כנס עולמות 2016

מכשפל'ה רעה

מאת: שגית פסטמן

מתוך שנתה היא חשה בגוש השחור שהתגנב לעברה, נעמד מעליה והמתין בחסות החשיכה שתתעורר, אבל היא התעקשה להתעלם ממנו, הצמידה את העפעף העליון לתחתון בחזקה והקפידה על נשימה סדורה. אולי יתייאש ויעזוב אותה לנפשה, לפחות הלילה. אבל כמו בימים, גם בלילות הוא היה עקשן, וכמו אביו היה רגיל לקבל את מה שביקש. "אימא", הוא לחש בקול שנשמע כצעקה על רקע הבית הדומם.

"מה, יובל?", היא נבחה לעברו. "מה הפעם כל כך חשוב שאתה צריך להעיר אותי באמצע הלילה? כמה פעמים דיברנו על זה, אה? אתה בן שלוש, תגיד לי? תסביר לי למה ילד בכיתה ג' לא יכול לישון לילה שלם כמו בן אדם נורמאלי?".

"אני חושב שיש מכשפה מתחת למיטה שלי", ענה לה בקול קטן.

"אתה צוחק עלי. באלוהים , אתה צוחק עלי, נכון?", היא סיננה בעודה מהדקת את השמיכה לגופה ומפנה לו את הגב.

"לא צוחק, אימא. הפעם אני נשבע לך. אני יכול לישון איתך הלילה?".

למרות הפיתוי הגדול, ידעה שאסור לה להסכים. הפסיכולוג שאיתו התייעצה כמה חודשים לאחר הגירושין היה נחרץ מאוד בעניין הזה. מילת המפתח פה היא עקביות, הבהיר. ילדים צריכים לישון במיטה שלהם. תארי לעצמך מה יקרה כשתרצי למצוא זוגיות חדשה ולילה אחד הוא יבוא לחדר שלך וימצא שם גבר אחר שתפס את מקומו. ההשלכות יהיו הרבה יותר חמורות, הסביר.

אז היא התיישבה על המיטה ונאנחה בזמן שרגליה שוטטו על הרצפה, תרות אחרי נעלי הבית המרוטות. "אתה הורג אותי עם השטויות האלה", סיננה, "זאת הפעם האחרונה, יובל. הפעם האחרונה. אני קמה לכסות אותך ודי, די. נמאס לי מהשטויות האלה".

"אני לא משקר הפעם", הוא התעקש, "לכי תבדקי בעצמך. אני ראיתי אותה וגם שמעתי. היא שורטת את הרצפה עם הציפורניים שלה", קולו רעד.

היא החלה להרגיש את הקור חודר מבעד לפיג'מה שלה. "בוא אני אכסה אותך", אמרה וגררה את עצמה לעבר חדרו. הוא עקב אחריה רק עד מפתן הדלת ושם נעצר. ליד מיטתו, היא הרימה את השמיכה, ניערה אותה והמתינה. "נו, בוא כבר", גערה בו. הוא שתק ועל רקע השקט שהשתרר ביניהם זיהתה גם היא את קולות החריקה – דקים ומטרידים. מאיפה הם מגיעים? ללא ספק מתחת למיטה. אולי עכבר או חולדה. רק זה מה שחסר לה עכשיו. היא התכופפה והציצה.

***

כמה שניות מאוחר יותר שניהם עמדו מחוץ לחדר חסרי נשימה. היא טרקה את הדלת ביד אחת וביד השנייה, הרועדת הצליחה בקושי לסובב את המפתח בחור המנעול. "ראית אותה, נכון?", הוא לחש ונצמד אליה. היא עדיין ניסתה לעכל את מה שראתה, אם זה בכלל אפשרי, ואז ניסתה לחשוב למי אפשר לפנות במקרה כזה, בשעה כזאת. היא החלה להזיע. אין זמן להיסוסים. היא תפסה את ידו של יובל בידה הלחה ויחד הם שעטו אל מחוץ לדירה. ברגע האחרון נזכרה לחטוף את צרור המפתחות של הבית. כשהגיעו לחדר המדרגות היא הצליחה סוף סוף לדבר. "נראה לי שזה גור חתולים או משהו כזה. אנחנו צריכים לבקש ממישהו עזרה", מלמלה. בצעדים מהירים הם הגיעו למכונית, והיא התניעה למרות שעדיין לא החליטה לאן תיסע. רק אחרי כמה דקות של נהיגה סהרורית ברחובות השכונה הבינה שאין לה בררה וכיוונה את המכונית לעבר תחנת המשטרה האזורית.

השעון בלוח המחוונים ציין שהשעה רבע לשלוש. הכבישים היו שוממים והשקט הזה, שביום יום היא כל כך ייחלה לו נראה לה עכשיו מאיים. גל של חום הציף אותה שוב, והיא הדליקה את מיזוג האוויר. כשעצרה ברמזור אדום, סקרה במראת הצד את הכביש מאחוריה, מוודאת ששום מכשפה על מטאטא לא דולקת אחריה. לרגע קטן החלה לפקפק בעצמה. מה קורה לה? יכול להיות שלא באמת ראתה את מה שראתה, שאולי השעה המאוחרת והעייפות תעתעו בה? הרי יובל עם השטויות שלו יכול להוציא גם את הבן אדם השפוי ביותר מדעתו. לרגע שקלה לחזור הביתה אבל אז שמעה את הקול המוזר שוב, מעין חרחור נואש ולא טבעי ממש מאחוריה. היא נדרכה והסתכלה לאחור. יובל החזיר לה מבט עייף מהמושב האחורי. יכול להיות שהמכשפה התעופפה מהחלון של החדר והצליחה איכשהו להיכנס לתא המטען של המכונית כדי להתחבא לה שם? היא בלעה את רוקה וחזרה להביט קדימה אל הרמזור, שהתעקש להישאר אדום. אותו אדום זוהר ודמוני שזיהתה בעיניה של… היא לחצה על דוושת הגז וחצתה את הצומת הריק. קולות החרחור מאחור לא פסקו והיא החליטה להדליק את הרדיו אלא שהקולות שבקעו מהרמקולים רק גרמו לליבה להאיץ אפילו יותר.

Creatures crawl in search of blood To terrorize y'alls neighborhood And though you fight to stay alive Your body starts to shiver for no mere mortal can resist the evil of the thriller

על רקע קולות מסויטים וצרחות של אישה צעירה לחש קול מין המתים מילים שעוד לפני עשרים שנה – כשהייתה בערך בגיל של יובל – גרמו לה להישאר ערה במשך לילות ארוכים. "איזה שדרן מעפן שם את השיר הזה באמצע הלילה?", התלוננה.

"זה בטח בגלל שמחר יום שישי השלוש עשרה", הציע יובל.

היא הציצה לעברו וכבדרך אגב בדקה שדלת תא המטען לא נפתחה בינתיים. מחר יום שישי אבל בעצם אפשר גם לטעון שהלילה הזה של יום חמישי הוא כבר של יום שישי השלושה עשר, לא? "צריך להגיד שלושה עשר כי זה יום ויום זה זכר, בסדר מותק?", תיקנה את יובל כדרכה. הוא משך בכתפיו. "אני לא חושב שלמתים זה משנה", החזיר לה. לשמחתה, היא ראתה את תחנת המשטרה מרחוק.

***

כשנכנסו לתוך המבנה המלבני, גילו שאין בפנים איש. שתי שורות של כסאות ריקים ניצבו בצד אחד של החדר ובצד השני דלפק הקבלה עמד מיותם. העולם השתגע. לאן נעלמו כולם?, חשבה. "אה, אפשר לעזור לכם?" שוטרת צנומה נכנסה למבואה, ובידה כוס קפה. היא התיישבה מאחורי הדלפק ובהתה בהם בסקרנות כאשר התקרבו אליה בחשדנות. "גברתי, הכל בסדר?", תהתה השוטרת. היא ביקשה מיובל שילך לשבת על אחד הכיסאות בקצה השני של החדר, ורק כשהתמקם בכבדות על אחד המושבים החורקים הבחינה שהוא יחף. אז גם הבינה שהיא עצמה עדיין לבושה בכותנת לילה. היא הסמיקה. השוטרת המשיכה לתלות בה מבט שואל. "מה שקרה זה שהילד התעורר באמצע הלילה", היא התחילה להסביר, "הוא אמר שהוא שומע קולות משונים מתחת למיטה שלו ואני לא האמנתי לו בהתחלה אבל הלכתי לבדוק. את יודעת, רק כדי להרגיע אותו. את יודעת איך זה עם ילדים", החלה לגמגם.

השוטרת משכה בכתפה ולגמה מכוס הקפה המהבילה. "וחשבתי שזה באמת כלום. לא תיארתי לעצמי, חשבתי אולי חולדה או מי יודע מה". השוטרת המשיכה לנעוץ בה מבטים. היא השתתקה ושוב חשה את אותו הקור שהתפשט בגופה כשהתכופפה להציץ מתחת למיטה. היא שפשפה את זרועותיה בשתי ידיה במרץ. "נו, ומה?", שאלה השוטרת בחוסר סבלנות. "אני די בטוחה שבאמת יש שם מכשפה, שמעתי אותה חורקת עם השיניים. יש לה עיניים אדומות. מפחידות כאלה, חודרות". הפקידה פרצה בצחוק: "וואו, זה הכי הזוי שהיה לי עד היום וגברתי כבר היו פה כמה טיפוסים הזויים ברמות. אני מדברת איתך על ליגה ראשונה". היא חזרה לגמגם: "אבל.. אבל..".

הפקידה רכנה לעברה: "קאזה שלח אותך אלי, נכון? הוא תמיד עושה לי שיגועים כאלה במשמרות לילה אבל אין, הפעם הוא התעלה על עצמו". השוטרת נזכרה פתאום בילד והציצה לעברו "אבל מה נסגר איתכם, מטרטרים ילד ככה באמצע הלילה בשביל בדיחה?!"

היא לקחה שאיפה עמוקה והביטה לשוטרת בעיניים: "אני לא יודעת מי זה קאזה וזאת ממש לא בדיחה".

השוטרת בחנה אותה שוב, ואז החליקה את ידיה על טופס ריק של הגשת תלונה שהיה מונח לפניה. "תגידי מותק, יכול להיות שאחרי שהילד נרדם, שאפת איזה משהו, ככה בראש טוב?", שאלה, "אני לא שופטת אבל אם כן, אז ממש הגעת למקום הלא נכון", הבהירה בלחישה.

"אני אדם נורמטיבי", היא מחתה, "אני מורה ללשון ומחנכת של ז' שנייה בבית הספר חשמונאים בעיר". היא ניגבה שוב את הזיעה משפתה העליונה והביטה אל יובל, שראשו נשמט על משענת הכסא מרוב עייפות. "אני לא חוזרת הביתה בלי ליווי משטרתי" הבהירה בתקיפות. השוטרת הביטה בה אובדת עצות. אחרי דקה ארוכה, הרימה את מכשיר הקשר, שהיה מונח על מדף צדדי, קרבה אותו אל פיה וקראה לתוכו: "ויצמן, איפה אתה?".

קול דק ענה בפה מלא. "אצל התורכי, נשמה, להביא לך משהו?".

"תחזרו לתחנה. צריכים אתכם פה", היא ענתה בקוצר רוח, "יש לי מקרה שתפור עליך".

שום קול לא נשמע ממכשיר הקשר.

"קאזה איתך?"

"כן, ראיתי אותו פה בסביבה".

"אז, יאללה תחזרו, בתיק תק, טוב?". אמרה והמתינה שוב לתגובה.

"בדרך".

השוטרת, שעל לפי הדיסקית שהוצמדה לכיס חולצתה התברר ששמה ליאן, הניחה את מכשיר הקשר בצד. "הנה שמעת, העזרה בדרך. ארגנתי לך שני אבירים שידועים בכל הארץ בתור קוטלי דרקונים ללא חית".

"ללא חת", היא תיקנה אותה.

הפקידה חייכה אליה בקור והצביעה לעבר הספסלים. "תשבי גברת ליד הילד. המקום הזה יכול להתהפך ברגע, ונהיה פה בלאגן רציני כשמגיע מקרה אמיתי".

***

רק בשעה שלוש וחצי נכנס רס"ם יהודה וסרמן בצעדים עליזים לתחנת המשטרה. הוא פנה לעבר שוטרת הקבלה בחיוך רחב, שחשף שורה של שיניים צהובות. "נו, כמה זמן לקח לכם?", היא נזפה בו.

"היו פקקים", הוא צחקק.

"יאללה איתכם" היא גיחכה, "איפה קאזה?"

"בניידת מחכה. מה נהיה?"

השוטרת הפנתה את מבטה לעבר האישה והילד טרוטי העיניים. "את רוצה לשתף אותו בהרפתקה הלילית שלכם או שאת נותנת לי את הכבוד?", קראה לעברה. היא הניחה את ידה על ברכו של יובל וביקשה ממנו שימתין. לאחר מכן התרוממה בלאות ופסעה לעבר השניים, בעודה מנסה לנער מעל עצמה את העייפות שהשתלטה עליה. וסרמן סקר אותה בסקרנות – אישה רזה באמצע שנות השלושים לחייה, לבושה בכותנת לילה פרחונית. שערה השחור והסמיך פרוע ושפתיה דקות וחיוורות. כשהתקרבה, הוא הושיט את ידו ללחיצה והיא תפסה אותה בחוזקה כאילו שזו נשלחה אליה כדי לחלץ אותה ממצב של חיים או מוות. כשסיפרה על המקרה, ניכר היה שהתאמצה לשלוט בקולה. וסרמן מצידו התאמץ לשלוט בהבעות פניו ולא לחייך. כשסיימה לדבר, שאל עניינית: "ואיפה האבא?"

"אנחנו לבד. אני גרושה", ענתה בחדות והוא הביט בה בצער אמיתי.

"טוב, יאללה נלך הביתה, אתם נראים לי עייפים. המזדה בחוץ שלך?", שאל והיא הנהנה. "אחלה. ניסע אחריך". היא נטתה להסכים אבל אז נזכרה ברעשים המטרידים ששמעה בדרכה לתחנה והנידה בראשה בהפגנתיות. "לא, לא. ניסע איתכם בניידת. מחר אחזור לתחנה עם מונית ואקח את האוטו". השוטרת צקצקה בלשונה: "גברתי, תעשי לי טובה. פה זה לא חניון". אבל ויצמן שזיהה את מצוקתה, נחלץ לעזרתה: "בסדר, בסדר, תירגעי את", פנה לשוטרת, "מה נהיית לי השומר בבוטקה?". השוטרת סירבה לוותר. "ויצמן, אחר כך למי באים בטענות על הדברים האלה. אה? את מי תוקעים עם תלונה? לא כולם פה בתחנה צלופחים כמוך וכמו קאזה, שמי יודע איזה סוסים אתם גונבים ועם מי כדי .." אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט, וויצמן כבר סימן לילד לקום ובעצמו התחיל לזוז לכיוון הדלת. "עלי, מי שיגיד לך מילה על המכונית, תשלחי אותו אלי. את צריכה ללמוד לשחרר, מאמי. עם אופי ככה קשה, את מתפלאת שעד עכשיו לא מצאת חתן?", הקניט אותה. היא נסוגה לעבר דלפק הקבלה. "אני פה כל הזמן עם חבורה של דפוקים כמוכם, איך אני אמצא חתן?", השיבה לו. ויצמן קרץ לילד. "חמוד, בן כמה אתה?"

"בן שמונה וחצי", ענה יובל.

"מחר בטח תירדם בכל השיעורים", הוא התבדח, "מזל שלא מלמדים שום דבר חשוב בבית ספר, אה?" ניסה לשעשע אותם אבל האישה תקעה בו מבט עצבני בזמן שהילד לחש לעברו: "אימא מורה". למרות המבוכה, הפעם השוטר לא יכול היה להחניק את חיוכו.

***

בדרך חזרה התיישבה יחד עם יובל במושב האחורי של הניידת. וסרמן הציג את שניהם לקאזה שישב מאחורי ההגה. "הלילה אנחנו יוצאים לצוד מכשפות", הוא הסביר לו, "נכון, יובל?". הילד הנהן אבל קאזה נדרך. "מה, מה הסיפור?", תבע לדעת. "האימא פה טוענת שהיא ראתה משהו חשוד בחדר של הילד, שמעה איזה קול מוזר באמצע הלילה. משהו לא ברור. נקפוץ לבדוק", הסביר וסרמן. קאזה בחן את האישה דרך המראה הפנימית. פנים חמודות שמשדרות רצינות, גוף נחמד. מה שנקרא, משומשת במצב טוב. אם צריך לשחק איתה קצת באבוללה כדי להכניס אותה למצב רוח המתאים, אז אין בעיה. נשים הם היצורים הכי לא מפוענחים עלי אדמות. מי כמוהו יודע.

"אז מה, לשניכם קוראים יהודה", ניסתה לנהל שיחה ידידותית. קאזה חייך אליה בחום דרך המראה. "ככה יצא. תקועים עם השם המשותף ואחד עם השני כבר כמעט ארבע שנים". הוא נראה בתחילת שנות הארבעים שלו, בעל תווי פנים נאות, עיניים בצבע ירוק ושיער מסולסל וכהה, שהחל להאפיר בצדעים. אבל מה שתפס את תשומת ליבה היה קולו – עמוק ועשיר ולמרות שאמר מעט מאוד זיהתה שהוא מבטא את החית והעין כאותיות גרוניות, באופן שאהבה.

הניידת דהרה אל תוך האפילה והמנוע נהם ברוך. היא הביטה דרך החלון אל עבר השמיים. זה בהחלט לא היה לילה סוער וקודר, כפי שנוהגים לתאר בסיפורי אימה ובלהות. אין גם שום סימן לערפל. שמיים בהירים למדי חוץ מכמה עננים ששוטטו מעל וכיסו מזמן לזמן את הלבנה. אבל כוחות האופל נמצאים בכל מקום ופועלים ללא הרף, כרסמה מחשבה בראשה והיא נאבקה כדי לגרש אותה. הצצה בשעון של הניידת גילתה שכמעט כבר ארבע בבוקר. עוד פחות משעה והשחר יעלה. כל הסיוט הזה יהיה מאחוריה. בעוד כמה ימים היא ויובל בטח יצחקו כשיזכרו בלילה הזה. היא תצטרך להבהיר לו בבוקר שאסור לספר את מה שקרה לאבא שלו אף פעם. זה צריך להישאר הסוד שלהם. וסרמן נאנח מקדימה, והיא התרכזה בעורפו המוצק של השוטר קאזה, משתדלת שלא להירדם. בתוך דקות אחדות הגיעו הביתה.

***

הם נכנסו לדירה בדממה, והיא הצביעה לכיוון חדרו של יובל ונותרה לעמוד יחד איתו ליד דלת הכניסה. שני השוטרים הביטו בהם בתימהון. "טוב, לך תבדוק את החדר. אני אסייר קצת בדירה", הורה קאזה. "מתחת למיטה, את אומרת?", שאל אותה ויצמן בהיסוס. היא הנהנה. קאזה הסתובב במטבח והציץ לרגע קטן מבעד לאשנב חלון מרפסת השרות. תנועה חשודה צדה את תשומת ליבו מהחצר האחורית. הוא נדרך וניסה למקד את מבטו כדי לחדור מבעד לחשיכה הסמיכה. הדמות, שחשה כנראה במבטו, הרימה את ראשה המצומק והישירה את מבטה אליו. ליבו הלם בחזהו לנוכח עיניו הבורקות של חתול שחור שילל לעברו ואז בקפיצה לוליינית נעלם מאחורי פח האשפה. עוד לפני שהספיק לירוק מבעד לאחד האשנבים, קול שאגתו של ויצמן הקפיא את דמו. הוא זינק לכיוון הסלון, שם מצא את ויצמן שפניו מתנועעות בלי הרף, עיניו קופצות ממקום למקום ואקדחו שלוף ומכוון לעבר פנים הדירה. "יש שם משהו לא טבעי, קאזה. תזעיק גיבוי", קולו חרחר. קאזה נעץ בו עיניים זועמות. "נשבר לי הזין מהשטויות שלך. כל פעם שאתה מפרק מנת שווארמה באמצע הלילה, העמבה עולה לך לראש ואתה רק מפליץ כל המשמרת", סינן. הוא פנה לכיוון החדר של יובל, אך לפני שחלף על פניו של וסרמן, שלף מידיו הרועדות את האקדח ותקע אותו בחגורתו. "חתיכת דפוק, שלפת אותו בלי שאפילו טענת אותו קודם. הייתי מת לדווח עליך", הבהיר, וסרמן הסמיק.

לאחר שנכנס לחדר, שמעו השלושה קול של מיטה נגררת. "ילד", קרא קאזה, "אה.. יובל, בוא, בוא הנה לרגע". יובל הביט בה בחשש אבל היא סימנה לו לגשת וצעדה לכיוון החדר מיד אחריו. המיטה עמדה על צידה ולידה נחו על הרצפה זוג מגפיים מלאות בוץ, ומעיל פוך שבכובעו הסתתר שלט של מכונית צעצוע חשמלית. נורית החיווי של השלט שלחה קרן אור אדומה וממוקדת לפניה, וקול של תדר רדיו נמוך שידר לסירוגין לחישות צורמניות. האנטנה של המכשיר הזדקרה בתוך הכובע ויצרה צללית שנדמתה לכובע מחודד. קאזה הניח את ידו על כתפו של יובל. " תראה, מותק, עכשיו אתה הגבר במשפחה ואתה צריך לדאוג שדברים כאלה לא יקרו יותר. לאימא מספיק קשה, וכמו שאתה סומך עליה באלף דברים שהיא עושה למענך, ככה גם היא צריכה לדעת שהיא יכולה לסמוך עליך שלא תעשה לה את החיים יותר קשים. אתה מבין אותי? יובל הנהן ועיניה נמלאו דמעות. "יאללה, נסדר פה ותוכלו לחזור לישון", הוא סיכם.

עשר דקות מאוחר יותר, יובל כבר שקע בשינה. היא נכנסה למיטה, לקחה שאיפה ארוכה ונשענה לאחור באפיסת כוחות. חתיכת הרפתקה. אין ספק שיהיה לה מה לספר לנכדים, כשירצו לשמוע על הצרות שאבא עשה לה כשהיה קטן. היא הסתובבה על צידה והביטה על הכרית הריקה שמולה. לרגע קטן דמיינה את ראש של קאזה נח עליה. מי יודע, אולי כל זה משמיים. לפני שעזבו את הדירה בחפזון, השוטר האמיץ מסר לה את מספר הטלפון שלו. "לכל מקרה", אמר סתמית אבל היא חשה שעיניו משדרות דאגה ונחמה, והכינה את עצמה לקראת חלומות מתוקים. שריריה כבר נירפו כאשר לפתע זיהתה שוב את אותו קול צורמני ומסויט. היא פקחה את עיניה בבת אחת, גרונה ניחר. זה לא יכול להיות? מאיפה הקול הזה מגיע? לחרדתה, הבינה שהפעם מקורו מתחת למיטתה. היא הזדקפה, גופה רעד ולמרות זאת ידעה שהיא חייבת להסתכל. הפעם היא לא יכולה לברוח. היא אחזה במזרן עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו ואז הטתה את ראשה למטה. האימה הציפה אותה, והיא הצליחה לפלוט חרחור קצר לפני שפניה התאבנו.