כנס עולמות 2016

לורה אליזבת' שרלוט השלישית, נסיכה

מאת: טאי דיבון

אבא שלי אומר לי שהוא סלח לה. זה קרה לפני… אלוהימה יודעת כמה זמן, ו… ובכל זאת אני מרגישה את זה כל הזמן. את המבטים, את הלחשושים, את… את הכל, למען האמת. אבל אבא שלי אמר לי שהוא סלח לה. שזו הייתה מעידה רגעית ושעכשיו כולנו אחרי, שאפשר להתקדם הלאה ולהפסיק לדוש ולדון בעבר חסר המשמעות הזה. מצחיק כמה המחילה הזו חסרת משמעות. לאף אחד זה לא באמת משנה. הלחשושים לא מפסיקים, המבטים לא נעלמים, ה… אבל הוא סלח לה.

 

קוראים לי לורה אליזבת' שרלוט השלישית, ואני עייפה. אני מאוד עייפה. מהכל. מהמבטים, מהלחשושים, מהרכילויות, מהקביעויות, מכל הטקס הנוראי הזה שככה השתלט לנו על החיים. קוראים לי לורה אליזבת' שרלוט השלישית ואני נסיכה. כלומר, אני רק חצי נסיכה, כי אני ממזרה וכאלה, אבל אני נסיכה. תמיד הייתי נסיכה. הייתי הבת הראשונה לאימי, קריסנדרה ארוון תיאודורה השנייה, ואבא שלי… יש לי שני אבא שלי. יש לי אחד שהוא מלך, והוא שולט בכל הממלכה האלפית הצפון מזרחית, ויש לי אבא שהוא בן אדם שכבר הספיק למות בזמן שגדלתי. אני לא חושבת שאני באמת זוכרת אותו. אולי במעומעם. אולי… כשאני ישנה, וחולמת על שדות ירוקים ועצים מוזהבים ו… אבל זה לא באמת נחשב. אני לא באמת יכולה לדעת אם הוא היה ברונטי, או בכלל אדמוני, אם הוא היה שחרחר או שהיה לו בלונד טבעי. אולי… אולי היו לו נמשים, או שהיה לו אף עקום; אולי הוא היה אציל, מין אביר על סוס לבן שבא להציל את אמא שלי מנישואין שלא לרוחה ו… אבל היא למדה לאהוב את אבא שלי, ועכשיו אני שמחה. כלומר, בקטע הזה אני שמחה. אני בעיקר עייפה.

 

החברות שלי קוראות לי לורה. אני מניחה שגם אתה יכול לקרוא לי ככה. אף פעם לא אהבתי את השם שרלוט, והשלישית היא בכלל תוספת מיותרת. זה הופך את השם למשהו הרבה פחות זוהר, הרבה פחות מיוחד, הרבה יותר… פשוט שונה, אחר, מוזר.

יש לי שתי חברות. לאחת מהן קוראים ארוון, והיא קרואה על שם אמא שלי, המלכה. השנייה היא גוון, שזה קיצור ל… אני לא באמת יודעת. אני צריכה לשאול אותה. זה נשמע חשוב, מעניין, מיוחד.

אני חושבת שאני חברה טובה. כאילו, אני לא באמת יודעת, ואני יכולה רק לחשוב, לקוות, לדמיין, אבל אני מניחה ש- באיזשהו מקום- הן לא היו נשארות איתי אם לא הייתי חברה טובה. או שאולי זה הכוח? אני עדיין הבת הבכורה, ועדיין אבא שלי הסכים להוריש לי חלק מכובד מהנחלה. הוא עד כדי כך אוהב את אמא שלי, שזה נפלא.

בכל מקרה, אם נחזור לנקודה, אני חושבת, מקווה, מדמיינת, ש… לא, לא טוב, שורה חדשה.

אני, ארוון וגוון מבלות הרבה ביחד. מבלות היא מילה רעה, וולגרית, מוזרה. אנחנו הרבה ביחד, מדברות, מרכלות, מספרות, לפעמים גם שרות… אנחנו הרבה ביחד. זה עושה אותי שמחה. לדמיין אותן מאושרות, מחייכות, פניהן אדמוניות מסומק ואהבה, ו… אני פחות שמחה. פחות אופטימית, יותר שקטה. אני לא קורצתי מאותו חומר, ו… זה שאני נסיכה לא ממש מקל את העניין. אז נכון, הן אצילות (או משהו כזה) ובכל זאת, אני עדיין נסיכה. אולי אפילו ה-נסיכה. אני הבת המועדפת על אמא שלי, ואבא שלי כל כך מאוהב בה שהוא נותן לי להשפיע ו…

יומן יקר, למה אני מספרת לך את כל זה?

 

אני אוהבת סיפורים. זה… זה משהו שתמיד אהבתי, עוד מאז שהייתי אלפית קטנה, עם שתי צמות שחורות כמו הלילה ושפתיים אדומות כמו הדם ועור חיוור וצחור כמו השלג שיורד באישון לילה ואף אלף לא מפריע את מנוחתו או פוגע בו באיזו צורה. אני אוהבת סיפורים. יש בהם משהו אחר, משהו שלוקח אותך כל הדרך, וזו מלאת פיתולים ותפניות כמובן, פשוט כל הדרך למסע אל הלא נודע. יש בהם משהו מקסים, בעיני. יש בהם משהו תמים ונפלא, משהו שגורם לך להעביר את כל הלילה בציפייה בשביל לשמוע את החלק הבא ולגלות מה הנסיכה עשתה הפעם ואיך היא הצילה את הילד בן הבלייעל ששוב הסתבך בצרה.

לפעמים, לפני שאני נרדמת, אני כותבת ביומן שלי כמה מילים, מנסה להתחיל סיפור קטן, לא משהו גדול וגרנדיוזי, סיפר קטן, תמים, מקסים, משהו שמסוגל לשחזר את הקסם בסיפורים שאני כל כך אוהבת. לפעמים אני גם חושבת שאני מצליחה. לא משהו גדול, לא משהו מרשים, אבל… לפעמים הסיפור תמים מספיק, או שיצאה לי שורה שאני מאוד אוהבת, או ש… לפעמים יוצא לי משהו שאני ממש גאה בו ואז אני שמחה וצוהלת כל הלילה וקופצת על הרצפה ואז, למחרת, אני מראה את השורות הללו לארוון ולגוון והכל נפלא. ולפעמים הן לא מבינות מה אני מוצאת בסיפורים הללו, או בכמה שורות הללו ששרבטתי בלילה לפני השינה. לפעמים הן חושבות שנשארתי אותה אלפית קטנה, ושהן כבר אחרי זה, שהן התבגרו ועברו לשלב הבא. אז זה פחות נפלא.

 

הממלכה שלנו כבר הרבה זמן במלחמה. אני לא יודעת ממתי, או כבר כמה זמן, אבל הממלכה שלנו במלחמה. אמא אומרת שכל הממלכות האלפיות במלחמה, נאבקות זו בזו עד הנץ החמה, ואז עוד קצת. אבא קורא למלחמה הזו מלחמת אזרחים. אני רק יודעת שהרבה מהחברים שלי יצאו למלחמה. הרבה מאוד מהם. סלאדור יצא למלחמה, וגם ארונונה. הם עוד לא חזרו משם. אמא של סלאדור קיבלה מכתב לא מזמן, אבל היא לא יצאה מאז מהבית אז לא יכולתי ממש לשאול אותה. אמא שלי גם הייתה שקטה, כששאלתי אותה. יכול להיות שמשהו קרה?

אורורה, המטפלת שלי, אמרה לי שסלאדור כבר לא יחזור יותר, שהוא לא איתנו יותר ("מה שנקרא"). אני לא בטוחה שאני מבינה למה היא מתכוונת, אבל אם היא צודקת אז זה ממש נורא. אני מנסה לחשוב איך אני אעביר את הקיץ בלי להתווכח עם סלאדור על הא ועל דא, ו… ארונונה גם חסרה. לפעמים אני מצטערת שאני אצילה…

 

***

 

אבא שלי ניסה לחתן אותי. הוא החליט שהדרך הכי טובה להפסיק את המלחמה, ואפילו בחזית אחת, היא לחתן את הבנות שלו. הוא ניסה לחתן אותי עם הנסיכה של הממלכה השכנה, אבל המלך שם נעלב. "אני לא אחתן את הבת שלי עם ממזרה". מיותר לציין שזה רק החריף את הבעיה. מסתבר שכשאת ממזרה, אלפים לא רוצים להתחתן איתך. וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שאני חצויה. יכול להיות שאני אסיים לבד?

 

יש לי חתולה חדשה. קוראים לי אליסנדרה. היא לבנה, מלאת שיער, והחודים, הקצוות, הם תכולים-אפורים כאלה. היא ממש חמודה. אנחנו נמצאות הרבה זמן ביחד, אני והיא, בעיקר עכשיו כשארוון וגוון יצאו למלחמה. יכול להיות שהן יחזרו, מתישהו, אבל כבר אין בי את אותה תקווה. הגופה של סלאדור הוחזרה, לא מזמן, ואיתה התמימות שלי נשברה.

אני עדיין אוהבת סיפורים. אמא שלי אומרת שאני משתפרת בכתיבה, שהסיפורים שלי, היום, הרבה יותר טובים מאיך שהיו לפני שנה. יכול להיות שחלק מזה נובע מכך שאני כבר לא כותבת כמה משפטים פה וכמה משפטים שם אלא ממש יצירה שלמה, אבל… מה שבטוח זה שהסיפורים שלי הרבה יותר מוצלחים עכשיו. אמא אף פעם לא טועה.

 

אני חושבת שהשנה אני כותבת פחות ביומן, וזה ממש מוזר לי. פעם הייתי כותבת פסקות, הדפים היו מתמלאים במהירות, המחברות כבר מזמן נערמות, אבל עכשיו, היום, בשנה האחרונה, זה כבר פחות המצב. הרשומות שלי קצרות, תמציתיות, ממוקדות. המשפטים הרבה יותר מדויקים, סימני הפיסוק הרבה יותר… הרבה פחות… אני לא יודעת, זה מוזר. אני רוצה לשנות את זה, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת כיצד.

יכול להיות שזה נובע מכך שהמלחמה מחריפה. אבא כבר לא נמצא הרבה בבית, הוא יוצא לחזית, לעודד את החיילים, להרים את המורל. מי שמנהלת, כרגע, את הממלכה זו אמא. היא נמצאת הרבה בבית, מחזיקה במושכות, מתווכת בין כל היועצים והאצילים והתככים והפוליטיקות, ממלאת את הימים שלה בצרות ועובדת ימים כלילות ו… ואז עוד קצת. אני רוב הזמן לא רואה יותר מאשר את הגב שלה. הידיים שלה תמיד מלאות במגילות ובספרים, ו… הרבה פעמים יש גם איזה אציל שלוחש לה בקולות מהוסים. השיער שלה מתחיל להלבין. אני חושבת שהיא מזדקנת, אבל… זה אומר שגם אני.

 

אבא שלי חזר היום מהחזית. גם הוא מאפיר, והפנים שלי מתמלאות בקמטים. אם חשבתי שאמא שלי מזדקנת, אז אצלו זה הרבה יותר מרשים. "מרשים". אני כבר לא יודעת מה לחשוב על המלחמה הזו. היא הרבה פחות זוהרת ממה שהיה כתוב בסיפורים. בסיפורים תמיד יש גיבורות וגיבורים, ווהנסיכה מנצחת את הדרקונים הנוראים, והקרב תמיד מהיר ומוחלט ולפני שאת מספיקה לחשוב הוא כבר נגמר ו… המלחמה במציאות לא ככה. כבר שנים שהמלחמה הזו נמשכת, והחברים שלי הולכים ומתמעטים. גם האצילים כבר לא חוזרים. כלומר, חלק מהם. חלק פשוט לא יוצאים. וזה גורם לי להרגיש רע, שאני לא יוצאת לקרב, שאני לא יוצאת למלחמה, שאני נשארת כלואה בתוך הטירה ומעבירה את הזמן עם אליסנדרה החתולה. כלומר, אני ממש אוהבת את אליסנדרה, ואני שמחה שאני פה בבית ולא שם, וברור לי שאם יקחו אותי בשבי זו תהיה מכה גדולה, ובכל זאת, באיזשהו מקום את לא יכולה שלא לחשוב שאם יש מחסור בכוח אלפים, אז את צריכה לעזוב את הכל ולבוא לעזור.

אבא שלי אומר שאני הוזה, שהרעיון הזה ממש רע. שאני צריכה להישאר בטירה ולא להפריע, כי אם אצטרף זה יעשה רק רע ופתאום כל החיילים יצטרכו לשמור עלי במקום להגן על המולדת או, לצורך העניין, לעסוק במלחמה. אני מניחה שיש היגיון מסוים במה שהוא אומר, אבל אני באמת מרגישה כמו עלוקה ואני לא אוהבת את זה. והביטוי הזה וולגרי נורא.

 

היום קראתי אגדה חדשה. מצאתי בספריה הגדולה של הארמון, במסדרון השלישי לצד שמאל, ספר של אגדות. הן מספרות על המלכה האגדית הראשונה, אליזבת' שרלוט הראשונה, ועל העבודה האדירה שהיא עשתה בדרך להקמת הממלכה שלנו. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל לתאר אותה, ואת מה שאני חשה כלפיה, וכמה שהיא גיבורה. פתאום היא גורמת לכל הצרות שלנו להיראות כמו משהו שהוא ממש בקטנה. כאילו, תחשבי על זה, לורה, כמה הצרות שלנו בטלות אל מול הקושי של להקים ממלכה? אני מניחה שבגלל זה היא מוגדרת כאגדית, ולא כסתם מלכה. את צריכה להיות אגדה, אחרי הכל, בשביל להקים, מול כאלו סיכונים, ממלכה.

אני גם חושבת שיש לי מה ללמוד מהכרך הזה על דרכי כתיבה. אולי גם על אמצעי כתיבה? אני לא יודעת. בכל מקרה, יש הרבה מה ללמוד מקובץ האגדות הזה על כתיבה. איך לפסק, איך לתאר, איך לקצר במילים, מתי להאריך, מתי לוותר על התיאור ומתי לכתוב אותו כה דחוס שגם קיסם לא יוכל לעבור דרכו. בעיני זה נהדר. אני חושבת… אולי מרגישה היא מלה טובה יותר? אני חושבת *ו*מרגישה שיש לי מה ללמוד מהקובץ הזה, וזה נפלא. עכשיו לחזור לשולחן הכתיבה.

 

***

 

לפני שנתיים ערכנו נשף בארמון. הייתי כל כך מאושרת, בשמלה הירוקה שלי, עם המלמלות הנפלאות, המלמלות שהתגלגלו והשתפלו מאחורי. הייתי כמו נסיכה מהאגדות, מלכותית וצעירה, יפה ותמה, לבושה בשמלה שטובי המעצבים ישבו עליה חודש וחצי של עבודה צמודה ומדידות. אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי באותו ערב, את התחושה שלי שהנה, רק עוד רגע, יגיע הנסיך שלי על הסוס הלבן, או שאולי הנסיכה על הסוס השחור, ואני אהיה מאושרת כמו שלא הייתי מעולם. היום נאלצתי לשרוף אותה.

כבר כמה שבועות שהמצב שלנו בכי רע. כאילו, "בכי רע" לא מתחיל לתאר עד לאיזה שפל הגענו. אבא שלי, בצעד נואש, החליט שאני צריכה להתחפש ולברוח. "תעמידי פנים שאת מישהי אחרת, לורי שלי, תעמידי פנים שאת מישהי אחרת וצאי למסע בעולם. את חצויה, אז אף אחד לא יחשוד בך שאת נסיכה. וככה, אם הכל יפעל כמו שצריך, תהיה לאנשים שלנו עוד תקווה".

אני רואה את הטירה מתרחקת ממני, שומר הראש מוביל אותי את המטרים האחרונים שלי כנסיכה. עוד מעט, רק עוד קצת, אאלץ להתמקד ברכיבה ולעזוב אותך, יומן יקר שלי, לעזוב אותך ולרכוב כל הדרך לשקיעה. או הרחק מפה. עדיפות להרחק מפה. אני רואה את השומר מעווה את פניו, את הצער בעיניו, את ההבנה בשיפולי שפתיו שהנה, הנסיכה האהובה שלו (מותר לי לחלום, כן?) עוד רגע נפרדת ממנו. אני לא יודעת מתי תהיה ההזדמנות הבאה שלי לכתוב. אני לא יודעת אם תהיה לי בכלל הזדמנות נוספת לכתוב. התיק שלי מלא במחברות, ובשני ספרי אגדות עבי כרס. אוכל רב לא לקחתי איתי, וגם לא הרבה מאוד כסף. אני צריכה להתפרנס ממשהו אחר. אני פשוטת אלפים, עכשיו, ואני אצטרך לספק את עצמי. יכול להיות שהתקווה הזו שתולים בי תתפוגג, שהסיפור שלי יגמר בקרוב וששום דבר כבר לא ישאר. אני באמת כבר לא יודעת למה לקוות.

 

המיטה בפונדק קשה ולא נוחה, ומנהל הפונדק מתייחס אלי כמו לכלבת אשפתות. בכלל, כשהוא ראה שאני עם חתולה לבנה, הוא הזדעזע ומלמל מילים מגונות. אני חושבת שלא נולדתי להיות פשוטת עם. עם כל השנאה שלי לגינונים, יש משהו אחר בלהיות הנסיכה שכולם אוהבים (והם אוהבים אותי… נכון?). אני לא באמת יודעת לתאר את הריקנות הזו שממלאת אותי, הידיעה הזו ש… שיכול להיות שלעולם לא אחזור לבית שלי, שלעולם לא אוכל לגלות ספר חדש במסדרון השלישי משמאל, או בשני מימין, או…

 

אני מתפרנסת מלספר סיפורים. זה הדבר היחיד, בערך, שאני טובה בו. שנים של קריאה וכתיבה עשו את שלהן ואני מצליחה, לפעמים (ואם המזל לצידי) להרוויח מספיק בשביל מיטה קשיחה, נאד מים עצוב ומעט מזון. לפעמים המזון טעים, אבל… רוב הזמן הוא לא. רוב הזמן הוא משביע ולא יותר מזה.

אני לא יודעת כמה זמן אני בדרכים. אני חושבת שהפסקתי לספור את הימים, על אף ש… על אף שאני לא זוכרת מתי הפסקתי לספור, או למה ומדוע. אני לא יודעת כיצד להתחיל לספור מחדש, כיצד להשלים, או לחפות, על הימים החסרים. יכול להיות שאני בדרכים שבוע, ויכול להיות שאני שלושה חודשים. הימים מרגישים לי כמו נצח, והקהלים…

אני כבר לא בארצות האלפים. עזבתי אותן די ממזמן. הממלכה שלנו תמיד הייתה קרובה לים, אבל מעולם לא ידעתי להעריך את זה כמו שאני מעריכה את זה עכשיו. זה הקל עלי לברוח מהחלק האלפי ביבשת, הקל עלי להגיע לארצות האדם. אולי זו הסיבה לכך שאני בחיים, עדיין, וכנגד כל הסיכויים. יכול להיות שאם הממלכה הייתה ממוקמת מעט יותר מערבה, או דרומה, או… כבר לא הייתי פה. יכול להיות שאם הממלכה הייתה מרוחקת יותר ליומן היו קוראים אחרים. אולי גם כותבים אחרים.

לפעמים אני משתעשעת בכך שמישהו מוצא את היומן שלי וחושב שהוא מוצלח בתור ספר. לפעמים אני משתעשעת בכך שיש לו, וגם לי, פוטנציאל, שיכול להיות שיצא מאיתנו משהו. לפעמים אני גם משעשעת במחשבה שאני אחזור לבית שלי… לבית שלנו, ו… ושיהיה טוב ונפלא, ושארוון וגוון וסלאדור וארונונה יחזרו כולם ויהיה לי טוב בעולם. ההשתעשעויות הללו סבירות בערך באותה המידה…

 

***

 

יומן יקר, אני כותבת לך אחרי הפסקה ארוכה. כבר כמה ימים… לילות… כבר כמה לילות שאני לא ישנה בפונדק, על מיטה קשה ואחרי מעט אוכל. לא, לא ולא, בלילות האחרונים ישנתי בחוץ, בכיכר המרכזית כחסרת בית מהרחוב. אני… בלי אור, בלי מיטה, בלי לאכול, את… הרבה יותר קשה לכתוב, הרבה יותר קשה לשמור על צלם אלפית.

זה היה צפוי שזה יגיע מתישהו, הרגע הזה של לישון לא על מיטה, של לישון רעבה, של הגעת הצורך להסתמך על טוב ליבם של אנשים. ובכל זאת, שום דבר לא מכין אותך לזה, וזה לא משנה כמה את שומעת על זה בסיפורים או מחיילים או מאלפים אחרים. שום דבר לא מכין אותך לזה, לפחות… לא באמת. אולי במעט. אולי שורה מסיפור שקראת לפני שינה, על מורגונה השני שנאלץ להעביר חודשים במסע בין הערים, בלא להיכנס אף לאחת מהן, ולכן נאלץ לישון על הקרקע, רעב ובודד. אבל גם זה, ולא משנה באיזו שפה עשירה, רווית תיאורים, כזו שנכנסת לפרטים הקטנים ביותר וחורטת על דגלה את החייאת הרגעים, גם היא לא מכינה אותך לרגע האמיתי, לרגע בו את צריכה לפרוש את השמיכה שקנית במעט הכסף שנשאר לך כדי שיהיה לך על מה לישון, נאבקת בבליטות הקטנות ובענפים, באבנים, בחרקים, כדי לנסות לישון את הלילה. חלק מהעניין, אני מניחה, זו העובדה שמורגונה היה אלף טהור דם, ולכן הוא יכול היה להיכנס לטרנס ולהעביר את הלילה בקלות רבה יותר. לי אין את המזל הזה. אני באמת צריכה לישון, את כל שמונה השעות של הלילה, ו… ואולי אני צריכה לישון אף יותר מכך. בבית הייתי ישנה יותר, אחרי הכל, מתעוררת ומתהפכת וחוזרת לישון לעוד שעה או שעתיים, מתענגת על עוד רגע או שניים (או מאה, או מאתיים) של שקט ושלווה ונוחות ורכות של מיטה. אבל כבר אין לי את העונג הזה.

אני עדיין מתקשה לספר סיפורים אנושיים. אני מניחה שזה קשור לעובדה שלא נחשפתי לכאלה, עד הגעתי לחלק הזה ביבשת, ובכל זאת… את מצפה שאגדות, שסיפורים… שהסיפורים יהיו הרבה יותר דומים, לא? אולי שפה מעט אחרת, שמות מעט אחרים, אבל שבסופו של דבר הסיפורים יענו על אותם כללים בסיסיים. במקום מסוים זה גם נכון, אבל… לא במדויק, לא באמת, לא בכל מאת האחוזים. הסיפורים שלנו ושלהם כל כך שונים… אני מניחה שזו חלק מהסיבה לכך שאני לא זוכה למספיק מטבעות – אנשים רוצים לשמוע את הסיפורים המוכרים והאהובים, לא סיפורים של אלפים אצילים. וחבל, כי הם באמת נפלאים…

 

פעם אחרונה שכתבתי לך הייתה לפני שלושה לילות, וסופסוף זכיתי להזדמנות לכתוב שוב. לכתוב מילים על דפיך הנהדרים; לפסק משפטים ארוכים, חצי-חלומיים, אולי אפילו נפלאים; לסמן בדיו סימנים מופלאים; פשוט לכתוב ולהתענג על זכרונות מימים… מימים טובים. ימים טובים יותר, קלים יותר, פשוטים יותר, ימים עם פחות התחבאויות ויותר… ויותר חיים (אם יותר לי, ולו לרגע, להשתמש בביטויים עממיים). אני חוזרת לכתוב, יומן אהוב שלי, חוזרת לכתוב אחרי לילות ארוכים.

החלטתי שאני צריכה תוכנית, משהו שיעזור לי להרוויח כמה מטבעות, לישון עוד כמה לילות בפונדקים שבצידי השבילים והדרכים. אני חושבת על ללמוד סיפורים אנושיים, ולמצוא… ליצור מופע שמשלב בין סיפורים מהבית לסיפורים מקומיים. אולי, אם אצליח להגשים את התוכנית, גם אוכל לקנות לעצמי אוכל אמיתי, אוכל שלא רק שישביע אותי אלא שגם יהיה טעים. אולי… אני עייפה, חלומות נעימים…

 

אני חושבת שהדרך הכי טובה ללמוד סיפורים אנושיים היא להצטרף לקבוצת הרפתקנים. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל בבקשה תישאר איתי. אם אני אצטרף לחבורת הרפתקנים אנושיים, אני אוכל ללמוד איך הם מדברים, מבשלים, אוכלים, ישנים; אני אדע אילו סיפורים הם מספרים, לפני שהם הולכים לישון, לפני שהם נרדמים; אני אקבל הזדמנות להרגיש, בתקווה, איך זה להפוך לאגדה, ו… ואולי אני גם אוכל לכתוב את… את סיפור האגדה.

אני שוב משתעשעת במחשבות, אבל… אני באמת לא יודעת, זה… זה מרגיש לי כאילו אין לי רעיון יותר טוב, אין לי דרך יותר טובה להעביר את הזמן וללמוד. הלחשושים פה אומרים שיש הרבה כסף במסעות כאלה, אם שורדים, ושאולי גם צוברים ניסיון ומתחזקים. זה יכול להיות נהדר, אם זה נכון, יכול להיות שאני אהיה חזקה מספיק בשביל לחזור ו… שוב אני משתעשעת במחשבות…

 

***

 

המחשבות שלי החליטו לשוטט היום. זה לא חדש, שהן משוטטות ככה, מבקרות בכל מיני מקומות במוחי, מטיילות להן בינות לשקיעות ופרחים ונחלים ו… כל מיני דברים אחרים שנמצאים בנפשי; ובכל זאת, עבר זמן מאז הן שוטטו ככה, מאז הן החליטו לדוש באותם רעיונות וספקות ששנים לא נגעתי בהם, בטח ובטח מאז ש… מאז שאני לבד, הרחק מהבית, הרחק מהכל ומכולם. המחשבות שלי החליטו לשוטט היום…

ספציפית, הן החליטו לאתגר את הזיכרונות שלי מגוון ומארוון, מסלאדור ומארונונה. "את קוראת להם חברים וחברות", הן כמו אומרות לי, "אבל על סמך מה את בדיוק אומרת את זה?" אני מנסה למצוא להן תשובה, מענה כלשהו שישקיט את הסערה שעוד רגע, רק עוד רגע אחד, תשתלט על הכל ולא תשאיר מקום לשום דבר אחר, לשום מחשבה טהורה, נקייה, זכה, תמימה, ובעיקר – מלאת תקווה. "למה את אומרת שהן חברות שלך?"

ואני לא בטוחה שאני יודעת לענות על השאלה הזו. כלומר, עם ארוון ועם גוון ביליתי הרבה מאוד זמן (שוב אותה מילה וולגרית, אבל…). שרנו ביחד, רקדנו ביחד, דיברנו ביחד, ריכלנו ביחד. במשך שנים אי אפשר היה להפריד בינינו, שתי אצילות וחצי-נסיכה, שתי אלפיות וחצויה-ממזרה. אם יותר לי להשתמש בעוד ביטוי וולגרי שכזה, היינו ממש דבוקות אחת לשנייה, כאילו בדבק קסום ומכושף שלא מותיר אפשרות, שלא מתיר לבצע, להיפרד (והיפרדות).

אבל אני לא יכולה לומר את אותו הדבר על סלאדור ועל ארונונה. האם זה אומר שהוא והיא לא באמת חברים שלי? האם זה אומר שהם חברים פחות? אני לא מרגישה שהם חברים פחות, והרבה פעמים הייתי מחכה לשיחות איתם יותר מאשר לרכילויות עם ארוון וגוון. אחרי הכל, את ארוון וגוון ראיתי כל הזמן, ואת סלאדור ואת ארונונה? לא כל כך.

אבל זה מגיע יותר רחוק מכך, אני מוכרחה להודות, גם אם זה נכון ורק ארוון וגוון הן החברות. אני אף פעם לא זוכרת מה משמעות שמה של גוון, קיצור למה הוא השם. אני לא בטוחה שאני זוכרת, או שאי פעם ידעתי, מה הוא הצבע האהוב על ארוון, ו… תאריכי יום הולדת זה בכלל סיפור אחר, אולי אפילו סיפור עצוב, מדכא ומדוכא. האם זה אומר שגם הן לא חברות שלי? או חברות שלי פחות? או משהו אחר?

מה שאני מנסה לומר, יומן יקר שלי, זה שאני מבולבלת. המחשבות משוטטות אצלי בראש ללא הפסק, מאתגרות את כל מה שאני מאמינה בו, את כל מה שמשמש אותי כדי להגדיר את עצמי, ואת קשרי לעולם הזה, מחשבות שאומרות שבעצם זה שלא יצאתי להילחם, ועוד יותר מכך – בעצם זה שעזבתי את הממלכה (ואפילו בפקודת אבי) – אני לא ראויה להיקרא חברה, או לפחות – לא חברת אמת.

וזה עצוב לי, יומן יקר שלי, זה עצוב ומדכא. למה אני מרגישה ככה, יומן יקר שלי, למה אני מרגישה כל כך מדוכאת? אני לא יודעת לענות על זה, ואני לא יודעת כמה זה שכתבתי, עכשיו, את כל זה באמת יעזור (או אפילו עוזר), אבל.. אני מבולבלת, יומן יקר שלי, אני מבולבלת ו… אני חושבת ש… בודד לי, יומן יקר, פשוט בודד…

 

היום ביקר אותי זיכרון. יכול להיות שנכון יותר יהיה לתאר את זה בתור "השתלט עלי זיכרון". בהתחשב בכך שהרשומה הקודמת שלי ביומן הייתה מחשבות אקראיות, זה לא כזה מפתיע, זו כמעט תופעה שצריך להכיר בה, ובכל זאת… היום ביקר אותי זיכרון.

ועוד איזה זיכרון. לפני… אני יודעת, ארבע-חמש שנים, אמא שלי חלתה. היה לה דימום פנימי במערכת העיכול, שזה… שזה די נורא, ו… היא חלתה. עכשיו, אממ… אמא שלי תמיד האמינה בלתת לגוף לעשות את שלו, בלי להשתמש בקסם או בכל דבר אחר בסגנון. מין אמונה טפלה כזו, אני מניחה, אבל אמונה שאי אפשר להתעלם ממנה – עדיין, אחרי הכל, מדובר במלכה.
אני זוכרת את עצמי יושבת על הכיסא בחדר שלה, צופה בה מתפתלת ונאנחת מכאבים, מנסה לישון בלי הרבה הצלחה, אני… אני זוכרת אותה בוכה. בוכה שנמאס לה מהכל, שהיא פשוט רוצה למות, לגמור עם הכל ולא… פשוט שהכל יסתיים, שהכל יהיה מאחוריה, שתפסיק לסבול, בכל מחיר, שזה… שהכאב פשוט יגמר.

אני זוכרת את עצמי יושבת ובוהה בכל זה, לא מאמינה, מנסה להבין איך אמא שלי, האלפית הכי חזקה שאני מכירה, איך היא נכנעת למחלה. וזה לא שהיא לא נלחמה, אבל… ובכל זאת, היא נכנעה. כמעט נכנעה, אבל לא ידעתי את זה אז. אני זוכרת את עצמי יושבת שם, קפואה, הלומה, בוכה, מנסה… לא מבינה… למה אני לא יכולה לעזור, למה אני לא יכולה לעשות כלום, למה אמא שלי החליטה לוותר על העזרה הקסומה והעדיפה להילחם בעצמה במחלה הזו שעוד רגע, רק עוד רגע אחד, רק עוד רגע קטן, תנצח אותה ו… וכבר לא תהיה לי אמא, בדיוק כמו שאין לי… שכבר לא תהיה לי אמא, ו… ושאני אהיה לגמרי לבד. שכבר לא יהיה לי עם מי לבחור שמלה, או ממי לקבל נשיקה, או… עם מי לנהל שיחה. כבר לא יהיה לי עם מי לאכול ארוחת בוקר, שכבר לא תהיה לי זו שתפתח לי את התריסים עם אור ראשון ותגיד לי שזמן לקום ולהתעורר ו…

אמא שלי ניצחה את המחלה, בסופו של דבר. זה לקח לה זמן, והיא כמעט ונפטרה, אבל אמא שלי ניצחה את המחלה. אבל היחסים בינינו כבר לא היו אותו הדבר… משהו בתוכה, ובתוכי, נשבר…

 

***

 

בלילות אני חולמת על הבית. איזו דרך נפלאה זו, לפתוח רשומה. בלילות אני חולמת על הבית, ו… אני מניחה ש… אני מרגישה די… אבודה? יכול להיות שזו המילה שאני מחפשת באישון לילה, בתוך פונדק, על מיטה? יכול להיות שזה המונח שחיפשתי כדי לתאר, בדרך זו או אחרת, את מה שעובר עלי בימים האחרונים? יכול להיות…

בלילות אני חולמת על הבית. והאמת היא? האמת היא שאני בעיקר מבולבלת, עדיין לא מבינה כיצד… ומדוע… ואיך… איך הגעתי למצב הזה שבמקום להיות בבית, עם המשפחה, עם החברות, עם האהובה, אני… אני נמצאת פה, מחופשת, מעמידה פנים, מעלימה את היותי נסיכה ומעמידה פנים שאני לא יותר ממספרת סיפורים צעירה.

בלילות אני חולמת על הבית. זו כבר הופכת למעין תבנית, חלומות וזכרונות מציפים אותי ומזכירים לי שאין לי באמת תוכנית, שאני לא באמת יודעת מה יוליד יום והאם נכונה למזלי, ומכך גם לי, תפנית. כבר שבועות שאני נודדת ממקום למקום, מחפשת, מתאמצת, מספרת, מתייאשת; מנסה להתמודד עם הבדידות הנוראה של צורת החיים הזו, צורת חיים כה "נפלאה" ש… אני מניחה ש… אולי פשוט… רע.

בלילות אני חולמת על הבית. חולמת ומנסה לכתוב את המראות והתחושות. אני לא בטוחה שאני באמת מצליחה, אבל כבר מילאתי מחברת בטיוטות. אף אחת מהן לא ראויה, זו מחברת שמלאה באכזבות, ובכל זאת, כשאני חושבת על זה, אני מוכרחה להמשיך ולנסות, להמשיך ולקוות, להמשיך ולחיות.

בלילות אני חולמת על הבית, וממזמן אני מבקשת להפסיק לחלום, מתפללת לאלה ולאלים כולם שיפסקו, סופסוף, החלומות. מבקשת ש… "אם לא קשה לך, עשי לי בבקשה רק טוב… אני לא מבקשת הרבה, רק להפסיק לחלום", אבל… אחרי הערב מגיע הלילה, ואני… אני מתחילה לחלום, ו… הזכרונות והתחושות של הבית ממלאים את כל מה ש… והכל מתמלא במראות. מראות ענוגים ונפלאים; מראות של בית, ושל חיים; מראות של טוב, ושל פאר; מראות של… של סלאדור, שדי חסר; מראות ש… אני כבר לא יודעת, כבר לא חושבת, כבר לא מקווה, רק מנסה לחיות עם רוע הגזרה, לזכור שהוטלה עלי מין משימה, לזכור ש… אבל בשביל מה? מה יצא לי מזה? אה? לא משהו שאני יכולה להתפאר בו, זה מה. רק לישון לילה אחרי לילה, אם יש לי מזל, במיטות קשות במעין פונדק דל; להתמודד עם העובדה שפה אני לא נסיכה, שפה אין לי חברה, שפה אני כבר לא בממלכה, שפה אני… אני מניחה שאני פשוט אומללה, פשוט בודדה, פשוט… אני כבר מדמיינת את המצבה – "פה נחה לורה אליזבת' שרלוט השלישית, נסיכה". בלי תאריך, בלי מילה טובה, כשאפילו את השם יש עליה רק בזכות איזו רשומה שכתבתי לפני… כשעוד הייתי צעירה ותמימה. אבל התמימות הזו נגמרה, נעלמה, התפוגגה, אולי אפילו נרצחה ונטבחה, וכל שהספיקה לעשות, לפני מותה, היה לשחרר איזו אנחה, גניחה, יפחה, ולגווע ולהיעלם כאילו לא הייתה מעולם, משאירה כשריד רק רשומה אחת ישנה נושנה ו… ואני כל כך רוצה לחזור, כל כך מפחדת, מיואשת, נאבדת ואובדת, ו… בכל זאת… כל כך… בעיקר… רוצה לחזור לזרועותיה, לחזור ל… למה שהיה, לחזור לבית ושוב… להיות אותה אלפית קטנה, צעירה, תמימה, עם השיחות על זה שאני ממזרה, עם אותה תלונה על חוסר המשמעות של המחילה, רוצה… פשוט רוצה להיות ילדה… אבל אין לי ברירה, ו… אין כבר דרך חזרה, ו… אני צריכה להמשיך ו… ולחפש חברה, וחבורה, ולמצוא את הדרך, את הכלים, את העוצמה, לחיות ולשרוד כדי לספר את הסיפור על אותה תקווה קלושה… מקווה… מצפה… לאותה נגיעה של אושר, של חזון, של תקווה, לאותו רגע שיביא אותי לפסוע פסיעה ראשונה בדרך ל… בדרך לגאולה… ובכל זאת,

בלילות אני חולמת על הבית, ו… ככה מסתיימת רשומה.

 

***

 

כבר כמה ימים שלא כתבתי לך, יומן יקר, והאמת? האמת שאני לא באמת יודעת למה. אני… אני מניחה שזו מין תקופה כזו ש… לא חשוב. אולי. אני לא יודעת. אוף. בכל מקרה, אממ… כבר כמה ימים שלא כתבתי לך, וצעדתי כברת דרך ארוכה מאז הפעם הקודמת שכתבתי לך. למעשה, מחר אני מגיעה לעיר חדשה. אני מגיעה לעיר בשם וולף-הנג'1. אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת לך את השם של העיר הזו, זה לא שאני…

טוב, אולי כן. יש בי איזושהי תקווה מסוימת, לגבי העיר הזו. אני אגיע אליה ביום של פסטיבל האביב. פסטיבלי אביב זה משהו שהיה לנו גם בבית, אבל… אני מניחה שבעיר אנושית זה שונה. זה אחרת… בכל מקרה, אני מגיעה, מחר, לעיר, וזה יוצא בדיוק ביום של הפסטיבל, שזה… שזה נהדר… אני מניחה. אני לא יודעת, אני… אני בעיקר… אני חושבת שאני מעט מבולבלת, כאילו… אני מתחילה לחשוב שהחלום שלי כבר… שהוא כבר לא יתגשם, שאני כבר לא אחזור לבית, שאני כבר לא… שהסיפור שלי יגמר פה, עוד נסיכה כושלת שחשבה שיצא ממנה משהו טוב.

הפסטיבל אמור להיות נהדר – ילדים משחקים וצוהלים, דוכנים בכל מיני צבעים, אנשים חייכניים – אבל… כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שאני עייפה, ושאני ממש אשמח למיטה מעט פחות קשיחה, עם אוכל קצת יותר טעים ונאד מים קצת פחות עצוב (ואם יפסיקו לעשות לי בעיות בגלל אליסנדרה, אז זה בכלל יהיה נפלא!). אני לא בטוחה שזה לא סימן רע, או, במילים אחרות, שזה לא הייאוש שאט-אט משתלט עלי. אני חושבת שאני עייפה. מאוד עייפה. מהכל, מהשיטוטים, מההליכות, מהחרקים; עייפה מכל מה שמממלא את החיים שלי עכשיו, במקום הגינונים וההתלחשויות של הבית. כן, אני באמת מתגעגעת ללחישות ה-"הנה הממזרה". כנראה שאני עד כדי כך עייפה…

הלב שלי אומר לי לתת לעולם הזדמנות אחרונה, לנסות, בעיר הזו, בפעם האחרונה ליצור קשר עם איזו ברייה ו… ואולי לפתח שיחה, ולמצוא חבר (או שאולי חברה), ואז, בלי שאני שמה לב, פתאום חבורה. או שאולי לנסות לספר סיפור נוסף, ופשוט לצנוח, אחריו, למיטה. או שאולי… או שאולי לצאת למעט זמן ולהתענג על השקיעה, ובעיקר על הפסטיבל שאמור להיות די נפלא (לא כתבתי את זה, כבר?).

אני לא יודעת, אבל מחר יש לי דרך ארוכה, ו… בתקווה מחר תהיה… זה כל כך הרבה לבקש התחלה של ידידות נפלאה?

 

אני יושבת בפונדק וכותבת. קומת כניסה, מול הבמה, צמודה לשולחן, עם איזה גבר מגודל שיושב לידי ומזיע כמו'ני לא יודעת מה. אני חושבת ש… אני אמורה עוד רגע או שניים לעלות לבמה, לספר איזה סיפור על מלכה אדירה. אני חושבת שאני די לחוצה. מעולם לא סיפרתי סיפורים בפני קהל כזה גדול, יש פה… יש פה כמה עשרות אנשים, אולי אפילו מאה. והגבר המגודל שלידי, כמובן.

אליסנדרה מתחבאת אצלי בתוך הבגדים, ראשה מגיח ומבצבץ בינות ל… בכל מקרה, הראש שלה מבליח ו… אני חושבת ש… לחץ… סגנונות כתיבה… בלבול…

הגבר המגודל הזה מסתכל עלי, מנסה להבין את האלפית שבה כתוב היומן, את הניב שאני משתמשת בו, את ה…