כנס עולמות 2016

כל כך פאקינג מיוחדים

מאת: אורי ליפשיץ

אני יודעת שקלייר מתה עוד לפני שצליל הירייה מסיים להדהד ברחבי הבית. למרות זאת, אני קמה מהכיסא ורצה לסלון. אני רואה את הגופה כבר מהמסדרון. היא שוכבת על הרצפה כשראשה מופנה לעברי, עיניה הכחולות עדיין מביטות קדימה מבלי לראות דבר.

אני עוצרת באמצע המסדרון ופותחת את הדלת הקרובה ביותר. הדלת לחדר האמבטיה. אני לא מרגישה כלום. ריקנות איומה השתלטה על כולי. אני טורקת ונועלת את הדלת מאחורי אבל אני יודעת שזה לא יעצור אותם. אלוהים אדירים, מה הפעם? רוצחים של המאפיה? טלפתים של הגילדה? מגייסים של הממשלה?. אני רואה את עצמי רצה למרכז החדר דרך ההשתקפות שלי במראה הגדולה. עיניים ירוקות בוהות בשיער החום הארוך שמתנפנף מאחורי. ההשתקפות שאני מביטה בה רזה מכדי להיות יפה, גבוהה מכדי להיות עדינה ובטח שצעירה מידי בשביל למות פה.
צליל התנגשות נשמע מכיוון המסדרון, אבל אני ממקדת את המבט במראה ומנסה להתעלם מכל השאר. הידית של הדלת מקרקשת מאחורי ומשהו כבד, כנראה מגף, מוטח בצידה השני של הדלת. ירייה נשמעת, הצליל רועם בחלל הצפוף של הדירה הקטנה, אבל אני לא מסיטה את המבט מהמראה. הצליל ממשיך להדהד באוזניים שלי. בזווית הראייה שלי אני מבחינה שחור קטן נפער בדלת. אני מרגישה משהו חד מעל הירך שלי ומבט במראה מגלה לי הכתם אדום שמתפשט על הג'ינס הכחול שלי. שתי חבטות נוספות נשמעות מאחורי, ואז הדלת נפתחת, כל מה שאני רואה זו צללית אפלה שמופיעה מאחוריה. אני שולחת יד לאקדח שתלוי לצדי ומתלבטת לעשירית שנייה אם לנסות לברוח או לשלוף את האקדח שלי, להסתובב לעבר הדמות ולנקום את מותה של קלייר שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד. אני מחליטה, מחליטה את ההחלטה הפחדנית, אני לא מסיטה את המבט שלי מהמראה, אני מתרכזת ונותנת לגוף שלי ליפול פנימה, לתוך המראה.

השתקפות זה לא קסם, אני לא נכנסת למראה אחת ויוצאת דרך מראה אחרת בצעד אחד. השתקפות זו עבודה קשה. שמעתי מישהו מתאר את זה פעם כמו לרוץ על הליכון בזווית, בעיניי זה יותר דומה לשחייה יותר מכל דבר אחר. המרחב סביבי מחשיך ומקורות האור המרוחקים דוהים, כל מראה מכניסה מעט מהאור שפוגע בה פנימה. זה מאמץ להתקדם לכל כיוון כלשהו ומאוד מאוד קשה לנשום. אני נעה לאט והרגל שלי בוערת מהמאמץ. אני מסתכלת לכל הכיוונים בחשש, אני לא רוצה לטבוע פה. מנסה לראות מאיפה אני אוכל לצאת אבל מכל כיוון אני רואה רק פתחים קטנים. מראות כיס, מראות גילוח, משטחים שלא משקפים מספיק.

אני זזה, עקב בצד אגודל. הריאות שלי עומדות להתפוצץ ואני מנופפת בפראות בידיים שלי קדימה. הנה! יש מראה גדולה הרחק לשמאלי. אחת שאני אוכל לעבור דרכה. אני פונה ומנסה להתקדם לעברה מכוונת את עצמי לפי האור האפור והמלוכלך שמשמש לי כמגדלור. אני יכולה להרגיש את הלב שלי פועם באוזניים. החולצה שלי נוטפת זיעה. צללית זזה מהצד השני של המראה. בכל יום אחר הייתי מתרחקת, בכל יום אחר הייתי מוצאת יציאה אחרת, אבל אין לי כוח ואין לי אוויר. אני מתפרצת דרך המראה. האור מחוץ למראה מבריק וכואב לי בעיניים. אני עוצמת אותן ופותחת את הפה לנשום. לנשום אוויר נקי. אמתי. לא משוקף. לא מעובש. השפתיים שלי נוגעות במשהו רך והעיניים שלי נפתחות. יש מישהי מולי. השיער הבלונדיני הארוך שלה רטוב. השפתיים שלנו נוגעות זו בזו, העיניים האפורות-ירוקות שלה פתוחות בהפתעה. היא לובשת חלוק רחצה אדום ואני מגלה שהידיים שלי נאחזות בו כדי למשוך את עצמי מהמראה. זו מראת אמבטיה גדולה שצמודה לכל הקיר אז אני מצליחה לצעוד ממנה החוצה מבלי לדחוף את עצמי עם הידיים. היא בהלם ואני לא מאשימה אותה. אני מנסה למלמל שאני מצטערת אבל השפתיים שלה עדיין מכסות את השפתיים שלי. אני מועדת והיא אינסטינקטיבית מפילה שפתון מהיד שלה ותופסת אותי כשאני נופלת לעברה. השפתיים שלנו מתנתקות והיא מחזיקה אותי. הראש שלי נשען על הכתף שלה. השיער שלה כל כך קריר על המצח החם שלי. אני בוהה ברצפה שנצבעת לאט לאט בכתם אדום. אני ממלמלת "אני מצטערת" לפני שהכול נהיה חשוך.

אני רואה את המבט חסר החיים של קלייר בוהה בי. היא אירחה אותי בדירה שלה במשך חודשים רק מטוב ליבה. ואני רוצה לומר לה שזה לא הגיעה לה וששום דבר לא היה באשמתה. אני פותחת את הפה אבל לפני שאני יכולה לומר משהו אני מתעוררת. אני שוכבת במיטה בחדר חשוך, יש חלון גדול לימיני שאני יכולה לראות דרכו את הירח החצי מלא. לא יודעת כמה זמן עבר. לא יודעת איפה אני אבל כדאי שאני אזוז מפה. אאוץ. במקום לזוז הרגל שלי שולחת גל של כאב לתוך הגולגולת שלי ברגע שאני מנסה להזיז אותה. אני צווחת קללה ומנסה לחזור לשכב. טפיפות רגליים נשמעות מעבר לדלת. אני מנסה לזוז שוב אבל הרגל לא מצייתת לי. אני נכנסת לפאניקה, אני לא יכולה לנשום, אני לא יודעת מה אני אעשה אם אני לא אוכל להזיז את הרגל שלי. הדלת נפתחת ואני בוהה באור שמגיע מחוץ לחדר כמו צבי שבוהה במשאית מתקרבת. צללית נכנסת לתוך החדר ולוקח לעיניים שלי כמה רגעים להתרגל לתאורה החדשה שבוקעת מהדלת הפתוחה לפני שאני מתחילה להבחין בפרטים. היא גבוהה אבל לא כמוני, השיער הבלונדיני שלה קשור בצמה ארוכה שיורדת לצד הפנים שלה. כבר ראיתי אותה, זו האישה שראיתי מעבר למראה. נאנחתי, היא בטח כבר שכנעה את עצמה שפרצתי לבית שלה והתקשרה למשטרה. לעיתים מאוד נדירות המוח של אנשים מוכן לקבל את המציאות שמולו כשהם רואים מה אני עושה.

הצללית מעבר לחדר צועדת פנימה. היא מזיזה את השמיכה ובודקת תחבושת שמהודקת סביב הרגל שלי. אני מביטה ורואה שתחבושת מאולתרת מקבעת את הרגל שלי למסעד המיטה, המצח שלי מתכווץ. "הזזת את הרגליים מתוך שינה. הפצע כל הזמן ניפתח אז לא הייתי חייבת לקבע את הרגל". היא עונה לשאלה שלא שאלתי. אני נושמת נשימה עמוקה ומנסה להירגע, אלוהים אדירים כמה שזה הפחיד אותי. "כמה זמן הייתי חסרת הכרה?" אני שואלת אבל מנסה להישמע נונשלנטית, כמו הדמויות בסרטים שלא אכפת להן שהרגל שלהן כואבת כמו אני לא יודעת מה. היא סופרת על האצבעות הארוכות שלה ולבסוף עונה "כמעט עשרים שעות". אני בוהה בה ונושמת לרווחה. אם הם עוד לא הגיעו לפה אחרי הרבה זמן אז יש סיכוי סביר שהצלחתי להתחמק מהם. לפחות לעכשיו. יש שתיקה מביכה בחדר. אני שמה לב שאני לובשת רק גופייה ותחתונים. "תודה" אני ממלמלת ומנידה בראשי לכיוון הרגל כדי לשבור את השתיקה, "אני מצטערת שהופעתי ככה במקלחת שלך, בטח היית קצת בהלם". היא ממש מאדימה בתגובה, "כן, קצת". אני מושיטה את היד ומושכת קצת ביד שלה כדי שתסתכל לי בעיניים, "אני רצינית, תודה". היא מחייכת לעברי חיוך ביישן של ניצחון קטן "אח שלי היה כמוך". "כמוני?". "מיוחד" היא אומרת, ואני מבינה. מיוחדים זה הכינוי שהממשלה הדביקה לנו. אח שלה בטח לא נשאר בבית להרבה זמן אחרי שגילו הוא מיוחד.

"כן, אנחנו כל כך פאקינג מיוחדים" אני ממלמלת במרירות, "בגלל זה הם אף פעם לא יהיו מוכנים לתת לנו לחיות בשלווה". "כן" היא אומרת עם קול שנשמע מבין. "בגלל זה לקחו אותו. הוא לא רצה ללכת אבל הם הכריחו אותו. הוא היה מספר לי הכול. הוא סיפר לי על הניסויים, על איך שהכריחו אותו להיכנס לראשים של אנשים עד שבסוף הוא התאבד". היא לא מביטה לעברי, היא בוהה במיטה ואני יכולה לראות את האדמומיות בלחיים שלה ואת האש של כעס שלא תכבה לעולם בעיניים שלה. "תודה" אני עונה בפשטות "אני רפאל, כלומר רפי… אני לא מיוחדת במיוחד אבל תודה על העזרה שלך". "לורה" היא עונה. "תודה לך, לורה" עניתי. אני חושבת על זה אבל במפתיעה היא זו שיוזמת את הנשיקה, אני לא מתנגדת. למען האמת אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לא להתנגד. השיער של לורה רך וללשון שלה יש טעם של תות. אני נשאבת לתוך הנשיקה. כל האדרנלין בגוף שלי מתנקז לתוך תשוקה בשמחה בלתי מוסברת על עצם העובדה הלא סבירה שאני עדיין בחיים.

אני מסיטה את השיער הבלונדיני של לורה מהפנים שלי ומצמידה אותה אלי כשהיא מנסה לקום. השעה האחרונה הייתה תענוג בלתי פוסק ואני לא רוצה שהוא יפסיק גם עכשיו. אני שכובה על הגב והיא חצי שוכבת מעלי וחצי על המיטה, כדי לא ללחוץ על הרגל הפצועה שלי. "יש לך איפה להיות? או מישהו שיעזור לך להתארגן?" היא שואלת ומנסה להישמע כמו לוחמת גרילה. "אל תדאגי" אני מחייכת, "אני לא אשאר פה הרבה זמן". "את יכולה" היא לוחשת. אני מחייכת "ומה היית עושה אם היו מגיעים לפה לרדוף אחרי?". "אני לא פוחדת, יש לי אקדח" היא עונה בקול נמוך. "זה הרבה מאוד לעשות בשביל אישה זרה שהופיעה בחדר האמבטיה שלך, לא?". "אני לא עושה את זה בשבילך", היא עונה. אני כמעט נעלבת אבל אני מבינה למה היא מתכוונת. "אם כבר מדברים על אקדחים, את מתכוונת להחזיר לי את שלי?". "לגמרי שכחתי ממנו". היא עונה בחיוך, "הוא במגירה ליד המיטה". "זה הרגל רע לשכוח מכלי נשק טעונים" אני נוזפת בה אבל אני חותמת את הנזיפה בנשיקה והיא נענית.

אנחנו ממשיכות לשכב צמודות אחת לשנייה. המגע של גוף בגוף נותן לי תירוץ להתעלם מהשאלה הגדולה של "מה עושים עכשיו". יש לי אנשים שאני יכולה ליצור איתם קשר, חברים מהמחתרת שיעזרו לי להתארגן על מקום לישון, כסף, אולי דרכון חדש. אני מנסה לא לחשוב על כל זה עכשיו. עכשיו כל מה שאני רוצה זה רק משהו שישכיח את צליל הרמיסה של מגפיים במורד המסדרון ואם המשהו הזה הוא בטעם תות, מה טוב.

לורה נוחרת את הנחירות העדינות של מישהו מסופקת אבל היא לא מתעוררת שאני מתרוממת ומשחררת את התחבושת שמחברת את הרגל שלי למיטה. אני מנסה לדרוך על הרגל ומלבד הכאב היא מחזיקה מעמד, כנראה ששום שריר לא נפגע. התחתונים והחזייה שלי זרוקים ליד המיטה אבל את הגרביים והגופייה לוקח לי כמה דקות למצוא מקופלים על הכיסא. אני לוקחת את האקדח מהמגירה ויוצאת מהחדר בצליעה. שתי תמונות גדולות של יצירות אומנות שאני לא מזהה תלויות על הקירות במסדרון. לוקח לי כמה ניסיונות עד שאני פותחת את הדלת במרכז המסדרון שמובילה לחדר המקלחת. אני מקלפת מעלי את הבגדים, מניחה אותם על השידה הלבנה ושוטפת ידיים מול המראה הגדולה שדרכה נכנסתי לבית הזה.

אני נכנסת למקלחון ופותחת את המים. אני מושיטה את היד בחשש אבל המים חמים, נעימים ומזמינים, זה תענוג להיכנס מתחת לזרם. אני מרגישה כאילו עשרים קילו של לכלוך, זיעה ועייפות נשטפים ממני ומוחלפים בריח הלבנדר של הסבון של לורה. אני נשענת על ידית המתכת בצד המקלחון ונותנת לזרם לשטוף מעלי את הדאגות והעומס, אחרי כמה דקות של המים החמים שרירי הכתפיים שלי מתחילים להשתחרר. אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת את העיניים ונותנת לזרם לשטוף את הפנים שלי. ברגע שאני מפסיקה לנשום אני מרגישה שוב כאילו אני מכוסה בדם. אולי זה הדם שלי שנוזל מהפצע ברגל אולי הדם של קלייר ששוכבת בסלון, אולי בדם של מי שהיו לפניה. אלוהים, אני כזו חתיכת חרא. כל מי שמתקרבת אלי מתה או שונאת אותי. זה לא תענוג גדול להיות אני האמת היא שהרבה יותר חרא להיות לידי. שטף המים של המקלחת מתחיל להתקרר. אני עוצרת את המים ויוצאת החוצה. אני משתמשת במגבת הוורודה שתלויה על הקיר ליד המגבת הלבנה. אני מייבשת את עצמי, ונזהרת על הרגל. אני משתמשת בשירותים ולאחר מכן לובשת שוב את הבגדים שלי. מתחילה להרגיש כמו בת אדם שוב. אני מתיישבת על האסלה בשביל להוריד את המשקל מהרגל וקולעת את השיער בצמה האצבעות שלי זזות מבלי לחשוב. קמתי ונעמדתי מול המראה. הג'ינס מלוכלך אבל הכתם נראה יותר כמו לכלוך מאשר דם. לא צריכה להיות בעיה ללכת לחנות לקנות מכנס חדש מבלי שיקראו למשטרה.

אני צועדת קצת קרוב יותר למראה. אם עברו כבר עשרים שעות אז רוב הסיכויים שאני אוכל להשתמש שוב במראה הזו להשתקף למקום אחר. אני מלטפת בעדינות את פני השטח מכוסי האדים של המראה מתלבטת אם להיעלם מבלי להיפרד לשלום. כנראה שהתלבטתי יותר מדי זמן, דפיקה מהוססת נשמעת מהדלת של חדר האמבטיה. "זה פתוח" אני עונה ומסתובבת לעברה.

הדלת נפתחת ולורה עומדת בחוץ. גם היא כבר לבושה. אפשר לראות שהיא לא טרחה ללבוש חזייה. יש לה חיוך עדין שמזכיר לי כמה אני רוצה לחזור איתה למיטה ולשכוח מכל דבר אחר. אני חושבת על כל מי שאי פעם עזרה לי וכמה זה עלה להן וכל המחשבות על חמימות או נשיקות בטעם תות מתאדות. אני מפנה את הגב לעברה של לורה ומסתכלת על הצללית שלה במראה. כשאני רואה אותה במראה יש לי עשירית שנייה של התלבטות אבל הפעם אני לא מהססת, אני שולפת את האקדח, מסתובבת ולוחצת על ההדק. פרח אדום פורח על המצח של לורה. המגבת הלבנה שתלויה על הקיר נצבעת ברסיסים אדומים. מבט ההפתעה בעיניים שלה ננאץ בעיניים שלי. זה המבט העיוור השני שאני בוהה בו בדקות האחרונות. נצח עובר עד שהמבטים שלנו נפרדים. האקדח שהיה מוסתר בידה של לורה נופל מבין האצבעות שלה ופוגע בנקישה ברצפה. היא מתמוטטת בעקבותיו ואני מרגישה את הראש שלה נמוג מתוך הראש שלי. החדר מתפרק מסביבי, הצבעים הנקיים מתקלפים מעל קירות מוכרים. הכאב של הפציעה ברגל שלי מהירייה שפספסה אותי קופץ חזרה לתוך המוח שלי. מעבר לדלת אני רואה את הסלון המעוצב נמס חזרה לאותו הסלון שאני וקלייר חלקנו. אני מביטה בתקווה אבל הגופה של קלייר עדיין שרועה על הרצפה, רק כמה מטרים מעבר לגופה הטרייה של לורה.

אני נושמת נשימה עמוקה ומנסה לגרום לידיים שלי להפסיק לרעוד אבל אני לא מצליחה אז אני זורקת את האקדח שלי על הרצפה ופורצת בבכי. מבעד לדמעות אני רואה את הצללית של לורה שוכבת על הרצפה מולי. אנחנו מיוחדים, אני אומרת לה בלי קול, אני ואת והאח שלך. כולנו כל כך פאקינג מיוחדים שאף פעם לא יתנו לנו לחיות בשקט.