימטה לִידִיָיה את מצחה.
"כן, את יודעת… הנדנדה שבמרפסת האחורית."
"אני לא זוכרת נדנדה כזאת…"
בּן חש גוש הולך וגובר מתמצק בחזה שלו, מבשר רעות. "לא קניתם או בניתם אף פעם נדנדה כזאת במרפסת שלכם? אף פעם?"
לִידִיָיה שרבבה את שפתה התחתונה בהרהור, כמנסה להיזכר. "הממ, אבא היה אמור ללכת לקניית רהיטים יד שנייה לפני יומיים… אבל אתה וּויקטור הייתם כאן והוא רצה להכיר אותך, אז הוא לא נסע בסוף…"
בּן חש איך הגוש שהתמצק בחזהו גורם לו להרגיש כבד מאוד לפתע.
"אז…. אז הוא לא הלך לשם?"
"לא, לא נראה לי…"
לגוש הכבד במרכז חזהו נוספו עוד כמה קילוגרמים.
"אני…. אני חושב שאני אלך עכשיו…!"
"טוב, להתראות!" לִידִיָיה רכנה אליו ונישקה אותו קלות על מצחו. בּן היה מסוחרר רגע או שניים, וניסה להבין אם היא באמת נישקה אותו, או שהיה זה רק מגע פרידה, ואם כבר, למה נישקה אותו על המצח כאילו היה פעוט….?
אבל הוא לא נתן למחשבותיו להמשיך להסתחרר ככה. הוא מיהר להתרחק משם והחל לרוץ חזרה אל מקום הנדנדה. איכשהו, היא עדיין הייתה שם, והוא מיהר לשלוח את ידו ולגעת בה….

הפעם, כשבּן התעורר, הוא לא מצא את עצמו על נדנדת-הערסל כרגיל. הוא שכב על אדמת המרפסת, באמצע כל הזוהמה, כשתחתיו אבנים שדקרו את גבו, חייל שחמט שהשאיר סימן בעורפו לאחר מכן, ורגל הכיסא נחה ממש סמוך לאוזנו.
הוא קם באיטיות, מבולבל, מכוסה עפר ואבק כתמתם, והביט סביבו.
לא היה במקום שום זכר לנדנדת-הערסל. גם לא רמז קל לבּד הצבעוני הדהוי שלה. לחבלים החורקניים. על קצה הגג עליו הייתה תלויה קודם לא היה סימן, כאילו מעולם לא נקנתה ומעולם לא נתלתה שם.
בּן פנה משם.
לא היה טעם להמשיך לחפש.
בגללו. בגלל שביקר שם, ופגש את לִידִיָיה, סבתו הצעירה. בגלל שעיכב את אביה. שלא נסע ולא קנה שום נדנדת-ערסל.

הפרידה של סבתא לִידִיָיה לוּותה בהמון דמעות וצחוק וחיבוקים מוחצי איברים. הפרידה של סבא וויקטור הייתה קצת יותר צוננת, אבל הוא לא הביט בו עוד בטרוניה. יותר כאילו ניסה להיזכר במשהו או מישהו שראה או פגש מזמן…
אמו צפרה ברכב המקורצף שלהם על דרך העפר. שבועיים של חופשה הגיעו לסיומם.
בּן עמד והביט בבית סביו אשר בדבון, אנגליה. הוא סקר בפעם האחרונה את הבית הישן, את הצבע הירוק החיוור שדהה והתקלף מקורות העץ, את הרעפים החסרים בגג שגרמו לו להיראות כאילו איבד כמה משיניו, ואת שולי שביל הגישה, המלאים עשבים שוטים וחרציות לבנות חצי-קמלות.
הוא הסתובב לכיוון אמו, והפנה את גבו אל הבית.