כנס עולמות 2016

משהו שנהגתי לעשות

מאת: דויד בורוחוב

"הנה היא" אמרתי לה.
ישבנו בחוץ וצפינו במשחק כדורגל של הכיתה שלנו. כרגיל, הם שיחקו כמו חבורת אפסים, והמשחק נגמר בתוצאה של 12-1 לקבוצה השנייה, אבל אותי המשחק פחות עניין. אני ידעתי למה אני בא, וגם בת' ידעה למה אני בא. אני ובת' נפגשנו כל כמה שעות כדי לספר מה עבר עלינו בכמה שעות הללו, ואז יצאנו מהבית ספר בשביל ללכת לאכול גלידה שהייתה קונה לשנינו. יש הרבה מאוד אנשים שחשבו שאני והיא היינו זוג, אבל הם ידעו שזה לא נכון. ולא שלא תבינו אותי לא נכון, בת' מדהימה. הגובה שלה הוא מטר שמונים, השיער שלה ג'ינג'י, גלי ושופע, העיניים שלה כל כך תכולות, עד שאם תסתכל עליה במשך חצי דקה תחשוב שהעיניים שלה נעלמו ואתה רואה דרך חורי העיניים שלה את השמיים ביום בהיר. ישבנו ביחד על המדרגות של המגרש הרבה אחרי שנגמר המשחק, רק כי לא היה לנו כוח לקום. " אתה יודע דויד, יום יבוא ותצטרך למצוא מישהי". אני יודע למה היא אמרה לי את זה. הייתה לי בעיה עם בנות, אבל לא בגלל המראה. כשניסיתי לדבר עם בחורה שנראית טוב ולא מכירה אותי הייתי מקבל פיק ברכיים. במקרה הטוב גמגמתי וברחתי. זה גרם לכך שכל מערכות היחסים שהיו לי לא ארכו יותר משבוע. "אני יודע בת'" עניתי לה באנחה. "אני לא אשם בזה, וכשאני אצליח אז אני אצליח". בת' הסתכלה עליי במבט מוזר. " מה זאת אומרת? אנחנו עוד חודשיים מתגייסים לצבא". הסרתי את מבטי מבת' והבטתי לשמיים. "אל תדאגי לי בת', עדיף שתדאגי לך, שאת מעיפה כל גבר או שאת משחקת אתו עד שנמאס לך". בת' צחקקה. " אתה יודע שאני אוהבת לעשות את זה" אמרה בקול ילדותי. הבטתי בה וחייכתי. אולי אין לי חברה או אהבה, אבל יש לי את בת', שתספיק לי לבינתיים.
פתאום נזכרתי בסיבה שבגללה הלכתי למשחק הכדורגל מלכתחילה. "תגידי" אמרתי לה, "מה את חושבת על דנה?". דממה השתררה. "כן" ענתה לי בקרירות. "למה את עונה לי ככה?". " איך ככה?". "בקרירות". היא הישרה את מבטה אליי. " מה אתה רוצה ממנה?". הופתעתי מהתגובה שלה. היא תמיד הייתה שמחה וקופצנית, גם כאשר אימה מתה מסרטן היא ניסתה להישאר שמחה. "תענה לי" לחצה עליי ונבהלתי. "כלום, אני פשוט רוצה לדעת מה את חושבת על הסיבה שבגללה היא תמיד לבד". בת' לא ענתה לי. " אני מבין שזה נושא רגיש" אמרתי, והתכוננתי ללכת. "אם אתה רוצה שאני אסביר לך, בוא אליי עוד חודש, ואני אספר לך הכל". הסתקרנתי. ממש רציתי לדעת מה קרה לדנה, אז העדפתי לחכות עוד חודש ולא להמשיך וללחוץ עליה שתספר לי. " שנלך לגלידה?" שאלתי ועזרתי לה לקום. בבת אחת השתנתה הבעתה והיא חייכה. "תמיד" השיבה, וטיפסנו מעל הגדר לגלידה. חשבתי לעצמי שעוד פעם הכל יהיה כמו שהיה – אני ובת' נשב שם לאכול, נחכה עד השעה 1 בלילה ואז נחזור הביתה. ככה לפחות חשבתי שיהיה. בדרך לגלידה העברתי מבט על הבניינים, שנראו שונים מדרך כלל. בניין העסקים שנהגנו להיכנס אליו ולומר שלום לשוער, היה נעול, מה שהיה משונה, כיוון שהיה אמור להיות פתוח כל היום. המשכנו בדרך והתקרבנו לחנות הגלידה. השמיים נהיו אפורים יותר ויותר, בזמן שהאורות של העיר התעמעמו עוד ועוד. נכנסו לחנות ולפתע הגיע משב רוח חם ונעים, שהשכיח את כל חששותיי מהאירועים המוזרים בחוץ. "שלום ג'וש" אמרה בת' בקול חלקלק ומתוק, "מה יש לנו היום?". ג'וש בהה בה במשך דקה ארוכה. מצחיק שזה קורה כל פעם מחדש, ואיך שהיא משחקת בו מדהים אותי. מצד שני, הרווחנו גלידה בחינם, אז מי אני שאתלונן? "יש לנו טעם חדש, שוקולד, ריבת חלב ואגוזים". "נשמע מעניין" אמרה בת' וגרמה לעיניה לנצנץ, "תוכל להביא לנו 2 גלידות כאלו? וקח גם אחת לעצמך, מגיע לך". ג'וש מיהר לפעולה ותוך זמן קצר נעלם בתוך המטבח. אני ובת' התיישבנו בשולחן שבקצה, המקום הקבוע שלנו והחלנו לדבר. לפתע היה לי דחף עז לשאול אותה על דנה, למרות שידעתי שלא כדאי לי. לא ממש הקשבתי לה הפעם, היא דיברה על מישהו חדש שהיא פגשה והם יוצאים כבר שבוע. הבטתי הצידה, וראיתי שהחל גשם עז. "שיט…" נפלט מפי. "איך נחזור הביתה?" שאלתי את בת'. "אל תדאגו" שמעתי את ג'וש אומר מכיוון המטבח, "אני אסיע אתכם לאן שאתם צריכים". מזל שיש לנו את ג'וש. אזרתי אומץ ושאלתי את בת'. "תגידי בת', אני לא רוצה ללחוץ עלייך או משהו, אבל יש מצב שאת תספרי לי מה קורה עם דנה? פשוט אני ממש רוצה לדעת, ודי קשה לי לראות אותה לבד ככה, בלי חברים". בת' הסתכלה עליי באותו מבט שבו הביטה בי קודם בבית הספר, אך משהו היה שונה בו. היה נראה כאילו עיניה עטו גוון רצחני ואפל. "אני יכולה לספר לך עכשיו, אבל אתה נשבע לי בכל היקר לך שאתה לא מוציא מילה לאף אחד, במיוחד לא לדנה". נבהלתי, אך הסכמתי למה שאמרה. "זה לא סיפור ישן כל כך, אבל הוא די קריפי, ואני ממש בטוחה שאתה תברח החוצה דרך החלון ברגע שאני אסיים את הסיפור". גיחכתי מעט, אך פניה של בת' נשארו קרות. "טוב" אמרה, "הנה זה מתחיל". "דנה ואני נפגשנו לפני 12 שנה, בערך כשהיינו בנות 6. דנה כבר אז הייתה קודרת והעדיפה לבלות את זמנה לבדה. כן, כבר אז היא לבשה שחור, היא שמעה מוזיקה שונה ומוזרה ממה שילדים בגילה נהגו לשמוע, ואהבה דברים אחרים ממש מה שאחרים חשבו שהיא צריכה לאהוב. היא לא הייתה ילדה טיפוסית: לא אהבה בובות, אהבה שחור, ראתה רק שחורות, אהבה מוות, ועוד הרבה דברים. נהגנו ללכת ביחד לחורשה שמאחורי הבית שלה, ואז פשוט לשבת שם עד רדת החשכה, כשהעטלפים היו יוצאים ודנה הייתה רצה לנסות לתפוס אותם. בדרך כלל זה היה נגמר בזה שהיא חזרה בסביבות חמש לפנות בוקר, וננעלת בחדר שלה עד הלילה אחרי זה. היא למדה בחינוך ביתי, ככה שלא הייתה לה בעיה של ללכת לבית הספר". "זה מסביר למה היא לבד כל הזמן" אמרתי לה. "אני לא יכולה להפסיק עכשיו את הסיפור" אמרה בת' והסתכלה עליי, על סף בכי "אני חייבת להמשיך". הבטתי בה וחשתי צביטה בלב. "את לא חייבת להמשיך" אמרתי לה, "באמת שלא". "לא!" אמרה בקול תוקפני וכמעט צעקה. "אני חייבת לספר לך מה שראיתי קורה לה, אני לא יכולה יותר לשאת בזה". "בערך שלוש שנים אחרי שהכרנו, ארגנתי לה מסיבה קטנה לכבוד יום ההולדת שלה. אימא שלה הייתה שמחה שיש לדנה חברים שעוזרים לה ומשמחים אותה. טרחתי חודש שלם על המסיבה הזאת, למרות שדנה אמרה לי שהיא לא רוצה מסיבת הפתעה, או מסיבת יום הולדת, או כל דבר בסגנון. התעלמתי מהאזהרות ומהבקשות שלה, ונשאתי בתוצאות". "ביום ההולדת שלה הגעתי לביתה של דנה, לבושה בלבוש חגיגי, והתקרבתי לביתה. הוריה לא היו בבית, מכיוון שחשבו שיהיו חברים רבים, על אף שאני היחידה שהגעתי. התקרבתי לחדרה ושמעתי מלמולים ולחשושים. פתחי את דלת חדרה ונחרדתי: ראיתי את דנה רוכנת מעל מעגל אדום, שבו היה מצויר הכוכב של השטן. ראיתי אותה מחזיקה חיה שחורה כלשהיא בידה, וראיתי את כל בגדיה מגואלים בדם. ראיתי את עיניה, שהיו אדומות מדם ומבכי, אך מה שהטריד אותי יותר מכל הייתה העובדה שדיברה הפוך. אני מתכוונת לכך שדיברה כאילו היא הקלטה שהולכת אחורה. זרקתי את הפרחים שהחזקתי ביד ורצתי לכיוון הדלת, אך כאשר הגעתי אליה היא הייתה נעולה, והיה כתוב עליה בשפה לא מובנת, אך בכל זאת הבנתי: את לא תלכי מפה חיה. נכנסתי לפאניקה, אך הייתי יכולה לשלוט על עצמי, וניסיתי לדבר עם דנה". "מי הוא המעז להיכנס למקדשי בזמן הטקס?" שמעתי את קולה, מעוות וכפול, יורד במדרגות ביתה, מתגלגל דרך הסלון הגדול שלהם, עד לחדר המטבח, שם העביר צמרמורת בכל גופי. "דנה, מה קרה לך?" שאלתי אותה בבכי. "אני לא דנה" השיב לי הקול, "אבל אם לא תצאי מפה אני אדאג שתמותי בייסורים, כמו שחברתך עוברת פה. הגוף הזה אומר לי לא לפגוע בך". הבטתי בה בבעתה. פתחתי את דלת ביתה ורצתי כל הדרך לביתי, שם הסתגרתי ולא יצאתי במשך שבוע". "ואוו" אמרתי לה, "אני לא יודע איך אני אמור להגיב לזה". היא הייתה על סף בכי. "ממש קשה לי לחיות עם הדבר הזה, אבל אני נשבעתי שאני אמשיך כאילו לא קרה כלום, וגם אתה נשבעת. אל תדבר על זה עם אף אחד, לא משנה מה". התיישבתי לידה וחיבקתי אותה. ג'וש הגיע עם הגלידה, והיה ניכר על פניו שהוא התעכב כי לא רצה להפריע לבת' בזמן הסיפור שלה. אכלנו את הגלידה בשתיקה, למעט רעש הרדיו שהיה ברקע וניגן שירים ישנים. "טוב", אמר ג'וש, "הגיע הזמן לסגור את המקום. צריכים טרמפ?". אני ובת' הנהנו באיטיות וצעדנו לעבר המכונית שלו. לאחר נסיעה של כעשרים דקות הגענו כל אחד לביתו, ואני התארגנתי לישון. בזמן שנכנסתי למיטתי שמתי לב כי הגשם לא פסק, ואף התגבר, מה שהיה מוזר מאוד כי העונה הייתה מאי, ואין זה טיפוסי לגשם לרדת כך בחודשים האלו. נכנסתי למיטה, ונפלתי בשינה עמוקה. התעוררתי כאשר הגיע הבוקר ואימא שלי עומדת ליד הדלת של החדר שלי. "יש לך אורחת" היא אמרה לי, ויצאה מהחדר. ראיתי מאחוריה את דנה, ונתקפתי בהלה. לא יכול להיות שאני הייתי מאוהב ביצור זה. היא התיישבה על מיטתי והביטה בי. "אני מבינה שבת' סיפרה לך את הכל" היא אמרה לי בזמן שהתיישבתי על מיטתי לידה. "כן" עניתי ביובש. לא ידעתי איך אני אמור להגיב. "תקשיב, בת' גם סיפרה לי מה אתה מרגיש כלפי, והאמת היא שזה די הדדי". הופתעתי. דנה רכנה אליי ונישקה אותי. לא היה לה אכפת שאני מסריח, או מאיך שאני נראה. היה נראה שהיא באמת אוהבת אותי. ניתקתי אותה ממני. "תקשיבי, זה באמת לא את, טוב, זה בעיקר את. אחרי מה ששמעתי אני די מפחד ממך". "הו, אני מבינה" היא אמרה בעצב. "אם כך אני אלך". "את לא חייבת ללכת" אמרתי לה. "את יכולה להישאר, ונוכל לדבר על זה, ואז נראה לאן זה יתפתח". "לא זה בסדר" השיבה לי דנה. "אבל קודם, יש לי בקשה קטנה ממך" היא אמרה, אך לפתע קולה החל להתעוות. "אתה לא אוהב אותי, אך אני אוהבת אותך. אם אני לא אוכל לאהוב אותך אף אחת לא תוכל!". הגשם החל לרדת שוב בחוזקה ורעמים נשמעו מבחוץ. עיניה של דנה נהפכו אדומות, והיא גדלה עד מילאה חצי מחלל החדר שלי. "ובכן, במה אני אתחיל קודם?"" דיברה לעצמה בקול מעוות. "בידיים? ברגליים? או שמא בראש?". התחלתי לזרוק עליה כל מיני דברים ששכבו על השידה ליד המיטה שלי: שרשרת ישנה, כדור בייסבול, מזכרת שבת' הביאה לי מצרפת. כלום לא עזר. כל מה שזרקתי עליה החל להתעופף באוויר. "אתה חושב שזה יכול להשפיע עליי?" צחקה. "אף בן אנוש לא יוכל לגבור עליי, לא עכשיו, ולא אף פעם!". התחלתי לצעוק. "למה את עושה לי את זה?! בגלל שאני מפחד ממך?". "כן!" ענתה. "בדיוק בגלל זה! אני לא רוצה שתפחד ממני, אני רוצה שתאהב אותי!". החלטתי לגבור על הפחדים שלי ולאהוב אותה. "אני אוהב אותך" צעקתי מבעד לכל הרעש. "באמת?" שאלה אותי והפסיקה את המערבולת. "כן" עניתי והשפלתי את מבטי. "היה קשה לי להודות בזה, אבל אני אוהב אותך דנה". היה נראה כי לדנה זולגות דמעות. "תודה רבה" אמרה וחייכה. "מה זאת אומרת תודה רבה?" שאלתי אותה. "היה דרוש דם של אוהב אמיתי על מנת להשלים את הטקס" אמרה ותקעה את ידה בתוכי. הרגשתי את ידה עוברת דרכי ואת דמי זולג אל מחוץ לגופי. כל חיי עברו כנגד עיניי וראיתי את הכל. לפתע הרגשתי שאני נופל וראייתי חשכה. ניסיתי לפקוח את עיני וראיתי אור מסנוור שנמצא מעליי. "אני מת?" שאלתי בקול. "עוד לא מתוק" שמעתי קול מוכר אומר. "אבל אם תאחר עוד פעם את ההסעה המנהל יהרוג אותך". הרמתי את עצמי לישיבה בכוח. אני בבית? כל זה היה חלום? אני חייב ללכת לספר לבת'. כאשר הגעתי לבית הספר חיפשתי את בת'. הגעתי למקום הקבוע שלה, אך היא לא הייתה שם. "מוזר" חשבתי לעצמי, "אנחנו תמיד נפגשים פה". ניסיתי להתקשר אליה, אך ללא הצלחה. בלית ברירה יצאתי משער בית הספר והלכתי לביתה של בת'. בדרך לביתה הרגשתי צמרמורת מוכרת עוברת בגבי, אך התעלמתי ממנה. התחלתי לרוץ, על מנת להגיע לביתה של בת' לפני שיתחיל יום הלימודים, אחרת המנהל יהרוג אותי לפני כל אחד אחר. התקרבתי לשכונתה של בת' כאשר שמעתי לחשוש בוקע מהשיחים. התקרבתי מעט וראיתי שזה היה רק נחש שחור כלילה. "מזל" חשבתי לעצמי, "חשבתי שמשהו מהחלום הזה היה אמיתי". התקרבתי לביתה של בת' ועליתי במדרגות אל דירתה של בת'. בירכתי לשלום את המנקה, שניקתה את החצר הקדמית, אך לא הייתה נראה שהיא הייתה מרוכזת. היה נראה כאילו היא נכנסה לטראנס כלשהוא והיא חוזרת על אותה תנועה שוב ושוב. התקרבתי לחדשה של בת', ושמעתי לחשושים מוכרים מאוד, שלא הצלחתי לזהות מאיפה הם מוכרים לי. פתחתי את הדלת וראיתי את בת', שוכבת על הרצפה, ללא רוח חיים. מעליה יושבת דנה, נוגסת בבשרה של בת' ומסתובבת לאט לאט לעברי. "שלום דויד" אמרה לי בקול מעוות. "אני רוצה לומר לך משהו. אני אוהבת אותך". צרחתי את נשמתי בזמן שהיא נשאבה אל תוך גופה של דנה, נעלמת לה אל תוך האינסוף שלה.