כנס עולמות 2016

מעבר. קוניטרה.

מאת: דניאל פידלמן

מערב

תשע שיחות שלא נענו. פחות משעה וחצי של פגישת תכנון על מרכז התיירות החדש, בקפה-קפה של תחנת הדלק, והנה תשע שיחות שלא נענו. ואללה, אני חושבת, ומרשה לעצמי חיוך קטן. כנראה נהייתי ממש פופלארית במועצה האזורית. ואז אני פותחת את הלא נענו והחיוך נעלם. "הגן", נעמי – הגן", "סתיו – הגן". תשע שיחות מהגן של אושרי. משהו קרה.

אני טורקת את הדלת של האוטו, לוחצת "התקשר" ומנתקת מיד. לוקחת נשימה ארוכה ומשחררת, ואז עוד אחת. ועוד. ממש כמו ביוגה. את התנועות שלהם שכחתי די מהר, מעדיפה את אלה שלי, אבל לזכור לנשום למדתי היטב. כשאת חיה ברמה, חטא הוא לא לנשום אותה.

שום דבר לא יכול היה לקרות לאושרי בגן, אני נושפת אוויר צונן על ההתפרצות שבי. אושרי הוא מסוג הילדים שחונקים נחשים בעודם בעריסה. יתרה מכך, אושרי הוא מסוג הילדים שקורים לילדים אחרים. אני לוחצת שוב "התקשר", וכאשר נשמעים צלילי החיוג אני מבינה מה זה עשוי היה להשתבש שם, ודאי, זה היה שם, הייתי צריכה לדעת. הייתי יודעת גם, אלמלא רק נעלי הגשם והגרביים העבות האלה, אלמלא רצפות הבטון וצמיגי הגומי, ו…

"אדווה?!" הקול בשפופרת כמעט צועק "יופי שחזרת אלינו, אנחנו מנסות לתפוס אותך כבר שעה", הן צודקות, ואני יכולה כמעט להשלים את שאר, לא את הפרטים כמובן, אבל "אושרי. הוא… הוא נשך ילדה. את אלה. והוא…" הקול של סתיו הגננת נבלע במטר צעקות עמום. "זו היא? זו היא? אני רוצה לדבר איתה! אני לא מוכנה ש… עם הילד הזה. הוא…" אני מתניעה את הרכב, ולוחצת על הדוושה. מבעד לנהימתו של המנוע, קולה של סתיו הגננת שב ומגיע לאוזניי "…ממש חזק. והוא שבר את הכסא, וניסה לברוח מהגן. היינו חייבות לנעול אותו בחדר ה…", עוד צעקות ברקע. שאגה גברית עזה של "זה לא ילד זה! זה מפלצת!", וסתיו מספיקה לזעוק אלי מסר אחרון לפני שהשיחה מתנתקת, "… אז כדאי שתגיעי לכאן ממש זריז".

עשרים ושלוש דקות לקח לי להגיע לגן קידר. הן נעלו את אושרי בחדר היצירה, מה שמנוגד כמובן להוראות משרד החינוך, אבל עולה בקנה אחד עם ההגיון הבריא. עשרים ושלוש דקות לקח לאושרי להפוך את חדר היצירה לאסון מדמם, לזירת קרב גרוטסקית, לשממה חרבה שאף אם לא תתן לילדיה להתקרב אליה. אמבולנס אחד כבר היה כאן, כמסתבר, ופינה את אלה יחד עם אמא שלה. נעמי הגננת צולעת ומחזיקה מטלית רטובה מתחת לעין, לא כל כך רוצה לגשת אליי אבל מגניבה מבטים מעבר לכתף. אבא של אלה מתנפל עליי בשאגות, ואיומים וידיים מתנופפות ועיניים בוהקות. סתיו הגננת מנסה לגשר ולהכיל, אבל אני רואה את שביל הדמעות דמעות שיבשו על הלחי שלה. יותר מזה, אני מריחה את המלח של אותן הדמעות העומדות להתפרץ ממש בכל רגע עכשיו.

כך שאני מישירה מבט אל אבא של אלה. גבוה, מקריח ורס"ני למראה. אדום ומשתולל כולו, בזמן ומקום אחר היה כבר מתנפל על גרוני לחנקני. אני לוקחת נשימה עמוקה ומישירה אליו מבט, ואז מרימה את היד באיבחה חדה. הוא משתתק. בסופו של דבר, אני האמא של אושרי.

אני מתנצלת. אני מבטיחה שנלך למומחים, שאשלם על ההרס, וגם על איזה טיפול שיידרש. לא רק לאלה, אגב. אני מבטיחה ומבטיחה, אבל אני זו שמדברת והם אלה שמקשיבים. אני דוחפת כרטיס ביקור אל היד המזיעה שלו וסוגרת את היד שלו. אני שמה יד מרגיעה על הכתף של סתיו הגננת ומחווה לעבר הדלת. "אני אקח אותו עכשיו".

החלק הפשוט מאחוריי. כעת נותר לי אושרי.

כשהגעתי לגן, הוא עבר כבר את שלב ההרס. רק ישב על הרצפה, תופס את ראשו בין ידיו כמו זקן קטן בגיא החורבות. הוא לא הגיב כשהגעתי, והוא לא מגיב גם כשאני פותחת את הדלת ומפלסת לי דרך בין שברי כסאות הפלסטיק, בין אגמי הצבע השפוך, בין קרעי הנוצות והבריסטולים ובין הטושים שצפים בתוכם. המכנסונים שלו מוכתמים אדום וכחול לסירוגין, וחולצת הדינוזאורים שלו תלוייה עליו קרעים קרעים.

הוא לא מגיב גם כאשר אני נוגעת במרפק שלו, ואני יודעת למה זה. הוא מגיב עכשיו, אבל למשהו אחר. עמוק יותר, עצום יותר, נורא בהרבה אפילו ממני. אפילו אחרי שאני משתדלת. זו המלחמה שתחתינו, ואני אשמה. הייתי צריכה לברוח, לארגן לעצמי איזו השתלמות בארץ מתחת ולקחת אותו איתי. אסור היה לי לחכות, לתת לו להתפרץ.

אמא אמרה לי שהתמזל מזלי. אני נולדתי בשמונים ואחת, התותחים כבר לא הפגיזו, הטנקים כבר לא בערו על צוותיהם, המטוסים כבר לא התרסקו, הערים כבר לא ננטשו ונחרבו. כל זה היה בעבר וכאשר נולדתי האירוסים שבו לצמוח על החורבות ובין חריצי הבזלת והיא דממה. גדר המערכת חרצה אמנם את נפשה לשניים, והמוקשים היו כעקיצות יתושים לעורה המתוח, אבל דם לא נשפך עוד והאירוסים שבו לכסותה. היו אלה שנים טובות. המון שנים טובות.

הן תמו. אני התחלתי להרגיש את זה כבר לפני שנתיים, את התזזיתיות הגוברת, את כוחי המתעצם, את כפות רגליי שצמחו בשלוש מידות במשך הזמן הזה, את הסיוטים שבלילה. הרגשתי ונשמתי עמוק. הרגשתי והפניתי את המרץ המחודש לעשייה, לארגון, למעורבות בקהילה. עד כדי כך הייתי מעורבת בה שהצלחתי לשכנע את עצמי כי אושרי שקוע בשלו, שהוא צעיר מדי. הצלחתי להתעלם מליל הסיוטים הראשון שלו, שונה לעצמי את סיפורי הבלהות של חברות מהמתנ"ס על הילדים שלהם. הלילה השני כבר היה קשה יותר להדחקה והבטחתי לעצמי שנעשה משהו, שנרד לכמה חודשים, למרות הקושי שבניתוק.

אבל אז היו חודשיים שקטים כל כך, שלא הייתי יכולה לייחס אפילו להפוגה בקרבות. נהפוך הוא, ג'בהת א-נצרא תפסו גבעה תלולה מדרום לעיר והפגיזו את קניטרה יומם וליל, בעוד כוחותיו של אסד סרקו במסרקות של ברזל את הכפרים הדרוזיים, מנסים לגרד משם עוד איזה כוח אדם, עוד אילו מצרכים כדי להטיל לפעולת הכרעה נגד המרד.

אני מרימה קלות את מרפקו של אושרי, והוא מנער אותו ממגעי. הנה, תגובה. אני אוחזת בכתפיו. "אנחנו הולכים הביתה. אתה תצטרך… לא לבוא עכשיו לגן לכמה זמן". אושרי מנער את ראשו בפראות. "אני לא רוצה ללכת!" אומר בכעס, "אני כאן!" וקולו מהדהד בחור הפעור של חדר היצירה, בקבוצה המבוהלת של הילדים שבחוץ, קולו מהדהד בי ובאדמה. אני יודעת שהוא צודק.

אני מחליקה על זרועותיו הקטנות, החשופות, עד למרפקיו ומרימה אותו בהם בכוח "אנחנו נלך הביתה עכשיו". אושרי לא מתנגד ממש, כשאנחנו יוצאים מסף הגן הוא מגניב מבט מבוהל אל מאחוריו. אף אחד מהילדים לא נפרד ממנו כעת. בזמן ובמקום אחרים… לא, אין טעם להפליג לשם עכשיו.

אנחנו יוצאים אל הרכב, והמחשבות מתרוצצות בראשי בתזזית. לא נלך לגן, הא? דימיטרי לא יוכל להכיל אותו, לא, לא במצב הזה, לא עכשיו. דימיטרי מצויין, ואני יכולה לסמוך עליו ברוב הדברים, אבל אני יכולה לראות עד כמה שאושרי מפחיד אותו בחודשים האחרונים, כמה שהוא מנסה להסתיר זאת מפני. אני יכולה להריח את זה בו בלילה, כשהוא ישן לצדי. בשנות השמונים דימיטרי נלחם באפגניסטן, ומשהו באושרי עכשיו מעיר בו כל אותן התהומות שהוא כיסה בעצמו טוב כל כך. דימיטרי היה צלף באפגניסטן, ועל פי האופן בו מתעוותת ואז רועדת ידו אני יודעת שהתהומות השיגוהו בביתו, שכאשר הוא רואה את אושרי עכשיו תגובתו הטבעית, האנושית כל כך, היא לתקוע בראשו כדור, משהו שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה.

לא, אני לא באמת מודאגת מזה. דימיטרי אדם מבוגר, הוא יודע לשלוט בעצמו וברגע האמת אני סומכת עליו הרבה יותר מעל שכמותנו. אבל… לא, אנחנו צריכים פסק זמן. הוא אדם מבוגר, הוא יבין. אני אמצא דרך, ארד עם אושרי לארץ מתחת. היא תהיה אמנם פורייה פחות אליי, דלה יותר, שותקת יותר. אבל זה לא יהרוג אותנו, לא מיד. עמנו כבר היה בגלות פעם או פעמיים. ובני אדם… יש מאיתנו האומרים כי בני אדם חיים כך כל הזמן.

אבל אם אני אשאר עם אושרי בבית, כלואה סביבו. אני אהיה זו שאשתגע. ואני לא אסתפק בחדר יצירה.

שלוש שיחות שלא נענו. שלושים ושתיים הודעות וואטסאפ בשבע שיחות. אושרי כפות במושב הבטחון שמאחור, יד אחת שלי על ההגה, יד אחת בודקת את ההודעות. עין אחת על הכביש, עין אחת על המסך, וכל אפי נתון ומסור לאושרי, גוש הזעם הקטן שלי. "קבוצת בריכה", "ועדת היגוי", "הורי גן קידר" – לא, את זו מוטב יהיה שלא לפתוח בזמן הקרוב, לא עד שאמצא פתרון, והנה "רפאים".

אני פותחת את שיחת הוואטסאפ. אותיות עבריות וערביות משמשות בה בערבוביה, אך השפה הנהוגה בה אינה שפה שמית. מבחוץ היא תשמע כנבחנית ומהדהדת גם יחד, אך עבורי זו השפה בה שרה אמי את שירי הערש שלה. שפת הבית. פארס החייה את השיחה לפני שעתיים בהודעת "נפגשים בגלגל, 14/10, אחרי שקיעה" לקונית ואחריה זרם שצף-קצף של תגובות ארגוניות, מהזן אותן תראה בשרשור של פיקניק יום עצמאות. כולם רוצים להראות נוכחות, להשמיע הד. אף אחד לא רוצה לדבר על הדברים החשובים מיוזמתו. נוח לנו מדי. כן, אפילו עכשיו.

הריח של אושרי מתשנה בפתאומיות ואני בולמת ועוצרת בצד, מהר מדי. הוא עקר את חגורת הבטחון שלו ממקומה, מנפץ חלק מהמושב ופוצע את ידו. ריח הדם נישא באוויר וכאשר אני בולמת הוא מוטח קדימה, אל המושב שלי ואני יודעת שגם האף שלו מדמם עכשיו. אני מזנקת מן הרכב ופותחת את הדלת לרווחה. הוא יהיה בסדר, הבזלת ספוגת דם עכשיו, ספוגת מוות, והשריטות שלו ייסגרו עד שנגיע הביתה. אבל זה לא ילך ככה. הוא בן חמש עכשיו, כן, אבל בזמנים ובמקומות אחרים… הוא צריך להתחיל להבין. להתחיל לדעת. מילא, בגן הוא כבר לא יפלוט את זה.

אני נכנסת פנימה ומחבקת אותו. הוא מתוח כולו, תפוס כולו, פגז העומד להתפוצץ בכל רגע, ואז להמשיך ולהתפוצץ עד שייקטל לבסוף בידי מי מילדיהם של אדם וחווה. אולי על ידי איזה צלף גיבור, מיומן מספיק אך מבוגר פחות מדימיטרי. אני מחבקת חזק, חזק מאד, חזק מכפי שאי פעם העזרתי לחבק את דימיטרי. חזק מספיק כדי שייכנע לי ויאמין לי. והוא מאמין, אולי רק לכמה רגעים, אבל גופו נרפה והוא מתרפק אלי, מחבק אותי חזרה בכוח.

מכוניות חולפות על פנינו, חלקן מאיטות כדי לראות אם אנו צריכים עזרה, אך למזלנו איש לא עוצר כדי לוודא. אחרי זמן מה אני מבינה שאושרי ממלמל משהו לאוזניי "…אחרי שלקחה לי את הדף הירוק, ואז אמרתי לנעמי שהיא לקחה לי, ונעמי לא הסכימה להקשיב לי, ואז אני הלכתי ו…", אני מרחיקה את ראשו מכתפי בעדינות ומלטפת אותו.

"אני יודעת" וכשהוא משתתק בחוסר אמון, אני אומרת "אושרילי, אנחנו צריכים לדבר".

איזו מן הקדמה מטופשת, תירוץ של מבוגרים למתוח זמן ולצחצח מילים. אבל כן, זה בני בן החמש ואני צריכה את הזמן הזה, ואת המילים. הוא מסתכל בי ודרכי, ואני שבה ופותחת ואומרת "אתה יודע, אתה ילד מיוחד". הפקפוק שלו גובר. הוא ילד ישראלי ב2014, הוא כבר יודע יותר טוב ממני שהוא ילד מיוחד. כל ילד הוא מיוחד. אז, כמו כדי לחלץ אותי מהמבוי הסתום שבשיחה, הוא שואל "אנחנו הולכים עכשיו לסבתא?"

הו, אילו רק הייתי יכולה לספר לו כדרך בה סיפרה לי אמא שלי, במילים הקדמוניות שלנו שזורמות כנחל באביב, שמהדהדות כרוח סערה, שצוחקות כצבוע נקוד. אבל אמא השביעה אותי לא להמשיך, לא לשיר לילדיי את שירי הערש הראשונים ההם, אלה שמשביעות ומאררות, שמונות את הכוכבים על פי צלם ואת החיות לפני ששמות ניתנו להן, השביעה אותי לפני שירדה אל הארץ מתחת, לחיפה שעל חוף הים הגדול, למות בה.

אני עוצרת. "סבתא… נפטרה", ואז, כאילו מבזיקה בי מחשבה "מישהו מהילדים סיפר על סבתא שלו?"

"לא", המבט שלו מפוזר קצת. "אני אמרתי לך. אלה לקחה לי את הדף הירוק. שעשיתי בו את החלום"

"תקשיב", אני אומרת בחדות "אסור לך להרביץ לילדים אחרים. גם לנשוך. אף פעם, אף פעם. אתה חזק, אתה מיוחד. אנחנו חזקים. המשפחה שלנו", זה עובר מעליו, זה כל כך עובר מעליו. לא נורא, יהיה לנו עכשיו את הזמן ביחד. אולי הגיעה הזמן ללמד אותו את לשון-האש. אולי אין ברירה.

אנחנו יוצאים אל האוויר שבחוץ ואני נושמת אותו עמוק אליי ומשתנקת במהירות, מתעטשת אותו החוצה באריכות, בכאב. הרוח נושבת ממזרח עכשיו ומביאה אליי את השחיטה ואת הייסורים, את החורבן ואת הפחד. כל כך הרבה פחד. משהו שאני לא רוצה עכשיו במערכת. אני כורעת כשאני מתעטשת, משעינה את רגליי על ברכיי, ואושרי מסתכל ושואל, "אמא, את גם הולכת למות?"

אני מזדקפת "מה פתאום?" אני אומרת בקול, "מה פתאום? מי אמר לך דבר כזה? אנחנו רק ניקח חופשה קצרה" אני מדברת בבטחון מופרז, אבל יש בקול שלי יותר מדי מן הפחד. לא, לא הכל הצלחתי להוציא מן המערכת בפרץ העיטושים הזה. לא את הילד עם הרגל המדממת, גורר גופה מרוטשת, עוטת סחבות, מבעד לאטד עת ליל, לא את השלושה השוכבים במארב ופותחים באש על שיירת ג'יפים ומפילים אחד לפני שרימון תוצרת רוסית מפזר ומערבב את איבריהם לכל עבר, לא את הנערה הבוכייה הקופאת לבדה על צומת הדרכים, את זעקת יגונה על חורבן עברה ועתידה גם יחד, לא את הכפר הלכוד בשלג, את החתולים שנשחטו תחת איומי קרבין אך כדי להרגיל נערים לאכזריות, את עשרות הזקנים ועשרות הילדים המצטנפים להם לטבעת אנושית רוטטת סביב ערימה של ספרי קודש בוערים.

משהו מזה ניכר עדיין בדבריי כנראה, כי אושרי פונה ממני ורץ "אני לא רוצה", הוא צועק, "אני לא רוצה ללכת. אני כאן. אני…", הוא עוקף אבן בזלת זקופה וקולו נקטע בפתאומיות, וחוזר שוב, חוזר אחרת, מבעד לקרקע שמתחת לרגליי. לשון האש היא זו, והקול הוא קולו, והמילה היא מילה אחת, שאי אפשר לתרגמה ממש, אבל שלוב בה מה מן המשמעות של "כאן", "אבן", "חי", ו"בוער". ו"קטל", כמובן. איך אפשר בלעדיו.

פחד והבנה אוחזים בי, ואני שבה ונושמת אוויר מלוא הריאות. אם הפחד שלי מוצדק, אני אצטרך לכל מה שמחוז קוניטרה המדמם יוכל לתת לי. תוך הרף עין אני גומעת את המרחק אל האבן שמאחוריה פנה אושרי, והוא אינו שם. וחמור מכך, אני יודעת גם איפה הוא. רק שעד עכשיו לא ידעתי שהדבר אפשרי.

אלא, כפי ששבה והזהירה אותי אמי ז"ל, כל החוקים שונים במלחמה.

ידעתי שזה אפשרי, כלומר. אני עצמי עשיתי את הדרך פעם אחת. ממש אחרי הבת-מצווה שלי, הן אחרי הטקס בערב, בחדר האוכל של הקיבוץ והן אחרי הטקס בלילה, מתחת לירח המצליף של גלגל רפאים. אבל אני הייתי בת שתים-עשרה, דוברת רפאית מבית, כאשר אמי אוחזת בידי ומדריכה אותי. איך הייתי יכולה לדמיין שאושרי…

ומעבר לכך, לאן הוא יכול היה ללכת?

ואז הכתה בי ההבנה. לסבתא, כן. אבל לא לסבתא שלו, אשר נולדה כאמינה ונפטרה כיוכבד, תנוח על משכבה באדמות החול שבחרה לעצמה כגולה. לא, הוא הלך לסבתא שלי.

 

מזרח

סודות מצויים בכל. אנחנו מצויים באלה הקבורים באדמה הגעשית והבוערים בלשון האש והזורמים בנהרות הדם, אך גם בשפות האדם, ובעיקר ביותר ישנות שבהן, יש איזה מן כוח. הנה, רק קראו למשהו עיר רפאים ותמצא אותנו נמשכים ומתקבצים אליה כזבובים אלי פגר.

ב1993, כזו הייתה קוניטרה, קליפה מחוררת של עיר שהרוחות שוררות בה וסבתא מוגרש קבעה שם את החצר שלה. יכולים היינו להגיח מן הנקבוביות הגועשות של האדמה ממש סמוך לשלד בית הספר שהיא בחרה לה לארמון, אבל למלכת הבשן חוקים משלה ועשינו את כל הדרך אליה, מצפון-מערב העיר ועד לדרום-מזרחה, יחפות ויגעות, לבושות מדיל לבן ארוך כדרך הדרוזיות, מעורפלות ומטושטשות מדבש-אברשים, שלדי הבתים נראו לי מושכים ומזמינים, צלקות הפגזים עליהם נראו לי מעשה ידי, מזמינות אותי לשים בהן ידיי ולמדוד. הלכתי על השברים כמוכת אהבה. את החתכים שבכפות רגליי לא הרגשתי אז, ואת דמי הקרוש על רגליי שטפתי רק מקץ שבעת ימי המשתה.

סבתא מוגרש זכורה לי כקרה ורותחת, קשה כאבן וחדה כציפורן. גם אז הייתה כפופה ובלה, וכבר אז שמעתי את הבדיחות, את הלחישות כי ודאי הייתה בתו של עוג בכבודו ובעצמו. היא עצמה מעולם לא לקחה לעצמה שם כבני האדם, מעולם לא נטמעה בינהם, מעולם לא חמקה להסתוות בתוך תרבותם וזכרונם כמנהג רפאים מדור לדור. כך לפחות היה נראה לי, שכן לא יכולה הייתי לדמיין אותה באף תפקיד אחר, באף עם אחר או לשון אחרת. רק מוגרש מן הרפאים, מלכת הבשן. היא מילאה אותי לגמרי, שאלותיה הקשוחות אודות מנהגינו ודתינו סחררו אותי ותשובותיי המדוייקות העלו אך שמץ של חיוך על שפתותיה אך מילאו אותי בעונג מופלא. שכן ידעתי את התשובות והייתי ראויה לשמץ החיוך שלה.

אחרי השבוע הזה, מעולם לא חזרתי יותר לקוניטרה. נמנעתי בעיקשות פנאטית מכל סיור שיביא אותי לנקודת תצפית לאותו המקום, וזה לא דבר קל כשאת מתבגרת בקיבוץ בצפון הרמה. אמא הבינה, כמובן. היא חתמה עבורי על אישורי מחלה אינספור.

כעת, עשרים ואחת שנים לאחר מכן, שבה העיר לחיות, אך לא כדרך החיים ממש. אם אנחנו היינו הזבובים שנמשכו אל הפגר, הרי שכעת נדמתה קניטרה לפגר מנופח שהרימות רוחשות מתחת לעורו. פליטים מכל כפר במחוז נקבצו עכשיו אל העצמות החשופות של העיר, מותחים יריעות מפני הגשם ומקימים מבני ארעיים, חגביים כמעט, בצל ערימות האבן.

המעבר לקח לי שמונה שעות ואושרי ודאי רעב עכשיו, ועייף ומבולבל. קר לו מאד, מן הסתם, עם החולצה הקרועה של הדינוזאורים והקור המצמית של של העיר הפרוצה. אבל לא הייתי יכולה לרוץ, לא בעוד יחפה. עכשיו הרגשתי את הקרקע מיד. אבנים חדות, עפר לח ודביק, זכוכיות שבורות, חדשות. מאחוריי שבעה גברים מתקדמים, מתוסכלים ורעבים מאד ומלאים באותה ערנות המתפרצת מותך הלאות המוחלטת ואני פניתי במהירות ונכנסתי אל תוך אחת מהקליפות הסובבות.

שלושה לבבות זינקו וקפאו סביבי ברגע שנכנסתי, עוד תשעה ישנים יש פה, ילדים. שלוש נשים מביטות בי עכשיו בדריכות, בדממה, כאשר אני רוכנת כדי לגרוב את גרביי העבות ולנעול את נעלי הגשם שלי. ידה של כל אחת הנן מלופתת עכשיו סכין. הילדים ישנים בערימה, מתחת לשמיכה אחת. אחת הילדות חולה, אני מריחה. שלשול. היא תדביק את היתר עוד היום. אני שומרת על קשר עין עם הקרובה אליי בזמן שאני קושרת את השרוכים. כשאני מסיימת, היא מרפה מעט-מעט מהאחיזה בסכין, מעווה את פניה להבעה חמוצה מאד ומצביעה על סיר גדול מאד וישן מאד, עם איזו עיסה בקרקעית. שעורה ועשבים?

"צריכה?" היא שואלת בערבית. אני מנענעת את ראשי לשלילה, מהר מדי, ומתחילה לסגת אחור. בפאוץ' שלי יש איזה מן חטיף בריאות, אני נזכרת. מוזלי מאיזה סוג, אני שולה אותו ועומדת להושיט לה, אבל אז נמלכת בדעתי, מסתובבת ונסה מן המבנה, שומטת את החטיף מאחוריי, בכניסה.

צרור יריות נשמע במרחק, וקול חזק יותר, כשל פגז. לא קרוב מדי, לא, ואני ממשיכה להתקדם אל מה שהיה פעם בית הספר של קוניטרה, חומקת חורבה לחורבה, מבור לבור, ועם כל צעד שאני עוברת מתמלא לבי דם על מה שראה אושרי בלכתו אל סבתא ולא יוכל עוד לשכוח. לא, לא הצלחתי לעמוד במילה שלי לאמא. הנה אושרי למד את לשון האש, הנה ידע אושרי את דרך הרפאים.

אני אוטמת את עיני לראות ואת לבי מלהתרגש. רק אותו אני צריכה למצוא, אני שבה ואומרת לעצמי. למצוא אותו ולקחת אותו מפה ולברוח איתו מטה, אל הארץ מתחת. אנחנו נהיה יגעים שם, ופגיעים ונרפים, אבל אולי אצליח לשכנע אותו שזה היה חלום. אולי אצליח לשכנע אותו שיש לו חיים אמיתיים, שם בישראל. הוא לא יתגייס, כמובן, אסור לו. אנחנו נפרח אל המוסלמים אולי, בנצרת. לא, קרוב מדי, באבו-גוש. אבו-גוש נשמע כמו מקום נחמד, אני אפסיק להיות אדווה ואהיה נגיד אמינה, כמו אמא.

ואז, מאה מטר בלבד מבית הספר, אני מטפס מעל מגדל מסגד שהתמוטט ורואה אותו מיד. מזהה אותו מיד למרות שמעיל גדול מוטל עליו לכסותו. מעיל של ילד בן עשר בערך, מנוקב כדורים. אדם גדול מאד שקלאשניקוב תלוי עליו ברצועה מרכיב את אושרי על כתפיו ואני מתחילה לרוץ אליו. מהר ככל שאני יכולה. והו, כמה שאני יכולה. הרי בכל זאת, אני אמא של אושרי. ובתה של אמינה-יוכבד-אכלוט גם כן, אשר הייתה בתה של מוגרש.

"אושרי", אני צועקת, וקוניטרה מהדהדת את שמו ומזמרת אותו איתי, וכל אשר בה, נשים שעל הדייסה וגברים שעל הקלאש, כאילו קטנים ומתכווצים לתוך חוריהם. אושרי לא שומע אותי, הוא רועד ואוחז בכל כוחו ברפא, אך זה ודאי שומע. הוא עוצר ומסתובב אלי. עיניו של אושרי גדולות מאד ומלאות פליאה ופחד. מה מעולמו, מעולמי, שנבנה בחמש השנים שלו הולך ומתמוטט עכשיו.

"עצור", אני נובחת בלשוננו. "הוא שלי, הוא הבן שלי. תן לי את הבן שלי, אחרת אקרע את ראשך ואתן לדם לחזור ולהרוות את האבן".

"אמא". אושרי מנסה את המילה הזו בלשון-האש והיא ממלאת את לבי בחום פתאומי, לא צפוי. גווניה שונים בשפתנו, כמובן, ובנסיבות אחרות היא יכולה להתפרש גם כעץ, וכקליפה וכבית שיר מן המשלב הצפוני.

הגבר פוחד ממני, אני יודעת את זה. אבל הוא פותח פה מלא שיניים חדות, בוהקות בלילה, ומחייך חיוך גדול, מזמין, שכן כך מנהג עמנו מדור לדור במצבים מעין זה, ונראה שמעט מבני האדם אימצו אותו מאיתנו.

אבל הוא גם מוריד מעליו את אושרי, מניח אותו בעדינות על פיסת קיר ללא גג, וזהו דבר טוב שכן כעת אני יכולה לזנק עליו, לזנק ממש.

אני רצה עליו. עוד לא גדולה כמוהו, ואף לא מעט כמוהו שכן לא הרשיתי לעצמי לרוות מן הדם הזורם באדמה, אבל כוחי עמדי, ויש לי הבטחה למלא. לנסות ולמלא.

ואז, כשאני נתקלת בו באצבעותיי ומטיחה אותו אל האדמה, רק אז אני שומעת את קולה. את הקול הצרוד, המעושן והעמוק שרדף אותי מאז הבת-מצווה. "לעצור!"

מוגרש עומדת שם, בפתח בית הספר וחצרה סובב אותה. היא שמעה אותי, בטח ששמעה, זה לא מפתיע. המפתיע הוא שהיא טרחה לצאת לקראתי.

אני צועקת אליה, מטיחה בה את שנאתי "לא הייתה לך זכות", אני צועקת, ומשתמשת במילה העברית זכות, כי לא נודע מעין זה בלשוננו, "לא הייתה לך זכות לדבר איתו, לקרוא לו. את יודעת שאיני רוצה בה, איני רוצה במלחמה"

"את לא הבנת" היא צוחקת בקולה העמוק. "לא הבנת אותי, אדווה"

המפתיע הוא שהיא פונה אליי בשם הזה, השם הישראלי שאמי בחרה לי בטרם ירדה מן הארץ.

"איני רוצה מלחמה", היא מחווה למי מפמלייתה, ג'יהאדי גדול ומזוקן, והוא מוריד את אושרי מן העמוד, ברוך בלתי נתפס, ומגיש אותה אליה. היא מלטפת את התלתלים הפזורים שלו בהיסח הדעת. "היית יודעת זאת, אם היית שבה מעצמך. אנו גדלים מן המלחמה, מאבדים את הצעיפים שלנו, את השליטה. במוקדם או במאוחר ישובו בני האדם לחפש אחרינו ולקטול אותנו"

אושרי רועד מתחת למגע ידה, אבל מאזין לה ברוב קשב, שותה בצמא את מילותיה. את הלשון שהסתרתי מפניו.

"אבל המלחמה הגיעה אלינו ולנו אין לאן ללכת. אנחנו מן הבשן באנו ואל הבשן נשוב. אין לנו ברירה אלא להלחם. אין לנו ברירה אלא לזנב בהם, להכשיל אותם, להטריד אותם. למנוע מהמערכה הזו להחקק כנצחון זוהר, לתת לה לדעוך אל תוך חוסר תקווה אפור".

אני עייפה, ואני מבוגרת יותר עכשיו, ואני מתעלמת ממנה. רק אוחזת בידו של אושרי וזורחת מאושר כשהוא נענה לי ולופת את ידי חזק מאד. "אנחנו הולכים עכשיו הביתה", אני אומרת בעברית. והוא מחייך, ואומר, גם כן בעברית "אני רוצה לישון".

"אני צריכה אותך, אדווה. כולנו צריכים אותך. הרפאים ובני האדם, הרוח והבזלת, השוער וחזיר הבר. הנה נוטים ימיי למות, ואין טובה ממך לרשת אותי. את בת לבתי, ויותר ממך לא ניתנו לי, או נקטלו זה מכבר. את גם שירתת בצבא הישראלי, וזה ודאי לא יכול להפריע. את תהיי זו, מלכת הבשן, גבירת המעבר, הלוחמת שתביס את המלחמה".

נהמות ונביחות ויילות ופרצי צחוק. הנה החצר מריעה ליורשת העצר החדשה, לאיחוד המשפחות שנכתב זה עתה בספר דברי הימים. אני מרימה את אושרי ונסוגה צעד אחורה, קוראת לבזלת שתפתח לפני. שתיקח אותי הביתה.

דממה. האדמה לא נעתרת לבקשתי.

מוגרש מחייכת. "הכל בשעתו, אדווה, הכל בשעתו. כעת אני גבירת המעבר, אך עד מהרה, שנה או שנתיים, יהיה גם הכוח הזה בידייך. לאחר שאמות את תשלטי בזרמים. את תהיי זו שבוחרת אם לפתוח או לסגור, מי יעבור וכיצד…"

אני מניחה את אושרי לצדי, ומשליכה על עיניו את המעיל הגדול ומחורר הקליעים. אחר אני פוסעת קדימה, אוחזת בראשה של מוגרש ותולשת אותו מצווארה בקול נפץ מחליא. ואז צועקת מיד, כדי לכסות עליו, כדי להפסיק לשמוע.

"אני מלכת הבשן עכשיו, ואני הולכת. אל תבואו אחריי"

האדמה נפתחת בפני עכשיו, תהום האפשרויות ניבטת מבעד לאספלט המקולף, ואני תופסת את אושרי ומטיחה את עצמי מטה-מטה, ואז מערבה-מערבה, ואז דרומה-דרומה. לרדת, הרחק מן הארץ הטובה.

וכשאנחנו זורמים מבעד לנקבוביות הבזלת, אני מחבקת אותו חזק, אבל לא כמו קודם, כמו בת-חווה. לא אסתכל לאחור.