כנס עולמות 2016

מפגש עם ה"מוות"

מאת: סטלה גנגרינוביץ

קוראים לי ג'ול, אתם יודעים כמו "תכשיט", אימא שלי קראה לי ככה, כי כשנולדתי ופקחתי את עיני הן היו ירוקות מבהיקות כמו זוג אבני ברקת. עד גיל 14 הייתי ילדה רגילה אבל אז קרא אסון נוראי ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים קטלנית כשהיינו בטיול. גם אני הייתי ברכב אבל לא נהרגתי. כשהתעוררתי בבית החולים אחרי התאונה הייתי כולי חבושה וכואבת אבל הכאב הכי גדול שלי היה כשהתאוששתי וגיליתי שההורים שלי מתו ונשארתי לבד, אז אני רציתי למות. הם היו ילדים בודדים כלומר אבי היה בן יחיד וגם אמי הייתה בת יחידה והם התחתנו בגיל יחסית מבוגר כך שכבר הסבים והסבתות שלי לא היו בחיים, ונותרתי לבדי בעולם.
אבל ההיסטוריה המשפחתית שלי בטח לא מעניינת אתכם ואתם רוצים להבין מי אני באמת. אני אדם חולה, יש לי מן מחלה נדירה מאוד שהרופאים החליטו לקרוא לה על שמי "סימפטום-ג'ול". כבר אמרתי לכם שעד גיל 14 הייתי ילדה רגילה, אבל בתאונה שעברתי הגוף שלי עבר טראומה קשה והתחיל לייצר חלבון מוטנטי. בעצם זהו חלבון משפעל שגורם "לאפופטוזיס"- אתם בטח לא יודעים מה זו המילה המוזרה הזאת, אבל אני אסביר לכם, אפופטוזיס זהו בעצם מוות מבוקר של תאים. החלבון המוטנטי הזה נקשר לקולטן בפני השטח של התאים בגוף שלנו, הוא גורם להפעלה של הקולטן שמעביר מסר שחודר לתוך התאים וגורם להם לרצות להתאבד. הוא מכניס אותם למין תהליך התאבדותי שבסופו של דבר גורם למוות של התא. זה קורא אצל כולנו בחלק קטן מהתאים בגופינו, התאים שאמורים להתחלף, ובמקומם נוצרים תאים חדשים שמתחלקים מתאי גזע. אז זהו שהגוף המוטרף שלי התחיל לייצר את החלבון המוטנטי הזה בכמויות עצומות. טוב אז בטח אתם חושבים לעצמכם, הנה הבחורה גוססת כי הגוף שלה מייצר חומר שהורג את התאים שלה. אז זהו שלא, מסתבר שהגוף שלי דווקא עמיד כנגד המחלה שלי עצמי, יש לו מן מנגנון הגנה כזה שמונע מהחלבון לשפעל את הקולטן בתאים שלי, ואני לא מתכוונת למות בקרוב. עברו כבר 6 שנים מאז שקיבלתי את המחלה ואני עדיין חייה, למורת רוחם של הרופאים והמטפלים שלי שנאלצים להתמודד עם מחלה.
אז אני לא מתה, אבל אני בהחלט יכולה להרוג אחרים. הגוף המוטרף שלי לא רק מייצר את החלבון בכמויות עצומות הוא גם מפריש אותו בכל ההפרשות של הגוף שלי, בזיעה שלי, בדמעות שלי, בשתן שלי ואפילו ברוק שלי. אז נכון שהשתן שלי אינו מהווה בעיה וממש לאף אחד לא מזיז שאני הורגת כמה ג'וקים בביוב, אבל אני גם הורגת אנשים אחרים וזאת בדיוק הבעיה. התופעה היא שהם לא מתים מייד, אלא גוססים בגסיסה איטית וכואבת, בגלל זה בהתחלה הרופאים בכלל לא הבינו שהמקור למוות הזה הוא אני.
אחרי התאונה נמסרתי למשפחה אומנת הם היו אנשים נחמדים ובאמת ניסו לעשות הכול כדי לעזור לנערה צעירה בטראומה אפילו לחבק אותי וזה מה שהרג אותם. החלבון הזה מופרש מתוך הגוף שלי הוא קטן ועובר בקלות דרך העור, כך שכל מי שאני נוגעת בו בעצם נחשף אליו, ובאזור המגע עם האדם האחר מתחיל תהליך של מוות מבוקר. בתחילה העור שלו נראה כמו מכה יבשה שמשנה את צבעה לצהוב דהוי, אחר-כך נראה כאילו האזור רותח ומתכסה בשלפוחיות מוגלתיות והאזור תופח לבצקת, אחרי שהבצקת יורדת והשלפוחיות מתייבשות העור הופך רפוי ומקומט כמו אצל אנשים ממש אבל ממש זקנים, ואז הוא מתחיל לנשור. התהליך הזה מתחיל באזור המגע, אחר כך מתפשט הריקבון פנימה והאיבר הנגוע מפתח נמק, הנמק מתפשט באטיות לאיברים אחרים עד שהוא פוגע באיברים חיוניים והורג את האדם שנחשף אליו. זהו מוות נוראי שלוקח שבועות לכן בהתחלה לא ממש קישרו את המוות הזה אלי, אלא האשימו איזה חיידק טורף, אבל אני היא המחלה והגוף שלי הוא הטורף. ברגע שהרופאים הבינו שהמקור לנמק ולמוות זאת אני, הם ישר כלאו אותי בבידוד ועשו עלי אין ספור ניסויים מדעים הם הצליחו לבודד את החלבון הזה ולבחון אותו בתנאי מעבדה ואז הם הגיעו למסקנה שזהו חלבון אפופטוטי, כלומר גורם אפופטוזיס, כלומר מוות מבוקר. הם עבדו עלי 6 שנים ואפילו הצליחו לפתח חיסון לסימפטום שלי. הם ניסו אותו על חולדות, והחולדות שנחשפו לנוכחותי אחרי החיסון באמת הצליחו לשרוד. הם לא העזו לנסות ולחשוף אותי לבני אדם, הם פחדו, כי לא כל מה שמצליח בניסויים בבעלי חיים עובד גם בבני אדם, ולמרות זאת, כל הצוות הרפואי שעבד איתי קיבל את החיסון, למקרה שחלילה הבידוד ישבר ומישהו אכן ייחשף אלי.
כמו שאמרתי, הם פיתחו את החיסון על חולדות מעבדה. אז יום אחד הוכנסה לחדר שלי חולדה, היא הייתה חולדה לבנה עם עיניים אדומות. אני נמנעתי מלהתקרב אליה לא בגלל שפחדתי מחולדות אלא פשוט לא רציתי להרוג אותה, ולכן גירשתי אותה בכל פעם שהיא ניסתה להתקרב, אבל היא הייתה חיה סקרנית וגם ידידותית ושבוע לאחר מכן מצאתי אותה מרחרחת את הפרצוף שלי בזמן שהתעוררתי משינה. אני צרחתי וקיללתי את הרופאים כל אותו היום על העוול שהם עשו לחיה המסכנה, לכלוא אותה עם יצור קטלני כמוני. ציפיתי שהיא תמות תוך שבועיים-שלושה, אבל כל יום שהתעוררתי וגיליתי שהיא חיה שימחה את ליבי. באופן מפתיע החולדה שרדה כמעט שלושה חודשים והצליחה להתחבב עלי. בסופו של דבר היא כן פיתחה את המחלה ומתה, זה פשוט לקח יותר זמן. כשזו מתה, הם הכניסו חולדה אחרת, הפעם לא מחיתי אלא קיבלתי בשמחה את האפשרות להיות בחברתו של ייצור חי ונושם, גם אם זו רק חולדה. החולדה הזו שרדה שנה, והבנתי שכנראה יש בכל זאת תקווה להתמודדות עם המחלה שלי. החולדה השלישית שהכניסו לחדר האטום שלי שרדה שלוש שנים ונפטרה בשיבה טובה. כשהיא מתה ביקשתי לקבל חיית מחמד אחרת שעברה חיסון, והפעם קיבלתי חתול. זה היה חתול ג'ינג'י עם עיניים ירוקות בדיוק כמוני, כנראה שמישהו בצוות הרפואי חיבב אותי בכל זאת. קראתי לחתול ג'י.
אחרי שהרופאים גמרו להתעסק איתי הם נתנו לי בחירה את יכולה להישאר בהסגר למשך המשך חייך או שאנחנו יכולים להעלות אותך על חללית ולשלוח אותך בכיוון אחד לכוכב לא מיושב.
"אבל יש חיסון" אני מחיתי, "אני כבר לא אפגע באף אחד".
"החיסון מאוד יקר" הסבירו לי, "ולא ניתן לחסן את כל האוכלוסייה האנושית רק בשביל אדם אחד, אז את חייבת להחליט ומהר".
הסתכלתי בפניו של הרופא שהכרתי במשך 6 השנים האחרונות והעצבות בפניו רמזה לי שהם מתכוונים להיפטר ממני בכל מקרה, והדרכים החלופיות יהיו הרבה פחות נעימות, אז מייד הסכמתי. אני אפילו לא שאלתי איזה כוכב זה ואם בכלל הוא מתאים לחיים אנושיים. הגעתי למסקנה שאני מעדיפה להיות חופשייה וחיה על כוכב אחר, מאשר להיות כלואה בין 4 קירות או אולי אפילו מתה.
אז עכשיו אני והחתול שלי ג'י על החללית אינטליגנטית בלתי מאוישת בדרך לסוף העולם. בעצם לעולם חדש, לעולם הזה קוראים x-666. אני קראתי את חוברת ההדרכה שנמצאת על החללית וגם שאלתי כל מיני שאלות את החללית החכמה שממש שמחה לדבר עם מישהו פרט לחלליות אחרות שקלטה במסלול שלה. לטענתה הן היו הרבה יותר משעממות בהשוואה לבני-אדם, גם אם הרבה יותר חכמות. מכל הבירורים שלי, הבנתי שהכוכב שאני בדרך אליו הוא אינו-בלתי מיושב לגמרי אלא בעצם משמש כמפלט אחרון לכל הטציות של כדור הארץ, ילדים או מבוגרים כמוני שיכולים לפגוע, בכוונה או מבלי כוונה, במין האנושי. אז כמובן חקרו אותן לעומק, בדיוק כמוני, ואז החליטו להשליך אותן על כוכב מבודד ללא יכולת מילוט, ושהטציות יחסלו אחת את השנייה.
אני ממש התרגשתי כשהבנתי שבכל זאת לא אהיה לבד, אני אפגוש אנשים אחרים, אולי אפילו בדיוק כמוני, ואולי גם הם יהיו עמידים למחלה שלי, ואולי המצב לא יהיה כל כך גרוע כמו שפחדתי בהתחלה כשרק העלו אותי על החללית.
כשהגענו למתחם החלל של כוכב x-666 החללית פקדה עלי להיכנס לתוך תיבת הנחיתה שאמורה הייתה להביא אותי בבטחה אל פני הכוכב.
"מה אם אני אסרב, ואבקש לחזור?" שאלתי.
"האפשרות הזאת לא קיימת," אמרה החללית בקולה האלקטרוני, "ההוראות שלי הן לפנות אותך מהחללית במתחם החלל של הכוכב. אם תסרבי להיכנס לתיבה, אני אפנה אותך גם בלעדיה". חיבקתי את החתול שלי ונכנסתי לתיבה מבלי לומר מילה נוספת. תוך מספר דקות נפלטה התיבה שלנו מהחללית ועפה ישירות אל ביתי החדש.
כשנחתי ויצאתי מהתיבה שלי על פני הכוכב גילית שנחתי באזור בו היו מושלכות תיבות נוספות כמו שלי. מרחוק נראה מקום ישוב. התחלתי לצעוד אליו במין חדווה שהנה סוף כל סוף מצאתי את מקומי ביקום. זה היה יישוב קטן היה בו רחוב אחד, שורה של מכולות שהוסבו לבתי מגורים. השבילים ליד הבתים היו מרוצפים באבן, פרחים פרחו ועצים לבלבו בגינות בין הבתים. בין הבתים עמדו פסלי אבן אנושיים, הם נראו אמיתיים, התפלאתי על עבודת האומנות המדהימה אין ספק שבין המוטציות ששוכנות כאן יש אנשים מוכשרים שיכולים לפסל כל כך יפה.
"יש מישהו בבית?", צעקתי, מצפה שמישהו ייצא לפגוש אותי, אבל שררה דממה, ופרט לרוח בין העצים לא שמעתי שום רחש אנושי. אולי הם ישנים שנת צהריים חשבתי לתומי וחלטתי לדפוק על הדלת של הבית הראשון. דפקתי דקה שלמה, אבל לא הייתה תשובה, אז לחצתי על הידית והתברר שהדלת לא נעולה, אז נכנסתי פנימה. הבית היה נקי ומסודר אבל הוא היה ריק. בעצם הוא היה יותר מידי נקי, יותר מדי מסודר, לא היה בו שום דבר שיעיד שחיו בו אנשים לאחרונה. יצאתי ממנו והלכתי לבית השני וכך עברתי עשרה בתים. כולם נקיים, כולם מסודרים, אבל מן סדר סטרילי כזה, כמו דירה לדוגמא, לא כמו בית שחיים בו אנשים, יצאתי החוצה והתיישבתי על הספסל במרכז השדרה. הישוב נראה כמו יישוב לדוגמא, כמו תפאורה שמכינים לסרט ולא ממש כמו מקום שחיים בו בני אדם. ישבתי על הספסל ובהיתי סביב, טוב לפחות יש לי מקום לישון בו, היה לי מלאי מזון בתיבת הנחיתה שאמור להספיק לשבועיים לפחות, עד אז אני אסתדר חשבתי לעצמי. ישבתי לי על הספסל ונמנמתי.
"שלום לך" שמעתי קול מעלי וזינקתי בבהלה מהספסל.
עמד מולי גבר צעיר הוא היה גבוה ורזה, לבוש בג'ינס שחור וגופית טי-שירט מרופטת שעליה מצוירות גולגולות. על עיניו היו משקפיים כהות עם עדשות שחורות לגמרי, כמו של אנשים עיוורים, נוזל עכור תחול-אפרורי זלג על לחיו השמאלית מתחת למשקפיים.
"נעים מאוד, אני מוות", הוא אמר, והושיט לי את ידו ללחיצה.
לא לחצתי את ידו, כי ידעתי שזה מן הסתם יהרוג אותו אלא דחפתי את הידיים שלי עמוק לתוך הכיסים שלי.
"יש לך שם משונה" אמרתי, "אם אתה מוות, אז איפה הגלימה השחורה שלך, העצמות החשופות שלך, והמגל הקטלני שלך, אתה לא נראה כמו המוות", גיחכתי.
"אל תאמיני לכל מה שמבטיחים לך בפרסומות", הוא אמר.
"טוב, אם אתה אומר, אני גו'ל והחתול שלי כאן הוא ג'י, אז איך באמת קוראים לך?"
"פעם קראו לי ג'ורג", הוא אמר, "אבל השם שלי עכשיו הוא "מוות", כי אני הורג את כולם".
לרגע התעוררה תקווה בליבי, אולי הוא כמוני, אז אולי הוא עמיד למחלה שלי.
"ואיך בדיוק אתה הורג את כולם?" שאלתי.
"זה פשוט", הוא אמר, "את רואה את כל הפסלים האלה שעומדים בשדרה?, אני הפכתי אותם לאבן, פשוט הסתכלתי עליהם והפכתי אותם לאבן".
התקווה שלי קרסה, "אז לא נשארו יותר אנשים בכוכב?" שאלתי בעצב.
"נשארו" הוא אמר, "אבל כולם ברחו למקום אחר, ורק אני נשארתי כאן עם גן הפסלים שלי".
"למה עשית את זה?" שאלתי.
"אין לי שליטה בזה" הוא אמר, "אני לא רוצה לפגוע באף אחד, זה העיניים שלי, אני ניקבתי אותן כדי שיפסיקו להרוג, אבל יש להן חיים משל עצמן, והן גדלות מחדש ובפחות זמן כל פעם".
"אני נורא מצטערת" אמרתי, לא רציתי להפוך לפסל סביבתי, "גם אני אעזוב".
"את לא חייבת לעשות את זה מייד", הוא אמר, "היום, כשראיתי שהגעת, אני ניקבתי אותן שוב, וייקח להן לפחות שבועיים-שלושה להתאושש, אני יכול לעזור לך עד אז".
"אתה לא יכול לעזור לי", אמרתי, "גם אני הורגת, רק שבשונה ממך אני הורגת במגע, וזהו תהליך כואב ומחריד שגורם לנמק למוות".
"תישארי, בבקשה, לפחות קצת", הוא אמר, "אני מבטיח לא לגעת בך, כבר מזמן לא פגשתי בני אדם, אף אחד לא מעז להתקרב אלי, וכרגע אני לא מסכן אותך".
החלטתי להישאר לזמן קצר, שבוע-שבועיים, כדי ללמוד איך לשרוד בכוכב המשונה שהגעתי אליו. הזמן חלף מהר ולמדתי המון על הכוכב. למדתי גם לחבב את ג'ורג הוא היה בחור מקסים, עם חוכמת חיים וחוש הומור, אבל הזמן שהקצבנו לעצמנו הלך וקרב ומחר אני אצטרך לעזוב וללכת לחפש אנשים אחרים או ללמוד להסתדר בכוחות עצמי.
בערב לפני שעזבתי ג'ורג בא להיפרד בזמן שארזתי את חפצי "אני צריך ממך טובה" הוא אמר.
בהיתי בו מופתעת, מה כבר יכולתי לעזור לו.
"אני רוצה שתגעי בעיניים שלי", הוא אמר.
"לא!!!", נרתעתי בבהלה, "אני לא יכולה, זה יהרוג אותך".
"אני חשבתי על זה", הוא אמר, "אני מעדיף למות, מאשר להרוג מישהו, העיניים שלי הן עצמאיות, אני חושב שאולי אפשר לחסל אותן מבלי לפגוע בי, וגם אם אמות זה לא יהיה כל כך נורא".
העיניים שלי מלאו דמעות, למדתי לחבב את ג'ורג, הרגשתי שיש לנו המון דברים משותפים פרט ליכולת שלנו להרוג.
הוא הסיר את משקפיו, "בבקשה, תעשי את זה עכשיו, כל עוד הן לא הצליחו להתאושש, כל עוד יש לי אומץ".
הסתכלתי בעיניו, היה להן צבע תכלת בהיר מאוד כמעט לבן, והרגשתי שאני בוהה בשתי בריכות של רוע טהור. ניגבתי בקצות אצבעותיי את הדמעות שנקוו בעיני, הרמתי את שתי ידי ונעצתי שתי אצבעות בעיניים שלו אחת בכל עין. הרגשתי מן תסיסה והרגשתי את האצבעות שלי קופאות כאילו טבלתי אותם באמבט קרח, הרגשתי את הקור מתפשט מהאצבעות שלי אל כל הגוף שלי, מיד ניסיתי למשוך את ידיי אחורה, להיחלץ מבריכות הרוע, אבל ג'ורג תפס את המפרקים שלי והחזיק אותם שם, מעגן את אצבעותיי בתוך ערובות העיניים הטפילות שלו, מונע ממני לזוז.
"אני מרגיש שהן גוססות", הוא אמר, "בבקשה, אל תרפי ממני".
התסיסה הלכה ושכחה וג'ל תכול ועכור נזל במורד פניו, בזמן שדמעות זולגות על פני.
"אני חושב שזה נגמר", הוא אמר, "אבל, בואי נמתין עוד קצת, כדי שאהיה בטוח".
נשארתי עומדת ומתייפחת כך, עוד זמן מה, ידי תקועות בארובות עיניו החלולות.
"אתה נגעת בי" אמרתי ביבבה, "אתה נגעת בי, ועכשיו אתה תמות".
הוא שחרר את מרפקי ידי ומשך אותי אליו מחבק אותי חזק, "תודה" הוא אמר, "הצלת אותי".
"אני הרגתי אותך" ייללתי, "למה? למה לא נתת לי ללכת? ועכשיו אני כבר לא יכולה", ג'ורג' המשיך לחבק אותי עד שדמעותיי יבשו.
נשארתי לחיות בגן הפסלים וטיפלתי בג'ורג, העיניים שלו לא צמחו מחדש, אבל הוא גם לא מת ושלוש שנים כבר חלפו מאותו היום. אני לא יודעת מה בדיוק קרה באותו היום, אבל לא רק אני ריפאתי אותו, הוא גם ריפא אותי מאז אותו יום כבר לא יכולתי להרוג אף אחד בעזרת המגע שלי. איך הבנתי את זה, החתול הג'ינגי שלי ג'י הביא הביתה חברה שתוך מספר חודשים הפכה לאימא גאה ומאושרת ואכלסה את גן הפסלים שלנו בכדורי פרווה מתרוצצים.