כנס עולמות 2016

כתיבה מחוללת.

מאת: איתן אורנשטיין

הבחורה בדלפק הקבלה שאלה לשמי. "יעל לוינזון,” עניתי

"כן,” היא הגיבה בחיוך מחבק, “ הטקס באולם שתיים, מימין. יש לך חצי שעה עד שיתחילו. מגניב. אני מתה על מדע בדיוני."

הודתי לה ומצאתי פינת ישיבה שקטה במבואה. עדיין לא הייתי שלמה עם הכותרת שבחרתי לסיפור- כדור כחול. היו עוד אפשרויות: כחול עגול, כדור מנחם וחפץ מנחם. מסקרן מה הוא היה בוחר. האפשרות לשאול אותו היתה כה קרובה, אבל המייל שלו הגיע אלי בלי יכולת להשיב. ניסיתי. קיבלתי הודעת שגיאה. לא הבנתי למה. אולי רצה להשאר במימד שלו.

שלפתי את הטבלט מהתיק. המייל שלו כיכב בראש הדף. כבר קראתי אותו כמה פעמים, וכל קריאה פתחה הבנה של זווית שונה. כאילו עמד מולי, יותר נכון לאמר צף מסביבי, והסתובב לאט לאט כדי שיחוש אותי מכל כיוון אפשרי. לא ממש ראיתי אותו באותו ערב, רק הרגשתי בנוכחותו. ידי ירדה לרגע לתיק למשש את הכדור שתמיד יהיה איתי, ואף אחד לא ירגיש בקיומו. פתחתי את המייל.

יעל,

בשפתכם נפגשנו, בשפתנו נוצר מגע עם סובייקט, אבל לא אהבתי את המינוח היבש הזה. לא כשמדובר בך. זה היה לפני שנה סולארית שלכם. נשאבת אלי לרגע מפני שפרצתי את המסגרת שהצרה אותי. אני מודה- זה היה הימור. אבל התוצאה הטיבה עמך. אני מציע שתפתחי את הקובץ המצורף, האנטי וירוס שלך לא יזהה בו סכנה. יש בו קטעים מיומן שכתבתי בעקבות האירוע. אולי גם את כתבת על החוויה. ודרך אגב, המייל הזה הוא חד כיווני. מסובך מדי להסביר.

קובץ יומן רשמים

שתי הקפות חלפו מאז שהוחזרתי מכוכב הלכת הכחול. האירוע בו הייתי מעורב הוגדר כחמור ביותר בספר האיסורים. שמו אותי בבידוד למשך רבע הקפה, שווה ערך לחצי שנה של הכוכב הכחול. היה חשש שנדבקתי במיקרו יצורים אחרי המגע שיצרתי. אבל לא גילו דבר. הייתי סטרילי לחלוטין. אסרו עלי ליצור קשר עם הסובב. איכשהו הצלחתי להגיע למסוף ולהחליף מסרים עם חברי גאמה, שגילה לי שהקורסים לכתיבה מחוללת נסגרו בגלל פרצות במערכת האבטחה של תוכנת ההנחיה. חבל, היו יכולים לצאת משם כמה סיפורים טובים. איך אמר לנו המורה -אתם יכולים לגרום לשינוי, אבל לא תהיה לכם שליטה מלאה במה שיתפתח. בהמשך הועברתי למתקן האחזקה בכוכב הבית, וקיבלתי את השקט הנחוץ לעכל את מה שקרה שם.

אני זוכר איך התחברתי לכוכב שלכם כבר בחישה הראשונה. במרחק מאה מיליאור העננים שלו היו לבנים וברורים, לא כמו האדומים העכורים שלנו. הגוונים שלו היו עדינים, מכוסים בראות ערפילית. התאהבתי במשטחים הכחולים שעטפו את הכוכב. הופתעתי לשמוע שהיצורים התבוניים מרוכזים בעיקר באיזורים הירוקים. במסע הארוך אליכם קיבלנו ידע על המיתוסים הקדומים שלכם שסיפרו גרסאות שונות על היווצרות הכוכב והחיים עליו. מצא חן בעיני סיפור ששת ימי הבריאה. וביום השביעי הוא נח. גאוני! הסופר שכתב את זה בטח כיווץ את הזמן.

זמן אחד באמצע הקורס אני בוהה במסך. המורה מתקרב, ומזכיר לי שאני במשימה. כל הלומדים מסביבי צפים באור הנוזלי, מנסים להתמקד ביצורי האנוש. זה קשה. אפילו בשינה אתם בתנועה. חולמים במהירות האור. שוב אני מאבד מרכז ובוהה. משימה אני מזכיר לי. מסובב את בקר הרזולוציה, מחדד, וקולט: יצור נקבי, פוריות שלא מומשה. משקל…גובה…נפח, גיל עשרים ושמונה .פרופיל פיזי- אברי ראיה בתנועה מתגלגלת. שיער מפוזר על ראש שפוף. הליכה מעגלית. תנועות ידים בדפוס חוזר. אני מזהה תדר כאב מתמשך- אולי לכל תוחלת חייה.

המורה שואל מה הפרופיל של היצור הנצפה. היא סובלת, אני עונה, מופרדת מהשאר ומעצמה. הוא שואל איך אתה יודע. עונה לו, זאת המשימה שניתנה- איפיון נתונים. לא, הוא מעיר לי, לא. המשימה היא לאסוף בסיס נתונים. שחור לבן. רק בקורס שתיים אתה מאפיין את היצורים בצבע, ובשלישי אתה רשאי להניע אותם, אתה רק בהתחלה, במבוא לכתיבה מחוללת. הזמן רץ לך. נשום לאחור. השהה התרשמות.

אני מחכה להפסקת לילה. מקור האור הצהוב כבר שקע מתחת לקו האופק המתעגל. הלווין הלבן שלכם חיוור.עכשיו אף אחד לא יתערב ויגיד לי באיזה קורס אני אמור להיות. שאר המשתתפים נחים בתאי הרענון. המורה בטח מעדכן יומן מסע.

הסובייקט שלי, הדמות הנחקרת- היא סובלת, זה איפיון ברור. חובה להניע אותה למרחב פחות כואב. במאמץ מתיש אני מפצח את קוד הכניסה לקורס שלוש. ממקם אותה – קואורדינטות- צפון 42 33, מערב 23 33. מבנה מוסדי. חצר פנימית. גדר גבוהה. שער מנוטר. חדר 3X4. שתי מיטות. משער שהיא לא בבית הנכון. אולי הובאה בכוח. זה מקום לא נכון לה. עדיין לא מכיר אותה לעומק. יש עכירות בתפיסה אותה. זום אין למקסימום. מיפוי מוחי דרגה עשר חושף נזק תאי באיזור קדמי. בדיקת תיק אישי חושפת תסמינים – הלוצינציות, תפיסה אשלייתית, דיבור לא קוהרנטי, התנהגות לא צפויה. מאפיינים טרום תסמיניים לפני גיל עשרים ושש -חשיבה לעומק, דמיון פורץ מעגלים, התנהגות מטרתית נושאת תוצאות. ידע נרכש-תואר ראשון סוציולוגיה, התחילה תואר שני ופרשה. לא מבין מה זה. בודק. ההסבר המוצג לא מוסיף לי הבנה. כתוב שהיא חוקרת קבוצת יצורים בחברה האנושית- חסרי בית. למה אין להם בית? גם להם כואב? המורה צדק, אני לא מבין בהם מספיק. אבל היא בעומס כואב. וזה לא מבחירה שלה. זה מוכתב מבפנים. התסמינים המתוארים לעיל הופיעו לפני שנתיים זמן מקומי. בהתחלה כאבי ראש, שהתעצמו למיגרנות. בלילה החלימה שלה מייצרת מציאות יותר מוצקת מעירות. באור יום ממציאה עולם מקביל, ומתעקשת על קיומו.

הרמתי עיניים מהמסך. המוזמנים לטקס עברו על פני. ניסיתי לאתר את מריאנה ביניהם. המשכתי לקרוא.

האצבע השביעית מרחפת על תפריט אפשרויות עלילה. 1. שינוי התנהגותי פנימי. 2. שינוי כתוצאה של גורם חיצוני. לוחץ על 2. הבהוב- אישור נדרש ממורה בכיר. מתקשר לגאמה בכוכב האם ומבקש עזרה בפריצה. אין תוכנה או קוד שיעמדו בפניו. לוקח לו זמן שאין לי. הצלחה. לפני שלוש אופציות. 1. שתול גירוי מחשבתי בסובייקט. 2. הפגש סובייקט עם יצור אנוש אחר 3. צור מגע עם סובייקט. היא לא סובייקט. יש לה כינוי קולי. שתי הברות, יא, על. יעל. זאת את. אני מנטר אותך. את ישנה. לידך עוד מיטה עם יצור נח. את לא יצור, את אישה. בשינה פנייך בתנועה. הקוים סביב העיניים מתכווצים. הפה שלך מדבר ללא גלי קול. ובבוקר תקומי, ושוב יבואו המבקרים לראש שלך ויקחו אותך בכוח למקום אחר.

התלבטות: להמשיך? לעצור? אני לא הראשון שיוצר מגע איתם. אבל מי שעשה זאת בעבר בא מסמכות גבוהה ממני בהרבה רבדים. הדחף מכריע. לוחץ על 3. יש תנועה בחדר שלך. את מתעוררת. אבל לא כלפי חוץ. במוחך את נוסעת לכיוון שלי. מתקרבת למימד שלי במהירות בלתי ניתנת לעצירה. אני בודק את חיישן החדר שלך. את איננה במיטה! הסתבכתי! זמן משוער למגע- דקה. מסך התצפית רוטט. את מאחוריו, לוחצת עליו. פורצת למרחב שלי. התוכנה משתוללת. התראה! הזעק מורה בכיר עכשיו! רגע, אני משהה את התוכנה. את לא חשה אותי. אין לך את התדר שלנו. אבל אתה חשה משהו כי הניורוים שלך מתפרעים. חיוך מתרחב עלייך. אני מקיף אותך. יש הבדל מימד בינינו, לכן את לא תופסת אותי. אבל אני חש נתפס. את מרחפת מסביב, לא נחנקת, כי אני מזרים לך אויר חי. את מותחת יד, מגששת קדימה ומושכת בחזרה. ואז שמה ידייך על אברי השמיעה שלך. כנראה שאת בעומס גירויים. מה עכשיו? אני חייב להחזיר אותך. מתקרבים אלי מהדלת. צוות ניטור חריגות הוזעק. אני מושיט לך את הכדור המנחם שלי ולוחץ אותו למעבר למימד שלך. לפני שהצוות מגיע אלי את נהדפת בחזרה לחדר שלך. הם גוררים אותי מהמסך. לוחצים עלי. אדום לי. אין לי יותר את הכדור להפחתת הכאב.

"יעל יעל? הי, מה שלומך?"

הקול הגיע מלמעלה. יד נגעה בכתף שלי. התנערתי, "הי, מריאנה."

"את בסדר?"

החזרתי לה חיוך מפיג חששות, "כן כן בסדר, פשוט, אה… ידיד אחד שלח לי מייל אחרי שתיקה ארוכה. הכנסי ושימרי לי מקום. לא בשורות הקדמיות. או קי?" הצצתי לשעון על הקיר, והתמקדתי במייל.

ממתקן הבידוד הועברתי למתקן אחזקה בכוכב האם. נבדקתי על ידי קשת מומחים שחיפשו סימנים לנזק בלתי הפיך. חוץ ממרכז השתאות מוגדל במוח הכל היה תקין אצלי. כדי להעביר את הזמן שיחזרתי בכתב את האירוע עם יעל. הכתיבה עזרה לי לשמור על ציר הכוח. במסמך הסיכום הוגדרתי כ'מיוצב, לא מהווה איום לעצמו ולסובב'. ביום השחרור, קיבל את פני גאמה, שהשיג לי כדור מנחם משומש בשוק השחור. ביחידת הדיור שלו הוא שלף מיקרו אריח ואמר ,זה עשוי לעניין אותך. יש פה חומר מתועד מהזווית שלהם על האירוע.

10.10.2013. מרכז בריאות הנפש מזרע, עכו. דו"ח ביניים. פציינט- יעל לוינסון. רופא מטפל- ד"ר מריאנה רבינוביץ'.

יעל מאובחת כסכיזופרנית. מקבלת טיפול תרופתי. מצבה יציב, עם תדירות נמוכה של הלוצינציות.

בתאריך 8.10.2013 'נעלמה' יעל מחדרה למשך 24 שעות. הדיווח הראשון על 'העלמותה' התקבל מהאח התורן, שהוזעק בשתיים בבוקר ע"י שותפתה של יעל לחדר, שרה, שהתעוררה והבחינה במיטה הריקה. צוות הלילה גוייס לחיפוש במחלקה, ולאחר מכן בכל שטח מרכז הבריאות. הועברה הודעה למשטרה. למחרת בלילה שוב הוזעק האח התורן ע"י שרה שגילתה את יעל ישנה במיטתה. מנהל המרכז הוזעק מביתו, והוחלט לא להעיר אותה. לאחר ארוחת הבוקר הובאה יעל לפגישה, בה נכחו מנהל המרכז, חוקר משטרתי, אני, ועוד שני פסיכיאטרים.

יעל היתה שלווה, ללא סימנים חיצוניים שעברה אירוע חריג כלשהו. היא סיפרה מה קרה לה ב24 השעות של העדרותה. שמתי לב שיד ימינה היתה סגורה למחצה, כאילו שהחזיקה חפץ דמיוני. להלן קטע מדבריה, כפי שהוקלטו.

הרגשתי באמצע הלילה שמישהו מסתכל עלי, כמו שיודעים שמסתכלים עליך מאחור. אולי חלמתי את זה. לא יודעת. יצאתי לטיול אבל לא רחוק. החדר נעשה גדול כמו האודיטוריום. הרגשתי שמישהו שואב אותי. עברתי דרך מסך לבן. היו שם כאלה אנשים עם הרבה גפיים שצפו בתוך נוזל. בהתחלה היה קשה לנשום אבל אחר כך היה אויר טוב. לא יודעת כמה זמן הייתי שם. לא נבהלתי. במסך היה חור וראיתי את החדר שלי בצד השני. מישהו העביר לי כדור בגודל תפוח, שקוף כזה, כמו ג'ולה גדולה, כמעט בלי משקל. בהתחלה היה שם שקט ונעים, כולם התנועעו כמו מדוזות שקופות. אחר כך החלו רעשים ואזעקות אבל לא מהראש שלי. נפלטתי בחזרה לחדר. לפי לוח השנה שלי זה היה למחרת בלילה אבל היה לי תחושה שעבר שבוע. שכבתי במיטה עם הכדור ונרדמתי בקלות. לא היו לי סיוטי לילה. בבוקר הראתי אותו לשרה. כשקיבלתי אותו הוא היה שקוף, ועכשיו נהיה ורוד. בקשתי ממנה שתיגע בו אבל היא אמרה שאין שם כלום ואני מטורפת. יופי, היא פרנואידית עם תעודות ועוד קוראת לי מטורפת. עושה לי טוב הכדור הזה, מרגיע. יותר טוב מכל הכדורים שאתם נותנים לי.

דו"ח מסכם. 12.5.2014. ד"ר מריאנה רבינוביץ'.

יעל לוינסון שוחררה לביתה חצי שנה לאחר המקרה, בעקבות שיפור משמעותי במצבה. אירוע בודד שהוגדר כרגרסיה חד פעמית התרחש שבוע לאחר ה'העלמות'. במהלך טיול בחצר, יעל החלה להאבק עם דמות מדומינת. צעקה שלא יעיזו לקחת לה את הכדור, וכנראה התכוונה לאותו חפץ עגול שהוזכר קודם. לפני שנדרשה התערבות של הצוות, היא נרגעה בעצמה. בפגישה בביתה, חודש לאחר שחרורה, התרשמתי שהתסמינים של מחלתה נעלמו ברובם. שמחתי לשמוע שחזרה ללימודים בירושלים. לשאלתי מה פשר ה'כדור', ענתה שהיא משתמשת בו לפעמים במצבי סטרס.

עד כאן יעל. שמחתי לדעת שחזרת לשגרה טרום אישפוזית. לא חשבתי שהכדור יהיה אפקטיבי במימד שלכם. הוא אמור לפעול עוד הרבה זמן עד שיחידת הכוח שלו תיסגר. דרך אגב, הנה קטע מהצד שלנו שעשוי לענין אותך.

לאחר אירוע המגע האסור, נערך מבצע להשבת הכדור המנחם. היה חשש לזליגת ידע מתקדם לגורמים מעוטי הבנה. היצור נאבק עם צוות החילוץ, ושמר את הכדור במימד שלו. מחשש לחשיפה ונזק סביבתי הוכרזה נסיגה מיידית. התקבלה החלטה לעצור את לימודי הכתיבה המחוללת בכוכב הכחול עד שיופקו לקחים בונים.

שמעתי את קולה של פקידת הקבלה מרחוק, "הטקס מתחיל עוד כמה דקות".

"תודה, אני כבר נכנסת.” עברתי במהירות על הפסקה האחרונה בקובץ.

כעבור הקפה אחת, קיבלתי רשות להצטרף לקורס כחיבה ביוגרפית במכללה מקומית. הופתעתי לגלות שהמורה הוא זה שהנחה אותי בקורס בכוכב הלכת הכחול. סיפר שגם הוא הועבר לבידוד, ושהאשימו אותו שנתן לי בחשאי רשות לחולל מגע עם יצור אנוש. כשהסברתי לו מה קרה ליעל, הוא דחה אותי ואמר, הימרת על חייה. העברת לה חפץ זר שהיה עלול להרוס אותה. היה לה מזל.

יעל, אני משגר תדר תומך לשלומך. מתנצל שוב על חוסר האפשרות לענות לי. גאמה חברי עובד על פתרון. השם שלי דומה לברקוד ארוך שלכם. אז אחתום רק בספרות הראשונות.

0022.

הטקס כבר התחיל. נכנסתי בשקט וחיפשתי את מריאנה. מצאתי אותה בשורה לפני האחרונה בצד. התיישבתי, לחצתי את ידה וזכיתי בחיוך סבלני. בשבילי היא ה'נורמלית' היחידה מכל צוות הפסיכיאטרים. לחשה באוזני שכנראה הנאומים יתארכו לפני חלוקת הפרסים.

חשבתי עליו. איך אני יודעת שזה הוא ולא היא? אי אפשר לדעת. לא אהבתי את השם המספרי. זה הופך אותו למוצר בקופה בסופר. אולי אתן לו שם. אלפא, מדוזה… תכלת. כן, תכלת. מתאים. אין לי מושג מאיפה הגיע תכלת. ואם כן הייתי מחפשת באטלס שמיים או נוסעת למצפה הכוכבים בנגב. ומה אומר להם? שיש לי ידיד בכוכב איקס? ישר היו מאשפזים אותי. בכל זאת אני עדיין במעקב.

הטקס נמשך. כל דובר שקם מבטיח לקצר, ומפר מיד את הבטחתו. אני מנמנמת. מתעוררת לקול המזמין את הזוכה במקום השלישי. "אהובה בן חמו שכתבה את הסיפור מות הירח, בבקשה” אני מכניסה יד לכדור בתיק כי הדופק שלי עלה. הזוכה נותנת רקע על הסיפור שלה ואני מקווה שתאריך כמה שיותר. הדופק עלה עוד קצת. מנחה הטקס מודה לה, מאבד לרגע את המקום בדף שבידיו ומתעשת, "גבי מגן, מקום שני עם הסיפור החתול מאלפא קנטאורי." מחיאות כפיים. מישהו שנראה כמו סבא שלי הולך לאט לבמה. מריאנה פונה אלי בהתרגשות ולחיצת כתף, “יעל, מקום ראשון, אני כל כך גאה בך.”

אני לא תופסת מה היא אמרה, עדיין לא. הדופק עולה עוד. סוף סוף אני קולטת שזכיתי. מגע הכדור לא משפיע בכלל. מה קרה לו? אני מוציאה אותו בזהירות ונזכרת שהוא בלתי נראה לסביבה. אבל משהו השתנה בו. נעלמה הצבעוניות. נראה כמו עין עם קטרקט, בגוון לבן ערפילי. לא מאמינה שזה קורה לי. למזלי הסבא מדבר לאט לאט, ומספר מאיפה בא לו הרעיון לסיפור, "זה בא מהנכדה שלי נעמה, ואיך פעם שהיינו במגרש משחקים, היא דיברה עם חתול ו…" אני פונה למריאנה ואומרת לה שאני קופצת לשירותים, ושיש זמן כי לסבא הזה ייקח שעה לגמור את הסיפור. היא מבקשת ממני להשאר ולנשום עמוק, אבל אני כבר קמה לצאת.

מול המראה אני בודקת את פני. הם לא לבנים כמו שחשבתי. הלב רוגש, אבל פחות. מגלגלת את הכדור וחשה שהוא מת. מניחה אותו על דופן הכיור ושוטפת את הפנים. הולכת למתקן הנייר, מושכת דף ומנגבת. הכיור משתקף במראה. לאן נעלם הכדור?, בודקת מתחת לכיור, בפח ליד. כלום. אלוהים אדירים! איפה הוא? אין זמן לחיפוש. אין טעם. בדיוק שאני יוצאת נכנסת הבחורה מהקבלה ושתינו מחליפות חיוך מנומס.

אני חוזרת לאולם. מחיאות הכפיים מלוות את הסבא שיורד מהבמה בעזרת מישהי. אני מתיישבת במקום שלי. לוקחת שאיפה ארוכה, הדופק יורד. מרגישה קרירות נעימה על עור הפנים. עמוק בתוכי תחושה של שקט מתרחב במעגלים. הרמקול על הקיר משמאלי מצטרד, "הזוכה במקום הראשון היא יעל לוינזון עם סיפורה כדור כחול! בבקשה יעל, את מוזמנת לבמה.”

הטקס הסתיים. אני נפרדת ממריאנה בחיבוק ארוך. האולם והמבואה מתרוקנים בהדרגה. הבחורה בדלפק מסתכלת על אחרוני היוצאים. רק שתינו נשארות. משהו דוחף אותי אליה, והיא נראית כמחכה לי. המלים יוצאות מפי, ממיתרי הקול שלי, אבל נובעות מגרון אחר. פעם דבר כזה היה מטריף אותי. עכשיו זה מניע את שפתי לחיוך.

"סליחה, כשנכנסת אחרי לשירותים, ראית במקרה כדור לבן , בגודל של תפוח?"

היא מביטה בי בעיניים שיש בהן תמהיל של כמיהה למגע עם תהייה מרחוק. " לא, אבל יש לי משהו דומה בוורוד. אם זה דחוף, אני יכולה להלוות לך."