כנס עולמות 2016

מכבש נפשי

מאת: יוסף יונין

ממיטב התסכולים הקטנים של החיים

"מסעות גדולים מתחילים בצעדים קטנים" אכן, אמרה מפורסמת ונכונה, שאנו ממעיטים בערכה, שהרי אפילו  הצעדים הכי שקטים ולא מורגשים. ייתכן שיובילו למסע ארוך ומלא מפגשים מכל הסוגים.

הצעד הקטן שלי החל כשבחרתי לקרוא הודעת SMS שנשלחה לי לפלאפון בוקר אחד:
"מר יונין הנכבד, מכר\קרוב\אהוב\בן משפחה\ידיד\חבר\אחר; שלך שלח\ה\ו לך, חבילה. אנא פנה לסניף הדואר הקרוב ביותר לדירת מגוריך – תלפיות רחוב האומן 13"
איזו הפתעה נהדרת, חשבתי לעצמי, באיזה זכות אני מקבל חבילה? אולי משהו נזכר ביום ההולדת שלי שנחגג לפני כשלושה חודשים, אולי חבר נושן שגר לו בחו"ל. או שאולי זאת משהי המאוהבת בי ורוצה להתחיל איתי? אני לא יודע, הכל יכול להיות!
נכנסתי חיש מהר לסניף הדואר, ניגשתי אל הקופה בשביל החבילה שלי והנה…-
"ררגע ררגע, אדון נייכבד!" פקידה אותי עם מבטא רוסי כבד קטעה לי את חוט המחשבה; "אתה ללא רואה שיש פו תור? קח מיספר ושב בשכט עד שנקרא ליך"
הייתי כל כך שמח וטוב לב עד כדי שיכחה משתמיד יש תור בסניפי הדואר, לרגע חשבתי שעשרות האנשים שיושבים פה, סתם נחים להנאתם, אבל משחזרתי לעולם המציאות הבנתי שעלי להתאזר בסבלנות. מספרי – 256 ועכשיו קוראים למספר 200.
ציפיתי לחכות לכל היותר, עשרים דקות מספר סביר בשביל שירות לחמישים איש, הרי כל מה שצריך זה לגשת לקופה, להגיש תעודת זהות, ואז לקבל גישה אל החבילה\. מה כבר הרי יכול להשתבש?

העשרה הראשונים קיבלו את כל מבוקשם כעבור עשרים דקות.
לאר מכן ילד בן שלוש עשרה הגיע לשלוח מכתב מפעם הראשונה – לגמרי בעצמו. היה אמנם קצת מעצבן להתעכב, אבל איך אפשר להתנגד לחומד של הילד התמים והמתוק הזה המבקש לשלוח את כתב העט שלו הרק לעולם?
אחרי – שתי זקנות דוברות אמהרית, שהפקידות לא הבינו מילה וניסו לתקשר איתן בשפת סימנים, הם היו יותר דומות לרובוטים המנסים לקיים טקס של גירוש שדים, ולבסוף, הגיעו לסוף דבריהן רק אחרי שמצאו כעבור עשר דקות, אתיופי ברחוב שהסכים לתרום את זמנו לציבור הממתינים האומלל.
ואחרי זה – סבא ששכח את הבולים שלו בבית ולא ירד מקופה עד שנכדו לא הגיע איתם לסניף בריצה, מתנשף ובקושי עומד.
ולאחר מכן אישה עם תינוקת שהייתה מוכרחה להפגין את נכוחתה האמצעות בכי צורם ובלתי ניסבל שהאט את כל תהליך שירות הלקוחות של כל הקופות

השהייה בסניף הארור הזה מצצה ממני כל טיפה של אנריה נפשית שיכלה להיות לי. בעשרים הדקות הראשונות, חיכיתי בסבלנות על הכיסות הרכים. לאט, לאט ובזהירות הכיסאות נעשו יותר ויותר קשים.
אחרי עשרים דקות הם כבר היו מלאים קוצים, ומבט על כיסאות העינויים האלה הכריח אותו לעמוד – ולעשות משהו.
ניסיתי לשחק בפלאפון בשביל להעביר את הזמן, דדתי הלוך ושוב מנסה להשיח את ההמתנה העגומה עם איזה משחק נוראי על עופות זועמים שצריך לשגר אותם כדי שייתרסקו אל תוך בתים של חזירים קטנים וכך להוביל למוות אכזרי של שני בני המין.
כל מבט שזרקתי לעבר אולם ההמתנה גרם ליותר תמונות מהמשק להופיע מולי, הרגשתי כיצד גם אני, משגר אנשים לתוך הבניין ומוטט אותו בשביל לסיים את העינוי המתמשך של המתנה לתור הארור שלי.
כעבור רבע שעה המשחק נהיה כבר בלתי נסבל, אין ספור ציפורים וחזירים נמעכו באכזריות בשביל נקודות כל-שהן אבל זה רק מזכיר לי איך אני נמרח בסניף הדואר המקולל הזה.
כל צלצול של "לקוח הבא" מרגיש כמו משב של אוויר צח, רק בשביל לקבל ענן של סירחון בחזרה כשאני מגלה כמה עוד חזירים ירוקים, סליחה, לקוחות יש עוד מלפניי. עמדתי כבר לצרוח בזעם כשפתאום … – "לקוח מספר 256"
אבן ירדה לי מהחזה כששמעתי את הקול הענוג הזה קורא לי. הוקל לי מספיק בשביל שאוכל להיפגש בצורה תקינה עם בני מיני, ניגשתי לקופא.
"נשלחה לפה חבילה" אני אומר לאט ובזהירות, אני מתחיל להבין למה התורים החלו להתעקב כך, אבל זה עדיין לא מצדיק בעיניי את השערורייה "נשלח לנמען בשם 'יוסף יונין' אפשר לאסוף את זה?"

"ביסדער" עונה הקופאית עם המבטא הכבד "רק קודים קול, תראה תודאת זחות"
הוצאתי את הפנקס הכחול מהכיס של המכנסיים ומסרתי לפקידה. אך משום מה היא הביטה בו זמן ממשוך באופן מעורר חשד, האם אני מבוקשה על איזה פשע שלא עשיתי?
"חקה קאן" היא אומרת ומסתובבת חיש מהר אל תוך המשרד שמאחורי הדלפק.
מולי מגיחה ברנשית צעירה עם מקשפיים ענקיות הנותנות תחושה שיש לא עיניים על המצח.
"אדוני, אנחנו לא יכולים לקבל תעודת זהות במצב כזה" היא אומרת במהירות וספקה את תעודת הזהות על הדלפק. זה לא מצב מתקבל על הדעת.
מז"א מצב לא מתקבל על הדעת?? אז היוא קצת קרועה בגלל שאני רץ עם התעודה בכיס, אז יש לה כמה כתמים בגלל שפעם אחת כיבסתי אותה ביחד עם המכנסיים "אז מה?!"
אני מתלהם על סף איבוד עשתונות מכל הזמן שחיכיתי "אז היא קצת לא נראית טוב, אבל יש עליה את התמונה שלי ואת המספר תנו לי כבר את החבילה!"

"אני מצטערת אדוני אבל זה בלתי אפשרי" היא עונה לי בחוסר רגש "זה נגד הנהלים, התעודה צריכה להיות במצב לוגיסטי תקין ובעל פרונטליות נוחה לעין. אנא פנה למשרד הפנים כדי שינפיקו לכבודו תעודה חדשה" אני יכול להישבע שזה היה יותר מכל דבר אחר – נשמע כמו דקלום שהייתה צריכה ללמוד בעל על פה.
"לא בא בחשבון!" אני מרים את קולי "אני לא חיכיתי שעה ורבע סתם בשביל שתנפנפו אותי!! אני רוצה לדבר עם…-"
"זה בסדר, חמוד" הרוסייה קטעה אותי "יש לי את שם שלך שמור במערכת, כשתבוא אלינו ותזדהה בשם מייד נוכל לפנות אליך!"
זה היה דווקא נשמע סביר, אולי באמת הגיע החלטה משמים שאני צריך תעודת זהות חדשה ויפה.
אז יצאתי מהסניף אל האוויר הצח. והתחלתי לצעוד לעבר קניון הדר…
צעדתי לאורך הכביש בחום הישראלי הקופח אל המטרה הנשגבת – משרד הפנים. בסך הכול עשר דקות הליכה מסניף הדואר
עכשיו אני מרגיש די מגושם שהרמתי את קולי על הפקידה המסכנה. הרי היא בסך הכול רוצה לעשות את העבודה שלה. והרי הטענה שלה הגיונית:
איזה מן אדם שמכבד את עצמו יסתובב עם תעודת זהות מרופטת? הרי זה הכרטיס שמראה שאתה חלק מהחברה האנושית התקינה, שאתה משהו שצריך לכבד, ולא להתייחס אליך כמו אל פורע חוק בלי זהות ומטרה בחיים. האם משהו ירצה לצאת לרחוב של מדינתו הנאורה עם בוץ וצבע מרוחים על הפנים? ברור שלא והרי להתייחס בזלזול לתעודת שאזרח שלך זה היינו-הך.

ההליכה הייתה הרבה יותר מייגעת ומיוזעת מכפי שתכננתי, אך הצלחתי לשמור על גישה חיובית. אחרי פרוצדורה קצרצרה אקבל תעודת אנושיות חדשה, ואת החבילה המיוחלת חיש מהר.

"יש נשק?" המאבטח בעל השפם הלבן שואל אותי בגל אחיד ונמוך והחל לשלוח יד בסורק הידני שלו.
"בבקשה אדוני אין לי זמן" אני אומר בחיפזון "אני צריך מהר להספיק לקבל תעודה חדשה בשביל החבילה שלי."
"חבילה שמבילה" השומר אומר בקור רוח "נשק יש?"
"טוב, בסדר… כן, יש לי" אני אומר ומרים את שתי ידי "יש לי פה את שתי אלו – המכה, והמכאיב" ואני קופץ את ידיי לאגרופים.
הבאות פניו מרצינות.
אני מאלץ חיוך בתקווה שהוא יבין את המליצה, אחרי בדידות ארוכה באולם ההמתנה הרגשתי מרוענן מעט שיש משהו להתבדח איתו סופסוף.
"אדוני, האם אתה מעוינן להשאיר את הידיים שלך פה כשאתה נכנס?" הוא אומר בחוסר רגש ומתחיל לסרוק אותי אם שרביט הפלסטיק השחור.
היה לי קשה להבין אם הוא צוחק או רציני אבל לא לקחתי סיכון, אמרתי שרק התלוצצתי, ושכמובן, אין לי נשק.
זה היה די נראה לעין שעמידה של ימים שלמים בשעמום הזה – בשמירה על מקום שאף מחבל בחיים לא היה מוכן לתקוף, (ואף אם היה אחד נואש מספיק בשביל לעשות זאת, השומר המזדקן הזה בטוח לא היה עוצר בעדו) – לקחה לאדם המסכן הזה את שמחת החיים, לפחות בזמן עבודות.
אלה הקורבנות שצריך לשלם בשביל להרגיש בטוחים במדינה הזאת
וגם, כמובן, בשביל להדגיש את החשיבות של המשרד הממשלתי העליון – שנותן משמעות לחיים של אדם במדינה הזאת.

עליתי במדרגות עובר על פני אינספור המשרדים והחדרים  המסתוריים הנותנים תחושה של מבוך שטני שמועלם לא תדע איזה מפלץ מסתתר מאחורי כל דלת.
ואכן מפלץ עמד מולי כשפתחתי את הדלת בקומה העליונה עם הרישוי: "אדון בר-ביצוע – הנפקת תעודות"
גבר עם משקפיים מרובעות רחבות, שפם דק וקרס עבה, ישב מאחורי הדלפק ונעץ בי עיניים חודרות. הוא הניח את כפות ידיו הענקיות על המשטח ונהם: "תיכנס. מייד אטפל בך"
דידיתי אל  הענק והנחתי לפניו את תעודת הזהות הממורטת שלי. "אני צריך אחת חדשה, כמה זה יעלי לי? אמרתי בלי לחשוב
הענק הציץ בתעודה. וכלאחר יד השליך אותה אל פח האשפה בפינת החדר. לפני שיכולתי לקחת אוויר בשביל לדרוש מה זה צריך להיות הוא אמר: "כרגע, לא יעלה לך כלום, כי אי אפשר להנפיק תעודת זהות עם תמונה שלך מגן חובה"
"ממ-מה??" נשנקתי "למה לעזאזל אתה מתכוון?"
"אתה כבר בן עשרים ושתיים" המפלץ רטן. "…עם זקן, ופנים שונות, ו…. בקיצור אתה נראה יותר מדי שונה כדי שאוכל להנפיק לך תעודת זהות עם התמונה הנוכחית"
"תשמע, מה זה משנה" אני מנסה לפייס את יריבי "אני ממש ממהר, וזה ממש לא משנה, העיקר שזה יהיה דומה לי…-"
"ממש משנה, ולא בא בחשבון, בחור צעיר. אתה צריך תמונת דרכון מעודכנת" הוא שם לב שאני מנסה להוציא הגה והוסיף בנמרצות "בלי 'אבל' בחורצ'יק, אלה הנהלים. לך להצטלם לתמונת דרכון חדשה, כי בלעדיה אין לך תעודת זהות"
ובלי תעודת זהות, אין לך זהות, חתימה שאתה קיים במדינה, ואין חבילה. השלמתי לעצמי.

הנה כי כן, הסתיימה המפגש השני – ובהחלט לא האחרון היום. עוד פעם הנהלים הכשילו אותי, עוד פעם אני צריך להיכנע לדרישות של הפקידים.
אך כרגע, אין מנוס, חייבים להקשיב לאח הגדול, כי עד כמה שחתיכת הפלסטיק האומללה הזאת לא באמת מראה לי את הזהות, הרי בלעדיה אני לא קיים. ועם אני לא קיים, אז אף אחד לא יציל את החבילה המסכנה מסניף הדואר.
כך שירדתי במדרגות ושמתי את פעמי לתחנה הבאה, ובוודאי הסופית – קניון הדר, שם אמצע סטודיו צילום ואסגור את כל העניין בין עם התעודה הכחולה הזאת.
כל צעד הייתה מהלומה במדרכה שנשמעה היטב. כמה עוברי אורך אפילו הטו את מבטם אליי, תוהים מה לעזאזל לא בסדר אם השפיות שלי. אחד אפילו שאל "תגיד גבר,הכול בסדר איתך?"
אך לא היה לי זמן או עצבים לענות לו.רק רציתי כבר לקבל כבר את החבילה הארורה הזאת ולסיים את כל התהליך המענה הזה עם תעודת הזהות.
כל מה שאני צריך זה מהר להיכנס לקניון, לקבל תמונת דרכון חדשה ואז תעודת זהות מעדכנת לקחת את החבילה מהדואר. משהו כל כך פשוט וסתמי לא אמור להשתבש להשתבש.

האוויר הממוזג והלח של הקניון ליטף לי את הפנים והתחלתי להירגע. נכון הנהלים של משרד הפנים. וגם של סניף הדואר מעצבנים, אבל לפחות הם נותנים לי הזדמנות לבצע כמה מטלות חשובות באותו יום, ועכשיו זה יסתיים צ'יק-צ'ק… אם אוכל למצוא את הסטודיו לצילום.

"סליחה איפה הסטודיו לצילום?" שאלתי את השומר של הכניסה לקניון, הפעם הוא היה אדיב מספיק להבין שאני ממהר ולא טרח לבדוק אותי. עכשיו בטח כל מחבל יכול פשוט להגיד שהוא ממהר ולהעיף את הבניין השמיימה…
"יש פה בכלל כזה דבר?"  הבחור עם משקפי השמש אמר בלי משים בעודו מעלעל בעיתון – "פוץ", סליחה, "פוסט" אני מתבלבל בין השניים כל הזמן נגלל שכל אחד מזכיר לי את האחר.
"אם יש, אז לי אין שום שמץ של מושג, אחי, אבל מה שאני כן יודע. שמול הדרגנוע בקומה השנייה יש גלידרייה ממש פיצוץ, כדאי לך…"

רצתי מהר בקניון מזגזג בין אנשים וכמעט מפיל עגלת תינוקות, עשיתי סיבוב בכל הקומה הראשונה אך לא מצאתי שום חנות או עסק היכול להזכיר סטודיו לצילום.
החלטתי לשאול את אחד הזבנים בחנות בגדים יקרה שסמוכה אלי.
"אני ממש מצטערת, אני כמעט בטוחה שיש פה איזשהו פוטו-שופ כזה אבל לא זוכרת איפה…" היא אמרה עם הבאה כנה של התנצלות
"איך את לא מכירה את הקניון שאת עובדת בו, השם-יודע כמה זמן?" שאלתי עם הבאה לא כל-כך כנה של סלחנות.
"זה פשוט חנות לא פופולרית שרוב האנשים לא מבקרים בה. ומי שכן – יודע איפה היא מראש, כך שקשה לדעת מי יוכל פה לעזור לך…
…אבל היי!" היא מוסיפה בחינניות "לפחות אני כן יודעת, שיש בקומה השנייה גלידרייה ממש טעימה, כדי לך לנסות!"

הבנתי שעזרה לא אשיג פה, ואמונה בזכותנו לארץ הזאת החלה לאזול. עליתי לקומה השנייה ומייד בטווח הראייה שלי נתפס דוכן גלידה קטן. רצתי שוב בכל הקומה, ושוב לא מצאתי כלום, עובר אורח אקראי שעצרתי לתשאול אף הוא לא ידע כלום, אבל בכל זאת עדיין המליץ לי על אותה גלידרייה מזופתת.
בלית ברירה, בשביל לשחרר קצת לחץ מהעצבים הפצועים שלי, נגשתי לדוכן הזה בשביל לקבל טעימה, להירגע מעט, ולחשב מסלול מחדש.
ואז ראיתי אותו. את השלט שכמעט סמוי מהעין שכל הזמן היה מאחורי הדוכן! "חנות צילום ועיבודים: בוטיק-מניפיק"
לא היה לי זמן לצהול משמחה או לרקוע מזעם, רק רצתי מהר לתוך החנות בלי שאפילו זכיתי  לטעימה בחינם.

החנות הייתה מלאה בצבעי אדום לבן וכחול, צילומים של מני דוגמניות עם מעילי פרווה יוקרתיים מודבקים פה ושם על הקירות עם המון כתובות זוהרות של MADE IN PARIS.  ומולי – אדם עם ברט צרפתי וחולצה מפוספסת ישב והקליד משהו במחשב נייד.
"שלום אפשר להצטלם לתמונת דרכון? זה מאוד דחוף" אני שואל בניסיון כושל להיות מנומס.

הבחור קם, הסתובב אלי וחשף פרצוף חלק עם שפם מסולסל. הוא הביט בי בכיווץ עיניים וסקר אותי לרגע.

"שאתה תיצטלעם לתמונס דררכון?!, הוא החל לצעוק במבטא גרמני כבד "ככה עם מרראה כסה?? אי אפששרר, מהסטותיו שלי אף פעם לא יצאו תמונות ררעות!"
"מה אתה רוצה שאעשה?!" צרחתי בחזרה ברפלקס של הגנה עצמית "ובכלל ככה את מתייחס ללקוחות שלך??"
"הלקוחות שלי – אנשים מכופטים! לא אדיודטען הנראים כמו אסירים נמלטים"
אני לא אסיר נמלט! הכול בסדר איתך? הזדעקתי " ימי בין המצרים הסתיימו, זה לא מכבר, ואסור היה לי להסתפר או להתגלח! אל תדפוק אותי בגלל האמונה הדתית שלי. עכשיו תעשה טובה ובבקשה צלם אותי לפספורט. כי דחוק מאוד בזמן"
"קצרר בסמן או לא, אין מה לעשות" בעל החנות השיב, הפעם ברוגע והתקרב אלי "סה הנעהלים של החנות, אסורר לצלעם אנשים עם מרראה מוסנח לדרכון, ררוב הסיכויים שגם לא יסכימו לקבעל אותה, אתה חייף ללכת לספרר כדי לסדרר את סה"
"אבל אני ממש ממהר" נסתי להתחנן "וותר לי בבקשה, רק הפעם, זה לא ייפגע בך, מה אכפת לך?"
"סה הנעהלים, אין מה לעשות, הוא אמר והצביע אל שלט קטן התלוי גבוהה על אחד הקירות, שבו שתי תמונות: אחד עם תסרוקת מעודנת פרצוף נקי ומשקפיים רחבים שנותנים תחושה שהבחור פרופסור לאנתרופולוגיה – ולידו וי ירוק. ופרצוף של אדם בעל שיער ארוך שמכסה לא את כל הפנים – ולידו איקס אדום.
"סה הכוק, ואי אפשר לשנות אותם. יש בקומה השילשית יש מספרה, שמה תוכל לתקן את הבעיה שלך מהרר."
"אבל אני ממש מתחנן לפניך זה ממש דחוף!" יבבתי נואשות
"לא. זה הנהלים" הוא אומר במוצקות "אסורר ללכת נגד הנעהלים, פשוט אסורר!, ועכשיו – למספרה, אם אתה ממהרר אס הם יעשו את סה מהר, לא אני, לי כררגע אין איך לעזורר לעך"

יצאתי בלי להגיד מילה. ובזה הסתיימה הפגישה… כבר לא ספרתי כמה מפגשים עשיתי היום…
הנהלים… רטנתי לעצמי. כל הזמן הנהלים, איזשהו מערכת קודים שברגע אדם מקבל על עצמו מתנהג ממש כמו רובוט, יצור חסר רגשות ונשמה.
ושוב הנהלים מאמללים את החיים, לכמה נהלים עוד אצטרך לציית ולעבוד בשביל לקבל את החבילה המזורגגת הזאת? לעזאזל, הנהלים זה שפת תכנות יעילה להחריד.

עליתי במדרגות הנעות  מנסה לשמור על איפוק ורוגע חרף הלחץ הקריטי שבו אני שרוי. כבר בפעם האלוקים-יודע-מה שלחו אותי לעוד תחנה, הפעם למספרה שבקומה שלישית של קניון הדר.
התוכנית פשוטה עכשיו אכנס למספרה, מהר אקצוץ את השיער, אצטלם לתמונת דרכון, בעזרתה אוכל לקבל תעודת זהות חדשה שבאמצעותה יאשרו לי לקבל את החבילה, לפתוח אותה ולקבל את הגדיא הארור הזה שהאבא זיבן בתריי זוזי, חד גדיאאאאאא, חד גדיא.
נכנסתי למספרה "הפאננית של מוני ומוזס". תהיתי כמה מעוררת רחמים העובדה שניתן שם די מפוצץ לעסק די בסיסי שכל (או לפחות רוב) המין האנושי זקוק לו, תוספת תשומת הלב לא באמת תגרום לעוד לקוחות להגיע, כי כל מי שמסוגל, מגיע בכל מקרה.
ולמזלי הבוקר – עם שתים עשרה וחצי עדיין נחשב בוקר, (יש מי שיתווכח על כך בחירוף נפש) – כל אותם לקוחות לא הגיעו, רק אישה בגיל העמידה שיושבת לה בפינת החדר עם המכשיר המוזר על הראש הנותן רושם כאילו זה מערבל מוח.
מיד קידם אותי בחיוך קורן ספר קירח והורה עם היד להתיישב בכיסא המסתובב מול המראה. משראיתי את השתקפותי הבינותי ששיער שלי בהחלט כבר היה מגודל. אולי, רק אולי, אותו צלם גרמני שנראה כמו צרפתי שגר בישראל, – צדק עם הנוהל הנוקשה שלו, היה יכול להיות מאוד מביך להראות את תעודת הזהות שלי כשאני נראה בה כאילו רצחתי בן מיעוטים ועדיין במנוסה.
הושטתי בתנועה שלווה את שטר חמישים השקלים ואמרתי לספר הקירח "פשוט תעשה קצר, רק לא יותר מדי כדי שעדייו אוכל עדיין לחבר כיפה עם סיכה"
השטר נלקח מהיד שלי, אך לא הרגשתי שום פעולה נעשית, במקום זאת, אחרי רגע מעורר תהיות שמעתי מאחורי בדיבור מהיר: "צריך להוסיף עוד תשעים וחמש שקל כדי שאתחיל…"
"מה??!" נזעקתי "איך זה יכול להיות! אני ראיתי את המחירון כשהתיישבתי – ארבעים וחמישה שקלים בשביל גבר, מה פתאום התוספת המשוגעת הזאת?"
הספר הקירח סובב לי את הכיסא לעבר ללוח הקלקר שעליו רשומים המחירים של ה"פאננית", לא הבנתי בשביל מה, כי הכיתוב "תספורת רגילה לגבר = 45" היה די בולט. ואז הוא אמר לי להסתכל על הצד השמאלי של המחירון:
"תספורת רגילה לבחורונת =145"
"אתה צוחק עליי…" הגבתי בתקווה חזקה, אך לא שלמה שהוא פשוט מתלוצץ איתי.
"תראה, צר לי להגיד לך את זה, אבל אורך השיער שלך הוא כמו של אישה, לכן המחיר צריך להיות בהתאם, בבקשה, אין לי סבלנות לוויכוחים, פשוט…-"
"אבל אני גבר!!!" צעקתי עם קול שבור "ואני גם ממהר וגם חלש במזומנים!"
"אז מה!" הספר הקירח והנוכל צעק בחזרה "אלו הנהלים של החנות!
עיניי נפערו וקיבלו רטט, שמעתי עמוק בתוך הראש שלי זכוכית מתנפצת – נשבר לי.

נשבר לי מהנהלים הדפוקים האלה. איך שנתתי בהם אמון, הם שבו דקרו אותי בגב, והפעם הנהלים האלה גובלים בשוד. נשבר לי מהציות שלי אל הנהלים. והגיע הזמן שאלחם בהם.
קמתי מהכיסא וניצבתי מול הספר, הסתכלתי לו בעיניים וסיננתי בין השניים: "אתה תשב בכלא בעוון הטרדה מינית"
"מה!?" הוא צעק, "מה זה אמור להביע?"
"זה פשוט, אתה מטריד את המין שלי" המשכתי לירות "אני גבר ואתה מאשים אותי בנשיות , אתה פוגע במין שלי"
"זאת בדיחה" הספר הקירח הניף את ידיו באוויר  "לך למספרה אחרת אם אתה רוצה, אבל על הדמוגגיה הזאת לא תוכל לעשות לי כלום.
"באמת?" פלטתי בכעס מאופק, "אז נראה למי השוטרים יאמינו!" שלפתי את הטלפון הנייד שלי.
"אתה לא תעז, ילד, אין לך שום דבר עליי"
לחצתי על הספרה אחת ואז פעמיים על הספרה אפס. האצבע הורמה מעל למקש האפרכסת הירוקה, המקש עשה קליק עמום, לאחריו, צפצוף גבוה… "משטרת ישראל שלום איך אפ…-"
"בסדר! ניצחת!" הספר הקירח לחש בלחץ "בבקשה שב ונגמור את זה כבר"
ניתקתי מיד ובסיפוק עילאי תחבתי את פלאפון בחזרה לכיס, הכנסתי לנהלים האלה אחת טובה בין הרגליים, אולי היום הזה יהיה טוב בכל זאת.
עצמתי את עיניי בהתיישב על הכיסא הרחב, ונתתי למחשבותיי להתערפל כמעה, בעודו מנמיך לי את הראש לתוך כיור החפיפה. כשהמים והסבון מרכך החלו לזרום, נרדמתי…

"יאללה! סיימתי, קום כבר" התעוררתי מיד כששמעתי את השאגה של הספר הקירח.
"תודה רבה" אני אמרתי בעודי מניח את חמישים השקלים על השולחן וממשש את השיער, מאשש, שהוא באמת קצר עכשיו.
"יופי" הספר הגה בעודו תופס בשטר "עכשיו, בבקשה על תחזור לפה יותר, עשית לי…-
"חתיכת אידיוט מה עשית לי!" קטעתי את דבריו בצרחה עד לתקרת הקלקר – בהיבטי בראי, הבחנתי שהשיער שלי עכשיו אדום כמו עגבנייה.
"מה לעזאזל לא בסדר עכשיו?! נמאס לי כב….-" הספר הקירח נשתתק כשראה את ראשי "אאאאאה, חרא" הוא סינן בקול
"תקן את זה מיד!" צרחתי, יצא בקול צורמני להחריד.
"בבקשה, הירגע, שום דבר לא קרה" הספר הקירח החל להזיע "בסך הכול התבלבלתי בין המרכך לצבע שיער, אם קודם לא היית ככך מכעיס אותי זה לא היה קורה…"
"מה זאת אומרת לא קרה שום דבר!" המשכתי לצרוח עד כדי צפצוף, הגרון שלי החל לכאוב "אני נראה כמו סופגנייה! אני נראה כמו נמלט ממצעד גאווה כושל!!"
"בקשה!" הספר הרים את כפות ידיו "זה באמת שום דבר, זה גם בכלל לא תמידי, עוד שבוע יגדל לך שוב שיער חום, ותוכל לגזור את הקצוות האדומים, באמת!"
הזעפתי פנים אך היה הגיון בדבריו, הנזק לא יכול להיות כל כך נורא…-"
"הנא, קח את החמישים שק….-לים שלך בחזרה בתור פיצוי. ובוא פשוט נשכח מכל העניין" הספר אילץ חיוך נואש והושיט לי את הכסף. התחלתי להרגיש רע לגביו, אפילו אחרי כל מה שעשה לי, לא יכולתי לראות אדם סובל.
בלי להגיד כלום, שלפתי את השטר מהיד שלו, ויצאתי מהחנות בחיפזון. יותר מדי זמן בוזבז, יותר מדי מפגשים בלתי נעימים היו לי היום. עכשיו, שכבר אין יותר תחנות לשלוח אותי, החבילה סופסוף בהישג יד.  רק עוד קצת נשאר… המחשבה על הסוף הקרב מלאה אותי בכוח מחודש.

אחרי שטרטרו אותי בין כל המוסדות והמחלקות הסוף מגיע – אני סוגר את המעגל האומלל ומקבל את החבילה שלי….
התפרצתי לתוך החנות וצעקתי, עכשיו צלם אותי! אין יותר תירוצים הפעם!"
בעל החנות הביט בי כמעה, ולתוך כדי גירוד קודקודו מבעד לברט שלו הוא שאל: "בסטר קמור, אבל אתה בטוח שאתה רוצה להצטלם לתעודת סהות עם שיער אדום?"
"זה בגלל הספר הדומקומפ" זרקתי מהמעט גרמנית שאני יודע ומתיישב על הכיסא שמול המצלמה הגדולה שבמרכז הסטודיו.
"תעשה טובה באמת, יש סיכוי שאחרי שתצלם אותי, תערוך את התמונה בפוטושופ כדי שלא איראה כמו ניאו-קומוניסט על התעודה שלי בעשר השנים הקרובות?"
הגרמני בעל החזות הצרפתית סקר את פניי לכמה רגעים ומבט של רחמים הסתנן לפנים שלו. "בסטר אעשה את סה" , לבסוף אמר "אחררי הכוול אני סה שהכריך לך ללכת לאותו ספר טרוטעל יהיה מרושע מצידי עם קם אדרוש על סה תשלום, בוא נסיים עם סה"
הבטתי בפרצוף המצוברח והעצבני שהשתקף מעדשת המצלמה הדו-רגלית, זה היה בהחלט יום קשה, ובכול זאת צריך לבלוע את הכאב לחייך עבור פרצוף מכובד בשביל תעודת הזהות… מי היה יכול לתאר שחבילה אחת מסכנה תגרום לכל-כך הרבה צרות? לפחות כשאסיים את המעגל הזה סופסוף אקבל משהו מעניין, הרי לא בכל יום מקבלים חבילה בדואר.
הבזק. קליק אלקטרוני. המתנה בת חמש דקות. בעל חנות הצילום יצא מחדר הסודות שלו ובידו חופן של תצלומים בגודל של אגודל. עליהם פנים של נער בן 22 עם כעס נצור די נראה לעין, לכל מי שיביט בתמונה יותר משתי שניות, אך לפחות, עם שיער נורמאלי ולא נראה כמו ניאו קומוניסט, שחזר מהפגנה על זכויות הטרנסווסטיטים.
ועם השלכת שטר עשרים השקלים ותודות חפוזות רצתי בכל כוחי לתחנה הבאה ברשימה – משרד הפנים.
הגעתי מתנשף ומזיע מחום למקום וכבר התכוננתי נפשית לכל המדרגות שאצטרך לצלוח כשפתאום יד בשרנית עצרה אותי מלכת "הופ! לאן אתה חושב שאתה הולך? נשק יש?"
" כבר הייתי פה, על תכביד לי על החיים, בנאדם" התחננתי. הרי ממילא שום מחבל בחיים לא ירצה לתקוף את משרד הפנים, ברור שיש להם אינטרס להשאיר מערכת הבירוקרטיה המנוכרת והמאמללת של ישראל בחיים.
"שום 'אבל', כולם צריכים להיבדק. אלה הנהלים, בלי תירוצים" השומר דקלם ביובש
אחרי עוד דקה בלתי נסבלת של מגנט-מחבט שמלטף לי את כל הגוף המשכתי אל המשרד להנפקה. האדרנלין העניק די עוצמה לעבור את גרמי המדרגות בלי סבל מיותר.
לפני הכניסה למשרד של אדון בר-ביצוע עצרתי, נשמתי עמוק והרגעתי את עצמי. לא למצוא חן בעיני פקידים ממשלתיים זה מתכון לאסון, אז, להיות מתורבת. להיות שלוו או לא להתקיים.

פתחתי את הדלת בעדינות ואמרתי חרש: "אדוני, ניתנה לידי תמונת דרכון, אשמח אם עכשיו תנפיק לי תעודת זהות חדשה" התיישבתי בכסא שמול שלוחנו והנחתי את התמונה את התמונה ברוגע.
"כמובן, ילד עכשיו לא אמורות להיות שום בעיות…" הפקיד לקח את התמונה והעיף בה מבט. הוא פתח מגירה שלף מתוכה את המעטפה הקשיחה בצבע כחול-בהיר. חייך אלי בעודו משחיל את התמונה פנימה ואז פתאום אמר : "יש בעיות" ומיד הפסיק את פעולותיו.
"מה עכשיו?" שאלתי בניסיון נואש להישאר נינוח, עם הצלחה חלקית בלבד.
"תמונת הדרכון שלך לא תואמת לך: השיער שלך אדום ואילו בתמונה הוא חום, אסור להנפיק תעודת זהות בכזה מקרה."
"א..אאב… אבל.. אבל" התחלתי להיסדק "זה לא משנה, השיער שלי אדום בגלל טעות! השיער שלי בדרך כלל נראה כמו בתמונה אתה חייב להבין…"
"אני לא חייב שום דבר, ילד" מר בר ביצוע המשיך בשלו "או שתשיג לי תמונה אחרת או שתחכה שהשיער יחזור לצבעו הטבעי." הוא ליטף את סנטרו בעיליות "כמובן שעד אז השיער שלך יגדל ואז הוא שוב לא יתאים לתמונה, ואז שוב שתצטרך להסתפר…"
"בבקשה!" הקול שלי נשבר, "אין בחריגה הזאת שום נזק או השפעה לרעה, אנא תעשה  תשורה לאדם במצוקה…"
"אין סיכוי, לא תהיה שום עיוות, אלו הנהלים, סוף סיפור, עכשיו צא ממשרדי וחזור עם התמונה הדרושה"
'אלו הנהלים' הרגשתי איך ווריד במצח שלי מתפקע 'אלו הנהלים' הרגשתי איך הכול מסביבי מחשיך, כשרק המילים בוערות מולי 'אלו הנהלים' בהד האחרון הרגשתי איך הלב מתנפח ובאגרוף שרירי שובר כל שליטה עצמית ונימוס שכיסוהו אותו כשריון וצמצם אותם לאבק מצחין.
"הנהלים!!! אתה יודע לאן אתה יכול להכניס את הנהלים שלך!!!" שמעתי את עצמי צועק "רק בתור שסתום לתחת שלך אולי הם שווים משהו!"
היצור הנבזי קם על רגליו האחוריות  "איך אתה מעז לדבר!" "תעוף לי מהמשרד, חצוף."
"לא הפעם, איש קטן!" שמעתי את הקול שלי רועם "אני כבר לא משחק בחרא שלך יותר. עכשיו אני אקבע לך נהלים מזוהמים. – אתה עכשיו תיתן לי תעודת זהות חדשה!"
"מי אתה חושב שאתה?" היצור הדו רגלית ילל לעברי "אתה לא תגיד לי מה לעשות, תתחפף, אזרח קטן, לפני שהביטחון יטפל בך"
פתאום גופי הסתובב, ידי טרקה את הדלת וסובבה את המפתח שהיה באלגנטיות נעוץ בחור המנעול. "שיבואו, עד שייפרצו את הדלת נשב ביחד לכמה שעות…" סיננתי בין שיני בארסיות
הפקיד החל להסתכל מסביבו בחיפזון ומתח, עשה צעד קדימה ולחש באימה: "אתה לא תעשה את זה, אתה תיכנס לכלא, אין לך את הכוח לעשות זאת"
"באמת???" נשמע קולי בנהמה והרגשתי כיצד אני מתיישב על השולחן "לא אכפת לי כבר! יש לי כוח או אין, אתה תיתן לי תעודת זהות או שתיתקע פה איתי עד ירידת החמה!"
האיש הניף את ידו בשביל להתלהם אבל פתאום נעצר. הוא נעץ בי את מבטו והתרכז בי. הבעות של כעס, ייאוש, רחמים, אימה, ואשמה הציפו את פניו כמו מים גועשים על גבי סלעים. הוא הוריד את ידו והתיישב לאט.
"בסדר" הוא ביטא בקול חנוק "קח את התעודה המטופשת שלך כבר, אין טעם להיות צודק…" ואז סינן בעודו בטוח שהוא שקט די הצורך: "העיקר להיות חכם… לא כמוך"
התעלמתי בהפגנתיות מהניסיון להעליב אותי בעודי חוטף את מעטפת הפלסטיק המקוללת מידו הרועדת. אמרתי לו 'תודה' חרש, ומיד רצתי למטה במדרגות.

המסע הקשה תם לו ככלות הכול בהגעתי חזרה לסניף הדואר, מייד קיבלו אותי ללא תור, אם כי לא גבות הורמו כשמו לב שהשיכר שלי עכשיו קצוץ ואדום.
בהצגתי את תעודת הזהות מייד הניחו את התיבה הקדושה לידיי ושלחו אותי לשלום.
הניסיונות ואתגרי הסבל תמו להן, – אחרי כל המאמץ, אחרי כל ההשקעה,– בסופו של דבר כל המפגשים הובילו אותי אל המטרה הנשגבת: ניצחון, קיבלתי את הפרס המיוחל. החבילה המסתורית שכל כך ייחלתי אליה, תיפתח!
קרעתי את הסלוטייפ עם הציפורניים פתחתי את הקרטון ובפנים – מכתב קטן ברוסית:
העשרים ושלושה ליולי, 2015:
יוס'ה מתוקי, אני מאוד מודאגת ממזג האוויר ושאין לך מה ללבוש, אז שלחתי לך בגדים חמים בשביל שלא תקבל אנגינה או ספטרטקוק טפו טפו טפו ותשרוד את החורף. זאת הייתה גם הזדמנות מצוינת לנסות לשלוח חבילה בפעם הראשונה בישראל
-שלך, אוהבת, אלפי נשיקות, סבתא ז'ינא
בקופסה היו עשר זוגות תחתונים, חמש זוגות גרבי צמר, ושתי זוגות גרביונים חמים.

את כל הכעס והזעם כבר בזבזתי על הפקיד ההוא וממילא לא יכולתי להעניש את כל האנשים התמימים בסניף עם צעקות ובכי.
פשוט נשכבתי על כמה ספסלים בפינת הסניף, הנחתי את הראש על גבי ערימת הגרביים – והלכתי לישון.