כנס עולמות 2016

לפגוש בפחד

מאת: יובל אברהם רולר

"אני לא יודע"

"אז אני אשאל אותך עוד פעם, עכבר, ממה אתה פוחד?"

"עם כל הכבוד, הוד קדושתך הנזיר, לשאול אותי עוד פעם ועוד פעם את אותה השאלה אשר את תשובתה אין אני יודע לא יכניס לראשי רעיונות. גם אין מה לצפות כך לתוצאות שונות."

כל עכבר אחר שהיה עונה בצורה הזאת היה מסולק בבושת פנים ממקדשו של הנזיר הנעלה. אני ידעתי את זה טוב, אבל לא היה אכפת. בנוסף, ידעתי שהנזיר הנעלה מכיר אותי טוב, ויודע שלנסות להטיף לי על חוצפה ועל כיצד עלינו לכבד את המבוגרים מאתנו ובטח את הבכירים מאתנו לא יביא שום תועלת.

הנזיר השתתק. למספר דקות פשוט ישבנו שנינו באוהל בשקט. הוא בהה בי וסקר את פניי עוד פעם ועוד פעם, כאילו מנסה לשנן את תוויהם. לא היה לי נוח כל כך עם זה, וניסיתי להסיט מבטי לפינות אחרות כי היה לי מביך לבהות בפרצופו העייף, שהיה מכוסה כמעט כולו בזקן לבן (מלבד זוג עיניים כהות) וקמטים. לצערי, האוהל היה חשוך לחלוטין, ומלבד מעגל הנרות שהקיף את הנזיר שישב על הרצפה ברגליים שלובות לא היה שום מקור אור אחר, לכן נאלצתי לבהות בנזיר בחזרה.

לאחר פרק זמן מסוים שבאותו היום הרגיש לי כמו שעה ארוכה הנזיר פצה את פיו.

"תראה, עכבר, אני לרגע לא חושב שאתה משקר לי כאשר אתה טוען שאין אתה יודע מה מפחיד אותך, אבל חשוב לי שתבין שזה נחוץ מאוד להבין זאת על מנת להתקדם. ואני חושש שלא אוכל לעשות כלום כל עוד אתה לא תשתף איתי פעולה".

"אני לא יודע מה להגיד," השבתי. "רוצה שאספר קצת על עצמי ואולי תוכל להסיק מזה מסקנות".

"דבר" פקד בקור.

"בסדר. אני עכבר מספר שתיים עשרה, אני חלק מגדוד הטירונים של יחידת הסיור של שבט הצוק הצפוני, אשר מגדל את הלוחמים החזקים והאמיצים ביותר בכל הארץ הקרה. אנו מהווים מושא לקנאה ברחבי היבשת כולה, אשר ממלכות בה מרבות לשכור שירותינו תמורת כסף ומשאבים, בידיעה שכל משימה אשר תוטל על לוחמינו תבוצע כראוי ובצורה ראויה ומספקת."

"ספר לי על תואר העכבר, עכבר מספר שתיים עשרה" קטע אותי הנזיר.

"ובכן, הוד קדושתך הנזיר הנעלה, כל טירון, או תלמיד בעצם, אשר שואף להפוך לחלק מגדוד הסיור של שבט הצוק הצפוני נקרא עכבר. העכברים מתחילים את אימוניהם בגיל צעיר מאוד, לרוב שלושה או ארבעה חורפים בלבד, ונקראים כך עד אשר מגיעים לבגרותם ומסיימים את אימוניהם. בנוסף, לאחר שסיים ועבר את כל מבחני האימונים, על העכבר לעבור כראוי וכנדרש את הפגישה אצל הנזיר העליון, הלא היא הפגישה בה אנוכי נמצא עכשיו. אם סיים את כל המבחנים הללו כראוי וכנדרש, העכבר נפטר מכינוי זה וזוכה להיקרא בשם אשר אביו בוחר לו, ומתווסף לו גם התואר ה"נכבד" (לדוגמה, סר אולאף פון מטרניך הנכבד). להגיע לדרגה זו נחשב לכבוד הגדול ביותר שאדם יכול לזכות בו".

"מרשים ביותר", החמיא לי הנזיר על תשובתי המדוקלמת, אותה נאלצנו לשנן כבר בגיל שלושה חורפים עם גיוסנו ליחידה. "אך חושק אני לדעת יותר על אותה הפגישה עם הנזיר הנעלה, אותה העכבר צריך לטענתך "לעבור כראוי" על מנת לסיים את אימוניו. מה היא? מתי היא מתקיימת? למה? ואנא, הסבר לי כפי שהיית מסביר לחברך הטוב ביותר, ללא כינויי כבוד ובשפה במשלב נמוך ולא מתנשא כפי שהסברת לי קודם. אנא, עכבר, התייחס אליי כחברך באופן כללי.

"זה באמת נחוץ, כבודו?" שאלתי מבלי משים.

"נחוץ ביותר, עכבר לא קשוב שכמותך".

"ובכן, בפגישה, אשר בה נוכחים רק הנזיר והעכבר, אשר גילו לא יכול ליפול מאחד עשר חורפים, מגלה העכבר לנזיר את פחדו הגדול ביותר, אשר לפי דעתו מקשה עליו להתקדם באימוניו. היא מתנהלת לאחר שהעכבר נכשל בפעם הראשונה במשימה לאחר גיל אחת עשרה (במידה והוא נכשל במשימה בגיל צעיר יותר הוא מסולק מהיחידה לאלתר). על מה שקורה בפגישה העכבר מגלה רק שעה לפני התחלתה."

"אבל מה בעצם קורה שם?" שאל הנזיר. כבר לגמרי נמאס לי מהשיחה והפגישה המזויינת, וניסיתי לתת הסבר מזורז כמה שיותר.

"הפגישה היא בעצם טקס הולמגנג- קרב אשר בו מסתכלים האלים עצמם, והוא מתנהל על מנת לספק אותם ולשמח אותם. לרוב, הם קובעים את תוצאתו עם ניסים על-טבעיים. קרב בין העכבר והפחד שלו. לפני תחילת הפגישה, מתנהלים טקסים מקודשים רבים אותה מבצע לא אחר מאשר הנזיר הנעלה. מטרת הטקסים היא לקרוא לאל אודין עצמו ולהתחנן שיקדיש ולו מעט תשומת לב לקרבות שמנהלים בני התמותה. וכמו כל טקס הולמגנג אחר, הוא כולל הקרבת קורבן. הקורבן במקרה הזה, הוא אבי העכבר. לאחר ההקרבה נכנסים העכבר והנזיר לאוהל המקודש שבו יתנהל ההולמגנג.

"להולמגנג שלוש תוצאות אפשריות:

"האחת, שהעכבר ינצח ויתגבר על פחדו. במידה וזה קרה, אביו של העכבר חוזר לחיים והאלים מסכימים לקבל את הפחד אשר העכבר הביס כקורבן חלופי. העכבר מסיים את אימוניו.

"השנייה, היא שהפחד ינצח והעכבר יכנע. במידה, ותוצאה זו קוראת, אביו של העכבר יורד לגיהינום להישרף לאלף שנים והעכבר מגורש מכפרו בבושת פנים. הוא נקרא מאותו היום בשם גנאי מיוחד שנבחר עבורו, ופניו לנצח יהיו מצולקות באות קין מביש.

"השלישית, ויש שיגידו הנוראה מכל אך נפוצה למדי, היא שהפחד ינצח את העכבר ויפחיד אותו כל כך, שהעכבר יאבד את דעתו ושפיותו לחלוטין ויטול את חייו. במידה וזה קורה, העכבר יורד להישרף בגיהינום ואביו חוזר לחיים. הוא נושא אות קלון על כך שגידל ילד כל כך לא ראוי וחלש לאורך כל חייו."

"אבל בני, כיצד אדם יכול לנהל קרב עם הפחד שלו? דבר שלעיתים הוא דמיוני ועל-טבעי, ולפעמים אף גשמי ולא חומרי, כגון מוות."

"איש מלבד הנזיר הנעלה לא יודע כיצד זה קורה. זהו טקס מסתורי אשר אלו ששורדים אותו לא מעזים לדבר עליו".

"תיארת בצורה יפה ומרשימה ביותר בני. עכשיו תואיל להגיד לי כיצד אתה הגעת לפגישה הזאת?" ביקש הנזיר.

"ובכן כאן אני נקלע למבוכה מסויימת" הודיתי. "אין אני יודע מה הביא אותי להשתתף בפגישה הזאת. סבור אני שאין אנוכי שייך לכאן כל וכלל."

"חשוב שתבין משהו, עכבר" קולו של הנזיר גבר והעמיק לפתע. "אין עכברים מגיעים לפגישה המקודשת בטעות. לעולם לא קרה ולא יקרה. אף פעם."

"תמיד יש פעם ראשונה" חייכתי בחוצפה.

"סבור אתה שהגעת לכאן בטעות, מה? חצוף שכמותך!" כעס הנזיר. "יש סיבה טובה מאוד להימצאותך כאן, באוהל המקודש הזה. אתה הפסדת בדו קרב לעכבר מספר תשע עשרה. כיצד אתה יכול להסביר את זה?"

"אני לא יודע!" הרמתי את קולי.

לאחר שתיקה של מספר רגעים פתח שוב הנזיר. ראיתי שמשהו בו השתנה. הוא כבר לא נזיר חביב, נחמד ומצחיק שמדבר אלייך כמו שהוא מדבר עם חבריו. הוא קשוח בהרבה. נדמה היה לי שהוא כופה עליי לבלוע את כל מילותיו בשקיקה ותיאבון.

"התפיסה של שבט הצוק הצפוני קובעת שמרבית הדברים בחיים אינם ודאיים. אפילו המוות לא, שכן בעבור לוחם שעשוי ללא חטא, המוות הוא בסך הכול מה שמבדיל בין עולמנו והיכלי הזהב של ואלהלה. הדבר היחיד שאנשי הצוק הצפוני יודעים שהוא ודאי הוא שפחד הוא היחיד שיכול להפיל לוחם עשוי ללא חטא. הלוחם יכול להיות חזק יותר מהענקי הכפור והלהבות, מהיר יותר מזאב גבעות במצוד ונבון יותר ממלומד שהשקיע אלף שנים בלמידה וקריאה, (תארים אשר תואמים כל אחד ואחד מהעכברים אשר שרדו אחד עשר חורפים, ששבעה מהם לפחות בילו באימוני פרך). בכל מקרה, ברגע שיפגוש הלוחם בפחדו, הדבר ישתק אותו ויפילו שדוד. ומוות זה שונה ממוות בקרב או מזקנה. המוות הזה לא מזכה אותך בכניסה לולהאלה, אלא מוריד אותך היישר ללהבות הגיהינום, שכן זהו מות פחדנים!

"עכשיו," נרגע מעט הנזיר, "תועיל בטובך להגיד לי מה גרם לך להפסיד בקרב? האם זו הייתה הנפתו המהירה של גרזן יריבך שהבהילה אותך עד מאוד או שמא ראית לפתע זאב גבעות מגיח מבין העצים? האם הייתה זו המחשבה על המוות אשר צופה בך מכל פינה ופינה ביער, או שמא פשוט ראית לפתע דוב גדול ומפחיד בדמיונך?"

"אני לא יודע! יכול להיות שפשוט מעדתי על אבן שלא ראיתי?" קראתי בקול מיואש ועצוב.

"שהאלים יקחו אותך, שתיים עשרה!" צעק הנזיר. "בכל היסטוריית הצוק הצפוני, אתה העכבר המבוגר ביותר שאי פעם זומן לפגישה, שזה אומר דבר או שניים על אומץ ליבך. אתה גם העכבר המוזר והמעצבן ביותר שיצא לי לפגוש, וזאת על אף כל הדברים שנאמרו לי על החוזק, המהירות והתבונה שאתה מחזיק בתוכך. אתה מעמיד פנים שאתה לא יודע כלל מה מפחיד אותך! יותר מזה! אתה טוען כי כלום לא מפחיד אותך וכי מעידה חד פעמית היא שהביאה לכישלונך, חתיכת מנוול יהיר שכמותך. אין אתה מתבייש לבזבז את זמני היקר ככה?"

"הוד קדושתך, אני נשבע שאין לי כוונה לבזבז את זמנך, ושאין אני יודע מה הוא הפחד שהפיל אותי. למען האמת, אין דבר שמפחיד אותי יותר מלגלות את הפחד שמפיל אותי"

"שתוק!" קטע אותי הנזיר. דממה שררה באוהל למשך מספר דקות ונראה שהנזיר היה עסוק במחשבה נמרצת.

"אני חושב שהבנתי מה הבעיה, עכבר." הוא אמר לבסוף. "עכשיו, עליי לבקש ממך לעצום את עינייך לעצום את עינייך, התואיל בטובך?"

עשיתי כדברו. התחלתי לשמוע אותו עכשיו לוחש תפילות אותן לא שמעתי בחיים, וכשסיים לדבר, הרגשתי שנרדמתי.

שינה כה מלאת חלומות עוד לא ישנתי וגם לא אשן עוד, וטוב שכך. החזיונות בהם צפיתי היו מראה מבעית, והם נראו מוחשיים לחלוטין.

בחזיון הראשון שקיבלתי מצאתי עצמי בשדה שהיה מכוסה כולו דשא ירוק נמוך תחת שמש בוהקת, רוכב על סוס לבן גדול וחזק. על גופי היה שריון זהב בוהק, ולראשי קסדת כסף עם קרן אייל. בחגורתי נדן משובץ אבני חן שהחזיק חרב מפלדה משובחת, ובידי החזקתי מגן גדול ועבה שעליו שורטט צוק לבן מעל תהום שחורה, הלא הוא הסמל של שבט הצוק הצפוני.

ומאחוריי, צבא עצום של לוחמים עשויים ללא חטא, שכל אחד ואחד מהם היה משוריין וחזק בדיוק כמותי, וכולם חיכו לפקודה שלי. הסתכלתי אחורה וחייכתי אליהם. שלפתי את חרבי, אך רגע לפניי שפקדתי עליהם להסתער ענן שחור כיסה את השמש. נראה היה שציפור שחורה וגדולה שועטת מעל הצבא שלי במעוף מהיר וחסר ומעצורים.

כאשר הבטתי אחורה עוד פעם ראיתי את כל לוחמיי, שעד לפני רגע עמדו גאים, מוטלים לצד גופות הסוסים שלהם. מדממים, זועקים לעזרה ומרפא, בוכים ומייחלים למוות שיקח אותם.

גם הבהמה עליה רכבתי צנחה ארצה, ונותרתי לבד בשדה שכולו מוות וכאב.

שלפתי את החרב מהנדן. נראה היה לי שמוות היא הדרך לצאת משדה הייסורים בו עמדתי. התכוונתי לנעוץ את חרבי בליבי וכך להימלט.

עצמתי את עיניי, אחזתי ידית החרב וקירבתי אותה במהירות לליבי. אבל משהו קרה. כל כוחותיי נטשו אותי לפתע, החרב נפלה מידי אל הדשא האדום מדם. ישבתי לבד, הייתי השורד היחיד בגיא הצלמוות שמסביבי.

וכך הסתיים החיזיון הראשון.

לאחר החיזיון לא ראיתי דבר במשך זמן ממושך. לא בדיוק חושך, פשוט לא היה שום דבר שהייתי מסוגל לראות.

כשסוף סוף חזרתי לראות הדבר הראשון שנקלט בעיני היה סילון אש עוצמתי שהתקדם אליי במהירות גדולה.

מבלי אפילו לדעת שאני מחזיק מגן, הזזתי את ידי השמאלית בכוונה להגן על פניי, ועצמתי עיניי מעוצמת הסינוור של האש.
רק לאחר כמה שניות הבנתי שמשהו מוזר קרה. האש התקדמה אליי אך אני בריא ושלם, אפילו לא הרגשתי חום גדול כל כך. פקחתי את עיניי ראיתי שידי השמאלית החזיקה מגן, עליו חרוט סמל של פטיש דו צדדי, הסמל של גמדי הדרום, אשר מייצרים את המגנים היחידים בעולם שמסוגלים לבלום אש דרקונים.

בידי הימנית החזקתי רומח ארוך, שעל להבו נחרטו בשפת הגמדים המילים "רומח הדרקון".

כאשר הסטתי את ידי השמאלית מעיניי ונעמדתי זקוף, ראיתי מולי דרקון גדול במיוחד, שהתעופף מעליי וכיסה את השמש.
"לעזאזל איתך!" קרא לעברי הדרקון בקול עמוק וחזק. "האם בן אלמוות אנוכך? כבר שנים רבות אנו מנסים לקטול אחד את השני, אך אף אחד מאתנו לא מצליח!"

"אתה טועה" חייכתי אליו והתחלתי לדבר בקול עמוק שלא ידעתי שיש לי. "אני אצליח. היום. היום, זהו היום בו אנצח אותך. היום זהו היום בו אגיש את ראשך לאודין על מגש מכסף, כמנחה לשליט האדמה הנעלה!"

התחלתי לרוץ לעבר הבהמה, מכוון הרומח לעבר צווארו. זה יצליח. זה חייב להצליח. כישלון זו לא אפשרות. אך לפתע, פלש לראשי מעין חלום מוזר בהקיץ, ובו אני מטיל את הרומח ומפספס את הדרקון. הרומח נוחת על הקרקע ואני נשאר לבד, אש הדרקון עוטפת אותי בחיבוק רותח וקטלני, ואני מוטל מת על הארץ.

עוד לפני שהרומח עזב את ידי כבר ידעתי שאפסיד, וכך קרה. הוא נחת על הקרקע והותיר אותי לבד מול החיה העצומה.
"זו הייתה זריקה כה קלה ופשוטה, נער רך בשנים היה מבצע אותה כראוי!" קרא הדרקון. "הכישלון הזה כה מביש ומחפיר, שהדרך היחידה לגאול אותך מייסורי הבושה היא מוות מהיר. תן לי לעזור לך עם זה!".

סילון אש לוהט יצא מלוע הדרקון והתקדם לעברי במהירות עצומה. ואני, שהרגשתי עתה כל חלש ונבוך מול הכישלון שלי, אפילו לא טרחתי להגן על עצמי. והאש התקרבה והתקרבה, ואני לא עושה כלום, מרגיש שאנוכי אפילו לא חזק מספיק על מנת להרים את המגן ולהציל את עצמי.

אבל שנייה לפני שהאש עטפה אותי, משהו השתנה. אור השמש פתאום התחזק ואיתו גם אני. הרמתי את המגן רגע לפני שנעטפתי בלהבות. נותרתי לבד, בריא ושלם כשכל הקרקע מסביבי נחרכת ונשמת מתחת לרגליי, אבל אני עומד יציב, ושורד.

וכך נגמר החיזיון השני.

החיזיון השלישי התחיל מיד אחר כך. והיה שונה מהאחרים הוא היה המוחשי מכולם. למען האמת, עד היום חלק ממני סבור שהוא באמת קרה.

בחיזיון, מצאתי את עצמי לובש סמרטוטים ביער קר. הרגשתי רעב עצום והתקרבתי לנהר על מנת לשתות ממנו. כאשר הסתכלתי במים, ראיתי שעל המצח שלי היו חרוטים שני קווים מוצלבים באלכסון, כמעיין איקס עקום מאוד.

בחנתי את ההשתקפות שעה ארוכה, כשלפתע ראיתי בה שמאחוריי ניצב אבי.

"אני מצטער אבא" אמרתי, לא מעז אפילו לסובב את ראשי ולהסתכל בו פנים מול פנים.

"זה בסדר, בן" הוא הניח את ידו החמימה על כתפי. "אני סולח"

"סולח? אלים אבא, אני הרגתי אותך. נכשלתי בפגישה עם הנזיר, והאלים שמרו אותך כקורבן להולמגנג."

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות עכשיו."

למשמע דבריו נטרפה דעתי עליי. אבא שלי מת, ולי היה משהו לעשות בנידון. יכולתי להתגבר על הפחד שלי ולהציל אותו, אבל הפחד נראה כה מפחיד שלא הייתי מסוגל לנצח אותו. באותו הרגע הבנתי שהדרך היחידה למלט את עצמי מהמצב הנורא שלי בעולם, בו חרוט על מצחי אות קין ואני מקולל לנדוד לבד עד סוף חיי, היא מוות.

טבלתי את פניי בזרם המים העמוקים, מנסה לחנוק את עצמי. הייתי בטוח ונחוש, והתחלתי ממש להרגיש את המוות עוטף אותי בזרועותיו הרחבות והקפואות.

אבל משהו עצר אותו. לפתע הרגשתי שתי ידיים חמימות ורכות שולפות אותי מתוך המים ומטילות אותי על היבשה. זה היה אבא שלי.

וכך נגמר החיזיון השלישי, מותיר אותי בהלם ופחד.

"כל הכבוד!" העיר אותי הנזיר משנתי בשמחה גדולה. "שרדת את המפגש עם הפחד שלך. מהיום, אתה לא עכבר, אתה לוחם בגדוד הסיור!".

הייתי עייף ומבולבל, אבל הבנתי שניצחתי. הנזיר החזיר לחיים את אבי, שהוקרב מוקדם יותר והוחלף עכשיו ע"י הפחד שלי, שמת. אבי חיבק אותי ובירך אותי על כך שעברתי את המבחן הקשה ביותר.

 


 

 

"באותם ימים הרגשתי ממש כמו גיבור השבט, וזכיתי לתהילה רבה על כך. כולם התרגשו כי הייתי העכבר האחרון במסלול שלנו שהפך לסייר. ראש השבט אפילו לי את בתו, הלא היא אמא שלך. והנה, שלוש עשרה שנה אחר כך, בני הבכור- אתה, עולה לאותה הפגישה."

"אבל אבא! חשבתי שאמרת שאביך מת, אז איך הוא הציל אותך בנהר? וגם מה היה הפחד שלך?"

עצרתי לפתע את ההליכה והתכופפתי כדי לדבר עם בני מקרוב.

"הפחד שלי היה הפחד עצמו. פחדתי שיש כוח כה חזק שהוא מסוגל לייאש אותי לחלוטין, לגרום לי לכאב, ייסורים וייחולי מוות- הפחד.

"לבסוף, חשוב שתבין משהו בני. בפגישה עם הנזיר אתה נפגש עם שתי ישויות מלבד הנזיר:

"יש לך מפגש עם הפחד שלך, שלובש צורה גשמית בחזיונות. החזיונות הם המפגש לך עם עתיד אפשרי מאוד. החיזיון השלישי שלי, היה קורה אילו הייתי נכשל, אבל עצם והמחשבה על אבי, ועל כמה שאני חייב להצליח כדי להציל אותו היא שהצילה אותי. היא גרמה לי להפסיק להימנע מהגורל שציפה לי."

"הבנתי" אמר בני.

"ובנימה זאת" חייכתי אליו. "אני מאחל לך הצלחה בפגישה עם הנזיר ובמפגש עם הפחד שלך. אני יודע שתצליח. אחרי הכל, אתה הבן שלי". נשקתי לראשו ושלחתי אותו לדרכו.

כשבאו להקריב אותי בשביל ההולמגנג של בני לא הרגשתי שום פחד. ידעתי שהאהבה שלי אליו תציל אותו, וכך גם אותי, מכל פחד שהוא עלול להרגיש.