כנס עולמות 2016

יער נְשִׁיָּה

מאת: גיא אלמוג

לאחר מספר שבועות רכיבה ארוכים ומפרכים, היער העבות נגלה לעיניו הרחק על קו האופק.

נראה היה כי האגדות היו נכונות. גובהָהּ וצפיפותה של הצמחייה ביער היו יוצאות דופן, ונחשולי ערפל סמיך במיוחד אֲפָפוּהוּ מכל עבר.

הוא הכווין את סוסו העייף אל עבר מִקְשַׁת המבנים ששכנו לצד שביל הכניסה הראשי אל היער. פונדק "המנוחה האחרונה," כך שמע, יטפל בכל הדרוש, עבור כמות הולמת של מצלצלים כמובן.

ככל שהתקרב לפונדק גברה התרגשותו.

בקרוב, אפגוש אותה שוב, מלמל לעצמו פעם אחר פעם.

הפונדק עצמו היה מבנה אבן מרשים וגדול בעל חמש קומות שהוקף בחצרות מטופחות, לול, אורווה ובכמה מבני עץ קטנים נוספים. הייתה זו שעת אחר הצהריים. זקנים וזקנות רבים ישבו להם בניחותא בפינות הישיבה הפרושות סביב לפונדק, נהנים מקרני השמש החביבות. הוא, לעומת זאת, לא נהנה במיוחד מאותן קרני שמש, וזיעה החלה לבצבץ תחת שריונו. הוא התנחם בעובדה שבקרוב גם הוא יוכל לנוח סוף כל סוף.

כמה עשרות רגליים לפני הכניסה לבניין עצר אותו נער צעיר ומנומש. "ברוך הבא! האם אתה מתכוון ללון כאן, אביר נכבד?"

"כן." ענה בפשטות.

"תרשה לי לקחת את סוסך לאורווה ולספק עבורו מים וחציר? אתה יכול להתקדם אל הכניסה. אבי כבר יסביר לך הכל."

לאחר שהסיר ממנו את הציוד, מסר את הסוס לנער ונכנס אל תוך המבנה. קרירות נעימה הקיפה אותו כעת.

האדם הנמוך והשמנמן שעמד מאחורי הדלפק הניח את הספר שבו עיין. שני שומרים חסונים ניצבו מאחוריו. "בואך לשלום, אביר נכבד! אנא, הנח בצד את מטלטליך ושריונך וגש הלום."

זה שינוי מרענן, חשב לעצמו בעודו מסיר מעליו את הציוד. פְּשׁוּט-עם הדובר כהלכה.

על הדלפק חיכתה לו כוס מים צוננים. "לרוויה" אמר הגוץ.

הוא גמע אותה במהירות. "תודה."

"לבריאות, לבריאות!" ענה לו הגוץ המנומש בעליצות. "בכל אופן, ברוך הבא למנוחה האחרונה. אני בעליו של פונדק מְבוּלָּק ורעוע זה. שמי הוא… שמי הוא… נו, מה זה משנה? אתה יכול לקרוא לי כרצונך כל עוד אתה משלם! חה!"

הוא הנהן ברצינות.

"לא מעריץ גדול של דיבורים הא? טוב, אין נפקא מינה, האמת שאני מקשקש די והותר עבור שניים או אפילו שלושה. חה! כך אשתי תמיד אומרת לפחות!" הוא הרצין לרגע ואמר בקול שקט יותר, "אני מניח שאם הגעת עד לכאן, לא עשית זאת בשוגג. אתה רוצה להיכנס אל היער, הא?"

הנהון נוסף, עִניני.

"ליתר בטחון, הרשה לי לעבור על התנאים במלואם. אינני יודע מה שמעת עלינו טרם בואך, אך לעיתים אנשים מגיעים הלום עם שלל רעיונות והזיות מגוחכים שרק השד יודע מהיכן אימצו. ביקר כאן לא מכְּבר אדון צעיר שהניח שהאירוח כולל גם כמה בנות לוויה צמודות לאורך כל התקופה, אם אתה יורד לסוף דעתי. חה!"

האביר המשיך להביט בו בדממה.

"הממממ. רואה אני שבדיחוּת הדעת שלך חלושה למדי, הא? ניחא, קשה לומר שזו תכונה יוצאת דופן בקֶרֶב העומדים להיכנס אל היער."

"התנאים?" שאל האביר בקרירות.

"ישר ולעניין. כן כן. ובכן, קודם כל, אתה משלם הכל מראש. המינימום הוא חמישים מטבעות זהב. זה מקנה לך שני יומנים ריקים, עט וכסת דיו אחת, חדר פשוט וארוחות בסיסיות עד סוף חייך. החדר הוא, כמובן, רק במידה ואכן מסתייע בידך לצאת מהיער בחיים, חה!"

שני השומרים שמאחור גחכו בינם לבין עצמם, אך פניו של האביר נשארו מאובנות.

"כן, בכל אופן, בשבעים מטבעות תוכל ללון בחדר המשופר, הכולל מיטה נוחה יותר ובנוסף תוכל גם ליהנות משיכר משובח יותר בארוחות, ו-"

האביר הטיל על הדלפק שקיק קשור שקטע את שצף דיבורו של בעל הפונדק. "אני רוצה את אחד מהחדרים המלכותיים שלכם. שמעתי שהם פנויים בדרך כלל."

"הו כן, אבל זה מאוד יקר, אביר נכבד," אמר והחל לפרום את חוט הסגירה של השקיק. "אינני בטוח שיש לך מספיק מטבעות ב-" לשנו דבקה לחיקו למראה היהלומים ואבני החן. הוא החל להוציאן ולבוחנן בזהירות בזו אחר זו. שני השומרים שמאחור לחששו.

"ובכן! אני שמח להודיעך שהחדר המלכותי יעמוד לרשותך אביר נכבד! תוכל ליהנות מנוחוּת עילאית, להתענג ממטעמים יוצאי דופן ומהיין המשובח ביותר ללא הגבלה. כמו כן, נספק לך משרתת אישית צמודה, יודעת קרוא וכתוב, וכן-"

"מספיק. בוא נחתום על מה שצריך."

"חה! חסר סבלנות, הא? טוב, הבה נתחיל." אמר ושלף מאחת המגירות שלוש מגילות, שלוש מחברות, כסת דיו ועט. "להלן שלושה חוזים זהים להשכרת חדר מלכותי. אנא חתום כאן, כאן וכאן."

האביר חתם מבלי לקרוא.

בעל הפונדק חתם גם הוא, גלגל שניים מהחוזים ומסר אותם לאביר. "בחוזה מפורטת גם הדרך לפונדק, ועוד שאר הסברים כלליים שככל הנראה תזדקק להם במידה ואכן תצא מהיער." האביר ציפה לשמוע איזה "חה!" אבל הגוץ המשיך ברצינות, "אנא שמור אותם במקומות נפרדים, במידת האפשר. המסמכים הללו הם עבורך, לא עבורי. העותק שלי שמור כאן בפונדק. כמו כן, הרי לך שלוש מחברות ריקות, אחת נוספת מתנה ממני, דיו ועט, על מנת שתוכל ל-"

"אני מבין."

"אם כך, האם תרצה לנוח קמעה בחדר האורחים הזמניים בטרם תיכנס אל היער, או ש-"

"אני נכנס עכשיו."

"חה! בסדר, בסדר גמור. יש משהו שתרצה להשאיר כאן מאחוריך?" אמר ולטש את עיניו אל עבר הציוד שהניח האביר בפינה: שק חפצים גדול, שריון וקסדה כבדים ומלאים בשריטות ושפשופים, וחרב דו ידנית ארוכה במיוחד בנדן מהודר.

"אינני צריך דבר. קח גם את הסוס. אשמח רק לקבל תרמיל קטן עם מעט מזון ומים, ומקום לאכסן בו בבטחה את החוזים והמחברות."

"וודאי! וודאי! המתן כאן מספר רגעים ואחזור כהרף עין עם תרמיל הולם ומלא בכל טוב!" צהל בעל הפונדק. ואץ לו החוצה.
האביר נותר לבד בחדר מול שני השומרים.

"השתתפת במלחמה הגדולה, הא?" ניסה אחד השומרים לשבור את הקרח, "אני מזהה את הסמל הזה שעל השריון שלך."

האביר שתק.

"רגע, אבל אתם ניצחתם במלחמה, לא?" שאל השומר השני.

האביר המשיך לשתוק.

"כן, בטח שהם ניצחו. ולפי הציוד שלך וכמות היהלומים שהבאת לכאן, בטח היית דיי קרוב לצלחת של הנסיך האדום, נכון? תגיד, מה היה התפקיד שלך שם?"

האביר הֵישִׁיר אל השניים זוג עיניים קרות ורצחניות. משהו במבט הזה, גרם להם לזנוח את ניסיונות השיחה באופן מידי. הם כבר היו מנוסים דַּייָּם בזיהוים של אנשים מסוכנים.

לבסוף חזר בעל הפונדק עם תרמיל איכותי והושיטו בשמחה לאביר.

הלז הכניס בזהירות את החוזים, המחברות וציוד הכתיבה אל התרמיל, ופנה אל עבר הפתח.

"שא ברכה!" קרא לעברו הגוץ, "מי ייתן ותמצא את אשר לו כָּמְהָה נפשך."

האביר המשיך ללכת אל עבר היער מבלי לזכות את בעל הפונדק והשומרים בתגובה או במבט לאחור.

*

מזה כמה שעות הוא פילס בנמרצות את דרכו בתוך סבך העצים והערפל.

לא היה לו מושג קלוש לאן הוא מתקדם, אבל זה בדיוק מה שהוא רצה. ככל שמאבדים הדרך, כך מתקרבים אליה יותר, אמרו האגדות.

לפתע נעצר.

כל חושיו עקצצו. שריריו החלו לרעוד. הוא הכיר את התחושה היטב. יש כוח קסם חזק בסביבה.

רגע לפני שהמשיך בהתקדמותו שמע קול נשי עדין ומתקתק שגרם לו לצמרמורת מידית: "אבדת בדרך, חמוד?"

הוא הסתובב והביט בדוברת.

נערה לִבְנַת שער, וערומה לחלוטין חייכה אליו בשובבות בשיניים צחורות.

האביר קפא על מקומו. מילותיו נעתקו מפיו. מעולם לא ראה יופי כה זך, טהור ומושלם. הערפל הכבד שכיסה את כל אדמת היער נידף מהמקום בו עמדה אותה כליל השלמות. נדמה היה לו שעשבים ירוקים ועדינים נובטים לנגד עיניו מתחת לרגליה.

היא צחקקה בקול פעמונים. "מה קרה חמוד שלי? בלעת את לשונך?"

היא ניסה לומר משהו, אך מיתרי קולו בגדו בו.

הנערה התמתחה בעצלתיים ושחררה פיהוק חינני. "אינך חמוש. יכולה אני להניח שלא באת להרגני?"

טעמו של הכוח הגולמי שבאוויר הזכיר לו נשכחות. הוא ניצב כעת מול כוח קמאי ואדיר, איום ונפלא כאחד, הבין אי שם במעמקי תודעתו. כבר הרגתי משתמשי קסם רבים בעבר, אך גם לו הייתי רוצה, לא הייתי מצליח להרגך, חשב לעצמו. הוא אמנם השאיר בפונדק את קמעי ההגנה שלו, את השריון הכבד עם העמידות הגבוהה לקסמים, וכן את החרב האגדית שלו, (זו שרב-המכשפים של הנסיך האדום כישף עבורו בכבודו ובעצמו), אך גם עם כל אותו הציוד (הוא הרגיש זאת בבהירות בכל נימי נפשו) לא היה מצליח להביס אותה. למעשה, הוא היה מסופק אם היה אפילו מצליח לשרוט אותה.

"ג… גבירת ה…י…היער הנכבדת" הצליח לגמגם לבסוף ולהישיר את מבטו אל עיניה הירוקות, "בוו..בוודאי שאינ..שאינני מעז לקרוא תיגר על שכ… שכמותך. תר אנו… אנוכי אחר מזור לנ…לנפשי."

צחקוק מתקתק נוסף הדהד ביער. "הו, כמה חבל. מזה זמן רב לא ערכתי קְנִיגְיָא עם אישה או איש חזקים כמותך. מילא. אולי תוכל לשעשעני באמצעים אחרים, חמודון שלי." היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וליקקה את שפתיה. "למרות שעלי להזהירך, יש שיאמרו שהניסיון עלול להיות מעט… 'גומר'."

האביר שתק.

"ובכן? אחר מה אתה תר?" שאלה בקול ילדותי. הוא חש כי הכוחות שלחצו על גופו ועל מיתרי קולו השתחררו מעט.

"אני רוצה לפגוש שוב את אשתי. ואני רוצה שיהיה לנו סוף טוב. ואני רוצה לשכוח. אני רוצה לשכוח את מה שקרה בשנים האחרונות. אני רוצה לשכוח הכל."

הבעת הנערה הרצינה. היא שקלה את הדברים והשיבה לאחר מספר רגעים בקול עמוק וחודרני שהיה שונה לחלוטין מקולה המתקתק הקודם. "המחיר לכך יהיה חמישים שנים. דע כי אינני מתמקחת. האם אתה מסכים?"

"מסכים." אמר מבלי לחשוב על הדבר רגע נוסף.

הנערה חייכה והתקדמה לעברו עם ידה העדינה מושטת קדימה. היא חזרה לקולה הילדותי והמתוק, "מעולה. הבה נלחץ ידיים, רב-חן שלי."

ידיהם נגעו זו בזו.

לאחר שעזב את ידה, גופה השתנה בין רגע אל מול עיניו.

"אהובי!" אמרה דמותה של אשתו ופתחה את זרועותיה לחיבוק.

למרות שידע שאין זו אכן אשתו, לא הצליח לשלוט בתגובתו. "אני כאן, יפה שלי" אמר וחיבק אותה בכל הכוח, דמעות זולגות מעיניו.

לפתע, כוח עצום אפף אותו מבחוץ ומבפנים ועִרפל את כל חושיו והכרתו. הוא הרגיש כחומר ביד יוֹצַרְתּוֹ. נהרות של רגשות וזיכרונות התערבלו אלו באלו, התייבשו ואז עלו על גדותיהם. שנים עברו ברגע.

הוא נפל אל חשכה אין-סופית.

*

הוא פקח את עיניו.

הוא ניסה להיזכר מה הוא עושה כאן, באמצע היער המוזר הזה. הוא חש כאילו קם משינה ארוכה במיוחד. טעם מוזר עקצץ בפיו.

איפה אשתי? תהה לרגע.

אה, כן. הוא נזכר, היא נפטרה לפני כמה חודשים, בשיבה טובה, מוקפת באוהביה.

כעת הוא החל להיזכר גם, שכפי שתכננו לאחרונה, במקרה שאחד מהם ימות לפני השני, הוא יצא לבלות את שארית חייו בניחותא בפונדק ששמעו עליו המלצות רבות (הם כבר בעצם שילמו לפונדק מראש, הבין לפתע).

הפונדק אמור להיות ביציאה הקרובה מהיער, נזכר.

הוא פשפש בתרמיל שעל גבו והוציא את אחד החוזים. חוץ מהתאריך, שהיה שגוי בחמישים שנים בערך (איזו רשלנות!), הכל היה נראה כשורה. לאחר שאכל את הארוחה הקלה שמצא בתיקו, החל ללכת בעקבות סימני הדרך שבמפה המצורפת.

לאחר שעה קלה, וכמה עצירות בדרך (גבו וברכיו כאבו מעט) מצא את עצמו עומד אל מול מבנה אבן גדול בעל חמש קומות, מוקף בכמה מבני עץ, גנים וחצרות. הוא התקדם אל עבר שער הכניסה. בדרך חייך בידידותיות לזקנים ולזקנות שהתרווחו בנחת בפינות הישיבה הפרושות לאורך השביל. רובם חייכו אליו בחזרה ובירכו אותו בכל טוב.

קרני השמש של הבוקר נעמו לו מאוד.

הוא נכנס לקומת הקרקע של המבנה.

"בואך לשלום" בירך אותו אדם נמוך, שמנמן ומנומש. "כיצד אוכל לעזור לך, זקן נכבד?"

"שלום לך, יש לי כאן חוזה עליו חתמנו מראש. הנה, ראה נא."

בזמן שהגוץ בחן בזריזות את החוזה, הוא הבחין כי שני השומרים שמאחוריו מביטים בו בחיוך. אחד השומרים נשען על חרב דו-ידנית עצומה בנדן מהודר. משהו בחרב הזו הזכיר לו את החרב בה השתמש בצעירותו, בטרם פרש מתפקידו.

"הכל נראה כשורה, אדון נכבד." אמר בעל הפונדק, "ברוך הבא למנוחה האחרונה!"

הוא חייך אל בעל הפונדק ואל שני השומרים בלב שלם.

*

הימים והחודשים חלפו להם בנעימים.

חדרו היה מרוהט ומצויד בכל טוב, ומשרתת אישית טיפלה בכל צרכיו. הוא בילה את זמנו בטיולים איטיים בגנים שמסביב לפונדק, בשיחות מבודחות עם שאר הדיירים, וכן בזלילת מטעמים מגוונים וגמיעת מבחר משובח של שיכר. אבל יותר מכל אהב לקרוא מדי יום (או יותר נכון, שהמשרתת האישית שלו תקרא בקול עבורו, אחרי הכל, מאור עיניו כבר לא היה כמו פעם) עמוד או שניים מתוך אחד מהיומנים שהביא עמו בתרמילו. כל דף ודף של שלוש המחברות הללו היה גדוש עד אפס מקום בזיכרונותיהם המשותפים שלו ושל אשתו מחמישים השנים האחרונות. לעיתים קרובות העלו הזיכרונות על פיו חיוך וצחוק ולעיתים אף הביאוהו לידי דמעות של אושר וגעגוע.

לפרקים, הגיעו לפונדק הרפתקנים צעירים, אך הם לא הורשו להישאר ללון בו. המדיניות של הפונדק, ידע, הייתה לקבל אורחים אך ורק מגיל מסוים.

דיירים חדשים, בדרך כלל, (או שתמיד? הוא לא היה בטוח) הגיעו מכיוון היער, כמעט תמיד (או תמיד?) יום או יומיים לאחר שהרפתקנים צעירים ביקרו בפונדק. מוזר, חשב לעצמו. האם יש קשר בין השניים? כנראה שלא, מאחר שבפועל רק בחלק קטן מהמקרים מגיע דייר חדש לאחר בואו של הרפתקן צעיר. בכל אופן, לאחר זמן מה שבילה בפונדק, הפסיק לייחס לנושא חשיבות.

*

פעם אחת, בעודו יושב מתחת לאחד העצים בגן ולוגם מעט חֶמֶר משובח, נעצרו לצדו כמה הרפתקנים שהלכו לכיוון הפונדק. הם היו חבורה של שישה: מכשף ומכשפה, וארבעה אבירים משוריינים ומזוינים מכף רגל ועד ראש.

המכשפה הצעירה והאדמונית, שנראתה לו כמנהיגת החבורה, פנתה אליו. "סלח לי, אדוני,"

"כן? במה אוכל להיות לך לעזר?" אמר בחביבות.

"האם אתה זוכר משהו משהותך ביער? אתה יכול לתאר לנו אולי את ה… את השליטה שלו?"

"סליחה, אני לא בטוח שאני מבין על מה את מדברת." ענה בכנות.

"כיצד הגעת לפונדק הזה, אם מותר לשאול?"

"מותר, בוודאי. ובכן, באתי דרך היער, נכון, אבל לא פגשתי שם אף 'שליטה,' כדבריך."

אחד האבירים לחשש משהו באוזנה.

"תודה רבה לך על זמנך." אמרה לו המכשפה והפנתה לו את גבה.

"אין על מה." אמר והפנה את מבטו אל עבר היער שהיה אפוף, כתמיד, בגלי ערפל סמיכים.

הוא נזכר במשהו. "חכו רגע." אמר לפתע.

החבורה נעצרה והמכשפה התקרבה אליו בשנית. "כן?"

"אמנם עברו עשרות רבות של שנים מאז ביקרתי לאחרונה בשדה הקרב, אבל…" אמר ולקח נשימה ארוכה, "אני חושב שאתם עושים טעות חמורה."

המכשפה הרימה גבה. "הוֹ?"

"ובכן," כחכך בגרונו והמשיך, "אינני זוכר אמנם שראיתי משהו חריג בשהותי ביער, אבל אין ספק שמשהו עם כוח גדול מאוד שוכן שם. הערפל הזה… הערפל הזה אינו מעשה ידו של משתמש קסם טירון."

"מה כל כך מיוחד בערפל?!" פתח המכשף את פיו לראשונה. "גם אני מסוגל לזַמֵּן ערפל."

"אבל האם אתה מסוגל לזמן ערפל שיכסה את כל היער באופן תמידי ובלתי פוסק?" הקשה עליו הזקן.

החבורה נדמה.

"חוץ מזה," המשיך הזקן, "אתם אמנם מצוידים באופן סביר, יחסית, אך אינכם מנוסים מספיק בכדי להתמודד עם מישהו או משהו חזק באמת. אני רואה את זה ביציבה שלכם. במבטים שלכם."

"אל תקשיבי לזקן המטורף הזה" אמר למכשפה אחד מהאבירים, "שליטת היער כבר הפכה אותו לבובה שלה. אנחנו יכולים-"

המכשפה הרימה יד פתוחה וסימנה לו לבלום את פיו. היא הסתכלה עמוקות אל תוך עיניו של הזקן. מצחה נמלא קמטים.

"אפשר לשאול, אם לא אכפת לך, מה עשית טרם באת הנה?"

הזקן חייך. "זו כבר היסטוריה עתיקה, אבל אם את מוכרחה לדעת, הייתי ראש המשמר האישי של הנסיך האדום. אבל פרשתי קצת לפני שהמלחמה הגדולה פרצה! איזה מזל, הא?"

פיותיהם של ששת ההרפתקנים נפערו והם בהו זה בזה בתדהמה.

"אר… ארנסט מקלווין? קו… קוטל המכשפות?" מלמלה הצעירה האדמונית.

"הו! אני רואה שמישהי למדה קצת היסטוריה!" צחקק הזקן בסיפוק, "אני מופתע שמישהו עוד טורח ללמוד שם של דמות כה משנית שכמותי. וגם מה זה הכינוי המצחיק הזה? 'קוטל המכשפות'? אפילו לא הכרתי אותו!"

המכשפה לקחה צעד לאחור וארבעת האבירים הידקו את אחיזתם בניצבי נשקיהם.

"אנו מצטערים, באמת שלא ידענו מי אתה, כבודו." אמרה המכשפה.

"מספיק עם כל הגינונים הללו, אני סתם איש זקן שפרש הרבה לפני שהגיע לשיא" גיחך, "אתם יכולים להוריד את הידיים שלכם מהנשקים. ואתה שם מאחור!" הרעים בקולו למכשף שהפנה אליו את גבו, "אין צורך למלמל כישופי הגנה מפני. אני בסך הכל זקן חלוש. מה גם, שאם זו רמת הכוח שלך… ובכן… היית חושב עוד לפחות מאה פעמים לפני שהייתי נכנס לעימות עם משהו בעל כוחות כמו אלו שאתם מחפשים ביער."

המכשף הפסיק את הלחש באמצע והסתובב אליו במבט מפוחד.

ששת ההרפתקנים התקבצו כעת במעגל קטן והחלו להסתודד.

מרחוק ראה את המשרתת האישית שלו רצה לכיוונם ומנופפת בידיה כאחוזת טירוף. היא לקחה אותם הצידה אל מחוץ לטווח שמיעתו, ולאחר שהסדירה מעט את נשימתה שוחחה עימם מספר דקות. לבסוף, החבורה סבה על עקבותיה וחזרה בדרך ממנה באה.

"תודה ולהתראות!" נופפה לו המכשפה הצעירה לשלום.

"איזו חבורה משונה" אמר למשרתת שעמדה כעת לצדו.

"כן. הם היו קצת מבולבלים, הלא כך?"

"כן… מבולבלים מאוד." אמר ולטש את עיניו בגלי הערפל.

*

מדי פעם הוא חש שמוחו בוגד בו, ושזיכרונות מסוימים כבר אבדו לנצח. מזל שדאגתי לתעד מראש את האירועים החשובים, עודד את עצמו כאשר הרגיש, לעיתים נדירות אמנם, שהוא לא זוכר במדויק חלק מאותם הזיכרונות שהציפו את דפי יומניו. הוא גם מצא חצי נחמה בעובדה שדיירים רבים בפונדק סיפרו לו שהם חווים התנסויות דומות של שכחנות.

"זה הגיל, זה הגיל, אין מה לעשות." אמרה לו אחת הדיירות החדשות בחיוך מריר, בעת ישבו ללגום חליטת צמחים מרעננת תחת עץ אורן עתיק "גם אני מרגישה ככה כבר זמן מה… יש תקופות שלמות שאני לא מצליחה להיזכר בהן."

"כן, אבל…האם…" הוא עצר רגע ובהה בשמֵי אחר הצהריים האדמדמים.

"כן?"

"את לא מרגישה לפעמים שמשהו במקום הזה קצת מוזר? כלומר, משהו מרגיש מעט, איך לומר… מלאכותי?"

הזקנה צחקקה, "וכי יש משהו בעולם בני האדם שאינו מלאכותי, מלבד בואם ועזיבתם?"

הוא הרהר בכך ברצינות לכמה דקות בעודם ממשיכים לשתות את החליטה בדממה.

"את צודקת," אמר לבסוף בעליצות, "כולנו בסוף נפגשים באותו המקום, הא?"

"יש מישהי שאתה רוצה לפגוש במקום ההוא, נכון?"

"כן. בהחלט." אמר בחיוך וחזר לבהות בשמיים.