כנס עולמות 2016

כשזה נגמר, הכל התחיל מחדש

מאת: נגה קרן

'אם הייתה לך משאלה אחת, מה היית בוחר?'

שאלתה של מורתו מכיתה ט' הדהדה במוחו. פעם, נהג לענות 'עוד שלוש משאלות!', או 'שלינדה תצא איתי', אבל פעם היה פעם, והיום הוא עומד מול מצב שבו הוא צריך לבקש משאלה אחת, אמיתית, מציאותית.
ככה זה כשאתה מציל את חייו של נשיא ארצות הברית.

****

"אני רוצה מכונת זמן." החלטתי לבסוף, והנשיא הרים גבה. "אתה בטוח?" הנהנתי. הנשיא כיחכח בגרונו, מעט באי נוחות. בכל זאת, לא יצא שהרבה אנשים הצילו את חייו. מפלוגת 'אריות הים', אולי פעם או פעמיים, אבל בחיים לא מדען. בחיים לא כמוני. "אתה מודע לכך שהמצאת מכונת זמן תיקח עשרות שנים, אם לא מאות, או שבכלל לא." אני חייכתי חיוך קטן. "לא, אדוני הנכבד, כל שארצה הוא רק את המשאבים וצוות של כ50 טכנאים לרשותי. התוכניות עליי." אמרתי, ובנימה דרמטית זו יצאתי מהחדר.

***

כעבור שלושה ימים, התעוררתי מקולות חזקים שהיו מבחוץ. הסתכלתי החוצה. אלו היו בנאים, בקצה הרחוב. מוזר, לא ידעתי שבונים כאן בניין חדש. אבל אכפת לי משנת היופי שלי הרבה יותר מאיזה בניין שנבנה בקצה הרחוב, אז חזרתי לישון.

***

אחרי שבוע ימים התעוררתי שוב באמצע הלילה. השעון המעורר זהר, מציג את המספרים 1:23. לפחות לא התעוררתי מהעורבים המעצבנים שמקרקרים לי בכל בוקר את שיר המכשפות שלהם. רצף של קולות נפץ נשמע מחלוני. התרוממתי ממיטתי והבטתי אל מחוץ לחלון, רק כדי לראות את הבנאים שוב.

***

כעבור שבוע נוסף של ימים התעוררתי שוב בשעה 1:23. הבנאים היו שם. שוב. למה הם עובדים דווקא בסופי שבוע, בלילות? בשעה 1:23? זו שעה יפה, למען האמת. החלטתי בליבי שאם אני אחזור בזמן, זה יהיה בשעה הזאת. לזכר ימים יפים יותר, בלי חבורת בנאים שיעירו אותי באמצע הלילה. 1.2.2003. היום בו הצעתי ללינדה נישואין, והיא הסכימה. ואז היא נטשה אותי אחרי ירח הדבש. במחשבה שנייה, אולי אלו היו ימים קצת פחות יפים מאיך שזכרתי אותם.

***

כעבור שבוע נוסף של ימים, רצף של פיצוצים נשמע מבחוץ, והבזק גדול העיר את חדרי. החלטתי שזהו זה. אני הולך להתעמת עם הבנאים האלו. התעטפתי בג׳קט ויצאתי החוצה. הרוח העזה הכתה בי, פורעת את שיערי. "היי, אתם!" צעקתי לעברם, אולם הרוח חטפה את מילותיי מפי וקריאתי לא נשמעה. התקדמתי לעברם. במבט קרוב, רובם נראו מבוגרים למדי. מרביתם ישבו בצד, בזמן שכעשרה אנשים עבדו. אם אני אצעק עליהם עכשיו… מסכנים. בטח הבוס שלהם כאן, והוא ייפטר אותם. והם מבוגרים, אף אחד לא ייקח אותם לעבודה חדשה. אז הם יירקבו בבתיהם חסרי החימום, ובלילות הקרים אשמע את קולם מהדהד במוחי, ממלמל על כמה שאין להם אוכל ושהם מסכנים ושאני אשם, ושהילדים שלהם בכלל לא מבקרים. אז הסתובבתי וחזרתי הביתה, למיטתי, אשר חום גופי עדיין לא אבד ממנה, בלי להגיד מילה לחבורת הבנאים הבני זונות.

***

כשקמתי בבוקר, קיבלתי מכתב מהנשיא, המציין כמה הוא שמח למלא את בקשתי ושהוקצב לי בסיס שלם בבוסטון, של טכנאים. שמח להיפטר ממני, אני מניח. יותר טוב משציפיתי לו. הכתובת מוכרת לי, שלושים דקות של נסיעה. הם עשו את המחקר שלהם. אני מתלבש, אוסף את הלאטה הקבוע שלי מסטארבאקס ונוסע אל העבודה החדשה שלי, ושל חמישים הטכנאים שהוקצבו לי. הבסיס לא נראה מפואר במיוחד- כמו בניין משרדים רגיל. השומר בן החמישים בכניסה הנהן לעברי בחיוך. "בוקר טוב, טריסטאם סטיינס." הוא אמר. "תדרכו אותך כבר לגביי, הא?" הוא צוחק. "כן כן אדוני, אבל רק אותי. חבורת הטכנאים כאן יודעים רק שהחל מהיום הם עובדים בשביל זר מסתורי, שקנה להם 10 ארגזי דונאטס." אני מרים גבה ומחייך. אני הולך לחבב אותו "תודה לך, מר…" "-מר סירט, מאט סירט, אדוני הנכבד. אני בדרך כלל מתפקד לא בתור מאבטח, כפי שכנראה הבנת. אני המזכיר החדש שלך." הוא אמר, ובלי להוסיף מילה הפנה את גבו אליי והחל לצעוד אל תוך הבניין, אני בעקבותיו.

"היי." אני אומר, בתוך הקהל, שממשיך לדבר, מקדיש בדיוק 0% תשומת לב לעברי. אני מנסה לחשוב. "הק-שב!" מר סירט צועק וכולם מזדקפים באינסטינקט, מביטים לעברנו. "תודה." אני אומר. "אממ… כן. אני הבוס החדש שלכם. אתם יכולים לקרוא לי מר סטיינס, או סתם טריסטאם. תוכניות הבנייה נשלחו לכולכם במייל, אך לכל אחד אך ורק החלק שעליו לבנות. אין להתערב בעבודות של אחרים או לספר לאחרים על מה אתה עובד. זה מובן?" הם שותקים. "יופי. לעבודה." אני אומר וכל אחד מהם הולך למשרדו, מפטפט עם שאר העובדים בדרך.

בסוף היום מר סירט מכתב אותי במייל, ששולחו אנונימי. הקובץ המצורף לו מתגלה כתוכנית שלמה, הדמיה תלת מימדית של המכונה הכוללת את כל החלקים. אני מביט במסך בבלבול ובכעס. אוקיי, זה ברור שזה לא יעבוד ככה. אני צריך שהם יקשיבו לי. אני צריך לנסות טקטיקה אחרת.

***

ביום השני לעבודתי החדשה התעוררתי מוקדם בבוקר, לקול צווחות העורבים. אני שונא אותם. איך הם היו מרגישים אם הייתי בא לעץ שלהם בשעה 1:23 בבוקר ומעיר אותם? לא טוב, אני מניח. מעצבנות. אני מפהק ומתארגן, הולך לסטארבאקס.

כשאני מגיע לסטארבאקס, מאט סירט מחכה לי בכניסה. אני מסתכל עליו בבלבול. "איך-" "לאטה, דאבל סוכר, חלב רזה?" אני מהנהן באיטיות. "יופי. אתה בא?" הוא שואל. "אני הולך לסטארבאקס ברגל, חוזר הביתה ומשם נוסע במכונית. אבל איך-" הוא צוחק. "עשיתי את שיעורי הבית שלי." ובמילים אלו, אנחנו צועדים בשתיקה לביתי. "מכונית נחמדה." הוא מעיר, מסתכל על כיסוי ההלו קיטי של המושב האחורי. "האחיינית שלי." אני מחייך קלות למחשבה על מאט סירט, האיש הרציני והמכובד, יושב במושב האחורי על הלו קיטי. "אני רוצה להיות חברה שלך!" נשמע קול צייצני וגבוה. הוא מצא את הבובה. "ברצינות?" הוא שואל ואני צוחק, מחנה את המכונית בחניון רחב הידיים של בניין המשרדים, הידוע גם בתור הבסיס הסודי של הפנטגון בבוסטון. או לא ידוע, במחשבה שנייה. אחרי הכל, המילים סודי ופנטגון לא נזרקות לאוויר ככה סתם.

"היי!" אני קורא, ועיניי העובדים ננעצות בי באופן אוטומטי. אני צועד צעד קדימה, פוכר את אצבעותיי. "אני יודע ש…" לא. זה לא יעבוד. "יודעים משהו? זה לא משנה מה אני יודע. הפואנטה היא מה שאתם לא יודעים. ואתם לא יודעים לבנות מכונת זמן." אני אומר, קולי מהדהד באולם. "וגם אני לא יודע. אבל ההבדל בינינו הוא שאתם תבנו מבנה הגיוני מבחינה הנדסית, שיעשה משהו. ואני הולך לבנות מבנה מטורף, לחלוטין לא הגיוני. אבל הוא ייסע בזמן. אני מבטיח לכם." אני משתתק. נאום קצר יספיק? לא נאום אפילו. נזיפה. "תודה." אני מוסיף לבסוף, ופונה ללכת אל המשרד שלי.

"בראבו." אומר מאט סירט כשהוא פותח את הדלת למשרדי, אני כבר שקוע בעבודתי. "הממ?" הוא מוחא כפיים באיטיות. "אחלה של נאום." אני מרים מבט. "תודה." אני אומר במבט מופתע. "אתה ציני?" הוא מניד בראשו. "אני לא ציני." הוא אומר, ועושה תנועה של הישבעות. "נשבע." אני מחייך. "תודה." אני אומר שוב, מעט יותר משוכנע. הוא מחייך חזרה ונעלם מחדרי, ואני שוקע בניירות ובשרטוטים, שמקיפים אותי מכל עבר.

***

בבוקר שלמחרת אני מתעורר לריח של פנקייקים. פורץ? ש…מכין פנקייקים. פורץ כזה מוזמן לבוא לכאן בכל בוקר. בכל זאת, אני תופס את מחבט הבייסבול שמונח בפינת החדר, הולך בשקט בשקט, מניף את המחבט וקופץ אל מעבר לפינה- רק כדי למצוא את מאט סירט עומד במטבח של ביתי. "אני אפילו לא אשאל." אני אומר כשהוא מניח צלחת פנקייקים עם אוכמניות על השולחן, ליד קפה לאטה סטארבאקס. "תתעורר. יש לנו יום עמוס היום." הוא אומר בקול רציני. "הנשיא בא לביקורת."

אחרי מילותיו האחרונות, קצב אכילתי עלה בכ250%. "מה הוא רוצה לראות?" אני שואל, לוקח לגימה מהקפה בזמן שאני הולך לכיוון חדרי, כדי להחליף בגדים. "שרטוטים והתחלה של חלקים מלאים." הוא אומר, מבעד לדלת. "ומה הוא מצפה לראות?" נשמעת דפיקה על הדלת. "מאט, אתה יודע שאני מתלבש." אני שומע את הדלת הראשית חורקת על ציריה. "…טריסטאם?" "הממ?" "תזדרז." הוא אומר ואני מתלבש מהר ככל שאוכל. אני מקווה מאוד שהנשיא לא בחוץ.

"אדוני הנשיא, אני כל כך-" אני נעצר כשאני לא רואה אף אחד בחוץ, מסתובב סביב עקביי כדי לוודא שלא פספסתי אותו. "מאט." אני אומר והוא מחייך, לא מגיב. "מאט. תגיד לי בבקשה שהנשיא לא היה פה והלך כשהייתי בפנים." "הוא לא היה פה ולא ייראה אותך בזמן הקרוב." הוא צוחק ומסתובב חזרה אל השיש, לוקח ביס אחרון מפנקייק האוכמניות שלו. "פשוט לקח לך יותר מדי זמן לאכול ולהתארגן." הוא אומר ויוצא מדלת ביתי. "מאט!" אני קורא והוא לא מסתובב. "היי!"

***

הכל מתקדם בצורה מעולה בעבודה, אני חייב להודות. כולם עדיין מלאי מוטיבציה מהנאום שעשיתי אתמול. אני מכרסם דונאט בציפוי ורוד מאחת מהקופסאות שמאט החליט להזמין באופן יומי לכל העובדים. כשאני חושב על זה, כנראה המוטיבציה הגיעה בגלל הדונאטס. "מאט." אני אומר, אבל פי מלא וזה נשמע כמו "ממף." "מאט." אני אומר, הפעם ברור. "הממ?" הוא אומר, בלי להרים את ראשו מניירת ש- "מאט, מה אתה עושה?" "חושב איך להרכיב את מכונת החזרה בזמן." הוא עונה בכנות. "מאט! זה מסווג!" אני קורא בעלבון ומנסה לקחת לו את השרטוטים. "תעשה לי טובה. ראיתי חומרים ברמת סיווג שהנשיא לא ראה." אני מחליט לאשר לו להישאר ומתיישב לידו. "על מה חשבת בינתיים?" אני שואל, והוא מחייך בתגובה. "חשבתי שלעולם לא תשאל." הוא אומר, ומתחיל להסביר לי את המערכת שהחל לתכנן.

***

"מאט, זה מדהים." אני אומר בכנות. "אבל זה לא יעבוד בלעדיהם. צריך לפצות עליהם, ואת זה לא הצלחתי לפענח." הוא אומר, מצביע לעבר קבוצת החלקים החסרה. "כן כן." אני מחייך. "אבל אם ניקח את 1567, 1984 ו88, ונשים אותם כאן-" אני מצביע לעבר מנוע המכונה. "-המסה שתיווצר תהיה גדולה מספיק כדי שבתיאוריה התא הזה-" אני מצביע על התא המתוכנן. "יוכל להמיר את המסה לאנרגיה טהורה-" "וכך נעבור את מהירות האור!" הוא קורא. "ידעתי ששכחתי משהו!" הוא מוסיף, טופח על מצחו. אני מסתכל בשעוני ושם לב שהשעה כבר 21:00. "היי." אני אומר. "רוצה לחגוג?" אני מרים את ידי לעברו, מניף אותה לכיף. "אני לא עושה את הדברים האלו." הוא עונה ומתרחק, מפנה אליי את גבו. "בר הארלי פוקס. תהיה שם ב21:30." אני משקיף על מאט יוצא מהבניין, מסדר את כל השרטוטים, מכבה את האורות ונועל את הדלת המובילה לבניין הפדרלי, חיוך ענק מרוח על פניי.

הבר לא מלא במיוחד. כשלושים אנשים נמצאים בו. שמונה משחקים בשולחן הביליארד, תשעה על הבר, והשאר מתגודדים בקבוצות, צוחקים. מאט כבר מחכה לי על יד הבר, שני שוטים של וודקה לידו. "אני לא אשאל." אני מודיע כשאני מתיישב. "יש לי מקורות." הוא צוחק ואני לוקח שוט אחד, הוא את השני. כך מרבית הערב עובר, ושנינו משתכרים.

***

"נו, טריסטאם…" אומר מאט, שובר את השתיקה. "מה קורה?" אני גונח ועוצם את עיניי, מניח את ראשי על הבר. "אין לי בחורה." אני אומר באומללות לבסוף. "אני רוצה להתאהב ולהתחתן." הוא טופח על כתפי, משפשף אותה בתנועות מעגליות. "אל תדאג, טריס." הוא אומר ברכות. "הכל יסתדר." אני מרים את ראשי. "איך אתה יודע?" הוא מחייך. "אני יודע הרבה דברים, ואני בטוח שתהיה לך מישהי. כמו… שאני יודע לפרוץ לבתים. אני פשוט מאט סריט. כמו אולר שימושי, רק בגרסת בן האדם. מגדת עתידות ופורץ, לשירותך." אני צוחק, מרגיש משוחרר יותר.

"מאט," אני אומר, ראשי מתנדנד מעל כתפיי, מרגיש כבד. "אתה יודע מה הרעיון הכי טוב שהיה לי אי פעם?" "מה?" הוא שואל. בניגוד אליי, הוא מסוגל להחזיק את הראש במקום. אני חושב. העולם קצת זז. "לפגוש אותך." אני צוחק צחוק פרוע. "זה מצחיק כי זה לא היה רעיון שלי." אני אומר, צחוקי מתגבר. הוא נאנח, אבל אני חושב שחיוך עלה על פניו. אבל גם חשבתי ששולחן הביליארד חייך אליי קודם, אז מי יודע. "בוא הנה." הוא אומר, ואני מועד בהליכתי, אז הוא כורך את ידו סביב מותני ועוזר לי להגיע למכונית שלו. אני לא בטוח מה קרה אחר כך, אבל הדבר הבא שאני שם לב אליו הוא שאני שוכב, מכוסה היטב, במיטה החמימה שלי, ונרדם תוך שניות.

***

אני מתעורר לאור שמש מסנוור, מכה בשעון. שיט. 10:53. "אני מאחר!" אני צועק וקופץ מהמיטה. קפה לאטה מחכה לי במטבח. 'נתתי לך כדורים נגד האנגאובר. תגיד תודה.' כתוב על הכוס, ואני יודע שזה מאט. אני נאבק במכנסיי בזמן שאני מכפתר את חולצתי ומיישר את עניבתי, נכנס לאוטו ונוסע הכי מהר שאני יכול לעבודה. אני פותח את הדלת ומוצא מולי נשיא אחד, שקוע בעבודה עם מאט. אני מסתכל על שניהם בבלבול, ושניהם מפנים את מבטיהם אליי. "אה, טריסטאם." אומר מאט בחביבות. "איך היה בפגישה עם דוקטור אוארטיט?" אני מחייך, אסיר תודה על דרך ההיחלצות שהוא נתן לי. "נהדר. הוא מאוד התרשם מהעבודה הדקדקנית שעשינו, ואמר שהוא שוקל לתת לנו מענק מדעי מטעם הקרן שלו." "אני שמח שהגעת בזמן, מר סטיינס." אומר הנשיא. "מר סריט כבר עבר איתי על כל העבודה. כפי שדוקטור אוארטיט אמר, עבודה יסודית מאוד. אני אלך בינתיים. אני אחזור עוד שבוע. להתראות." הוא לוחץ את ידינו והולך.

"למה לעזאזל לא אמרת לי שיש פגישה עם הנשיא?!" אני צועק עליו בשנייה שאנחנו נכנסים למשרדי. "לא רציתי להעיר אותך." הוא אומר ברוגע, ואני מרגיש כאילו אני רוצה לחנוק אותו. אני מנסה להירגע. "אהבתי את הבדיחה עם דוקטור אוארטיט. אבל זה היה מסוכן אם הוא היה מבין את זה." הוא נועץ בי מבט. הוא לא זוכר? "אוארטיט? שינה בלטינית? דוקטור שינה?" אני מנסה להזכיר לו, והוא מהנהן. "לא, התכוונתי, כמה אנשים אתה מכיר שיודעים את הפירוש של המילה אוארטיט?" "כולל אותי?" הוא מהנהן. "…אחד." אני אומר הוא מגחך. "הבנתי." אני רוטן בפנים חמוצות, ומתיישב על השרטוטים, מנסה לחשוב על איך להפוך את התא לפרקטי יותר. מאט לצידי, מארח לי לחברה.

***

כשאני מתיישב על קצה המיטה, בדרך לישון, אני שם לב שקולות הבנאים נפסקו בזמן האחרון. הפסקתי להתעורר בלילה. אני מציץ מהחלון, לכיוון הבניין. מוזר. הבניין עדיין לא מושלם. אבל הוא מתחיל לקבל צורה… סתם, אחד הבניינים הרגילים בעיר.

***

אני מתעורר בשעה 1:23, מקולות הבנאים. חוק מרפי. דווקא בסוף השבוע שבו חשבתי על זה. נהדר. אני מתכרבל במיטתי, וחוזר לישון.

***

שינתי מופרעת, בפעם השנייה באותו לילה, מדפיקה בדלת בשעה 5:37. "מה?" אני שואל בעייפות ופותח את הדלת, מרגיש משהו קר מוצמד לחזי. "טריסטאם סטיינס?" "כן?" "אתה במעצר באשמת חטיפה של 50 טכנאים פדרליים ומדען פדרלי אחד. יש לך את הזכות לשמור על שתיקה." אני מרגיש אזיקים ננעלים מסביב לפרקי ידיי. שני אנשים בחליפות מושיבים אותי בחלקה האחורי של מכונית רגילה לבנה, נוצצת וחדשה. פדרלים בניידת מוסווית. הם לא תכננו להיות כאן. העובדים שלי נעלמו הלילה.

באופן מפתיע, כיסוי ראש לא מונח על ראשי, ואני מסוגל לראות את הדרך המוכרת בכל הנסיעה. אנחנו נוסעים לבניין שלנו. אבל אנחנו עוצרים במרחק מה ממנו, בבניין רגיל לחלוטין. כאשר אנחנו יוצאים מהמכונית, אני קולט שמשהו לא בסדר. יש בו רק כשלוש קומות. בבוסטון לא היו נותנים הרשאה לחוסר ניצול שטח שכזה, לא בחלק הזה של העיר. הכל כאן גורדי שחקים. ואז זה מכה בי. הבניין של הבנאים. הפדרלים דוחפים אותי פנימה, משחררים אותי מאזיקיי. אחד מהם דוחף מתג אור כלפי מעלה. לעיניי נגלים 17 תאים, שקופים במחציתם, עליהם טיימר המורה 6 דקות ו31 שניות.

הפדרלים תוקעים רובה בגבי, ואני מסוגל לנחש מה אני אראה בקומה הבאה. 17 תאים נוספים, שגם בהם ישנו טיימר המורה כעת כבר על 6 דקות ו19 שניות. מכל התאים נשקפים לעברי פרצופים מוכרים, של עמיתיי לעבודה, הטכנאים. בקומה השלישית הטיימר מורה על 6 דקות ו9 שניות, ואני מוצא סוף כל סוף את תאו של מאט. "והנה המכתב שמצאנו שם." אומר אחד מהפדרלים בגסות, דוחף לידי פיסת נייר. "תפענח." 'טריסטאם היקר,' אומרת הכותרת. 'זוכר את השוקו? מאט'. אני מחוויר. איך…? "השוקו. היו חידות כשהייתי קטן. קודים. עבדתי על זה כל כך הרבה שמאז אני זוכר אותם בעל פה." אני מסביר לפדרלים, מסתכל על שאר המכתב וקולט שהוא מורכב מהקודים האלו בדיוק.

"טריסטאם היקר." אני מתחיל להקריא. "אני חייב לך כמה תשובות. תמיד שאלת אותי כל כך הרבה שאלות, אבל מעולם לא תהית מאיפה יש לי ידע כמו של מדען בתהליכים שכאלו. כמו שלך, למען האמת. התשובה אצלך. אתה יכול להסיק אותה. תחשוב, טריסטאם. מאיפה אני יודע להיכנס לביתך? איך אני יודע מה אתה אוהב בבוקר? התשובה כבר טמונה במוחך, ואצלי עוד ממזמן. מאט סריט? הייתי בטוח שתעלה על זה מזמן. מראה? טריס-טאם? אני חייב להודות, הייתי פחות מבריק משחשבתי. אבל עדיין מבריק. אחרי שנים של עבודה, כשהיית בן 30, המצאתי את מכונת הזמן. עוד ארבע שנים בשבילך. איך המצאתי? בעזרת אדם זקן אחד, מאט סריט. פ ר ד ו ק ס. בכל מקרה, כאשר הצלחתי ליצור את מכונת הזמן שתיכננו, כפי שהבטחתי לכל הטכנאים, נסענו כולנו ביחד בזמן. ואז הכל התחיל להשתבש. היינו אמורים לנסוע קדימה, 4 דקות, אבל משהו קרה וחזרנו אחורה בזמן, 4 שנים. מנגנון ההמרה שיצרנו למקרה של בעיה השליך את 'אנרגיית הזמן' עלינו וגרם לכולנו להזדקן ב20 שנים מבחינה פיזית." אני מרים את מבטי, מסתכל על התאים שמולי. הטיימר מורה 3 דקות ו41 שניות, אז אני מניח שיש לי זמן להפסקה קצרה, לעכל את הכל. אני מרים את עיניי מהדף, והנחתי לראשי לשקוע בין ידיי.

"אני לא מאמין. הייתי כל כך מטומטם." הפדרלים מסתכלים עליי. "תמשיך." אומר האחד, דופק עם הרובה על הרצפה בעצבנות. אז אני ממשיך, כדי לא למות. "אף אחד לא יצליח להוציא אותנו מהתאים, למרות האיומים הטיפשיים של הפדרלים הסתומים. אל תקשיב להם. אנחנו חוזרים לתקופה שלנו, נקודה." אני מסתכל עליהם במבט מתנצל. "זה מה שכתוב. אני נשבע." אחד מהנהן ויותר מזה אני לא מקבל תגובה, אז אני ממשיך. "איתך מעסיק אותנו, יכולנו לעשות ניסיונות רק בסופי שבוע. הטכנאים עדיין מעוצבנים שלא זכרת אותם מספיק טוב כדי לזהות שהם הבנאים." אני פולט צחוק קצר, נעצר.

אני שותק. הפדרלים שותקים. ואז המכונות מתחילות לעבוד. 20 שניות של רעש מנועי, גרגור. אני מתקדם אל עבר התאים, מתכופף ובוחן את מאט, כלומר אותי, מקרוב. הוא הולך להגיע אל העתיד. לחזור אליו, אני מניח. תלוי מאיזו נקודת מבט. אני מנסה להבין כיצד התא בנוי מבפנים. החלקים 895 ו439 מרכיבים את המנוע, ככל הנראה. 1024 נמצא בחלק העליון של התא. וזה יכול להיות רק אם… כל החלקים, כולל כל החלקים, בין 700 ל-1260, נמצאים שם! "הבחור גאון." אני אומר, ואז קולט שהרגע החמאתי לעצמי. "אני גאון, אני מניח." מילותיי מהדהדות בחדר הריק. הטיימר מורה על דקה וחצי בדיוק. אז אני חוזר אל המכתב.

"בהצלחה בחיים, טריס. זוכר שאמרת שלהיפגש איתי זה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים? טוב, אז תזכור את עצתי. מאיש קצת יותר חכם ממך. כל החיים שלך תלויים בפגישות. עם האנשים הטובים והפחות טובים. בין אם זה הנשיא ובין אם זה 'רק' אתה. צירופי מקרים. תתייחס יפה לכל מי שתפגוש, כי זה מה שמעצב את חייך ואת חייהם. הפגישה איתך שינתה אותי מאוד. קיבלתי מראה על עצמי. ואני יודע מה אני רוצה לעשות בחיים." אני לוקח נשימה עמוקה, מגיע לשורות האחרונות של המכתב. "טריס, תעריך את עצמך. תאהב את עצמך. תסמוך עליי, אני יודע." הרעש הופך לחזק יותר, מעיין נהמה. אני נסוג. ואז בבום חזק, תוך 37 שניות בדיוק, התאים נעלמים כאילו לא היו.

אז אני מתיישב, ובוכה. והבכי טוב, ורע, ומועיל, ושמח, ועצוב, ומלחיץ, ומשחרר. והפדרלים שותקים.

הם לא יודעים כמה הפגישה הזאת שינתה את חיי.

אף אחד לא יודע עד כמה הפגישה הזאת שינתה את חיי.

חוץ ממאט סריט. אבל מה כבר הוא יודע חוץ מזה.

סתם, לנסוע בזמן. ולארגן פגישות בלו"ז בצורה יוצאת מן הכלל.