כנס עולמות 2016

כלואה

מאת: שחר דהן

פרק 1

אנדריאן הלך בעקבות שביל האפר, הוא היה בדרכו למקום המפלט שלו. יש לו איזור משלו, בו הרוח נעימה ולא קרה מידי, בו אפשר לצפות בשקיעה ולהרהר על החיים. הוא לא קנה אותו או משהו, אך כשהיה שם הרגיש שלם, כאילו הוא מתחמק מהזמן והלחץ, הפחדים והבעיות, מקום שקט. אנדריאן בעט באבן קטנה למרחק, צפה בה מתרסקת ליד עץ גדול. הוא הגיע. במקום של אנדריאן השתרכו שני עצים גדולים, שביניהם קשר ערסל בפעמים הקודמות שביקר- המקום המושלם מבחינתו לקרוא ספר או סתם להתנתק מכל הצרות בעולם. אחרי הכול, הוא תמיד הרגיש לבד.
למקום שלו אין שם, הוא פשוט נמצא שם- כחבר המקשיב לו בעת צרה.
שיערו הכהה והמבולגן הפריע לו לראות מידי פעם, וכל פעם מחדש הוא סילק אותו מעיניו. סוף-סוף הוא הגיע- התיישב על סלע ענק הניצב שם, מניח את ילקוט הלימודים לצידו ומוציא מתוכו חטיף שוקולד. "סוף-סוף קצת שקט" לחש לעצמו וסגר את עיניו כשהוא נושם עמוק ונוגס לראשונה. המחשבה על הילדים המציקים בבית-הספר, על המריבות והדרמה, על חייו הלא-פשוטים-במיוחד, גרמה לו רק לצפות ולחכות למקום משלו, השקט רק מיכר אותו יותר ויותר.
אנדריאן הוא שמו המלא, אך אנדי היא מי שהוא באמת. הוא אטם את אוזניו באוזניות וצלילי גיטרה נעימה גרמו לו צמרמורת כשהוא נרגע ונהנה מטעמו המתוק של השוקולד. הוא הרגיש שלווה. כשלפתע משהו הפריע לו.

"אני אמרתי כבר מקודם- אני לא חוזרת לשם! זה סופי" קולה של נערה הפריע לשקט, התנשפה, היא ניתקה את הפלאפון שלה. זרקה אותו לאדמה. כשהיא עומדת בצידו השני של העץ. "עולם דפוק" היא מלמלה לעצמה. אנדי פקח עיניים והביט בה. שיערה האדמוני ועיניה הכהות זהרו באור השמש הדועכת, תחילת השעות המוזהבות של השמש החמיאה לעורה. למרות יופייה כתפיה ופניה היו שרוטות, היא קלטה בעיניה לרגע את אנדי ולקחה צעד קטן אחורה. הוא הוציא את האוזניות מאוזניו והביט בה בחזרה. "היי, את בסדר?" הוא שאל, מהופנט בעיניה שנראו מפוחדות.
"מי אתה?" היא שאלה בזלזול.
"אני אנדי, ואת?" ניגש אליה, הוא הושיט יד ללחיצה והנערה נרתעה.
"היי זה בסדר, רק אני".
"איך אני יודעת שאפשר לסמוך עליך, אתה רק…".
"אני? כן…" הוא קטע אותה. "אבל אני לא חושב שאת תמותי אם תאמרי לי את שמך".
הנערה חייכה לרגע חיוך קטן ונסתר. "אוקי" היא אמרה בהיסוס והושיטה יד ללחיצה,
"בשבילך? סאם".
"סמנת'ה?".
"זה רק שם בתעודת-זהות, אני סאם" היא הושיטה את ידה חזרה, ואנדי לחץ את ידה.
"אנדריאן, זאת אומרת אנדי" לחיצת-היד שונתה לידיים האחוזות זו בזו, וסאם התנתקה באדישות.
"א-אני צריכה ללכת, אל תעקוב אחריי" היא ווידאה שהוא הבין, ואנדי הינהן.
"ניפגש שוב? כלומר…" הוא שאל, עדיין מהופנט ביופייה.
"זה כל-כך חשוב לך?" היא קימטה את מצחה.
"כ-לא…" אנדי השתנק.
"מחר. אותה שעה. אותו מקום" קולה נהפך רשמי.
סאם פתחה בריצה ואנדריאן הביט בשעונו. 17:00 בערב- הוא צריך לחזור הביתה. לפתע אנדריאן הבחין בפלאפון שחור, שוכב לו על הדשא שהחל לבצבץ החוצה. "ר-רגע! שכחת את…" הוא צפה בה רצה, הופתע מהמהירות בה היא מתקדמת. כאילו היא רצה כל חייה- היא גם נראתה מפוחדת. "הפלאפון שלך.." אנדי המשיך, הביט בפלאפון ובה שוב, היא נעלמה. רק הדרך בה היא רצה נשארה מאחור- אנדי תהה מי היא, ועם מי דיברה מקודם, ולמה היא לא רוצה לחזור, לאן? השאלות הציפו את ראשו. "נתראה מחר" הוא לחש לאוויר, נאנח. לקח את התיק שעימו הגיע למקום והלך משם, מהרהר במה שכרגע קרה. כל השאלות הכאיבו לראשו.

 

פרק 2

ביום שלמחרת אנדי התעורר במיטתו, מחפש בעיניים ממצמצות את השעון המעורר שהטריד את שנתו. הוא תפס את מה שצלצל, פקח את עיניו לחלוטין והבין מה העיר אותו. טלפון. הטלפון-הנייד של סאם הרעיש בקולות תופים וגיטרות חשמליות, צלצול מחריש אוזניים שאנדי היה רגיל אליו- זה היה גם הצלצול שלו. "אחלה מוזיקה" חייך לעצמו, "בואו נראה מה עוד את שומעת" הוא דפדף ברשימות השירים, בהודעות ובשיחות האחרונות- מנסה לחקור על חייה. כל המספרים היו חסויים, כולל המספר שהתקשר אליה לפני רגע, אותו מספר שהתקשר אליה ביום שלפני. 'לא ייאמן מה אפשר ללמוד על אנשים מהטלפונים שלהם' חשב לעצמו. אנדי הביט בשעון לרגע, הוא מאחר. הוא קפץ מהמיטה במהירות והתארגן.
תוך כדי שגרת-הבוקר, חשב לעצמו עוד על מה שקרה, על מי שפגש. סאם נראתה נערה רגילה לגמרי למרות שלא ראה אותה בבית-הספר או שמע עליה לפני- היא נראתה מפוחדת למרות שכשענתה לו היא נשמעה שנונה ורצינית. 'אז מה הסוד שלה?' חשב לעצמו כשיצא מביתו אחרי ברכת "בוקר-טוב" להוריו, ובירך אותם בטיסה נעימה. הוריו עוזבים אותו לבד בבית לכמה חודשים, כהרגלם. לפתע חייו הרגילים של אנדי נהפכו למערבולת של מחשבות, לסופה של הרהורים. סאם אכן תפסה את מרבית-מחשבותיו.

הוא חיכה בתחנה לאוטובוס כשעדיין עיניו שקועות בטלפון הזר, של סאם. 'אם ככה באמת קוראים לה', חשב. הטלפון צלצל שוב, מספר חסוי.
"אנדריאן, ידעתי, זו סאם" קולה עמוק יותר דרך הטלפון.
"שכחת אותו אז לקחתי. דרך אגב, מוזיקה טובה" הוא התעלם מהעובדה שקראה לו בשמו המלא. הוא חייך ומבטו לרצפה, אולי קצת התבייש להודות שחיטט בדבריה.
"מאיפה את מתקשרת?".
"אני לא יכולה לדבר. מחר, אותו מקום, אותה שעה- ניפגש שם" היא ניתקה לפני שהספיק לענות. אנדי הביט מעליו, האוטובוס הגיע. 'הוא תמיד מאחר' חשב, 'אך הוא לא חושב על נערה מסתורית' גיחך לעצמו. הוא העיף מבט במסך הפלאפון, על המסך הופיעה תמונה של סאם עם הוריה, כך חשב, סאם כילדה קטנה, אך אנדי זיהה אותה במהרה.
"אנדי!" תום, חברו הכי טוב של אנדי, ישב בספסל הימני במרכז האוטובוס וקרא בשמו- מנופף בידו ומסמן לאנדי לשבת לידו. תום היה ילד מתולתל בעל עיניים ירוקות שכל מעודו בבית-הספר היה להשיג בחורות, כפרס שזוכים בו. כולם חשבו שהוא רודף-שמלות שלא ישיג שום בחורה. אנדי לעומת זאת תמך בו. תום ואנדי הכירו בכיתה ו', כשאנדי היה רעב ותום נתן לו חצי כריך, התפתחה שיחה ומשם החברות התגלגלה.
"היי" אנדי התיישב ליד חברו, מחייך חיוך קצר וחוזר עם עיניו למסך הפלאפון של סאם.
"פלאפון מגניב" תום העיר.
"זה לא שלי" אנדי השיב לו, הטלפון אכן היה חדיש- למרות סדק קטן בצידו השמאלי.
"של מי זה?".
"איזו נערה שכחה את זה" אנדי הרהר במחשבותיו. הוא חשב על סאם, היא לא הייתה רק סתם נערה- היה בה משהו, משהו לא מוסבר. היא סקרנה את אנדי.
"מישהי שכחה את זה? אצלך?" תום הרים את גבותיו ועיניו וחייך בערמומיות, "אתה יוצא עם מישהי ולא אמרת לי? מי זו? סטפני שיושבת מאחורינו בשיעור ביולוגיה? אולי קייט? אנני מכיתה י"ב?".
"אני לא יוצא עם אף אחת" נאנח אנדי, לחייו האדימו.
"אז למה אתה כל-כך אדום? כבר שכבתם?" תום לא הפסיק לחייך, גומותיו יצאו.
"תום! ברצינות, תניח לזה".
"מה שמה?".
"תום!".
"תגיד לי את שמה".
"תום!" אנדי חזר.
"תן לי שם" תום התעקש.
"סאם… סמנת'ה" לחייו הוסיפו להאדים, אנדי חשב עליה לרגע. היא הייתה כל-כך יפה בעיניו, מסתורית ומלאת-רגש, אנדי התעניין יותר בכל מחשבה עליה.
"ובכן, איך היא נראית?" תום שאל. האוטובוס עצר והם הגיעו לבית-הספר.
"אופס, מאוחר מידי. הגענו." אנדי חייך ומיהר לרדת, יצא ורץ אל עבר הכיתה בהתחמקות מהנושא עליו דיברו, מתום- שיצא אחריו וניסה להדביק קצב עם אנדי בשאלות.

אחרי יום לימודים משעמם וארוך במיוחד, גדוש בשאלות של תום שלא זכו למענה, אנדי הלך למקום השקט שלו בציפייה לפגוש את סאם שוב. הוא ציפה לשאול אותה את כל השאלות שתכנן בראשו, כמו עם מי דיברה ולאן היא לא רוצה לחזור?
או מה גרם לשריטות על כתפיה ופניה? היא אחזה בו עניין, היה בה משהו מסתורי.
הוא הלך שוב בשביל האפר כהרגלו, הרבה עננים היו בשמיים והיה נראה כאילו הגשם קרב ובא, אנדי סגר את הז'קט שלבש והחל ללכת במהירות.
"היי" הוא ראה אותה כששוב הגיע למקום, לבושה באותם בגדים שלבשה בפעם שעברה-והפעם היא סחבה תיק ענק ואדום על גבה, מראיה החשיד את דעתו.
'למה היא לא החליפה בגדים?'
'איפה היא גרה?'
'מה יש לה בתיק?'
'למה אני לא רואה אותה בבית-הספר כמו כל שאר הילדים?' השאלות צצו שוב.
"הטלפון אצלך?" היא שאלה בקוצר-רוח. שפת גופה מיהרה ללכת.
"קבלת-פנים חמימה" הוא התלוצץ אך היא לא צחקה, פניה רציניות.
"אין לי זמן לצחוק, מצטערת לאכזב אותך או משהו" היא מילמלה, הסתכלה ימינה ושמאלה פעם אחר פעם. שמה את ידה על מצחה ונשמה במהירות, גופה מיוזע ותזוזותיה חדות במיוחד.
"היי, קרה משהו?" הוא שם את ידו על כתפה, אך נרתע כשראה את השריטות שוב- כעת אדומות, והצטרפו אליהן חדשות. היא נרתעה גם היא.
"אני.. אין זמן.." היא התחילה להגיד, אך הפילה את התיק האדום ונפלה אחריו לרצפה במהרה. היא התעלפה. אנדי ניגש אליה במהירות- כרע ברך ושם את ידו על מצחה.
"מצחך רותח" הוא לחש, הרים אותה בידיו. "אל תדאגי, אני אטפל בך".
לפתע הבחין במצב- הוא עמד כשטפטוף הגשם החל, כשסאם בידיו ובליבו תחושה של גיבור המציל עלמה במצוקה. הוא הוריד את הז'קט שלבש ועטף את סאם כדי לחמם אותה- עורה היה קר כל-כך. הוא התהלך בחזרה לביתו עם תיק-הלימודים שלו והתיק האדום של סאם, עם אותה תחושה הרואית, מרגיש כמו הגבר שבגברים.

 

פרק 3

סאם התעוררה לריח של טיגון, אפה חש בריח החזק ועיניה נפקחו כתגובה לרעב שחשה. היא מיששה את האזור שעליו שכבה, הבד היה רך, זו הייתה מיטה.

"איפה א.." היא ראתה בעיניה התשושות את אנדי, מגיש לה מגש שעליו חמיטות עם מגוון טעמי-סירופ, כשהוא אוכל אחד ומחייך. "תאכלי, את בטח רעבה" הוא אמר בביישנות. סאם הביטה סביב בעיניים עייפות- פוסטרים של להקות-רוק, ספרי-קריאה בכל פינה, קירות צבועים בכחול כהה- חדר-השינה של אנדי. התיק שלה היה זרוק לצד ילקוטו של אנדי ליד הדלת הפתוחה, שמחוצה לה השתרכו מדרגות רבות לקומה התחתונה של ביתו.
"איפה אני?" סאם אזרה כוחות אחרונים כדי לשבת על מיטתו של אנדי ולדבר, ומיד לקחה ביס גדול מהחמיטה הראשונה.
"את בממלכה שלי, או יותר נכון בחדר שלי… אם הייתי מלך היו לי משרתים שיכינו לי חמיטות" נאנח בצחקוק.
"אז זה הופך אותי למלכה?" סאם חייכה חיוך ובהתה ברצפה, זו הפעם הראשונה שחיוכה הראה את עצמו במלואו בפני אנדי, חיוך-ערמומי ומתוק עם גומות.
"בערך, אל תתרגלי לזה" אנדי חייך בחזרה.
"תודה על כל זה" היא הוסיפה עוד סירופ ולקחה עוד ביס משובח, "אבל אני צריכה ללכת".
"לאן? מחשיך בחוץ" אנדי פתח חלון שהראה את השקיעה בשלביה הסופיים, "עדיף שתישארי".
"אני פשוט אלך" פניה כבו, היא חשבה על משהו מעציב.
"איפה את גרה? אני אלווה אותך".
"גרתי- פעם".
"אין לך בית?" אנדי הביט בעיניה הכהות אך היא בהתה ברצפה. היא הנידה את ראשה באיטיות.
"אז את נשארת פה, זה סופי!" אנדי ניסה להעמיד פני-אדם שבטוח בעצמו, למרות שהביישנות שלו קרנה.
"אפילו תשני במיטה שלי".
"ואם אישאר… איפה אתה תישן בדיוק?" קולה נהיה חשדני.
"יש לנו סלון אם את מעוניינת, ההורים שלי טסו לכמה ימים מטעם העבודה שלהם ככה שאף אחד לא ישאל שאלות- חוץ ממני".
"בטח בודד פה" היא הביטה בו, ולאחר כמה רגעי שתיקה ומבוכה היא קמה על רגליה ואמרה:" יש לך מקלחת, נכון, ילד עשיר?".
"כן, אנדי בשבילך" הוא חייך, הגיש לה מגבת וכמה מבגדיו. "אין לי בגדי נשים אז… תסתדרי עם חולצות של להקות?" הוא היה מובך.
"בשמחה, יש לך טעם מוזיקלי טוב" הוא חייכה ובחנה את הפוסטרים, "אני מעריצה את הלהקות האלו, אפילו התגנבתי לכמה הופעות".

אנדי ישב לתומו בסלון-ביתו וזיפזף בתכניות-טלוויזיה שלא עניינו אותו, הוא הקשיב לקול המים השוטפים את סאם, ואת קולה שר שירים שהכיר ואהב. הוא חייך שוב, 'היא בטוחה פה' חשב. רעשי-המים נפסקו. לבסוף השתעמם באופן מוחלט ועלה לקומה השנייה בביתו, לחדרו, כדי לשהות מול מסך-המחשב למעט זמן לפני שהוא הולך לישון. הדלת הייתה סגורה, ואנדי חשב לפתוח אותה בתמימותו. "אתה לא יודע לדפוק על הדלת?" סאם הייתה שם, שיערה הלח קלוע בצמה והיא הייתה בתוך חולצה רוקיסטית ובוקסר של אנדי- הבוקסרים האהובים עליו מאותו יום. היא הורידה את קצוות- החולצה לגמרי עד למותניה בשנייה האחרונה שהייתה לבד בחדרו.
"אז… אני אישן על הספה- לא רוצה לסבך את הרגלי השינה המופלאים שלך" היא אמרה.
"את בטוחה? אני יכול לסבול את הספה לכמה לילות" אנדי נאנח.
"אני רגילה לישון במקומות לא נוחים, הספה לא תהרוג אותי" פניה של סאם היו רציניות, אך משהו בקולה הודה לאנדי, "תודה". אנדי הינהן ונכנס הוא למקלחת, עייף וטיפה מצונן מהגשם.
החושך בחוץ בלע את כל הצמחייה הפורייה באזור שבו אנדריאן גר, ומנורות-הרחוב דמו לגחליליות גדולות וצהובות, נוף שהקסים את סאם. היא פתחה את החלון וישבה על אדן-החלון, הביטה החוצה ושיחקה בקצוות שיערה- ידה השנייה חיבקה את ברכיה. היא חשבה לעצמה כמה ימים היא תישאר עם אנדי, נער שהכירה בערך קצת יותר מיום- ואם היא באמת בטוחה פה, נשמה עמוק לראשונה בימים האחרונים-עצמה את עיניה לרגע וחשבה לעצמה: 'אני לא יכולה להישאר פה לנצח, אני צריכה למצוא לי עוד מחבוא- לאן אלך?'. היא שלחה מבטה לאחור ותפסה בשתי עיניה פסנתר-כנף לבן שלמרות מימדיו העצומים נראה קטן בתוך ביתו הענקי של אנדי- בית שהזכיר לסמנת'ה כמה היא איבדה בחייה, מה היא החמיצה.
בינתיים אנדי יצא מהמקלחת אל חדרו כשמגבת למותניו- לובש חולצה ומחפש בוקסר בחדרו המבולגן. סאם סגרה את החלון לאחר זמן-מה ברוח הצנומה, נשכבה על הספה והדליקה את הטלוויזיה- צפתה בסרט שהגיע כבר לסופו.
"תצטרכי את זה- כדי שיהיה לך נוח" אנדי הניח לידה כרית ושמיכה עבה, "אני חושש שיהיה קר בלילה". סאם הביטה עליו ועיניה חזרו למסך.
"אז מה הסיפור שלך?" אנדי התיישב לידה במהירות, "ברצינות, הסקרנות שלי גדלה".
"הסיפור שלי?".
אנדי שלח את ידו אל כתפיה השרוטות, הביט בעיניה לרגע כדי לקבל הסכמה ממנה ונגע בקלילות בעורה.
"כן, הסיפור, איך זה קרה לך" הוא העביר את ידו על קו השריטות לאורך ידיה, "נראה כאילו משהו חד עבר פה". סמנת'ה תפסה את ידו של אנדריאן, הניחה אותה ברעד על הספה המרופדת.
"הסיפור שלי…" היא החלה לומר והבעת בחילה עלתה בפניה, "הסיפור שלי הוא לא סיפור שעדיף לספר לפני השינה- כדאי שתלך לישון… אנדי".
"אני מוכן להסתכן" אנדי צחק וסאם הניחה את הכר במקום המתאים לראשה.
"לא אתה לא, תאמין לי. לילה טוב." שמה את ראשה על הכרית והתכסתה עד לראשה בשמיכה העבה.
"נו באמת" נאנח אנדי.
"לילה טוב" קולה התעקש מבעד לשמיכה.
"לא יכול להיות שזה כל-כך גרוע" אנדי הסיר מראשה את השמיכה, כאילו התייחס לילדה קטנה.
"לילה טוב" היא הביטה בו במבט רציני.
"את רוצה לספר לי, משהו עוצר אותך" הוא שילב את ידיו והיצר את עיניו במחשבה. "אני יודע מה ישחרר אותך טיפה" הוא הסיר את השמיכה ממנה והחל לדגדג אותה, שניהם מצחקקים והיא מבקשת מידי פעם שהוא יעצור. הם נעצרו לרגע, מביטים אחד בשני, חיוכה שוב על פניה. אנדי החסיר פעימה.
"לילה טוב אנדריאן" היא ציחקקה ודחפה אותו.
"חלומות פז, סמנת'ה" קולו נעשה רשמי. הוא חייך במבוכה ועלה במדרגות לחדרו. היא התכסתה שוב וסגרה את עיניה, החלה לחלום.
הכל עבר בשקט באותו לילה, שניהם ישנו שינה ערבה.
בבוקר שלמחרת, אנדי קם במיטתו והביט בשעון המעורר. 7:00 בבוקר, הוא כמעט מאחר את האוטובוס לבית-הספר. הוא מיהר להתארגן ולהתלבש, לקח את התיק הראשון שראה וירד לקומה התחתונה. שם סאם ניצבה, ישבה וניגנה בפסנתר-הכנף הגדול, מנגינה עדינה וקלאסית שהנעימה את אוזנו. אנדי האזין לרגע ועלה חיוך קטן על פניו, המוזיקה הדהדה בראשו ומילאה אותו- וברגע מהיר נזכר שהוא מאחר. הוא לא רצה להפריע לסאם, לעצור מוזיקה כה נוגה- ולכן עזב בשקט ונעל את ביתו, נדמה היה לו שחלף על פני מזוודות.
הוא ניער מחשבות נוספות ממוחו ורץ בעייפות-הבוקר אל תחנת-האוטובוס הניצבת מול ביתו. כשהגיע לכיתתו הרועשת, תום חיכה לו בישיבה על השולחן עם פרצוף ערמומי וחשוד. "איך הגעת לבית-הספר? לא ראיתי אותך על האוטובוס" אנדי מלמל בעייפות.
"ההורים שלי החליטו לטוס להיפגש עם ההורים שלך ולטוס ביחד גם למקסיקו, ככה שאני גר אצלך לתקופה הקרובה" תום חייך, "אחרי הלימודים אנחנו הולכים לבית שלך- המזוודה שלי כבר שם".
"אתה היית בבית שלי?" אנדי נבהל, מה תום יחשוב כשהוא ייראה את סאם בתוך הבית של אנדי? האם פגש אותה? מה אנדי יגיד?.
"יש להוריי מפתח שכחת? שמנו את המזוודה ב-6:30 בערך ויצאנו מיד" הוא הרים את שתי ידיו כחף-מפשע. "לא עשינו בלגן או משהו".
"לא ראית אף אחד בתוך הבית? מנגן על הפסנתר או משהו?" אנדי רמז, בדק אם הוא ראה משהו.
"לא, הבית היה שומם. אלא אם אתה רוצה לספר לי משהו" גבותיו של תום החלו לקפוץ שוב ושוב, וחיוכו התרחב. אנדי נהיה סמוק ועיניו שוטטו מטה אל הרצפה המלוכלכת של הכיתה. הוא זמזם בקול חלש את המנגינה שסמנת'ה ניגנה בכזה רוגע, מנגינה כה יפה.
"שיר שאני מכיר?" תום שאל.
"זה שיר ש.." הוא התכוון לספר על סאם, אך משהו עצר בעדו. "שיר שנתקע לי בראש, שמעתי אותו… בבוקר… ברדיו". תום משך בכתפיו, הינהן ושניהם נסחפו לשיחה.
"היי, החלפת תיק? מה קרה לאחר?" תום הבחין בתיק שעל גבו של אנדי. אנדי השליך מבט לאחור ושם-לב כי התיק שהוא סוחב, שהיה קל משהיה רגיל, הוא לא התיק שלו אלא תיק-הגב האדום של סמנת'ה. אנדי מיד חשב על המילים שיאמר לתום:" זה רק חד-פעמי, רק להיום".
אנדי חשב לעצמו, 'מעניין מה יש בפנים'
'רגע אחד, אני צריך לבדוק לבד'
'איך להתבודד כשתום פה?' אנדי לקח רגע לחשוב.
"היי תום? אני אחזור עוד מעט. אני הולך לשירותים" הוא המציא תירוץ.
"לא צריך לקחת את התיק, אתה יודע.." תום מלמל בחוסר-הבנה, אך אנדריאן היה כבר בחצי-הדרך לשירותים ולא שמע. אנדי נכנס לשירותי-הגברים, חצה את החדר, נכנס לתא פנוי ונעל את הדלת מאחוריו. מיד סגר את מושב האסלה, התיישב ופתח את התיק בסקרנות. התיק היה מלא בבגדים דחוסים, איפור שמיכליו סדוקים, שרשרת זהב בעלת תליון מעניין- אבן חן סגולה קטנה ומלוטשת, מעוטרת במסגרת. מעניין מאיפה קיבלה שרשרת כזו יקרה כשהיא אפילו לא גרה בשום מקום.
"סאם, מה הסוד שלך?" לחש לעצמו. הוא הוציא כמה בגדים ולעיניו נגלו כמה תמונות מצהיבות, מקופלות. אנשים שלא הכיר, אותם אנשים שחייכו על תמונת מסך-הטלפון של סאם חזרו והופיעו בתמונות שגילה. מחייכים לצד סאם או לבדם, מכוסים בלכלוך האוחז בתמונה.

 

פרק 4

השיעור האחרון נגמר, אנדי היה מאושר. הוא היה מוכה התרגשות לחזור הביתה למנגינת-הפסנתר של סאם, הוא רצה לראות אותה שוב ואולי לגלות מה כל-כך אפל, קודר, עד כדי כך שסאם לא רוצה לספר לו. אנדי עלה על האוטובוס לבדו, נדחף בין עוד ילדים שנדחפו לפניו בתקווה למצוא מקום. עיניו של אנדריאן חיפשו את תום בתקווה ששמר לו מקום. תום נופף לו מסוף האוטובוס, וברגע אנדי התעורר לעובדה שתום בא לביתו. 'זה לא קורה!'
'הוא ייראה את סאם!'
'הוא בחיים לא יישכח לי את זה' מוחו של אנדי התמלא דאגות וחששות. הוא התיישב ליד תום, מתוך תלתליו בצבצו חוטי אוזניות אדומות המשמיעות שיר רועש. "רוצה אחת?" תום הציע אוזניה, ואנדי הסכים.
"אז מה נעשה היום? יש לך רעיונות?" תום שאל.
"אולי נזמין פיצה, או נלך להסתובב איפה שהוא עד הערב" אנדי ניסה להתחמק מהפגישה בין תום וסאם. 'איך הם הסתדרו?' חשב לעצמו, 'זה ייצור בלאגן'.
"אז תגיד לי, אנדי, של מי היה הטלפון בסופו של דבר?" תום הביט באנדי במבט מתגרה.
"אני חושב שאנו מתקרבים לתחנה" אנדי הביט מהחלון, שינה נושא.
"אל תתחמק" תום דחק בו, "ספר לי כבר!". האוטובוס נעצר. השניים ירדו, בעוד אנדי החל מזיע.
"אני לא מבין מה קורה לך בזמן האחרון, אנדי, אתה מתנהג מוזר…" תום נאנח, "איפה הבחור הלא-מסמיק שאני מכיר?". אנדי הוציא את מפתח ביתו, פתח את הדלת וליבו פעם בחוזקה. לא הוא רצה בפגישת תום וסאם, אך ברגע שנכנס לביתו הבין כי לא יצטרך לדאוג לכך, אלא למשהו אחר… החלון הגדול בסלון-הבית היה פתוח, רוח נשבה אל תוך החלל ומניפה ווילון גדול ולבן. הסלון כולו היה מבולגן, דברים שבורים ורסיסי-זכוכית על הרצפה. סאם לא הייתה שם.
"וואו, מה קרה פה?" תום הופתע, "מה… מי… איך…". יבבות נשמעו ברקע, בכי חרישי ושקט ביצבץ מתוך הקומה העליונה. "מישהו נמצא פה איתנו" תום רעד, מפוחד. השניים עלו בסקרנות, בחשש, בגרמי-המדרגות הגדולים.

"אנדי?" קול שבור ועצוב מוכר בקע מחדר-השינה, "אנדי זה אתה?".
"סאם?" קרא בקול.
"סאם?" תום חזר, "מה קורה כאן?". אנדי מיהר לפתוח את הדלת, וראה את סאם בפינת-החדר, על מיטתו של אנדי כשזרועותיה מחבקות את ברכיה ובוכה.
"היי, מה קרה?" ניגש אליה בקול עדין, חיבק אותה.
"אמרתי לך.. אני לא יכולה להישאר כאן, אני אפגע גם בך" דמעות ברחו מעיניה, סוחבות איתן רגשות רבים.
"אני מצטער מאוד להפר רגע כזה רומנטי אבל.. מי את? מה קורה כאן?" תום התקשה להכיל מה כל מה שהתרחש סביבו, כל-כך הרבה מידע שהוא לא הבין.
"תום, תכיר.. זו סאם" אנדי נאנח.
"היי, אני תום" ידו הושטה ללחיצה וחיוכו הערמומי חזר לרגע.
"היי" הושיטה את ידה בחזרה, "נעים להכיר… למרות הסיטואציה".
"מה בדיוק קרה כאן, סאם? ולמה?".
"כדאי שתבין, אני לא רגילה … אני מיוחדת" התחילה להסביר, מנגבת את דמעותיה, "יש לי יכולות, יכולות שאין לאף-אחד אחר … הם ניסו לאלף אותי, להעניש אותי, למצוא אותי כאן אחרי שברחתי … אבל לא נתתי להם – השתמשתי בכוחות שלי… ו … " היא התכרבלה בידיו של סאם, מנסה לעצור בעד הדמעות.
"אנחנו פה עכשיו, אני פה עכשיו… את בטוחה" סאם אמר בניסיון לנחם אותה.
"אין דרך לעצור בעדם, הם חזקים מידי …".
"מי אלו הם? על אילו… כוחות מדובר?" תום התיישב ליד השניים, עיניו מופנות ברצינות ובפחד לפניה של סאם. סאם הזדקפה לישיבה על מיטתו של אנדי והרימה את ידה בקלילות, דמעה עוד נוטפת מעיניה הכהות והגדולות. בלי שהספיקו לשאוף אוויר חדש לריאותיהן החדר השתנה. כל החפצים, הבגדים והמחברות שנשכבו על רצפת חדרו של אנדי ריחפו באוויר, בגובה-עיניהם.
"א… איך?" תום השתנק, העביר את כף-ידו בין מחברת לחולצה, כמחפש טריק או תעלול אשר יכל לאפשר דבר שכזה. מבט מופתע.
"מי אלו 'הם'? מי רודף אחרייך?" סאם שאל, ליטף את שיערה.
"וכמה זמן יש לך יכולת כזו?" תום הוסיף, עדיין בתדהמה.
"אני צריכה לנוח" נגעה במצחה, עוצמת את עיניה בעייפות, ולפני שמילה נוספת יכלה להיאמר, סאם נפלה אל תוך שינה. כל החפצים מיד נפלו למקומם המבולגן המקורי.
"אני מניח שאני מגורש לספה הלילה, הא?" תום ציחקק, "אשאיר אתכם לבד" חיוכו הערמומי מילא את פרצופו בדרכו החוצה. בשמיעת סגירת-הדלת נשארו הם לבדם, סאם ואנדי, בחדרו … אנדי נשכב לידה, הזיז את ראשו אל מעל הכרית ולכסות את עצמו ואותה. סאם הסתגלה כאשר ראשה נחת על חזהו, וידה מחבקת אותו משנתה בעוד שיערה מפוזר על כתפו וזרועו – שנדדה אל גבה, מחבקת אותה חיבוק ביטחון.
"לילה טוב, אנדריאן" מילמלה בעיניים סגורות.
"לילה טוב, סמנת'ה" חייך, היא סוף-סוף בזרועותיו. הוא הביט בפניה; כה יפות, כמו שבפגישתם הראשונה, שריטות מחלימות על פניה וכתפה, ליטף את לחיה פעם אחרונה, כמוודא כי הוא אינו מדמיין – ולבסוף עצם את עיניו בלב מלא באושר. "לילה טוב, סמנת'ה" חזר בשנית, בחיוך.

בוקר הגיע, אור השמש ליטף את חדרו של אנדי, מבעד לווילון חלונו הפתוח. הטלפון שלו צילצל, מעיר אותו משנתו לעוד בוקר של התארגנות לבית-הספר. הוא פקח עיניו, הפסיק את הצלצול – ולפתע נבהל. הוא לבד במיטתו, התיק האדום נעלם מחדרו, והטלפון השחור של סאם איננו. הרוח ציננה אותו, גרם לו להעיף מבט על חלונו. הוא לא היה רק פתוח לרווחה. הרוח נכנסה מבעד לשברי הזכוכית שנשארו במסגרת-החלון, אך רוב השברים רוססו על רצפתו. "סאם" נפערו עיניו, הוא דאג לה. דחף את ראשו אל מחוץ לחלון – הרחוב שקט, תנועת מכוניות רגילה ודממה מאיימת, שגרתית.
"סמנת'ה…" מילמל לעצמו, אך ההיא איננה. "הם לקחו אותה, מי ש…'הם' לא יהיו" דמעות חלוציות זלגו מעיניו. סאם איננה.