כנס עולמות 2016

מפגש עם עצמי

מאת: יובל פרץ

16\3\22 9:30 ברום, אוסטרליה

שלום,

שמי דניאל ואני ילד רגיל לגמרי מחיפה, לפחות זה מה שחשבתי עד לפני כמה ימים, אבל אז נכנסה אור כמין לתמונה.

לפני שאספר לכם על החוויה שעברתי אני צריך לספר לכם על המשפחה שלי. יש לי 2 אחיות: תמר בת 7 ונעמי בת 10. יש לי אימא בשם נועה ואבא בשם יואב. אוקיי, עכשיו אתחיל לספר.

 

16\3\18 8:40- 8:20 בית

"דניאל תתעורר כבר! אם תאחר זאת תהיה הפעם השישית שלך החודש." אמרה אימא. "אבל אני לא חושב שכדאי ללכת לבית הספר היום, יש לי מין הרגשה מוזרה כזאת", אמרתי. "זה גם מה שאמרת אתמול ושלשום וביום לפני שלשום" אמרה אימא. "טוב, נו בסדר" אמרתי, אבל עדיין חשבתי שכדאי לי להישאר בבית. התלבשתי, צחצחתי שיניים והלכתי לבית הספר. כאשר הגעתי לבית הספר הייתי די מופתע לגלות שלא איחרתי כמו תמיד. אבשיעור הראשון היה לי תנ"ך כרגיל, יום חמישי שעמום טוטאלי. התחלנו לדבר על ספר מלכים. אבל בשיעור הזה לא הצלחתי להפסיק לחשוב על ההרגשה שלי. בדיוק באותו הרגע התנפץ החלון וכדור נפל פנימה לתוך הכיתה, בזמן שהמורה ושאר התלמידים רצו לחלון למצוא מאיפה בא הכדור, אני הרמתי את הכדור ומצאתי פתק שעליו כתוב:

שלום לך,

אם מצאת פתק זה, הנך המפניה. בוא\י להיפגש ב16:00 בחורשת הארבעים. אם לא תבוא/י, תושם עליך קללה חזקה שאין להסירה. אנחנו צריכים אותך.

נ.ב. תבוא לבד או..

בדיוק אז המורה לקחה ממני את הכדור וקרעה את הפתק.

 

16\3\18 17:00- 15:50 חורשת הארבעים

עוד 10 דקות 16:00 ובינתיים אני אוסף מקלות בשביל נשק. בתיק שלי יש לי פנס, רובה הנרף שלי ומסטיק למקרה שאהיה רעב. בדיוק חשבתי שזה היה סתם טריק מלוכלך, אבל אז באה מכונית פיאט אדומה עם גלגלים מלאים בבוץ ושלט שעליו כתוב "חיפוש אחר המפניה". עוד לא הבנתי מי או מה זה המפניה, אבל הייתי די בטוח שאני עומד לגלות בקרוב. פתאום נפתחה דלת המכונית וממנה יצאה אישה שנראתה כמו סוכנת מוסד, או לפחות כך תיארתי לעצמי סוכנות מוסד. מהצד החיובי – היו לה פנים נחמדות, אבל מהצד השלילי היה לה אקדח, ולי היה רק רובה נרף. בדיוק אז היא התחילה להתקרב לכיווני. הלב שלי דפק במהירות ברגע שעשתה תנועת שליפת אקדח, אבל היא רק הושיטה לי את היד ללחיצה ואמרה: "אור כמין, סוכנת מוסד, במשימה החשובה בישראל – חיפוש אחר המפניה". "דניאל ברק, בן 12 מחיפה" אמרתי. "אם אפשר לשאול, מה זה המפניה?" שאלתי. "המפניה היא כוח אשר נמצא בתוך מישהו או מישהי, כנראה ילד או ילדה. המפניה היא הסיכוי היחיד שלנו להציל את כדור הארץ מהחייזרים שבאים מאלפא קנטאורי" היא ענתה לי. "אוקיי, אבל איך גיליתם שאני המפניה?" שאלתי. "אתה זוכר את הכדור שניפץ את חלון הכיתה שלך?". "כן", עניתי לה. "הכדור הזה לא היה כדור רגיל, זה היה כדור שבתוכו מגנט שמשלים את המפניה. ברגע שקראת את הפתק נודע לנו שאתה המפניה." היא המשיכה. "דרך אגב, אם שמת לב אז אנשים שמו לב עליך יותר מהרגיל נכון?". "כן" עניתי. "זה בגלל ההתקרבות של החייזרים, זו גם הסיבה שהייתה לך את ההרגשה המוזרה הזאת בבוקר". פתאום הרגשתי חיבור כלשהו אל האישה הזאת, כאילו פגשתי אותה פעם, אבל לפני הרבה זמן. פתאום נזכרתי בחבר שהיה לי בגן, בן כמין. "יש לך במקרה ילד בן 12 בשם בן?" שאלתי אותה. "כן, אתה והוא הייתם חברים בגן, נכון?" שאלה אותי. "כן" עניתי לה אבל בהרבה יותר ביטחון, אז באותה תקופה שאני ובן היינו חברים הלכתי כל כך הרבה פעמים לבית שלו, עד שלמדתי כל כך הרבה דברים סודיים עליו – למשל שאימא שלו היא סוכנת מוסד. "אתה חייב לעזור לנו! אם לא, ישראל תחוסל. אתה מסכים?" שאלה אותי. "כן" עניתי לה. "מתי תתני לי את ההוראות?" שאלתי. "מחר באותה השעה באותו המקום, בסדר?" היא שאלה. "כן, אבל יש סיכוי שאני אאחר קצת, יש לי משחק כדורגל."

 

16\3\18 18:30- 18:00 בית

כשהגעתי הביתה זרקתי את התיק לרצפה וישר הלכתי לחדר שלי, אבל הופתעתי לגלות שם את סבתא שלי. "למה את כאן סבתא?" שאלתי אותה. "אתה לא יודע, אמא ואבא שלך היו בתאונה מאוד מוזרה, נפל עליהם סלע על האוטו". "הם נפצעו?" שאלתי בחיפזון. "אל תדאג, לא קרה להם כלום אבל הם צריכים לעשות עכשיו הרבה סידורים". מיד ידעתי שהסלע הגיע מהיצורים באלפא קנטאורי, שכנראה חשבו שאני הייתי בתוך האוטו. מעכשיו כדאי לי להיזהר מחוץ לבית, שלא ייפול עלי סלע מהשמיים.

 

16\3\19 5:00-4:30 בית

הייתי בדיוק באמצע חלום כשנשמעה אזעקת טילים מחרישת אוזניים. כולם יצאו מהחדרים שלהם ורצו לממ"ד. כשישבנו בתוך הממ"ד התחלנו לשמוע בומים אבל לא כמו הבום של כיפת ברזל, אלא יותר כמו בום של משהו שפוגע באדמה. התחלתי לחשוב על מה שקרה אתמול והאם יש סיכוי שהטילים הם בעצם סלעים כמו שנחתו על אימא ואבא. לאחר בערך רבע שעה הפסיקה האזעקה ושמענו ברדיו שנגמרו הטילים או כפי שהם אמרו ה"סלעים". החלטתי לספר למשפחה שלי על הפגישה שלי אתמול עם אור. כשספרתי להם הם לא האמינו בכלל. "אתה באמת חושב שבגללך קוראים כל הדברים האלה, אין סיכוי" אימא ואבא אמרו. אחרי שאמרו זאת יצאנו החוצה וראינו את הנזק הרב שנגרם לכל העיר. פתאום נשמעה הודעה מהרמקולים של האזעקות – "דניאל ברק או בכינויו המפניה עליך להגיע לאוניברסיטת חיפה ולהסגיר את עצמך- ולא, נפגע באוכלוסייה". לא ידעתי מה לעשות.

 

16\3\19 5:00-5:30 אוניברסיטת חיפה

הטיל הראשון הגיע שנייה לאחר ההודעה והוא פגע באיזור האוניברסיטה. זאת הייתה הפעם הראשונה אי פעם שממש ראיתי טיל פוגע במשהו מולי. באופן מוזר, במקום להתפוצץ, ברגע שהטיל פגע במבנה, במקום להתפוצץ הוא חזר ישר לאורך המסלול שלו, ופוצץ את המשגר ממנו נורה. "אל תלך" ביקשה ממני אחותי תמר וכל שאר המשפחה. אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה, או שעוד אנשים ייפגעו. מכיוון שאני גר בערך 100 מטר מהאוניברסיטה, הלכתי לשם ברגל. התחלתי לעלות במדרגות אבל אז בדיוק ראיתי מישהו בחליפה שמסתירה את כל הגוף בצבע ירוק-שחור. אחריו הגיעו עוד אנשים בחליפות דומות ולכולם היו רובים ."בוא אתנו ונוביל אותך אל המפקד. התחלתי ללכת איתם, אבל פתאום הגיחו משום מקום המון ידיים, נשלחו לאנשים בחליפות, שנפלו מיד על הרצפה. ממקום המסתור שלהם לצד המדרגות יצאו עשרה אנשים וביניהם גם אור כמין. "כמו שאמרתי לך אני מהמוסד, אלו החברים שלי מעבודה. כרגע המשימה שלנו היא להחזיר אותך לבית שלך, שם תוכל לישון קצת ואז נתחיל עם האימונים". מיד לאחר מכן הופיעו עוד יצורים בחליפות, אבל הסוכנים פשוט כיוונו אליהם את הכלים שלהם והיצורים נפלו על הרצפה. "מה זה?" שאלתי. "סוג חדש של נשק, מנטרל אבל לא הורג. בדיוק מתאים בשבילנו." היא ענתה. " מה אנחנו עושים עם כל הבסיס הזה כאן?" שאלתי. "אנחנו לבד כבר נסדר את זה", היא ענתה לי. אור הובילה אותי לכניסה וראיתי שם את רכב הפיאט מאתמול, אבל הפעם היה שם נהג. "זה ערן, הוא יסיע אותך לבית שלך עכשיו" היא אמרה. רק כשנכנסתי למיטה זה נחת עליי – התחילה מלחמה.

 

16\3\19 12:00-10:00 הדרך לבסיס הסודי של המוסד

קמתי בפעם השנייה היום ומיד צחצחתי שיניים, שתפתי פנים ואכלתי ארוחת בוקר, בדקתי מה השעה והשעה הייתה 10:00. הדלקתי את הטלוויזיה והשדרן אמר: "היום לא היו לימודים בכל העיר חיפה לאחר שאתמול הופצצה העיר בסלעים ענקיים, שמקורם עדיין לא ברור. עדים שהיו באזור סיפרו גם על יצורים שתקפו אותם, ועל הודעות מוזרות ברמקולים בכל רחבי העיר על מישהו בשם דניאל ברק שכונה גם המפניה. כעת כוחותינו מנסים למצוא את דניאל ברק." כיביתי את הטלוויזיה כאשר שמעתי סירנות מחוץ לבית. לא ידעתי מה לעשות. איך אני יכול לעזור להביס את היצורים מאלפא קנטאורי, אני בסך הכל ילד בן 12. לא הספקתי לחשוב וכבר נשמעו שלוש דפיקות קלות בדלת. כשפתחתי את הדלת ראיתי את אור כמין ומאחוריה קבוצה גדולה של בערך חמישים איש נוספים. "כרגע אתה המפקד שלהם, לאור היכולות המיוחדות שלך" אור אמרה לי. "בזמן שתצא לקרב הם יהיו לצידך" אור המשיכה. " עכשיו ניקח אותך לבסיס שלנו. כשנכנסתי לאוטובוס שמתי לב שהחלונות היו שחורים ולא יכולתי לראות דרכם דבר. אור כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה: "החלונות השחורים נועדו כדי שאנשים לא יוכלו לראות את ,המסלול לבסיס הסודי שלנו". השעה כבר 10:30 ועוד לא הגענו לבסיס. כששאלתי בעוד כמה זמן נגיע הם ענו לי "בעוד 10 דקות". לפתע שמעתי דפיקות קטנות מהגג של האוטו. "תתכופף!" אור קראה. מיד התכופפתי בדיוק כשסלע ניפץ את החלון וכמעט הוריד לי את הראש. כל האנשים רצו לדלת עם נשקים שלופים ואני אחריהם. יצאתי החוצה עם רובה שמצאתי באוטובוס, אבל ראיתי שהסיפור כבר נגמר – כל האנשים שהיו תחת פיקודי היו כלואים בידיהם של היצורים ונשקם הוחרם. הסתכלתי על הסביבה וראיתי שמכוניות שניסו להתקרב הועפו לאחור, כמו שדה הכוח שעצר את הטילים באוניברסיטת חיפה. אחד מהיצורים לקח אותי בידיים והשתמש במזרק כדי להזריק לי משהו לתוך הגוף. הרגשתי איך הגוף שלי נעשה עייף והעיניים שלי התחילו להיסגר, עד שנעצמו.

התעוררתי כמה זמן אחר כך ומצאתי את עצמי בתא, שנראה כמו תא כלא, וחשבתי לעצמי האם זה הסוף, האם אני אמות?

 

16\3\19 19:00-19:30 בית הכלא של היצורים מאלפא קנטאורי

"הודעה חשובה: היום הושג ניצחון גדול למול בני האנוש – הצלחנו לעצור את המפניה". מפקד בית הכלא אמר. "דניאל, התועיל בטובך לעלות לכאן ולעמוד לידי, כל מדינת ישראל צופה בזה כרגע." אמר לי המפקד. השומרים דחפו אותי קדימה לעבר המפקד. לא היה לי מושג מה לעשות, פחדתי – תמיד היה לי פחד במה. התקרבתי לעברו וראיתי בסביבות אלף איש עומדים למולי. החלטתי להתגבר על הפחד ולנסות להיראות כמו מנהיג. כשעליתי, ראיתי מצלמה מולי. "שלום לכולם ושלום לכל מי שרואה אותי בבית בישראל. אל תאבדו תקווה אנו ננסה לצאת מכאן ולעזור לכם. תתמרדו נגד היצורים ואל…" לא הספקתי לסיים את המשפט כשהשומרים דחפו אותי משם ולקחו אותי חזרה לתא שלי. הם איימו שאם אחזור על כך הם יהרגו אותי על המקום.

קיבלתי ארוחת ערב קטנה – בסך הכל קערת אורז פצפונת. לפתע שמעתי לחישה: "מחר קום ב 5:00 בבוקר – מתחילים את האימונים שלך לתפקיד המפניה." לא ראיתי אותה אבל זיהיתי את הקול של אור. ממש רציתי שמחר כבר יגיע כדי שנוכל להתחיל באימונים.

 

16\3\20 7:00 – 5:00 בית הכלא של היצורים מאלפא קנטאורי

התעוררתי בבוקר השמש זרחה מולי וכל המשפחה כבר קמה, היה ריח טוב באוויר. "דניאל, דניאל, דניאל! תתעורר כבר". קמתי וראיתי את אור מולי, מנערת אותי כדי שאקום. "מתחילים את האימונים, אל תיכנע לחלומות" אור אמרה לי. עבר כבר יום מאז שהגענו לכאן ועוד לא הפקנו שום תועלת. "בוא אחרי" אמרה אור. והתחילה לרוץ בשקט. "תהיה בשקט, שלא ישימו לב" אמרה אור. ראיתי דלת שכתוב מעליה "יציאה לאסירים". זאת אומרת שאנחנו כנראה בישראל ולא בכוכב אחר. אור גם ראתה את השלט והלכה לקראתו. שנינו דחפנו את הדלת ויצאנו החוצה. בחוץ הנוף היה מדברי, דומה מאוד לנגב, כנראה שאנחנו באמת בישראל. ראיתי גם גדר מזמזמת סביבנו ועוד אסירים, חלקם אלה שהייתי איתם אתמול. לא היו הרבה אנשים מכיוון שזה היה חמש בבוקר אבל עדיין היו לא מעט. "אלה שותפים שלנו אבל יש סיכוי שחלקם בוגדים, אז אל תאמר לאף אחד שאני מאמנת אותך, טוב?" שאלה אור. "כן" עניתי לה. "אוקיי, הדבר הראשון שנעשה הוא תרגיל שאני קוראת לו מצא את עצמך. התרגיל הזה יעזור לך למצוא את אחד מהכוחות הכי בסיסיים שלך; למצוא איפה אתה" אמרה אור. "התרגיל עובד כך: אתה צריך לקחת חפץ אחד שנמצא באזור, ולשפשף אותו על רגלך הימנית". ניסיתי את זה ומיד שמעתי כמו קול פנימי שאומר "בית כלא נפחא, 20 קילומטר צפון למצפה רמון, נגב, ישראל, מזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, גלקסיית שביל החלב". "נו, אז איפה אנחנו?" שאלה אור. "בית כלא נפחא, בארץ" השבתי לה ללא היסוס. "יופי, אני רואה שמצאת את הכוח הראשון שלך" השיבה אור. "יופי, אז מה עכשיו?" שאלתי אותה. "עכשיו תתמודד עם אחד מהמבחנים היותר קשים שעמדו בפניך, אתה חייב להיזהר ולהסתיר אותו מפני השומרים כאן. אתה צריך להרים יד אחת לאוויר ואת היד השנייה לקיר כלשהו באזור. עשיתי את מה שאור אמרה לי לעשות, אבל כלום לא קרה, או לפחות חשבתי כך. אני כבר הייתי במקום אחר, באותו בית כלא אבל ליד קיר אחר, ואור כבר לא הייתה לידי. עשיתי את אותו התרגיל שוב פעם והגעתי לקיר אחר, חזרתי על זה שוב ושוב שוב עד שחזרתי לאור. "אני רואה שהבנת את הכוח, תוכל להשתמש בו לבריחה" אמרה אור בלחישה. "היי, אולי אני אוכל להפחיד אנשים בפורים עם הטריק הזה" צחקתי עם אור, אבל היא לא נראתה משועשעת. "עכשיו צריך להכניס אותך לכושר – רוץ מאה פעם סביב המגרש הזה" פקדה עלי אור. "מאה פעם?!" הופתעתי. "כן, אתה תשמח לגלות שאתה קצת יותר מהיר משאתה חושב". התחלתי לרוץ, ובאמת שמתי לב לכך שאני רץ מהר, בערך 30 קמ"ש. רצתי בערך 20 פעם כשראיתי בקצה זווית העין שני אנשים חופרים בור עם אתי חפירה, אבל לא התייחסתי לזה.

 

16\3\20 8:00 – 9:00 בית הכלא של היצורים מאלפא קנטאורי

התקלחתי במים קרים והופתעתי לגלות שהיה לי די נעים יחסית לשאר הדברים שעשיתי כאן. יצאתי החוצה וראיתי שומר צורח בקולי קולות, ומכה את כל האסירים שעדיין ישנים. "בואו מיד לחדר האוכל או שכבר לא תוכלו להצטער שלא עשיתם זאת!" צעק השומר במבטא קשה להבנה. היה לו אקדח ביד וכולנו רצנו לחדר האוכל לפני שהוא יירה. כשנכנסתי לחדר היו שם מאות אנשים ויצורים, חלקם שומרים וחלקם אסירים. כולנו התיישבנו כששמענו ברמקול "היום בשעה 6:32 בבוקר ברחו האחים רפאל ונפתלי בירון. על כולכם לשתות סם אמת. כל מי שימצא אשם בשיתוף פעולה או הסתרה יומת". כשהסתיימה ההודעה התחילו לקחת את חלק מהאנשים לחדר סגור וחלקם ניסו להתנגד אך לא הצליחו. התחלנו לשמוע צרחות והבנתי שאותם אנשים היו עדים למקרה. גם אני הייתי עד למקרה הבנתי, אלו היו האנשים שראיתי מקודם, אלה שחפרו את הבור. השומרים התחילו להתקרב עלי כשנשמעה צעקה מחרישת אוזניים. אנשים לבושים בלבן קפצו מכל מקום ותקפו את היצורים. אחד מהם תפס אותי ביד וצעק לי לרוץ אחריו. התחלתי לרוץ והבנתי שזהו מבצע חילוץ. התקרבנו לדלת הכניסה וראינו שני שומרים בחליפות. התכוננתי להילחם אבל המלווה שלי כבר חיסל אותם עם הרובה שלו. פתחנו את הדלת ויצאנו. שמחתי, סוף סוף יצאתי מהכלא, אבל לפתע שמעתי בום גדול. מסביבי הכול נעשה חשוך, ואז השתררה דממה.

 

אני לא יודע איפה אני ולא את התאריך

קמתי ושמתי לב שבצוואר שלי נעוץ חץ קטן. "שלום שלום, אני מבין שכבר הכרת את חיילי, אבל אני חיכיתי שנים למפגש הזה, בעצם מאז שנולדת. קוראים לי קוסימו קרלו" אמר יצור מכוער שעמד לפני כשריר נוזל מפיו. היו לו שתי קרניים, מבנה גוף ירוק ושמן שנראה קצת כמו ג'אבה ההאט ממלחמת הכוכבים. היו לו שתי קרניים מחוספסות ולא היו לו רגליים, הוא זז תוך זחילה בעזרת הבטן שלו. טוב, זה לא משנה אבל רק שתדעו הוא נראה נורא יותר משאתם חושבים. "המפגש הזה היה מאוד מרגש, אני מודה, אבל אני צריך להרוג אותך" אמר. "בוא נראה אותך, שמנמן" לעגתי לו. הוא לקח חרב מהחגורה שלו ורץ-זחל לכיווני עד שנפל. מאחוריו צצה אור ואמרה "נטרלתי אותו לכמה דקות, חייבים להרוג אותו לפני שיתאושש, כי ברגע שנפגע בו הוא מיד יקום. בוא נעבור לצד השני של הקיר, אם תחזיק את ידי גם אני אוכל לעבור" אמרה לי אור. ביד אחת נגעתי בקיר ואת השנייה הרמתי ואור החזיקה לי אותה. עברנו לצד השני של הקיר אבל זה לא היה מהלך טוב – היו שם קרוב לעשרים שומרים. רצתי במהירות לדלת לפני שיוכלו לתפוס אותי, ואור אחרי. ניסיתי לבלבל את השומרים בגלל שאור הייתה הרבה יותר איטית ממני. שנינו הצלחנו לצאת מהחדר ולנעול את הדלת. שמחתי, בינתיים שרדנו. "איפה אנחנו?" שאלה אור. "וינדם, אוסטרליה" אמרתי אוטומטית, אבל בעצמי הופתעתי לגלות. "מה?!" אמרה אור. "טוב, יהיה קשה הרבה יותר לקבל עזרה" אמרה אור. "אנחנו צריכים להיערך לקרב, בישראל כבר גייסנו את כל צה"ל" אמרה אור. "זה לא יעזור לנו, אין לנו מספיק זמן לגייס את כולם, חייבים לפעול מהר" אמרתי בניסיון להפגין אומץ. שמתי את היד על הקיר, ומצאנו את עצמנו במקום אחר.

 

17\3\22 9:30-19:00 ברום, אוסטרליה

אמרו לי שמחר יהיה הקרב אבל יש סיכוי שכבר היום תיערך מתקפה. "בוא, אנחנו הולכים להראות לך את הנשק שבו תוכל להשתמש מחר ולעזור לך לגלות עוד אחד מהכוחות שלך", אמרה לי אור. רק בשביל להבהיר את העניינים אני בברום, עיירה קטנה באוסטרליה שבה יש לנו בסיס. הקרב מחר אמור להיות הקרב המכריע ואני צריך נשק ועוד כוחות. הלכתי אחרי אור שהובילה אותי לשולחן ועליו פרוסים רובים, חרבות, חניתות, פגיונות, קשתות, אקדחים ורימונים. "אתה יכול להחזיק את כל הנשקים ולראות מה הכי מתאים לך" אמרה לי אור. בדקתי את כולם והרגשתי הכי נוח לי עם פגיון קצר שנראה שאפשר להחביא בקלות. "בחירה טובה, זהו אחד מהנשקים הקדומים החזקים ביותר שנוצרו אי פעם" סיפרה לי אור. "עכשיו לכוח, זה הכוח הכי מיוחד והכי משפיע שלך. אנחנו חייבים להראות לך איך משתמשים בו עכשיו כי אין לנו הרבה זמן ללמד אותך להשתמש בכל שאר הכוחות שלך. אתה צריך לקחת את הפגיון שלך ולתקוע אותו באדמה, אז תראה מה ייקרה" אמרה לי אור. עשיתי את מה שהיא אמרה לי לעשות והרגשתי שאני מתרומם מעל האדמה, זאת הייתה תחושה נעימה להיות מעל כולם באוויר. הזזתי את היד קדימה ופתאום יצא כדור אש שהתקדם במהירות ופגע באדמה. "אולי תרד למטה ותירה לכיוון המטרות שהתקנו בשביך" אמרה לי אור. "איך יורדים"? שאלתי אותה. "זרוק את הפגיון למטה!" צעקה לי אור כי כבר הייתי מאוד גבוה. עשיתי את מה שאמרה לי ואז ירדתי באיטיות. שלחתי כדורי אש על ערמות עצים והבערתי אותם עד שלבסוף היה מסביבי עיגול אש. לאחר מכן הגיעו אימוני הנשק שלי, אור נלחמה נגדי בחרב, ובהתחלה הפסדתי לה, אבל להפתעתי למדתי מהר מאוד להשתמש בה ולנצח את אור. כשהגיע הערב כל אנשי המחנה ישבו סביב מדורה ענקית שהבערתי בעצמי עם הכוח שלי.

 

2:00-18:00 17\3\23 אוסטרליה המערבית

התעוררתי לקול רעש חזק של מטוסים קרובים טסים בגובה נמוך. יצאתי מהאוהל שלי וראיתי שכך גם עשו כל השאר, ואז מטח טילים החל לפול על המחנה. לקחתי את הפגיון שלי ותקעתי אותו באדמה. עכשיו כבר לא הייתה לי את אותה תחושה נעימה שהייתה לי כשעפתי קודם, עכשיו הרגשתי כעס ורצון לנקום על ההפצצה של חיפה, על הרצח של אנשים חפים מפשע ובכלל. התחלתי לחפש את מקורם של הטילים ומצאתי משגר טילים קרוב עלינו שהיה ב­­פעולה. מיד יריתי עליו כדורי אש. בתגובה ירו לכיווני טיל. נפצעתי, אבל מסתבר שבתור המפניה הייתי חסין יותר מאנשים רגילים, ורק נפצעתי קלות. שלחתי עליהם כדור נוסף והמשגר התפוצץ. ירדתי למטה לבונקר, וחובש חבש את הרגל שלי, אבל הזהיר אותי שאתקשה ללכת בימים הקרובים. מזל שאני עדיין יכול לעוף. הטילים המשיכו ליפול על המחנה. לא היינו מספיק מוכנים, ונאלצנו לסגת. המשכנו ללכת כמה שעות, עד שהגיע הבוקר וישבנו לאכול. חילקנו את הנשקים בינינו, אבל אני עדיין נצמדתי לפגיון שלי. המשכנו ללכת עד הצהריים. אף פעם לא הייתי באוסטרליה קודם, ולמרות המצב הצלחתי ליהנות מנוף ההרים. המשכנו להתקדם, ורק עכשיו עלה בדעתי לשאול לאן אנחנו מתקדמים, אור ענתה לי ואמרה "החלטנו לפגוש את חיילי צה"ל במקום ליד דרבי". כשהגענו לדרבי שמחתי לראות שהתפרסו שם כוחות צבא גדולים – מאות אלפי חיילים, גם ישראלים וגם אוסטרלים. ישבנו שם ושתינו תה עם המפקדים. "בן 12 הוא הנשק הכי חזק שלנו?" שאל מפקד אחד הגדודים של אוסטרליה באנגלית עם מבטא אוסטרלי כבד. "כן, הוא הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב" ענתה לו אור. האוסטרלי עדיין לא נראה מסופק אך התעלמנו מזה הרגשתי שהיא כמו האמא השנייה שלי כשהיא אמרה את זה.

השעה הייתה ארבע כשהיצורים מאלפא קנטאורי התחילו לתקוף. ראיתי עשרות חלליות, ואחת גדולה שבה היה כנראה מרכז הפיקוד. הם התחילו מיד לירות, ואנשים החלו ליפול סביבי. ניסיתי לרוץ מהר אבל הרגל הפצועה לא אפשרה לי להתקדם מהר. תקעתי את הפגיון באדמה והתרוממתי לאוויר. הפעם לא פחדתי, עפתי לעבר הספינה הגדולה שבה כנראה היה קוסימו קרלו, כבר רציתי להיפטר ממנו ולחזור לחיים הרגילים שלי אבל ידעתי שזה לעולם לא יקרה. כשכמעט עליתי על הסיפון של הספינה, שאר הספינות נחתו ויצאו מהן חיילים. החיילים שלנו התחילו לירות אך ליצורים היו נשקים מתקדמים יותר. פגענו אולי ביצור אחד על כל שישה חיילים שלנו שנפגעו. בקצה הזה לא נראה שיש לנו סיכוי.

ירדתי למטה לעזור ויריתי כדורי אש מהאוויר. כדורי האש סייעו לכוחות שלנו אך זה לא הספי למול עוצמת האש שלהם. ספינת האם גם נחתה וממנה יצאו המוני יצורים ולבסוף גם קוסימו קרלו שאפילו מרחוק הצלחתי לזהות אותו. התחלתי לירות כדורי אש לכיוונו אך אף אחד מהם לא פגע בו. הוא ירה אלי עם הרובה שלו משהו שנראה כמו כדור ברק, הכדור כמעט פגע בי אך הצלחתי להתחמק. התחלתי לעוף לכיוונו ונחתתי ממש למולו. החיילים שלו התכוננו לתקוף, אבל הרמתי את הפגיון לאוויר וכולם נפלו.

הלכתי לכיוון קוסימו. מסביב אריתי פעם ראשונה מה זאת מלחמה. חיילים שלנו ושלהם מתים, צעקות, דם, כאב מיותר כל-כך, אבל היינו חייבים לנצח. יריתי כדורי אש לכיוונו של קוסימו קרלו אך הוא פשוט חסם אותם עם שדה כוח כלשהו. אז הוצאתי את הפגיון שלי והוא הוציא את החרב שלו. נלחמנו. "אתה רק ילד, אין לך סיכוי לנצח אותי" הוא אמר. ניסיתי לדקור אותו עם הפגיון אך הוא הדף את התקיפה עם החרב שלו. הוא פגע בי ונפלתי לאחור. הוא לקח את החרב שלו והתכונן להרוג אותי. כשכן לעברי, תקעתי בו את הפגיון, אבל הוא פגע בי עם החרב שלו. כאב חד פלח את החזה שלי. התחלתי לאבד דם אבל שמחתי, קוסימו נפל ולא קם שוב. חיילים התחילו לבוא לקראתי עם אלונקות ובאו גם חובשים. לפני שהגיעו איבדתי את ההכרה. הכאב נמוג והכל נעשה בהיר, הרגשתי כמו בגן-עדן, ואולי באמת הייתי שם.

הסוף