כנס עולמות 2016

מפגש עם האנושות

מאת: דור או

להיפגש מחדש

זמן רב נסעו בכביש המתעקל. כעשר שעות. הפגישה המחודשת ריגשה אותו. אגלי זיעה כיסו את פניו ופה ושם זרמו זרזיפים במורד גבו ובטנו. הוא מיהר כפי שלא מיהר מימיו.

הם נסעו במכוניתו הפרטית. תחבורה ציבורית לא הייתה קיימת מאז שהאנושות כמעט והשמידה את עצמה. למזלו, ממש לפני שכל זה התרחש, הומצאה הדרך להפיק אנרגיה אטומית בטוחה. הכול הפך אפשרי אז. סוללות רגילות, יכלו להפיק חשמל במתח גבוה בפעולה רציפה כעשר שנים. הומצאו המנועים האטומים שאחד מהם משמש במכוניתו ופותחו עוד דברים רבים. השמיים הפכו להיות הגבול.

בכל אופן, כל זה, התקווה, ההנאה, תחושת הביטחון שבעוצמה הטכנולוגית, כל אלו, התקיימו, עד שהאנושות כמעט והשמידה את עצמה.

למכוניתו של דול היה מנוע אטומי. הוא מילא את המכל לפני כשנתיים. יש לו כמה שנים טובות עד שייגמרו המים, שאז שיצטרך לשים מים חדשים.

-"מזל שקנית מכונית עם מנועים מהסוג החדש" – אמר ג'ורג' – "עשית את זה ברגע האחרון. ממש לפני שהכול נחרב".

-"יותר מזל משכל. קניתי אותה במזל, בזמן הנכון" – ענה דול – "כל זמן שיורדים גשמים במקום הזה וכל זמן שיש מנוע אטומי ומיכל קבוע של חמישים ליטר, המכונית הזאת היא דבר נפלא".

-"אתם קולטים עד כמה מטורף המצב שאנו נמצאים בו?" – שאל פייר.

-"איך לא נקלוט?" – ענה שוב דול – "הרי אין כמעט בני אדם וחיות על כדור הארץ. מי האמין כשנולדנו, שכך יסתיימו חיינו?".

-"מי האמין שכך תסתיים האנושות?" – אמר ג'ורג'.

-"לא לזה התכוונתי" – רטן פייר – "הטלפון".

-"אהה…" – אמר דול – "זה באמת מוזר".

ביום שלישי, לפני שבוע, היו בעיירה. היה זה יום רגיל ומשעמם במקום החרב. דול ישב כדרכו, עם ארבעת האנשים האחרונים שנותרו בה. פייר, ג'ורג', סמית' וג'ינו. הם התקיימו מצייד אווזים ועופות נודדים. למזלם, העיירה שלהם ממוקמת באחד המקומות המהווים צומת מעבר גדול וחשוב לציפורים נודדות. לכן, למרות התמוטטותם של כל אמצעי הייצור הרגילים למזון, יכלו לשרוד.

ובכן, הוא ישב בחצר על הדשא. הדשה כיסה את אדמת הארץ ביחד עם שיחים ופרחים מוזרים, שהחלו לצמוח מאז המלחמה המטורפת ההיא, שאף בן אדם לא ידעה שהיא התחילה ואף בן אדם לא הספיק להבין זאת, כי היא נגמרה כל כך מהר.

לפתע נשמע צלצול. הטלפון הרעיש. כל החמישה, הזדקפו על כסאותיהם. זה היה מוזר.

האנושות השמידה את עצמה, כלומר את רובה, לפני כעשרים שנה. עד לפני שלוש שנים, עדיין דיברו בטלפון היחיד שהיה עדיין שמיש.

אמנם לא היו אנשים שהפעילו אותם, אולם המכונות במרכזי התקשורת הטלפוניים, המשיכו בשלהם ומקור האנרגיה היה אין סופי. כל המוצרים החשמליים פעלו באמצעות אותה אנרגיה שבה השתמשו כדי להפעיל את המכונית. אנרגיה אטומית שהופקה ממים. מכלי המים הגדולים, רחוקים מלהיגמר ויש לטלפונים יכולת לפעול מאות שנים.

אומנם היו מעט מאוד אנשים לתקשר איתם. לחמשת האנשים שבעיירה החרבה לא נותר עם מי לדבר. אולם מדי פעם, ערכו שיחות אקראיות עם מי שענה להם ומידי פעם התקשרו אליהם אנשים לא מוכרים, אף הם באופן אקראי. כך חשו שיש עוד אנשים בעולם. בהדרגה, דעכו השיחות. כבר שלוש שנים שלא הצליחו למצוא אף אדם שיענה להם ולא קיבלו שיחה מאף אחד.

ג'ינו הלך לחדר והביא את המכשיר. הם הביטו בו מבלי להגיב. אחרי כעשרה צלצולים, חדל הטלפון מלהרעיש.

-"זה מפחיד" – אמר ג'ינו.

-"נכון" – אמר רוי – "אבל גם מרתק. אין לנו דברים מעניינים שמתרחשים כעת".

-"אותי מרתק יותר לדעת איך השמדנו את עצמנו" – אמר דול.

-"פתאום הייתה סופת אש שאיכלה ערים שלמות. אחת המעצמות פיתחה כלי נשק שיצא מכלל שליטה. בטח השתמשו ברובוטים" – אמר פייר – "ככה זה נגמר. אין בזה שום דבר מרתק".

-"אבל מי התחיל בזה? מי פיתח את הנשק? למה הוא עשה זאת?" – שאל ג'ינו בפליאה.

-"שאלות חסרות תכלית" – אמר ג'ורג' – "מה זה משנה. קרה וזהו".

הטלפון חזר לצלצל.

-"מי עונה?" – שאל רוי.

דול הביט בטלפון. לפתע קם, ניגש אליו והרים את השפופרת.

-"כן" – אמר קצרות. קולו היה מתוח.

-"ווממ… כן. בסדר" – המשיך.

-"אהה.." – הוסיף.

-"טוב… בסדר… מתאים" – אמר לבסוף.

הוא סגר את הטלפון ופנה אליהם. לרגע הביט בהם, מתאפק לא להתפרץ. כשהרגע עבר, כופף מעט את ברכיו וקפץ למעלה כשהוא מניף את ידיו לכל הכיוונים.

אחר צעק בקול:

-"יש… יש…".

-"מה… מה יש?" – שאל רוי בתימהון.

-"כן. מה בדיוק יש?" – שאל גם ג'ורג'.

פייר וג'ינו לא אמרו דבר, אלא חיכו במתח ובהתרגשות לדבריו. שיחת הטלפון, הייתה מסתורית ומרתקת לחלוטין. הם הביטו בו והמתינו.

-"מה יש אתם שואלים?" – אמר דול בקול רם – "מה יש? ובכן, האנושות מתחילה להתארגן מחדש… אתם קולטים. זה מה ישששש".

-"נו… שפוך כבר" – אמר פייר בחוסר סובלנות ברור.

-"דבר" – קרא ג'ינו בקול – "אני במתח".

-"האנושות מתארגנת" – קרא דול בקול – "הם התחילו להתגבש במרצ'נט. הוא אמר שיש שם כבר שישה עשר אלפי אנשים במקום והם התחלקו לקבוצות ואפילו החלו מחלקים משימות לכולם. אתם קולטים? מתחילים לבנות את הכול מהתחלה. הוזמנו להצטרף אליהם. אנחנו נצטרך להיפגש איתם ולעבור ראיון ומבחנים. כשנגיע, הם יסבירו לנו הכול".

הוא המשיך להביט בהם במבט מטופש:

-"אתם לא קולטים. יש עוד אנשים והם רוצים להתראות אתנו. אנחנו עומדים לצאת מהחור המזובל הזה".

-"אתה רציני?" – שאל רוי בזהירות.

-"בטח שאני רציני. מה נראה לך?" – שאג דול – "אנחנו חוזרים לאנושות".

-" גם אם כן" – אמר ג'ורג' – "זה יחזיר את מי שאינם? איך נחזור לחיים? כל מה שאהבנו איננו. כל מי שאהבנו, אינם. אלו שנשארו, אולי תקועים אף הם באיזו עיירה מחורבנת בלי מכונית. מצדי, להישאר כאן עד שיגמר הכול. מספיק כאב לי. מספיק חיכיתי. מספיק לי שהתרגלתי אלינו. די עם הכאב הדפוק הזה. די!".

-"מסכים איתך. מבחוץ אני חי. בפנים יש רק כאב" – הוסיף פייר.

-"הכאב תמיד ימשיך. אבל אם אנחנו כאן… אז…" – ענה דול ומבטו ירד לרצפה.

-"אתה צודק ג'ורג"" – אמר אחרי רגע.

הוא הרים את פניו. דמעות נצצו על עיניו ועל לחייו.

-"זה כל כך נכון. מה שווה הכול?" – הוסיף – "איך אפשר לפגוש אנשים אחרים? איך אפשר להשאיר את כל הקודמים מאחורה? מה נעשה?".

מספר דקות שתקו.

-"לעזאזל" – צעק לפתע ג'ינו – "אנחנו עדיין חיים. נשארנו כאן עד עכשיו. נראה אנשים. נפגוש אותם. נעזור להם במה שהם מרגישים. הרי לא קל להם יותר מאיתנו. הם יעזרו לנו. אם לבכות, אז לבכות ביחד".

הם השתתקו שוב.

-"מתאים לי" – אמר פייר. על פניו זרמו הדמעות.

-"מתאם גם לי" – אמר ג'ורג'.

-"גם לי" הוסיף רוי.

פייר הביט בהם:

-"כבר לא אכפת לי מהרבה דברים. הכאב מכסה את ליבי בשמיכה אפלה. אבל אני אתכם. ככה זה".
הוא הוריד ראשו. גופו רטט מבכי.

-"אם הייתי יודע על כך קודם, לא הייתי מרים את הטלפון" – אמר דול בקול שקט – "אולי באמת החרא שאכלנו, מספיק גדול. אולי לא צריך להוסיף לו פגישה עם אנשים בשר ודם. אנחנו ננחם אותם. הם אותנו… אבל… החור בנשמה לא ייסתם. למרות זאת, אני אתכם. באש ובמים. כיפאק.. לפגישה עם האנושות. להיפגש מחדש עם האנשים".

את זה אמר, כשדמעות ניגרות מעיניו.

שתיקה השתררה. אחר, כשקולו קודר, חזר ג'ורג' על דבריו בדיוק נמרץ, מעיר את הדיון הקצר שנערך כרגע כאילו לא שמע ממנו כלום:

-"וזה יחזיר את מי שאינם?".

-"לא" – ענה פייר באיטיות. מהורהר – "זה יעזור לילדים שישנם. זה ייתן לנו את היכולת לעזור לילדים שנשארו. זה הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים להרגיש. שיכול לתת לנו קצת הרגשה טובה".

-"זה עומד להיות הטיפול הקבוצתי הכי גדול שיש. אם עדיין היה אפשר, זה היה הופך להיות שיא גינס" – אמר רוי.

-"רבותי, זה מה שיש" – אמר ג'ורג'. קולו היה עדיין קודר. אחר הוסיף:

-"קשה לי. קשה לכולנו. אבל מה שקרה, קרה לפני עשרים שנה. אף אחד לא יחזיר את מי שאינו. נוח להיות כאן בחרא הקטן והנקי שלנו. אבל אם תשאלו אותי, אם יש ילד אחד שאני יכול לעזור לו, אני אעזור. אף אחד לא יחזיר את האנשים הנפלאים שהיו לי, אבל אם לפחות אוכל לעזור לילדים, אני רוצה ללכת. זה הדבר היחידי כיום, שיכול למלא אותי באמת. גם אם יש חורים בנשמה שיישארו לנצח. אני יודע שהם יישארו גם אחרי שאמות. אבל אם יש ילד אחד… שאוכל לעזור לו…".

כאן השתתק. דמעה הופיעה בזווית עינו וגלשה מטה. מתעכבת פה ושם על עורו המחוספס. בסופו של דבר הגיע אל סנטרו וצנחה ארצה. לרגע, דומה היה שפגיעתה באדמה החשופה מדשא באותו מקום, הקימה רעש גדול. אולם שום רעש לא נשמע. רק דממה. מוחלטת. רק הוא וארבעת חבריו, המביטים בו ברגע זה, בשתיקה.

****

דול נוהג כבר שתים עשרה שעות. הם עשו מספר הפסקות. באחת מהן נגשו לדוכן לממכר משקאות. הם נכנסו לתוכו. לא הייתה נפש חיה כמובן. המקרר לעומת זאת, עדיין עבד. ידעו לייצר מכשירים פעם.

-"רבותי" – קרא פייר – "תשמחו לדעת שיש כאן איזה עשרים פחיות לימונג".

-"שיחקנו אותה. פעם ראשונה מזה שנה, שאנחנו מוצאים לימונג. ועוד קר" – צעק בשמחה ג'ינו – "נשתה כל אחד פחית והשאר למכונית".

-"זה לא רק לימונג" – אמר ג'ורג' והביט בעיון, בצדו השני של המקרר הרחב – "כמה זמן לא אכלתם בורקס?".

-"בורקס?" – אמר דול בהתרגשות – "חלום חיי. אני פותח את תא המנוע. נחמם אותם עליו. לימונג קר, בורקס חם ושמש זורחת. מה רע. רק בשביל זה, טוב שקיבלנו את הטלפון".

הם התיישבו ליד אחד השולחנות. דגל המדינה התנוסס מעליהם בגאון. מתנופף ברוח.

-"פעם" – אמר רוי – "הייתי כל כך פטריוט. הייתי רואה את הדגל והלב היה מתרחב. אבל עכשיו? אני רק זוכר את כל האנשים שהכרתי. אני זוכר את כולם בגעגועים. את הדגל, לא ראיתי ולא היה אכפת לי מאז. גם עכשיו, כשאני רואה אותו בפעם הראשונה בעשרים השנה האחרונות, ממש לא אכפת לי".

-"היכן ג'ינו?" – שאל פייר.

הבחור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הם הביטו לכל הכיוונים, מחפשים אחריו. רגע לפני שההפתעה על היעלמותו הפכה לחשש, נשמע רעש קל מהדוכן. הדלת נפתחה וג'ינו יצא החוצה. בידיו החזיק מכשיר קטן.

-"גבירותי ורבותי" – אמר – "נא להקשיב".

הוא שם נגן מוזיקה מכוסה אבק על השולחן. כולם הביטו בנגן בהתרגשות. ג'ינו לחץ על כפתור ה-'הפעל'. מוזיקה קלה החלה להתנגן. הם הקשיבו כחצי דקה.

-"לא ולא. זה לא עושה לי כלום" – אמר ג'ינו – "אני זוכר את האנשים שאהבו את השירים האלו. זה מרגש אותי. המוזיקה כבר לא משנה לי. כמו מה שרוי אמר על הדגל. כשהחור בבטן מהאנשים שאינם עוד, כל כך גדול, דבר בחפצים לא משנה לי, חוץ מהרגש שהם מעוררים בי וגם הוא בעירבון מוגבל. החפצים אינם מי שחסרים. הם רק זיכרונות. אירגע רק כשאראה ילדים ואוכל לעזור להם. להחזיר להם מעט ממה שלקחו מהם. ממני".

-"טוב. בואו נמשיך. יש לנו עוד כעשר שעות נוספות עד מרצ'נט" – אמר ג'ורג'.

שש שעות, עד לפגישה המחודשת עם האנושות.

****

למעלה בחלל, ניצב כלי טיס גדול. אבלדה מקשיב למחשב הגדול שבפינה. בצד המחשב יש עיטורים בצורת נחש:
-"פסססס…." – הוא לוחש בשפתו המוזרה – "יש עוד בני אדםםםססס שמגיעים".
-"ססס… זה מצויןןןסססס" – עונה קורדיל. מפיו הדק משתלחת לשון הנראית כמזלג – "נוכל להמשיך לבדוק".

****

דול מזיע מאחורי ההגה. לשמחתו, יש לו פחית לימונג כמעט קפואה בידו. השמש שוקעת לאיטה ופסי זהוב אדום ברקיע, סמוך למקום בו היא יורדת אל המסתרים, יוצרים אווירה מופלאה המשמשת רקע מושלם לשתיית המשקה הצונן. הרוח נעשית קרירה ואלפי כוכבים מסתערים אל הרקיע המחשיך, כדי לטעת יופי זר בנשמתם של האנשים וברוחם. דול פותח את גג המכונית והם מביטים מעלה, נפעמים מהיופי הענק ומהסודות שהוא כומס בתוכו. דול עוצר את הרכב למספר דקות. שיוכל גם הוא להביט לשמיים.

חולפות כחמש שעות. על רקעו האפל של הכדור בו הם גרים, עולה לשמיים כתם אור מרוחק. הוא נראה ככיפה.

-"זוהי כיפת האור של האנושות המתחדשת. אנחנו קרובים" – אומר רוי ביראת קודש כמעט.

הם ממשיכים לנסוע. ממול עיניהם, צומחת כיפת האור וגדלה, עד שהיא חדלה להיות כתם מרוחק.

-"עצרו" – נשמע קול מצדם. ביחד עימו עולה רעש שקשוק נשקים. דול עוצר בחריקה. אין לו חשק למות, שנייה לפני שהוא פוגש אנשים נוספים מעבר לארבעה אותם ראה בעשרים השנים האחרונות.

זרקור גדול נדלק בצד הדרך. מישהו ניגש אליהם. בידו אקדח. מאחוריו שלוש אנשים חמושים ברובים.

-"מי אתם?" – הוא שואל.

-"התקשרו אלינו בטלפון. הזמינו אותנו לכאן. אנחנו מאנטראונד. מכיר?" – עונה דול.

-"מכיר. הזמינו אתכם אתה אומר. כן. אנחנו מזמינים את כולם. יהיה לכם טוב כאן. אם תשמרו על הכללים כמובן. אנו דואגים שלא יהיו הפתעות. איננו יודעים אם כל אלו שנשארו, הם חורשי שלום. סעו".

הם ממשיכים. השמים מעמיקים וצבעם נעשה כהה עמוק ואפל מקודם. שביל החלב, נשפך ברקיע, בהיר ויפיפה. אולם ככל שהם מתקדמים, זוהר המנורות מהיישוב החדש, עולה ומאפיל עליו.

-"מתרגשים?" – שואל פייר.

-"אני מאוד מתרגש. לראות אנשים עוד פעם. להיפגש שוב עם אנשים" – עונה ג'ינו. אחר מצטרפים אל תשובתו גם רוי ודול. ג'ורג' אינו מדבר.

-"מה אתך ג'ורג'?" – שואל רוי.

-"אני עייף רוי. תן לי לישון" – עונה ג'ורג'.

הם משתתקים.

כשעה נסיעה לאחר שפגשו את השומרים, הם מגיעים לשער גדול. עוד זרקור נידלק ומאיר עליהם. גם כעת הם עונים על מספר שאלות ומוסרים את שמם. אחר הם נכנסים למקום. בתום סידרה של תחנות שהם עוברים בהם, יש בידיהם בגדים לכל אחד, תלושי מזון ומפתחות לחדר משלהם. חדר גדול, אך ללא דשא, חצר ומרפסת.

לאחר שהסתדרו, הם נרדמים על מיטותיהם החדשות. למחרת מתקיימת הפגישה המחודשת עם האנושות. בתחילה הם נפגשים עם מפקד העיר החדשה.

-"שלום רב" – הוא אומר להם.

-"שלום גם לך" – עונים לו כולם.

-"כפי שאתם רואים" – אומר ראש העיר, מאחורי עניבתו הגדולה והמפוספסת – "אנו מתחילים הכול מחדש. אנו צריכים את עזרתו של כל אדם. אנו גם ניתן לכל אחד. הדבר העיקרי שיינתן לכם, הוא אנחנו. הוא העובדה שיש עוד אנשים. אנחנו בונים את הכול, אבל בעיקר את ה-'ביחד'. אני מאמין שאתם צריכים את ה-'ביחד', יותר מכל דבר אחר. האם אני צודק?".

-"צודק לחלוטין" – הם מהנהנים.

-"הדבר היחידי שאני מבקש מכם, הוא לא לשבור את המסגרת. הכול כה שברירי. מי שיפריע, יאלץ ללכת" – הוא מוסיף.

-"אנחנו מבינים" – אומר דול.

בשלב זה, הם קמים ונפרדים לשלום.

הם יוצאים אל ליבו של היישוב. עשרות חנויות מלאות בסחורה צבעונית, נמצאות שם בשדרה עמוסה בבני אדם. הם פוסעים בה.

-"אתם זוכרים?" – אומר רוי בפליאה – "פעם זה היה ענין ברור. פשוט. יום יומי".

החברים אינם עונים לו. הם עסוקים. ג'ינו, פייר ודול, מביטים בבחורות ובגאדג'טים המעניינים הנמצאים שם".

-"מאיפה לכל הרוחות, הם הביאו את זה?" – שואל פייר.

-"קשה לדעת. לא הגיוני שהקימו בתי חרושת ומפעלים מחדש. כנראה אלו דברים ישנים".

למחרת בבוקר הם קמים.

-"בוקר טוב לכולם" – צועק רוי.

כולם מתמתחים. אחר מתיישבים על מיטותיהם.

-"היי… איפה ג'ורג'" – שואל ג'ינו.

הוא מתקרב אל מיטתו של ג'ורג'. כשהוא מרים את השמיכה, הוא אומר:

-"יש כאן מכתב".

הוא קורא אותו לעצמו. שפתיו מתחילות לרעוד. אחר, הוא מקריא לכולם:

-"אני אוהב אתכם חברים יקרים. בעשרים השנים האחרונות הבנתי עד כמה אתם חשובים. כמה אתם חשובים לי. אבל אני לא יכול. איך אשכח. לקחתי את המכונית. אתם לא צריכים אותה. אני אחכה בעיירה שלנו. בסוף זה ייגמר. אין לי יכולת לראות בכל בן אדם, את מה שהיה ואיננו. אין לי כוח לעמוד בזה. זה קשה מידי. אוהב אתכם. מאוד. ג'ורג'".

כשהוא גומר, נוטפת דמעה מעיניו.

****

-"זהוססס… האדם המאה חזרסססס…לבית…" – אומר אבלדה – "המחשב אומר הפסדתססס. את חייב לי אבן סנדיוןססס כחולה".

קורדיל מביט בו:

-"תודהססס שהפעם ההתערבותססס הייתה קשה. חיכינו עשריםססס שנה מאז האש…".

-"כןסססס" – אומר אבלדה – "רק כדיססס לראותססס שאנשים לא יכולים להיפגשססס שוב עם העבר ועם אנשיםססס מחדש במקרים כאלו, כשזה קשהסססס מאודססס. בפעמססס הקודמת היהססס קלסס. אברמססס… וילד… עץ תפוחיםססס, אישהססס ואדמסססס וזהו".

-"חלק קטו מהאנשיםססס. לא כולמססס. על מהססס נתערבבססס עכשיו?" – שואל קורדיל.

-"שהםססס לא ידעו שהכול סתאםםםססססס. שזה רק אנחנוססס עם משני צורה מלייזרסססס… חחחסססס. שאיןססס אנושותססס. זה עומד להיות מצחיקססס".