כנס עולמות 2016

מדוזות

מאת: מילי שמידט

התעוררתי באמצע הלילה והחדר היה מוצף מים. למזלי המיטה שלי הייתה גבוהה, כך שהם לא הגיעו אליי. שמעתי אותם נעים לאיטם בחושך. העיניים שלי הגירו נוזלי שינה. ניגבתי אותן באצבעות עד שהתייבשו. זה לקח זמן. התיישבתי והסתכלתי במים. מדי פעם הם נצצו בלבן, אולי קרן אור מהרחוב, ויכולתי לראות שהם מגיעים ממש עד המזרון. אני והמזרון היינו יבשים לגמרי.
ישבתי וחיכיתי שאתרגל לחושך. הוא הלך ונעשה קל יותר על העיניים. חשבתי שאולי זו הצפה מהצנרת. אולי האמבטיה או האסלה. משהו עלה על גדותיו. אם זה היה המקרה, הייתי כועס מאוד. לא מזמן היה אצלנו אינסטלאטור לתקן ברזים דולפים. שילמנו חמש מאות שקל. אבל עצרתי את עצמי ותהיתי שוב, האם יכול להיות שאלו בעיות צנרת? זה נראה לא הגיוני. איך המים לא יוצאים מתחת לדלת? ולמה המזרון עוד יבש?

ישבתי שם והסתכלתי בקיר. זכרתי רק שני דברים מהלילה: קראתי את הגלגול של קפקא, על גרגור שהופך למקק. וחלמתי על בחורה שאני פוגש, אבל אני צריך לשמור את הפגישה בסוד. הנחתי שגם המים הם רק חלום. נשכבתי לאחור במיטה וחיכיתי שאירדם. זה לא קרה. התיישבתי שוב וספרתי את האצבעות שלי. זאת הייתה דרך טובה להבדיל בין מציאות לחלום. בחלום, המוח היה מתבלבל ומייצר עוד ועוד אצבעות. אבל לי היו חמש. ספרתי שוב ושוב. חמש אצבעות, בכל פעם מחדש. נראה שהייתי ער לחלוטין. אולי אשחה לצחצח שיניים…

כבר רציתי לרדת מהמיטה. הרגשתי איכשהו שהמים עמוקים יותר ממה שנראה. שאם אקפוץ אליהם, לא אמצא את הרצפה. היא פשוט לא תהיה שם. אני אצוף ואולי אשקע במים אינסופיים. אז התיישבתי על הברכיים בקצה המזרון והסתכלתי למטה. המים רטטו בחשיכה. משהו עלה ובא לקראתי.

הדבר הלך וגדל ויחד איתו התחושה שלי. משהו עומד להתרחש ואני צריך להיות מוכן. לרגע חשבתי לצעוק לעזרה, אבל איך זה יעזור? הרי המים עמוקים מאוד, את זה כבר ידעתי, וכדי לחלץ אותי יצטרך מישהו להגיע בסירה. והדבר שמתחת למים יכול לארוב לו בדיוק כמו שארב גם לי. זה בטח לא קורה סתם ככה. זה נועד בשבילי, אמרתי. הדבר פשוט חיכה לרגע המתאים. אולי אצליח לשכנע אותו שזה לא הרגע הזה, ושיחזור בפעם אחרת. ישבתי כמו פסל אבן.
זה היה עגול. זה היה עגול וצף על פני המים, מפיץ זוהר תכלכל. היה קשה להבחין אם הצבע שלו תכול, או שזו רק הילה מסתורית. הקוטר שלו היה גדול מהראש שלי. הוא בלט מעל המים. ראיתי אותם נעים סביבו. מצמצתי כמה פעמים עד שהבנתי שזו מדוזה. פלטתי אנחה.

"אתה ער?" שאלה המדוזה.
אני לא יודע איך ידעתי את זה. לא היו לה שפתיים. לא היו לה פנים. הקול שלה הדהד בחדר.
"אני חושב שכן." אמרתי.
"בוא איתנו."
"מה פתאום?"
"למה לא? תהיה הרפתקן. כולנו צפים כאן למטה."
שתקתי כשהבנתי שאני מתווכח עם מדוזה. ספרתי את האצבעות שלי שוב. הייתי ער לחלוטין. ההבנה הזאת הלכה והתגבשה במוחי. ובכל זאת לא התכוונתי לנהל ויכוח עם מדוזה. לא התכוונתי ללכת איתה לשום מקום.
"אבל חיכינו לך." אמרה המדוזה.
"ידעתי שחיכית." אמרתי. "למה באת דווקא עכשיו?"
"מה זה משנה באיזה זמן באים?"
"אז למה חיכית ולא באת כבר קודם?"
"נו, בחייך." אמרה המדוזה. "בוא לשחייה."
"אני איעקץ."
"מה פתאום. הרי הזמנו אותך. זה אמור להיות מספיק."
"ומה יש למטה?"
"לא נהרוס לך את ההפתעה. בוא. אל תבזבז זמן."
"ומה יקרה לחדר שלי? הוא כולו מוצף!"
"הוא יתנקז בסוף."
"אני צריך זמן לחשוב על זה." אמרתי.
"תחשוב." הקול הדהד.
נסוגתי לאחור והתיישבתי בגבי אל הקיר. אספתי את הברכיים אל החזה וחיבקתי אותן. חששתי לרגע שהמים יעלו פתאום ויכסו גם את המיטה ואותי. הרי המדוזה הזאת הביאה אותם לכאן מלכתחילה. היא יכולה להמשיך. מצד שני, אין לי דרך אחרת להיחלץ מפה חוץ מללכת איתה. הייתי בטוח שזה לא חלום, אבל זו כנראה סוג של הזיה שנגרמה אולי ממשהו מקולקל שאכלתי. אולי אם אני אשתף פעולה נגיע לסוף המסלול, כמו במשחק מחשב, וזה יסתיים. אבל החיים הם לא משחק מחשב. אין להם סוף מתוכנן מראש. כלומר, יש להם… אבל לא הייתי מוכן להגיע אליו עדיין.
"מה החלטת?" שאלה המדוזה.
לא ראיתי אותה מעבר למזרון. ידעתי שהיא לא זזה לרגע. היא הייתה שם כל הזמן.
"לאן הולכים?" שאלתי ממקומי.
"בוא ותדע."
"ואחר כך החדר יהיה יבש? ואני אוכל לישון בשקט?"
"תהיה לך השינה הכי טובה שאי פעם הייתה לך."
התקרבתי על ארבע אל קצה המזרון. "מה את אומרת…" מלמלתי.
"אל תדאג. אנחנו מבטיחים."
"אם אפשר, אני גם לא רוצה עוד חלומות."
"אתה רציני?"
"כן. הם מעיקים עליי. אני אדם חרדתי." הודיתי. "שינה היא מנוחה, ואני רוצה לנוח. אי אפשר לנוח כשחולמים על דברים כאלה."
"נו, טוב."
"אז מה עכשיו?"
"כנס למים. אתה יודע לשחות."
היא צדקה. סתם ניסיתי לדחות את הקץ. הורדתי את הרגליים אל תוך המים. חיכיתי לתחושה מעקצצת. היא לא הגיעה.
"רואה?" שאלה המדוזה.
"מרגיש." תיקנתי.
"קח נשימה עמוקה."
לקחתי.
"קפוץ."
קפצתי.

המים היו חמימים דווקא. הם חדרו לכל נקב בגוף שלי ומבעד לבגדים. אבל לא הרגשתי כובד. הייתי מצפה שהבגדים יימשכו אותי למטה. זה לא קרה. המים היו כמעט חסרי משקל. יכולתי לצוף ולצלול ולשחות. לא הייתה בעיה. פתאום קלטתי עד כמה אני לא לבד. המים היו מלאים מדוזות.
המדוזה הגדולה לא הייתה לבד. מדוזות נוספות צפו מתחת לפני המים. חלקן היו קרובות לגודל של המדוזה המדברת. רובן היו קטנות ממנה. הצבעים נעו מתכלת זרחני ללבן לגמרי. כמו רוחות רפאים הן הקיפו אותי. נדמה היה לי שהן מסתכלות בי, למרות שלא היו להן עיניים. הוצאתי את הראש מתוך המים והתנשמתי בפראות.
"היי!" צעקתי.
"מה קרה?" שאלה המדוזה.
"מה עכשיו? עכשיו תלכו?"
"אל תהיה לא מנומס." המדוזה התחילה לשקוע. "בוא איתנו."
"איך אני אנשום?"
"אתה תנשום."
כבר אמרתי שאבוא, אז צללתי אחריה. רק פחדנים לא מקיימים הבטחות. בעצם, חשבתי, איך אני יודע שהמדוזה לא פחדנית כזאת? הייתי צריך לסמוך עליה. ובאמת שמתי לב שאני יכול לנשום. לא בדיוק במובן של בליעת מים וסינון חמצן, כמו דג. זה היה כמעט כאילו… אני לא צריך לנשום. חיכיתי שנגיע לרצפת החדר, אבל משהו בי ידע שזה לא יקרה. המדוזות התקדמו סביבי. האור שלהן אפשר לי לראות ולהתמצא. פעם אחת הסתכלתי לאחור, אבל לא ראיתי שום דבר. לא את רגלי המיטה אפילו. התחלתי ליהנות מזה. לא הייתה לי ברירה.
שמתי לב שאני מחייך. המים היו רגועים והרגשתי בטוח מאוד. בתור אורח של המדוזות, ידעתי שאני מוגן. אפילו לא חשבתי על סכנות. הן כאילו נעלמו לגמרי ממוחי. אולי בגלל זה הן נעדרו גם מהמים שסביבי. והכל היה שקט כל כך. זה היה אולי הדבר הנעים ביותר שם: השקט העמוק, המהדהד, שמאפשר לך להרגיש כל צליל. לא היה צורך לדבר. לא הייתי צריך לחשוב על מילים. זאת הייתה הקלה גדולה. הייתי בטוח שהמדוזות יכולות לדבר, אם הן ירצו להגיד משהו. אבל הן לא עשו את זה.
הזרועות שלהן נעו. הפעמון התרחב והתכווץ. זה היה מדהים. ביקרתי הרבה בחוף הים וראיתי אותן שם. או שהיו זרוקות על החוף כמו חתיכות נייר או מרחפות במים הרדודים, חסרות אונים. כולם יודעים שזה לא מחזה מרשים במיוחד. על החוף המדוזה איטית עד כדי חסרת תנועה לגמרי. היא שוכבת בשמש ומחכה למותה. מאוד לא מאיימת.
בתוך המים זה היה סיפור אחר לגמרי. המדוזות אמנם היו איטיות עדיין, אבל הרבה פחות. הן נעו במהירות סביבי. כושר התנועה שלהן היה מדהים. הזרועות נשלחו לכל עבר. נזהרתי לא לגעת בהן למרות ההבטחות. מזווית העין קלטתי מדוזה תופסת דג קטן ותוחבת אותו לגופה. הדג הכתום בלט דרכה. נדמה שהיא מחייכת בהתנצלות. הסתכלתי לכיוון השני.
פתאום הן הגבירו את הקצב. עכשיו זה היה כמו לצפות בלהקת כרישים. המדוזות טסו קדימה בלי להשמיע צליל. מיהרתי אחריהן. משהו זהר רחוק מתחתינו. שכחתי כבר מהחדר ומהשינה. לא הייתי צריך אותם. וחוץ מזה, אחזור אחר כך. רציתי לראות מה יש בקצה החשיכה. האור הלך והתחזק. הגוף שלי לא כאב מהשחייה הממושכת. הידיים והרגליים התנועעו, וזה הכל. התקרבתי וראיתי שהאור משתקף ממשהו. הייתה בו דמות. זה היה אני.

צמצמתי עיניים. הדמות עשתה כמוני. השיער שלה ריחף בהילה דקיקה סביב ראשה. השפתיים היו קפוצות. יד אחת התנופפה מולה. זאת הייתה מראה. מה עושה מראה בתחתית אגם, שדרך אגב, נמצא בחדר שלי? המדוזות עצרו סביבי. לא ראיתי את ההשתקפויות שלהן. רק אני הייתי שם. הושטתי יד אחת כדי לגעת במשטח, אבל הוא היה כמו אוויר. העברתי חמש אצבעות אל תוך המראה. כף יד. זרוע. זינקתי קדימה ולקחתי נשימה עמוקה של חמצן מעופש.

האולם היה גדול וריק מאדם. הקירות היו עשויים בטון חשוף. פה ושם ראיתי שטיחי טחב ירוקים. צמוד לחיבור שבין הקירות לתקרה היו חלונות צרים. אור ירח חדר דרכם. הבנתי שאני מתחת לפני הקרקע, כנראה. הייתי בקצה של בריכת שחייה, כולל חבלים שמפרידים בין המסלולים, וסימונים על הקרקעית. הייתה קרקעית. לא היו מדוזות. הנפתי את עצמי אל הרצפה המחוספסת. ההרגשה הייתה של מקום מוכר, אבל רק לרגע. היא עזבה אותי מיד כמו אד קל.
"אתה בסדר?" שאל קול נשי.
הרמתי את המבט וראיתי אותה לא רחוק ממני. היו זרקורים באולם, אבל פינות רבות נשארו חשוכות. זו הייתה נערה.
"כן." התרוממתי. "ואת?"
"לא ידעתי שאתה מצחיק." היא צחקקה.
"גם אני לא."
"אולי תלמד עוד כמה דברים על עצמך."
הנערה התחילה ללכת ואני אחריה. השתמשתי ברגליים להליכה באותה טבעיות שבה השתמשתי בהן לשחייה. לא היה שום הבדל מבחינתי. שנינו היינו יחפים והפסיעות הדהדו ברכות. על הקירות ראיתי את השתקפות המים הנעים. הנערה הובילה לקצה האולם.
"לאן אנחנו הולכים?"
"אתה תראה."
הגברתי את הקצב והשגתי אותה.
"בחייך," ביקשתי. "תני רמז. איך קוראים לך?"
היא רק צחקה. היה לה שיער אדמדם ופנים עגולות. אף מחודד שבלט קדימה. היא לא הייתה גבוהה ממני בהרבה, אולי קצת. היא בוודאות לא הייתה מבוגרת יותר. אולי צעירה ממני. התנועות שלה נראו חסרות מאמץ.
נכנסנו למסדרון חשוך. היו בו כמה מנורות ניאון במרווחים גדולים. חלקן דלקו, רובן היו כבויות, חלקן הבהבו במאמץ נואש אחרון. טחב התפרש על הקירות. האוויר הלך ונעשה מחניק וכבד. היה נדמה לי שאני שומע רחש בהמשך. חששות התחילו לעלות בי. ידעתי בוודאות שיש שם משהו. לא ידעתי מה. גם תחושת המחנק לא הקלה עליי. זאת הייתה חוויה לא נעימה, בסך הכל.
"תגיד, אתה חולם?" היא שאלה.
"כרגע?!" הזדעקתי.
"באופן כללי. כרגע אתה ער ממש." ואחרי מבט שהעיפה בי: "או כמעט ממש."
"אה, כן. כולם חולמים."
"לא אצלנו. אני לא."
"המ… שמעי, האמת שהייתי מוותר על חלומות."
"זה נשמע לי כמו שקר."
"לא, בחיי. אצלי כל החלומות מלווים בתחושת חרדה. כולם שם תמיד נגדי."
"תחשוב טוב מה עשית להם!" היא אמרה בתוכחה.
משכתי בכתפיי. "לא הרבה, בעצם."
"אז היית מעדיף לעצום עיניים בלילה, לפקוח אותן בבוקר, ולא לזכור כלום מהאמצע?"
"בטח. זה סבל גדול לזכור את כל זה. כולם רודפים אחריי ואני תמיד מסתבך. חלומות הם דבר נחמד מדי פעם, אם אין לך בעיות מתמשכות. אחרת זה יכול להיות ממש לא נעים. תחשבי על זה, אפילו חלום טוב הוא רע, כי הוא נגמר בסוף ואת קמה לחיים שלך…"
"אנחנו מתקרבים." אמרה הנערה.
שמתי לב שהרצפה רטובה. מפלס המים התחיל לעלות ככל שהתקדמנו. הוא נעצר איפשהו מעל הקרסוליים שלי.
"מתקרבים לאן?" שאלתי.
דשדשנו במים הרדודים עוד זמן מה עד שבאמת הגענו לאנשהו. זאת הייתה כיתת בית ספר. כצפוי, לא היה שם אף אחד. שוב הרגשתי כאילו כבר הייתי שם פעם. אולי זה זיכרון ילדות…
השולחנות הלבנים היו מסודרים בשורות. ליד כל שולחן היו שני כיסאות. בקיר האחורי היו קבועים שני חלונות. בקדמי היה קבוע לוח מחיק. התקרבתי כדי לקרוא את מה שמישהו כתב עליו בטוש אדום.

"מה זה?" שאלתי.
"זה ישן מאוד."
"זה נראה די חדש."
הנערה משכה בכתפיה. "אתה יודע, פעם היה פה מלך."
"באמת?!" הסתכלתי בה. "ומה קרה איתו?"
היא התיישבה בקפיצה על אחד השולחנות. רגליה התיזו מים.
"הוא השתעמם מאוד." אמרה. "המלך היה כל כך מוצלח עד ששום צרות לא הגיעו לממלכה שלו. היא שגשגה ופרחה. בלי מלחמות, בלי עוני, בלי מרידות."
התיישבתי גם אני על אחד השולחנות. שילבתי את רגליי ורכנתי לעברה. הנערה המשיכה לדבר אל הלוח עוד רגע, אבל בהמשך פנתה אליי. העיניים שלה נצצו.
"זאת לא הייתה ממלכה גדולה, אבל היא הייתה מספיקה בהחלט. המלך הוכתר כשעוד היה ילד ומלך עליה כל חייו. בשלב מסוים, הוא היה בטוח שהממלכה תשגשג אפילו בלעדיו. הרי לא יכול להיות שכל הטוב הזה קורה רק בזכותו. הוא הניח שהאזרחים אפילו לא ישימו לב אם ייעלם. וזה מה שהוא שהחליט לעשות. אז המלך החליט בעצמו לוותר על הממלכה שלו, ופשוט לעזוב."
"ומה קרה אז?"
"ואז," אמרה הנערה בחיוך גדול. "הממלכה קרסה."
"את בטוחה שזה מה שקרה?" פקפקתי. "זה לא נשמע הגיוני. אולי את מתכוונת שהיורש…"
"לא היה יורש!" היא נזפה. "האזרחים המודאגים לא ידעו מה לעשות בלי המלך שלהם. הם נכנסו לפאניקה, איבדו שליטה על החברה שלהם, ובסוף נכחדו. בערך."
"זה סיפור אמיתי?"
"ברור." צחקקה הנערה. "אתה נמצא בו."
הסתכלתי סביבי. הכתובת עוד הייתה על הלוח. מי שכתב אותה, אחד מאנשי הממלכה אולי, היה כאן.
"זאת הממלכה?" שאלתי.
"בדיוק!" היא אמרה.
"ואיפה התושבים?"
"הם יחזרו כשהמלך יחזור."
הרכנתי את ראשי אל המים שמכסים את הרצפה. הדמות שלי נראתה מוזרה והשתנתה כל הזמן. רחבה או צרה, פנים שטוחות או מרובעות.
"את מכירה את המדוזות? כלומר, אלה שהביאו אותי לכאן. יודעת על מה אני מדבר?"
הנערה משכה בכתפיה. "המים מלאים בהן."
"המים האלה?"
"כן." היא אמרה. "אתה פשוט לא רואה את זה מהצד הזה."
"זה נשמע כאילו אני צריך להצמיד את הפנים לרצפה."
"פשוט כנס." הנערה נעמדה על השולחן שלה. היא הרימה את הידיים מעל הראש כמתכוננת לקפיצה אולימפית. היה לה גוף רזה ורגליים שריריות למדי. האמנתי שהיא מסוגלת לזה.
ובזינוק אחד מהשולחן, היא צללה אל המים. הייתי בטוח שתשבור את הראש אבל היא פשוט נעלמה. ישבתי שם באור הירח שזהר על המים דרך החלונות. לא התכוונתי לסכן את עצמי בקפיצה. ירדתי מהשולחן והאצבעות שלי נגעו ברצפה.
"אוף. ידעתי שזה יקרה." מלמלתי ועליתי בחזרה על השולחן.
הסתכלתי מעבר לכתף. בחוץ השמיים היו מלאי כוכבים. העיניים שלי חיפשו את השמש אבל היא לא הייתה שם בכלל. הסתכלתי אל המים הרדודים. החלטתי שאקפוץ עם התחת קודם. לפחות לא אשבור את הראש. לקחתי נשימה עמוקה וקפצתי.

הרגשתי מכה חזקה באחורי ראשי. המקום היה חשוך לחלוטין. ידעתי מיד שאני לא לבד. התיישבתי ולא ראיתי איש. היו מים על הרצפה שוב. נראה שזה דבר קבוע כאן. נעזרתי בקיר כדי לעמוד והתחלתי ללכת. לא הייתה לי ברירה.
היה משהו בחושך. הייתי בטוח בזה. אני לא בטוח למה, אבל התחלתי לדמיין חיה גדולה. חיה גדולה יושבת בחדר שבקצה המסדרון ומחכה לי. רק לי. יכולתי לשמוע את הנשימות שלה. כמעט יכולתי לשמוע את הציפורניים נגררות על הרצפה.
"שמעת את זה?" אמרתי לעצמי.
"ברור." עניתי.
"מה נעשה עם זה?" המשכתי ושאלתי.
איש לא ענה. ובדיוק כשכמעט התייאשתי, דמות הגיחה מהחשיכה. זינקתי לאחור ופלטתי צעקה, אבל זה היה בסך הכל פסל אבן, שרק נראה קצת כמו אדם. שמחתי על שאף אחד לא היה שם כדי לשמוע אותי. לפסל הייתה קסדה בצורת פעמון, שפם עבות, וזרועות במקום רגליים.
"אתה מכוער להפליא." אמרתי.
"אני מתנצל, אדוני." אמר הפסל.
"תודה." אמרתי בהפתעה.
המסדרון היה משעמם לחלוטין. לא היו בו עוד פסלים. גם לא תמונות. הוא פנה ימינה ואני איתו. היה בו אור קלוש שלא ידעתי את מקורו. אור רך ונעים. זה היה הדבר היחיד שאיכשהו הצליח להרגיע אותי. בפעם הבאה שאפגוש את הנערה הזו, אני אבהיר לה שאני צריך להגיע הביתה.
המסדרון לקח אותי לחדר גדול, מואר באותו אור קלוש שלא עזר הרבה לראייה שלי. הרצפה הייתה מלאה מים והטחב השתלט על הקירות. בצמוד לקיר היה משהו גדול. זה נראה כמו עץ רקוב. שמעתי חריקה. לא יכולתי להתאפק וקראתי אליו, רק כדי לדעת אם יש שם מישהו בכלל. היה נדמה לי שאני שומע את הים. נתתי לעיניים להתרגל והתקרבתי אל הדבר שהיה בחשיכה.
הסירה הייתה באורך של כמה מטרים, לא יותר. חלק ממנה היה שקוע במים הרדודים ונעלם מעיניי. היא נטתה על הצד כאילו היא עומדת להתהפך כל רגע. נאחזתי במעקה ובתורן השבור והנפתי את עצמי אל הסיפון. שמעתי רחש גלים, כמו בחוף הים. הרצפה הייתה חלקלקה מאצות ירוקות. שמעתי את רעש הגלים מרחוק ואת הנשימה שלי סביבי. אולי זה מה שהרגשתי כל הזמן: הנשימה שלי. שלי ורק שלי. עצרתי אותה לרגע, מחכה שמשהו יקרה.
בזהירות התחלתי לעקוב אחרי רעש הגלים. נשענתי על המעקה והוא היה לח ומגעיל, אבל לא הייתה לי ברירה. הסיפון נטה אל תוך המים. ידעתי כבר שבטח יש להם "צד שני". ככה זה עובד פה. אבל לא רציתי להגיע לשם. נאחזתי בכל פיסת עץ או מתכת חלודה שיכולתי למצוא. התרחקתי מהמים אל חרטום הסירה, שניצב באוויר מעליי. רעש הגלים הלך והתחזק וגם הנשימה שלי. רכנתי על הרצפה והצצתי דרך חור בדופן הסירה.
ראיתי את האופק. זה נראה כמו שעת בוקר מוקדמת והגלים התדפקו על הדופן. נשכבתי על הבטן עד כמה שאפשר ופשוט הסתכלתי. זה היה מחזה נהדר. הים היה טהור וחסר דאגות. הקצף עלה לעברי ומדי פעם חדרו מעט מים אל הסירה ואל העור שלי.
"חיכיתי לך." אמרה הנערה פתאום.
קפצתי בבהלה. כמעט שכחתי ממנה. היא עמדה שם כאילו הרגליים שלה דבוקות לרצפה. ידעתי שממקומה היא לא רואה את הגלים: היא הביטה מעבר למעקה ואני דרך החור. בשבילה היה שם רק חדר חשוך.
"מוצא חן בעיניך?" שאלה.
"איפה אנחנו?"
"בחדר המלך."
"התכוונתי…" התחלתי למלמל. "אני לא מבין למה המלך צריך סירה בחדר שלו."
"אני חושבת שכולם צריכים סירה בחדר שלהם." היא התיישבה לידי.
"מה הם יעשו איתה?" שאלתי תוך כדי התיישבות. "זה רק תופס אבק ולכלוך, שלא לדבר על המקום…"
"אני לא יודעת. מה אתה היית עושה איתה?"
"מפנה אותה." אמרתי. "אבל זה לא מה שרציתי לדעת."
ניסיתי לשאול אותה איפה אנחנו נמצאים. לא מבחינה גיאוגרפית ממש, אלא רק כדי לדעת. אבל לא הצלחתי להבין אף אחת מהתשובות שלה.
"מי עוד נמצא כאן חוץ ממך?" שאלתי.
"אתה."
"יופי."
הנערה חייכה ושילבה את רגליה.
"ואת מחכה למלך?"
"אני מעבירה את הזמן."
"שמעי, זה לא נשמע כמו כיף גדול." נאנחתי. "בסך הכל את די תקועה פה, לבד. ואני לא מתכוון להעליב, אבל ככה זה."
"אני יכולה לשחות או לעשות מה שאני רוצה."
"מה עם משפחה? חברים? עבודה? או ש…" פתאום הבנתי את זה. "את לא מהעולם שלי בכלל. לא חשבתי על זה, את נראית כמו בן אדם."
"אני חושבת שאקח את המחמאה."
"אה, בבקשה." החוויתי בידי, מושיט לה את המחמאה.
שמתי לב שמפלס המים התחיל לעלות. זה לא קרה בבת אחת. שום דבר לא קורה בבת אחת. הכל נעשה בשלבים, צעד צעד, מתקדם אל סוף ידוע מראש מבלי שנבחין בכך בכלל. אבל לאט לאט המים עלו. בהחלט.
"את…"
"עוד מעט הזמן שלך פה מסתיים." היא קטעה אותי. "אלא אם תבחר אחרת."
"תסבירי." אמרתי והסתכלתי בה בחזרה.
עכשיו הנערה מושכת בכתפיה. אולי זה רק הדמיון שלי. אני מעקם את הראש הצידה כדי לראות טוב יותר.
"אתה יכול להישאר." אומרת הנערה שמולי.
אני באמת יכול.
"ואז מה?"
"ואז תוכל לשכוח מהעולם," היא רוכנת לעברי. יש לה עיניים יפות. "לשכוח מהדאגות היומיומיות. לבלות את כל הזמן פה ולנוח. המקום לא ייראה ככה לנצח, כמובן." היא מבטיחה. "הוא יפרח וישגשג והתושבים יחזרו, והכל יחזור למקומו."
לרגע אני שוקל את זה. ואולי באמת כאן הכל יהיה טוב יותר. אבל מה אני אעשה אם זה יקרה? לא ישעמם לי? אני לא אתגעגע לתחושת הרעב ולכאבי הגב ולסיוטים שבלילה? הנערה ממשיכה להסתכל בי כאילו אני הדבר היחיד שקיים. עולם ומלואו.
"אני באמת חייב ללכת." אני אומר לבסוף.
המים כבר זוחלים על הסיפון לעברנו. אני מרגיש אותם בקצות האצבעות. תחושה של חמימות רטובה. הם עמוקים יותר משהם נראים. הנערה שותקת כשאני עובר את המעקה. בתוך המים הרגליים שלי כבר לא מוצאות את הרצפה. ורק מתוך ההרגל, הן לא מפסיקות לחפש. הנערה עומדת מעליי ומחייכת. העיניים שלה גדולות. גם הפה.
"תודה רבה על הסיור." אני אומר. לא נראה שהיא שומעת. "בטח נתראה שוב מתישהו."
אבל הנערה רק ממשיכה לחייך. אני צולל ויורד אל מתחת למים. הדמות שלה הולכת ומטשטשת עד שהיא כבר לא שם. אני מסתובב ומנענע את הגוף בשחייה.
הנה המראה שבקצה. בדיוק כמו קודם. היא הולכת ומתקרבת. המים שקטים ומלאים זוהר תכול. את המדוזות אני כבר לא רואה. רק אני כאן. אני נוגע בבבואה ועובר דרכה בשקט מוחלט. אוויר.
עדיין יש קצת מים על רצפת החדר. אני מרגיש אותם מתחת לכפות הרגליים.