כנס עולמות 2016

יד האל, המשיח האפל, הנקמה

מאת: איתי לוין

האם אתם מאמינים בקונספט האלוהי?
למען האמת, מעולם לא הייתי מאמין, שלא לדבר על דתי, אבל תמיד היה בי צל של ספק, סוג של חשש באחורי ראשי שאולי, בכל זאת, למישהו שם למעלה אכפת מאיך שאני מתנהג ובסופו של דבר ישפוט אותי לנצח של סבל ביום מותי.
הנושא הזה העסיק אותי רבות במהלך השנים.  תהיתי, מי הם האלים ומדוע הם קיימים? כיצד הם נוצרו ומי יצר אותם? האם הם נולדו לשם כך?  האם הם התעלו מאחד האדם למעמד של אלים? ומה צריך לעשות כדי להפוך לאל? מי יכול להיקרא אל בעולם שיש בו קסם ובפוטנציאל בו כל אחד יכול לעשות דברים מופלאים?
לשאלה הזאת יענו אלפי פילוסופים פלצניים וחכמולוגים בעלי דעה, ובאלפי תשובות מעורפלות ומנוגדות.
ואכן טיפש כמוני, בנעוריי ביקשתי הכוונה מי כל אשר חשבתי שיוכל לספק לי סוף סוף תשובה קונקרטית שתניח את דעתי. אקצר ואגיד שלא מצאתי. עברו שנים ומלחמה גדולה שכמעט החריבה את העולם עד שפגשתי את האחד שיגבש את דעתי באופן מאוד חד ומוצק.

עשרה אלים יש לגזע האדם, ואני פגשתי את האחד העשרה, ותנו לי לומר לכם, הוא עצבני.

רבים ממכם שמעו את השם 'אישמדל' פעם או פעמיים לפחות במהלך שירותכם במסדר. עבור רובכם הוא אגדה, מיתוס, גיבור, לוחם אפי מהולל בשירים, רוצח או מפלצת אכזרית. כל אחד מכם מכיר אותו באופן שונה, חלקכם אולי הגדלתם לעשות וחקרתם עליו וגיליתם את אשר עומד מאחורי תארים אלו ומעלליו במהלך ההיסטוריה. וחלקכם, אני מקווה שלא, ראו את הסרט הנורא שנעשה עליו לפני כמה שנים.  אך רבותיי, עניין דחוף הונח בחבטה מצלצלת על שולחננו ולצערי הרב, אישמדל לוקח בו חלק מרכזי. לכן גבירותיי ורבותיי, כדי שתבינו ותפנימו מול מה אנחנו עומדים להתמודד, עליכם לדעת את ההיסטוריה האמתית של אישמדל.
מכובדי חברי הוועדה הפתוחה, המסדר הוקם לפני אלפי שנים על ידי האל גראף, במטרה ברורה; להגן על העולם מפני גורמים חיצוניים אך בעיקר מפני עצמו. התיאור הכה נעלה של משימתנו מתבטאת בפועל בהתעסקות בלתי פוסקת במשחקי כוח בינינו, המסדר, שאר האגודות הסודיות, הממשלות ובתי המלוכה השונים עבור פיסות מידע חיוניות שיכולות לשמש כמניפולציה. ומה הן פיסות המידע החיוניות האלו אם לא אותם לחשושים שקטים, מסמכים שאבדו בכוונה תחילה, אותם דברים קטנים, מסריחים ומפלילים שטואטאו מתחת לשטיח. סודות גבירותיי ורבותיי, עתיקים וחדשים כאחד שבמידה ויפלטו החוצה, יגררו אחריהם תוצאות… לא הכי נעימות. חוקי המשחק הם פשוטים, מי שיודע יותר סודות, מוביל במשחק. ככל שהסודות עתיקים ובעלי יותר השפעה, כך עולה מיקומך בטבלת הכוח.
ככל שסוכן של המסדר עולה בדרגתו, הוא זכאי לגלות עוד סודות, יותר חשובים ובעלי יותר השפעה. הדרגה הגבוהה ביותר היא דרגת הראש כמובן. הדרגה השנייה היא המועצה השקופה, שחבריה נשבעו להיות שקופים אחד אל השני. אך לאחרונה גיליתי כי חבריי למועצה החליטו שאני לא לרמתם ושמרו ממני סוד, שקשור אלי באופן אישי, כן. אך באותה מידה יכול להשפיע על כל העולם שנשבענו להגן. לכן, דרשתי מהמועצה השקופה לפעול באופן מיידי. אך על פי חוקי המסדר פעולה שכזאת דורשת רוב מוחלט של כל חברי המועצה וכרגע אנחנו במצב של תיקו. לכן מכובדי חבריי הוועדה הפתוחה, ההחלטה עברה אליכם.
גברתי ראש המסדר ביקשה ממני לסכם את דעתי על הנושא במסמך שלא עולה על חמשת אלפים מילים.  והנה נשאלת שאלה, כיצד מסכמים את חייו של אגדה בת יותר משלושת אלפים שנה בחמשת אלפים מילים? והנה, אני מבזבז מילה ועוד מילה.
רובכם נמנים על חברי הוועדה הזו כבר שנים רבות, וגיליתם סודות רבים אשר קבורים בקברים ללא מצבה כבר אלפי שנים, אך עכשיו, אני הולך לפרוש בפניכם את אחד הסודות הגדולים, המלוכלכים והמסוכנים ביותר לגורל הכדור הקטן שלנו, שיש למסדר ולאימפריה העלפית להציע, באופן הכי פואטי וציורי שאוכל, כדי שגם אחרי הכל, תיהנו מהקריאה.
בתום עידן האלים של גזע האדם ותחילת עלייתה של האימפריה העלפית, הגיע דודי, ואליקיר שלימים יקרא 'הגדול' לחצרו של מלכם האגדי של גזע האדם, דורו, כחלק ממסעותיו בעולם בטרם ישוב לביתו ויקבל עליו את תפקיד ראש הצי העלפי שהולך ונבנה בזמן העדרו.
נאמר שדורו היה בנו של האל גראף, 'המגן' כפי שקרוי בכתבי הקודש. מסופר כי היה חזק מכל אדם, אורק, טרול או ענק שהעז לעמוד מולו וכבש שטחים נרחבים עבור נתיניו, המיתוסים מעלילים שעשה זאת לבדו. אך מכיוון שהעלפים שמרו מרחק מגזע האדם, בעלף עוד לא זכה להילחם. לכן הציע המלך דורו לאורחו דו קרב. אך מה שדורו לא ידע זה שעומד מולו המובחר בלוחמי העלפים, ובאותו היום אל מול השקיעה התגוששו השניים לרגל ארמון האבן הקדום. מסופר כי היה זה קרב  אדיר ומרהיב אך לבסוף, המהירות והעליונות הפיזיולוגית של העלפים עשתה את שלה. ואליקיר עם ידו על העליונה. אך דורו לא החמיץ פנים, אלא חייך והכריז על משתה לכבוד המנצח ושאל את כבודו מה ירצה כפרס על ניצחונו. העלף חייך קלות ואמר כי ישמח לשבת על יד אחותו היפיפייה של דורו, אורליינה, בזמן המשתה.
חגיגה גדולה הייתה באותו הערב עם מיטב השיכר ומטעמים שיש לממלכתו הרחבה של דורו להציע. וגיבורינו מסיים את הלילה במיטה עם לא אחרת מאשר אוריילנה, אחות מארחו. כעבור שנה, נולד הילד. ול-גראף הם קראו לו, כזיכה לאביו שחזר לממלכת העלפים וככבוד לסבו, האל גראף. שלושה עשרה שנים מאוחר יותר, דורו וצבאו יצאו להגן על הממלכה מפני פלישות אורקים מדרום. וביום בהיר אחד, תקף דרקון את הארמון והעיר שמתחתיה. באין הגנה אמיתית, כמויות ההרוגים וההרס היו עצומים ואמו של ולגראף נמנתה על הנספים. בהתקף זעם לקח ולגראף הצעיר חרב מגן וחנית מאחד החללים ועלה לגג הארמון התעמת עם הדרקון והרג אותו. בגיל שלוש עשרה.
כששמע ואליקיר כי אהובתו עלתה לאליה ובהתקף זעם בנו הצעיר הרג את הדרקון לבדו, הוא הבין שלילד יש כוח רב, רב מאוד וצריך לתעל אותו נכונה. לכן הוא מחליט להביא אותו אליו, אל בירתם ומעוזם של העלפים, העיר הלבנה שעל הרכס, 'אסורגארדין', ולשלוח אותו לאקדמיה ללחימה. המקום בו כל עלף צעיר ימלא את חובתו לחברה ילמד להילחם ויקבל תפקיד בצבא העלפים לשעת הצורך בטרם יצטרף לחברה הבוגרת ויבחר מקצוע לחיים.
משחר ילדותו היה ולגראף טוב יותר משאר ילדי חצרו של המלך דורו בחיכוך נמרץ של חרבות עץ, אך באקדמיה, הילד הצטיין ולא היה עלף אחד שיכל להביסו. הישגיו הביאו גאווה רבה לאביו וזה צפן לו עתיד מזהיר בצבא העלפי ואולי, יום אחד יחל ואליקיר עבור בנו, יקרב בין העלפים וגזע האדם שיחסיהם הידרדרו מאז פטירתו של המלך דורו.
אך איך אמור ילד בן בגיל הטיפש עשרה שנראה כמו אדם רגיל, ללא אוזניים ארוכות ומחודדות ושיער שחור להשתלב קל וחומר להתעלות על השאר בחברה הכי מתבדלת ומפלה, אפילו היום, כעבור שלושת אלפים שנה?
עם התהילה הגיעו ההצקות, ההקנטות, הבריונות. אך איך מציקים למישהו יותר חזק ממך? האין כולנו מכירים זאת מימינו כילדים? מילים חודרות עמוק מלהב. בסוגיה הזו הוביל בנו של מלך העלפים, פרייאון, יחד עם שאר ילדי האצילים. אך ולגראף לא נשאר חייב, על מה שהיה חסר לו בלשון, היה מפצה בכוח הזרוע. אירוע אחד אחרי השני, יד שבורה, רגל מרוסקת, שן חסרה, לולגראף שלנו נבנה שם של נער חמום מוח ואימפולסיבי, תכונה המיוחסת כגנאי לגזע האדם.
אך הזמן עבר, ולגראף נשך את שפתייו, סיים את האקדמיה והצטרף לצבא. שם למעמד אין מקום ושרשרת הפיקוד היא קודש, שם הוא יוערך בשל יכולותיו ולא יופלה בשל צבע שיערו ואורך אוזניו, שם ישמחו שהוא לצידם כתף אל כתף.
ואכן ולגראף הבריק והפך לכוכב עולה כמעט בין לילה, כישורי הלחימה שלו הוללו בקרב אנשי הצבא ונראה כי השטיח האדום לעבר העתיד המזהיר נפרש לפניו במלואו. אך כמו שאנחנו יודעים החיים אינם כאלו מסבירי פנים. בקרב רמי המעלה ולגראף נחשב לביזיון הצבא והגזע העלפי, מלוכלך ומזוהם בדם גזע האדם.  'איישי-מיידאייל' הם קראו לו  –  'סכין השוחט' בתרגום מאוד חופשי מעלפית עתיקה, כשם שהוא לא יותר משוחט  בניצול העלפים.  אך ולגראף לא נתן אוזנו ללחשושים והמשיך לעשות חיל ולטפס בסולם הדרגות.  אך ככל שהוא עלה בדרגות, הוא התקרב לרמי מעלה והלחשושים התגברו והתגברו עד אשר הפכו לצעקות.  עד שהגיע הקש ששבר את גב הגמל.
על גיבורינו הוטלה משימה מיוחדת, עליו להקים גדוד חדש, השביעי במספר, מטובי הלוחמים שיוכל למצוא ולחסל דרקון יוצא דופן בחוזקו העושה את דרכו לעבר העיר הלבנה ומשאיר אחריו כפרים בוערים ואדמה חרוכה. העלבון הראשון קרה כאשר הפיקוד על הגדוד ניתן לעלף אחר במקום ולגראף, למרות עבודותו הקשה, והוא הורד לסגן מפקד הגדוד. אך ולגראף שלנו בלע את רוקו, נשך את שפתיו ופינה את מקומו.
תוצאות הקרב היו קטסטרופליות, כל חמש מאות לוחמי הגדוד נהרגו, נשרפו ונשחטו על ידי הדרקון. חוץ מולגראף שנותר לבדו והצליח להביס את הדרקון.  מבוסס בדמו ובדם אחיו לנשק. בבוץ, בזיעה וביגון חזר ולגראף לעיר הלבנה והתייצב ישירות בהיכל המלך וולאור בכדי לדווח על האסון, אך להפתעתו הוא מצא שם את לא אחר מאשר מפקד הגדוד, שחשב אותו למת, בריא ושלם. הפרוטגוניסט שלנו הואשם בכך ששלח חיילים למותם בכדי להציל את עורו. ולעומת זאת, מפקד הגדוד הועלה בדרגה על כך שבאומץ לב, נותר לבדו וחיסל את הדרקון.
באין ואליקיר אביו לצדו ,שבאותה עת שהה בים, מעמדו של ולגראף היה כקליפת השום ומילתו שקלה אף פחות בעיני המלך שציווה לקחתו לצינוק .אומרים שהראשון שניסה להתקרב אליו נפרד מרגלו, השני נדקר בלבו והשלישי כבר איבד את ראשו. המלך המטומטם והיהיר זלזל בלוחם שהרג דרקון לבדו וזה הרגע שחט שלושה מטובי משמרו, וכפי שאנו יודעים היום, כנראה חרץ את גורל עירו ובני עמו בכך שפקד "תפסו אותו".
באותו יום, ולגראף טבח בכל המשמר המלך ובכל אחד שנקרא בדרכו על  שביל המלך המוביל מהיכל המלוכה לשערי העיר, כולל ילדים ונשים שיצאו לראות על מה כל ההמולה.  בצאתו  משערי העיר הוא נשבע שאם יחזור לעיר הזו פעם נוספת, זה יהיה בכדי להרוג כל עלף ועלף בעיר הזאת ולהשאיר אותה כאנדרטת רפאים לבנה על ראש ההר עבור היהירות ,הגזענות וגאוות השווא של העלפים.
באלפיים וחמש מאות השנה הבאות הפך ולגראף לאגדה שאנו מכירים בה. לדאבוננו, אנחנו לא יודעים הרבה על התקופה הזו בחייו, ואת מה שאנחנו כן יודעים הגיע בעיקר מסיפורים ומגילות לא מגילות של המסדר באותה תקופה, כי מי חשב אז לעלות משהו על הכתב, ורבים מספור הסיפורים והשמועות שהופצו על גיבורינו ורבים יותר מעלליו שכלל לא סופרו או נקברו תחת חולות הזמן.
כמו אביו לפניו לוגראף הצעיר הייתה כמיהה לגלות את העולם על נפלאותיו ומסתוריו, ללמוד ולחוות אותו במלואו. אך בניגוד לאביו לפניו, הוא חייב לעלפים פחות מכלום. את מסעו התחיל ביערותיהם של עלפי היערות אשר שוכנים תחת רכס ההרי העלפים הנעלים בפיהם ונתעבים בפי כל השאר. משם המשיך מזרחה, אל היבשת המרכזית, אל ממלכות האדם ולאחר מכן הדרים ליערות שבטי אנשי החיות  וחצה את הים זנב הלוויתן לאדמת האורקים, הגובלינים ושאר מעוותי ומזוועי הצורה.
אחר כך, עלה צפון מזרחה דרך היבשת המרכזית לארצם העתיקה והמסתורית של בני המזרח מלוכסני העין. את דרכו המשיך צפונה דרך 'הים החצי קפוא' אל היבשת המכוסה שלג שהיא ביתם של בני הצפון, הגמאדים אשר בבטן ההר והענקאים על הראש ההר. את דרכו סיים ביבשת השחורה, הלא היא אדמתם של העלפים השחורים, 'השראקאי' בפיהם. אך אל העלפים ואל עירם הלבנה לא התקרב, והם לא התקרבו אליו.
מסופר עליו שעבר מכפר לכפר מעיר לעיר וביקש לעזור, האם במטלות פשוטות, ואם בחיסול מפלצות שהפרו את השלווה. אך מאומה לא דרש בתמורה, לא אוכל ולא מקלט ללילה אלא רק ידע ביקש, מכל סוג שהוא ומכל אחד שהיה מה לחלוק עמו.  במשך מאות שנים הוא נודע כגיבור עממי, הלוחם הנודד והנודע שיגיע לכפר בעת צרה, יחסל את הדרקון ויציל את הנסיכה ,יהרוג את המפלצת ויפלח את לבה של המכשפה המרשעת ויתיר את קללה נוראית שהטילה על הכפר. נשמע כמו סיפור מעשייה לעת שינה נכון? ובכן כמו שאנחנו כבר יודעים, החיים אינם סיפורי מעשיות ולא אגדות מופלצות מהתחת של בעל דמיון מפותח ומשועמם.
אך אנא בואו לא נגרע מכבודו של אדם, במשך תקופה לא קצרה, ולגראף היה באמת אותה דמות אגדית שעוברת מכפר לכפר ועושה מעשים טובים.  אך הבעיה בסיפורים האלו היא שהם לעולם לא מתמקדים במה שהולך בתוך ראשו של אותו גיבור.  אין אדם שהוא כול כולו טוב לב ואדיבות שרואה בעיניו עולם ורוד מלא חדי קרן וקשתות בענן. לא… משהו קרה ולגראף שלנו.

העלו בדעתכם קשיש בא בימים, אשר יושב על כיסא גלגלים ומביט מבעד לחלונו על טיפות הגשם זולגות מטה. שאלו אותו מה דעתו על החיים, כקונספט, קיימת האפשרות שהוא לא ישמע אתכם ותצטרכו לדבר חזק יותר. הוא יענה לכם בתשובה שחצייה פילוסופית וחצייה עצה מניסיונו האישי. לאחר מכן, שאלו אותו על חייו. יש כאלו שיבכו על מה שלא הספיקו, ועל מה שהרסו ולא יוכלו עוד לתקן, יש כאלו שרק מחכים שהמוות המתוק יבוא ייקח אותם מכיוון שלא היה להם את האומץ לבוא אליו בעצמם, ויש כאלו שיגידו שהיה להם חיים טובים, שהם מרוצים ממה שהספיקו בזמן הקצוב שניתן להם על האדמה הזו, כל גזע ותוחלת החיים שלו, כן.  אך.. מה זה חיים טובים? האם אפשר למדוד טוב ורע? כמובן שלא, זה יחסי. יחסית לאחרים, היה להם חיים טובים.
סיפרו לי פעם את הסוד כיצד לחיות כבן אלמוות ולשמור על דעה צלולה וחיוך. 'במשך מאה שנים הראשונות עבוד ובנה את ביתך,  דאג שגדול ויפה יהיה, כי אינך הולך לצאת ממנו. ואם כן תצא, תיווכח לנורא שיש בחיים ויהיה לך נצח להרהר בזה שאין לך מה לעשות עם זה ויהיה לך הרבה מאוד זמן לייסר את עצמך על כך'.

אחרי מאות שנים של שוטטות ונוודות, אחרי שהוא ראה הכל מהכל, מהטוב, מהרע, מהמדהים מהמכוער, משהו אצלו השתבש. אך מכיוון שבאותה תקופה לא היו פסיכולוגים שיכלו לנתח את מוחו ולא רשתות חברתיות והאפשרות לשתף כל מחשבה מטומטמת שלו בנוסף לתמונה עוד יותר מטומטמת, אנחנו יכולים רק לשער. אבל, אם ננסה לנתח מכאן לאחר אלפי שנים מה קרה שם בראשו של האגדה, ניתן להשיג שולגראף גיבש לעצמו איזשהו חזון כיצד העולם צריך להראות בעיניו מבחינת טוב ורע באופן נורא שחור ולבן ולדעתי, הוא רצה לתקן את העולם ולסלק ממנו את הרוע, על כל צורותיו.
במסע השני ברחבי הגלובוס וגם באחרים, ולגראף התחיל לעשות מעשים קיצוניים. פעם הוא הרג הדרקון ופעם את ראש העיר. פעם הוא העלה את המכשפה על המוקד ופעם שרף את כל הכפר. בעצם, הוא היה לרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת לפי ראות עיניו ולא היה אף אחד שיכל להגיד לו אחרת. הוא חיסל ערים וכפרים שלמים, גברים, נשים וילדים, בלי רחמים ואפליה מכיוון שהם לא היו לראות עיניו. ואילו מצד שני, עזר ותמך באלו הנראים לו שהולכים בדרך הישר. אך אותו מוטיב של שאיבת ידע חזר על עצמו תמיד, הוא תמיד שאף ללמוד ולחקור למה ומדוע? מדוע הוא אנס אותה? ומדוע הוא סוחט מהם כסף? מאיזו סיבה הכפר הזה רודה בכפר אחר? מדוע דווקא הכפר הזה מצליח לחיות בשקט ובשלווה?  מדוע פה לא אונסים ולא סוחטים? והאם הוא צריך להרוג את אותו חוטא בכפר צדיק? ואנא… איפה הזקנים והמלומדים? אשמח ללמוד מהם דבר או שניים.
לפעמים הוא היה רואה שמץ של פוטנציאל במקום כלשהו להשתפר ומשחרר אותם עם אזהרה והבטחה שיחזור בעוד אי זמן וכדי להם שישפרו את דרכיהם. חלקם למדו מהלקח, וחלקם לא, ועל כך, דמם היה בראשם.
היו כאלו שכתבו ספרים על אמונתם ומדוע פעלו כיצד שפעלו, אך קשה לעמוד על טיב האדם ועל ההיגיון שעומד מאחורי מעשיו על סמך סיפורים ושמועות בני מאות ואלפי שנים. מצד אחד הוא שחרר מאות אלפי עבדים ופתר את העולם מעשרות רודנים ושרי מלחמה נוראיים ויותר מאינספור יצורי סיוטיים ורצחניים שלא נראים עוד כיום, בעיקר בזכותו. , אך מצד שני, הוא מחה מפני האדמה ערים וכפרים, טבח באלפים, ללא הבדל דת מין וגזע רק מכיוון שלא ראו עין בעין לגבי כיצד העולם אמור להתנהל?

שמות רבים ניתנו לו במרוצת השנים, תחילה היה ידוע כ 'נומאד סקיילאר' במקומות רבים. 'הנווד המלומד' או 'הלומד', תלוי איך תרצו לתרגם שפת האדם העתיקה. אך ככול שגדלו מעשיו, לכאן או לכאן, גדלו שמותיו, 'יד האל', 'השד', 'המגן', 'המחריב', 'השופט', 'השופט הרחום', 'השופט האכזר', 'המושיע', 'המשיח האפל' ,'המטורף'.  שני צדדים לאותו מטבע ולו פנים רבות, אך השם שדבק יותר מכל וחצה את כל ששת היבשות והטיל מורא, יראה וכבוד בכל אחד ששמע אותו, היה וריאציה שונה לאותו כינוי ראשון שהודבק לו כגנאי ולעג על ידי העלפים. 'אישמדל', 'השוחט'.
ולפתע, בשלב כלשהו בהיסטוריה, הוא נעלם מהעולם.

אנחנו קופצים קדימה אל לפני שלוש מאות שנים. ליתר דיוק, בערך חצי שנה לפני פרוץ המלחמה הגדולה. באותה תקופה, הייתי חלק מהארג'ו, מתנקשי הצללים של העלפים השחורים, ושגריר לא רשמי מטעם העלפים בחצר קיסר השארקאי. אני זוכר שהחלו לרוץ שמועות שהוא חזר, אחרי מאות שנים הוא חזר. אך הייתי סקפטי, עד שנשלחתי לאמת את השמועות האלו וראיתי אותו במו עיני.
על גבעה קטנה הצופה לחוף הזהוב בקרחת יער בקצה יערות העלפים, ראיתי בקתה קטנה קטנה עשויה עץ, ומחוצה לה אישה, יפיפייה, תכולת עין ושחורת שיער. היא ישבה על שרפרף קטן, ליטפה את בטנה העגלגלה והתבוננה בגבר לבן השיער ובעל הזיפים הגסים מושיט את ידו קדימה וגורם לעמוד אבן ענק לרחף באויר, לאחר מכן הוא סיבב את ידו והעמוד הסתובב ונעמד אנכית, ואז הוא הוריד את ידו באיטיות והעמוד ירד אל תוך בור שנפער לפני כן. הוא סגר את אצבעותיו והאדמה סביב הבור מכסה את בסיס העמוד ומחזיקה אותו יציב. לא האמנתי למראה עיני, אישמדאל, הלוחם הנורא שהעולם איי פעם ראה. בונה לאשתו ההריונית בית בעזרת קסם, בקלות שלא ראיתי מימי אצל המכשפים הטובים ביותר.
חמש שנים קדימה. הערב האחרון לפני הקרב שיביא לסופה של המלחמה הגדולה. הצלחנו ללחוץ את קיירוף וכוחותיו דרומה, אך יצרנו צוואר בקבוק שיכול לגרום ללחץ הזה להתפוצץ לנו בפנים. בזריחה, האילתור ותחילתו של הצבא המאוחד; העלפים ועלפי היערות, הממלכות המערביות והצפוניות של האדם, בני הצפון ,גמדאים, חצי צבא העלפים השחורים ושבטי אנשי החיות. וצבאות הציר של קיירוף; אורקים, גובלינים, הממלכה הדרומית של גזע האדם, ענקי הצפון, ערפדים, אנשי היבשת המזרחית ,החצי השני של הצבא העלפים השחורים- שמרד בקיסר ומפלצות שדים שגרף אחריו מארצות השממה בדרום.  הולכים להחליף מהלומות בעמק ענק, מדברי וסלעי. למען האמת, הכל היה יכול להיות טוב ויפה אילולא היה לקיירוף שלושה דרקונים ששורפים לנו את השיער מלמעלה.
בלילה חשוך חסר ירח, במרכזו של אוהל ענק ולבן המואר על ידי מספר מוגזם של נרות, ניצב שולחן עץ מאולתר שבנו החיילים. מפות נפרשו ורבים מספור הקולות שצעקו דרכי פעולה ותחבולות, הרי מי יכול לישון בלילה שכזה? אני ואחי עמדנו מאחורי כיסאו של אבינו, מלך העלפים החדש, לאחר שהרג את הקודם. לצדו ישב אחיו, ואליקיר, והביט במפות בדממה ויאוש, הוא הציץ לעבר אחיו והחזיר לו בקטן שבהנהונים. ואליקיר הרים מבטו אלי ורמז לי לצאת איתו אל מחוץ לאוהל.
בלילה חשוך ללא ירח, מאחורי אוהל לבן וענק מואר בנרות הוא הביט בי בעיניים מלאות צער, והניח יד כבדה על כתפי. ואליקיר, דודי, האגדה בת אלפי שנים, העלף שנלחם באלים עצמם וכבש חצי עולם בים וביבשה. העלף שאת שיטות הלחימה שלו לומדים עד היום ואת השירים עליו מזמרים לעלפים  קטנים לפני השינה, נאחז בי כמנסה לא לקרוס. ברגליים רועדות וקול חלוש הוא אמר לי: "קח איתך עוד שניים מהוארג'ו, בשקט ובלי שאף אחד ידע ודלגו על הרוח. הרוג את כלתי ונכדי. גרום לזה להראות כאילו הם עשו את זה, בכל מחיר ניאל, השבע לי, בכל מחיר". נשבעתי.
בלילה חשוך ללא ירח דילגנו אני ושניים מאחיי לנשק לביתו של אישמדאל על הגבעה הקטנה הצופה אל החוף הזהוב. הם לא ידעו שהם קיבלו את הפקודה האחרונה שיקבלו, למשוך אותו החוצה כמה שיותר רחוק.   השניים יצרו הסחת דעת, הוא רדף אחריהם, חמקתי פנימה, ונעמדתי מולה בעודה מחבקת ומרגיעה את בנה על המיטה. אמרתי לה שאני מצטער, היא ניסתה לזעוק אך פגיוני כבר שיסף את גרונה ומילא את פיה בדם. בנה פגש את אותו גורל מהיר וחסר כאב. האדום התפשט על מיטתו של אישמדל, אישה יפיפייה תכולת עין, שחורת השיער ומשוספת הגרון מביטה בנשימות אחרונות ומחרחרות בבנה שחור השיער, משוסף הגרון ובעל העיניים העתה, ריקות.

השמש הפציעה על אותו עמק אומלל שנבחר בעל כורחו לארח את משפך הדמים הגדול. אלמיין, אבי ומלך העלפים עמד על צוק המביט אל העמק, לצדו דודי ואליקיר, אחי התאום סיראל ואנוכי. כוחות שני הצדדים הלוחמים התאספו והסתדרו במערכי קרב, טוב הכוחות שלנו לפחות, אי אפשר לצפות ליותר מדי מאורקים. השיטה הייתה דיי פשוטה, עלפי היערות ימטירו את חציהם מהמשך הצוק עליו עמדנו וכשיגמרו החצים,יפלו על ראשיהם ובעזרת האלים גם יורידו אותם. הגמאדים עם המצאתם האחרונה, אבקת השרפה, יפציצו עם ארטילרית ארוכת הטווח ורוביהם.
גזע האדם יהווה את הכוח העיקרי ויפגוש את האויב פנים מול פנים,. פרשי העלפים יאגפו משתי הצדדים ויחדרו את לגיונות האויב. העלפים השחורים, על חצי צבאם, מתנקשי הוארג'ו וכשפי הדם ילחמו בבני עמם המורדים. ושבטי אנשי החיות ..נתנו להם לצוד את הערפדים, בעדיפות לחיסול 'יצורים מסוכנים מאוד': טרולים, מפלצות ושדים למיניהם ובמידת האפשר שלושה דרקונים.
על הצוק מולנו, מעברו השני של העמק, נחת דרקון ענק, ירוק, מכוער ואלים למראה, 'טילפאן' היה שמו, ועליו רכב המלך של העולם החדש ,קיירוף. לרגע נראה כי הוא החווה בידו לברך את אבי לשלום בחיוך קטן.
"ראו אותו שם, מתנענע מצד לצד על החיה הנתעבת הזו. הוא כבר בטוח שניצח", אמר אחי, סיראל.
ואליקיר הניח יד על כתפו, "בעזרת אגירין ומירית' אנחנו נהיה אלו שנחייך בזריחת הירח", אמר בחיוכו המעצים.
קרן נשמע מצד האויב, הם התחילו להתקדם. מלמטה יכולתי לשמוע את נאומי שרי המלחמה, ביטויים כמו 'האלים מנחים את חרבנו!' ,'היום נסעד עם האלים' ושטויות כאלו. צלצולי חרבות וצהלות סוסים. "לוראן", קרא אבי לנושא כליו של ואליקיר שעמד מעט מאחורינו, "השמע את הקרן, הגיע העת לסיים את המערכה הזו".
שאגתו הכבירה של מופאס, מלך שבטי אנשי החיות פילחה את צליל הקרן והדהדה ברחבי העמק. מיד אחריה עלו צעקות ה'הסתער' ממאות קולות שונים בלווי שאגות קרב, צלילי שחרור מיתרי הקשת וירי ארטילרי. קולות הדהירה,עץ מגנים נסדק וצלצולי מתכת,התבוננתי כיצד גוש שחור מתנגש בגוש שחור אחר, שמעתי את צרחות ואנקות הכאב, שאגות הקרב וחלקי פקודות שאבדו בסימפונית הקרב. ואליקיר שלף את חרבותיו ונעמד לפני המלך עם גבו לשדה הקרב. "מלכי, איננו האלים אשר מתבוננים בנעשה מלמעלה. בוא, דעתך טרודה, הסח אותה בדם אורקים"  אמר ונפל אחורנית אל שדה הקרב, משפד את ראשיהם של שני אורקים בנחיתתו.
מי שלא נלחם מימיו לא ידע להתחיל לדמיין את ההרגשה של קרב. הריכוז הנובע הפחד וחוסר הפחד כאחד , ההבנה שחץ הרגע עבר לך סנטימטר מעין. רגעי הבהירות האלה באמצע הלחימה, שהבמאים כל כך אוהבים לעשות בהילוך איטי ,שאתה מביט ומנסה להבין מה קורה סביב, רואה את חברייך ששוכבים על הרצפה, מחוסרי איברים, מדממים למוות, צורחים וזועקים לעזרה, את חברייך המתים והמבותרים עד שלרמה שאתה מזהה אותם לפי שריונם. אתה רוצה ליפול על הברכיים, לזעוק ולבכות, עד שחרב חולפת לך מעל הראש, ואתה מבין שאין לך מה לעשות וחוזר ללחימה.
כדי לתאר את אשר התרחש בקרב הזה. צריך לכתוב ספר בעל שלושה ספרים עבי כרס, בכריכה עבה כמובן. אבל אני אתם לכן את עיקרי הדברים לפני שנעבור לסיבה שאנחנו קוראים, אישמדל.
תחילה הצלחנו לרדד את כמות האורקים, אם בחצים, אש או חרב, ואז פרצו מתוך הסלעים טרולים ענקיים ומסוממים מתוגברים ב אורקים וענאקים.  שתי פצצות ארטילריה גמאדיות מחוזקות בקסם גמרו את בני המזרח ואפשרו לפרשים לחדור מהאגפים וליצור חיץ בכוח האויב. ולמען האמת, לרגע שם, באמת האמנתי שמצבנו טוב. ואז שלושה דרקונים נכנסו לתמונה וכיתרו אותנו בטבעת של אש ונשפו  אש לכל עבר. כולם נשרפו שם, הכוחות שלנו, הכוחות שלהם, אורקים ,עלפים, גמאדים , ענאקים ומה לא, רצו במעגלים עולים בלהבות וצורחים. נהדפנו אחורה עם גבינו לקיר, והאמת?והמצב היה חרא.
לפתע, כמו באגדה, בשעתנו הקשה, הוא הגיע.
בריצה מהצוק, זינק אישמדל מעלה ונתפס על לסתו התחתונה של הדרקון האדום 'קראסאר' והוריד אותו לאדמה בחבטה אדירה שמחצה עשרות תחת גוף הדרקון. בבת אחת, הוא עקר את הלסת התחתונה בתנועה סיבובית ונעץ אותה בראשו של הדרקון.  את הרוכב, בן דודו של קיירוף הוא תפס בצווארו והעיף לאלפי עזאזל כאילו לא היה יותר מבובת סמרטוטים. כשסיים עם הראשון, הביט מעלה, ניתר ממקומו ונחת על גבו של הדרקון השני, כחול הקשקש הקרוי 'בלאר' והלך עליו באטיות ויציבות בעוד הדרקון מסתובב ומתעקל בניסיון להפיל אותו. הוא ניגש לרוכב, אחיו של קיירוף, הוציא את החרב הגדולה מגבו של הרוכב ושיפד את ראשו ואת ראש הדרקון יחדיו. הדרקון עשה את דרכו המשופעת לאדמה כאשר רגליו של רוכבו משתרבבות ברוח כמו דגל מדמם.
לאותם מספר רגעים בהם הוא חיסל שני דרקונים כאילו היו זוג יתושים מעצבנים, היה נדמה שהקרב פסק וכולם הסתכלו בפליאה, השתאות ופחד באמן המלחמה עוסק באומנותו וצובע את העולם בדם.

שמעתי הרבה על אישמדל במהלך שנותיי. ידעתי שהוא גדול הלוחמים וגם ידעתי שהוא חזק וקשה פיזית.  מכיוון שנולד כחצי נצר לאותו גזע של  חוצנים שהגיעו לכוכב הזה ונסגדו כאלים, ה'דרגונין' בפי העלפים, המתוארים כאנשי לטאה אשר בשעת קרב היו מקשיחים גופם והקשקשים שעל עורם הופכים לחזקים וקשים במיוחד, כיום כמובן, אנחנו יודעים שהדרקונים התפתחו מאותו גזע. וגם שהוא זריז מהיר וחד כשם שהוא גם חצי עלף. שילוב בלתי אפשרי שקרה בזכות חוליה אנושית קטנה שחיברה בין שני עולמות ויצרה את היצור הפיזיולוגי האולטימטיבי.
רק הוא יכול להופיע לקרב הגדול בהיסטוריה ללא נשק, ללא חולצה, רק מכנסיי עור שחורים ומגפיים חומות. שיערו הלבן פזור מתחת לכתפיו ומבט חתום  ואדיש על פניו הוא התקדם לעבר הצוק שעליו עמד קיירוף עם דרקונו בהליכה איטית, בטוחה ומתנדנדת. עם כל צעד היה ניתן לראות את הפחד הולך ונבנה בפניהם של חיילי האויב וכשהגיע אל שורותיהם, סרו לצדדים ופרשו לו שטיח אדום מדם לעבר מלכם. כמובן היו טיפשים שחשבו עצמם לגיבורים וניסו לתקוף אותו. בהתחלה הוא רק זרק אותם לצדדים, אחרי זה הם התחילו לאבד איברים, ואז הוא פשוט נגע בהם בעדינות, המשיך ללכת והם התפוצצו מבפנים החוצה. את הראשים של כמה מהם הוא הפגיש כמו מצלתיים והפך לעיסה אדומה- ורודה. כאשר הגיע לגדוד של אורקים שהיסס לזוז או כנראה קפא במקום מפחד, הוא פשוט הניף בידיו והם התעופפו לכל הרוחות.
קיירוף ידע שזה הסוף הסיפור, אך הוא לא אדם שילך בלי סיום מזהיר. הוא עלה על דרקונו והסתער על אישמדאל בצווחה רמה שהביאה איתה נשיפת אש אדירה. אישמדאל הרים את ידיו אחורה כבא להניף חרב, רוח, אדמה, מים ואש הסתחררו סביב ידיו ,הוא קפץ אל תוך אש הדרקון והניף את ידיו קדימה. הדרקון התרסק על האדמה. לאחר שהעשן והאבק התפזרו יכולנו לראות חרב פלדה קפואה וסביבה טורנדו בוער נעוצה עד החצי בפני הדרקון ואת אישמדאל אוחז בראשו של קיירוף ומחזיק אותו באויר.

קיירוף צחק בטירוף תחת אחיזת אישמדל. "אחרי הכל", אמר, "אתה לא יותר מכלי שחיטה עלפי".
זעקת כאב חתכה את הדממה הרועמת שנפלה על שדה הקרב, אישדמל החל ללחוץ על ראשו. "הבאת כאב וסבל לעולם הזה, סחפת את העולם למלחמה עקובה מדם וגרמת למותם של מאות אלפים ברדיפה אחר מטרותייך האישיות וגאוותך".
"ובמה זה שונה ממך?" שאל קיירוף בקושי וכאב.
אישמדל הידק לחיצתו, הדם החל לזלוג מעינייו של קיירוף, נחיריו ואוזנייו, הוא צרח מכאב, רגליו התפתלו באויר וידיו נאחזו בידו הלופתת את ראשו. העיניים החלו לצאת מארובותיהן, אישמדל חיזק את לפיתתו, עוד קצת בכל פעם בכדי לסחוט את מרב הכאב עד לפריחת נשמתו.
"המוות שלי הוא חסר משמעות", צרח קיירוף בייסורים, "אם הדרקונים תקום ו-", אישמדל סגר את ידו וראשו של מלך העולם החדש, אשר התפוצץ לרסיסים.
"אז גם אותה אהרוג", אמר וניגב את ידיו מחלקי מוח והביט באביו שרוע ללא הכרה על האדמה קטוע יד, חוסם עורקים עלפי עשוי עלים עוצר את דימומו .
לפתע, צל שחור עבר על ידו, והוא משך את שפתייו בכאב, פס ארוך על צלעותיו החל לדמם. זו הייתה אחותי התאומה טיאלה.

למי מכם שלא יודע את נסיבות היוולדותי, אסביר בקצרה: אני, אחי ואחותי התאומים נולדנו, לפי מה שהאמנו כחלק מהסכם שלום דרך נישואים בין אבי, אז, ראש צבא העלפים לנסיכה מארין, מהעלפים השחורים. אך האמת שנודעה לי הרבה שנים לאחר מכן היא שנולדנו כחלק מהסכם סודי ליצור את היצור המובחר גנטית הבא אחרי אישמדל במטרה בשעת הצורך, לעמוד מולו. ואת השאר אתם כבר יודעים, אחי יצא לבן, אני שחור ואחותי.. משהו באמצע.. אבל מי ש"זכה" לפגוש את אחותי יודע שהיא… טיפוס מיוחד.

באותו הרגע החלו זימורי לחשי כישופי הדם. אישמדל שאג לעברה כחיה נטרפת, תפס וזרק אותה על קיר סלע.
"רציתם למשוך אותי ממאורתי כמו חיה?" הוא צעק "ובכן, עכשיו אראה לכם מה קורה כשמעירים את הדרקון".
אישוניו התחדדו, הוא החל להניע את צווארו וכתפיי בעיוותים והוא התחיל לגדול, לגובה ולרוחב. עורו התכסה בקשקשים ,פניו התארכו, ניביו גדלו, אצבעות ידיו התארכו והפכו לטפרים, כפות רגליו פרצו מהמגפיים והפכו לטפרים גם הם. אוזניו התארכו, גדל לו זנב וזוג קרניים צמח מראשו. הוא התקמר בעיוותים עד שכנפי עטלף פרצו ונפרשו מגבו. לא יכולתי להאמין למראה עיניי, 'דרגונין', בצורתו האמיתית, כאחד האלים. דבר שלא נראה אלפי שנים, ובידו חרב פלדה קפואה מוקפת בטורנדו בוער שהוא יצר מהקסם שבאוויר שהוא מניף ללא היכר וממיט על העמק את כוח ההרס של ארבעת איתני הטבע ושוחט כל דבר שהוא רואה .האדמה רעדה ובערה וסלעים קפואים ענקיים נפלו ומחצו תחתיהם מאות חיילים.
הדם מפצעו נמשך החוצה כנמשך בחבל. הדם שנשאר באלפי הגופות ההולכות ומתווספות כל רגע נמשך מהם ונאסף למשהו שנראה כמו גולם אדום, נוזלי, סמיך, גדול ומרחף מעל העמק.
אני ואחי ועוד מספר גיבורים ניסינו להעסיק את הדרקון האנושי הזה מלשחוט את כולנו, ותנו לי להגיד לכם, זה לא דבר פשוט. הדם המרחף נתפס על רגליו והחל לטפס עליו. הוא שאג עלינו, נעלם והופיע כאשר טפריי ידו האחת נעוצים בצלעותיי והשניים, בבטן אחי. השתנקתי, כאב לי לצרוח מכאב, גופי נרפה, אמרתי לעצמי שזהו, זה הסוף. לפחות הלכתי מידיו של גדול הלוחמים ולא תאונה מפגרת או אישה נקמנית.
אישדמדל שאג פעם נוספת, פרש את כנפיו, נסק לשמיים ולקח אותנו איתו בניסיון לברוח מגל הדם שמסתחרר ומטפס עליו. אך ללא הועיל, הדם כבר כיסה כמעט את כולו. הדבר הבא שאני זוכר זה את האדמה מתקרבת אלי במהירות עצומה.
ועכשיו, הוא חזר. טוב, בערך.

גבירותיי ורבותיי, אישמדל אינו טיפש, הוא הבין שאנחנו אלה שהרגנו את משפחתו. אל תטעו ותחשבו שהבסנו אותו כבר פעם אחת, לא… תפסנו אותו עיוור מזעם ומנקמה והוא עדיין מחק חצי ממה שנשאר משתי הצבאות, רק תנסו לדמיין למה הוא מסוגל בדעה צלולה ומטרה ברורה. כמה כוח זעם והרס הוא ימיט על  העלפים שכוחם הצבאי, בניגוד למה שהם חושבים, שברירי כמו הענפים שעליהם הם יושבים. והפעם גם צבא של שבע אומות לא יוכל לעצור אותו. ואם הוא יפגע בעלפים, הוא יפגע במאזן כוחות עדין מאוד ויגרום לעוד מלחמה גדולה, והפעם יעופו פה טילים ופצצות להשמדה המונית בנוסף לרצח עם שאישמדל יעשה.

האלים הם אי הבנה, טעות בפירוש. אם תלכו מספיק אחורה לשורשי שפת גזע האדם, תגלו שהמילה "אל" הגיעה מהמילה "יראה", 'אל' ,ישות שיש לירוא ממנה.
הקדמונים לא הצליחו להבין את הכוח העצום שנבע מהחכמה, הידע והטכנולוגיה של גזע מתקדם וזה גרם להם לפחד. לכן הם פעלו לפיי האינסטינקט הבסיסי של כל יצור חיי, היצר לשרוד. הקדמונים סגדו ועבדו אותם, העלו זבחים וקורבנות בתקווה לפייס את חרון אפם, ולמנוע את תוצאותיו ההרסניות, כי רק כך האמינו שיוכלו לשמור על חייהם בצל האלים.
ובצדק, האלים הרי הרסו את העולם במיתולוגיה האהובה עלינו, 'מלחמות האלים', שכה רבים איבדו את חייהם במלחמות שהתחוללו רק כדי להוכיח לאיזו אמונה צבא חזק יותר.
אם אתם מחפשים הגדרה לאל, לא תמצאו. איש איש באמונתו יחיה. אך כולכם תסכימו איתי על דבר אחד, כולכם מפחדים מהרעיון של אל, היושב במרומים, הכל יכול, ששופט אתכם. גם אם אתם אתאיסטים, יש בכם שמץ של פחד, שאולי טעיתם, חטאתם בחייכם ועכשיו תבלו את הנצח באבדון, אך הפחד שלנו אינו נובע מהדין שבעולם הבא, אלא מחוסר האונים אל מול כוחו של האל.

אני אמנם גאון שיודע דברים רבים, אך רבים יותר הדברים שאיני יודע, אבל יש דבר אחד שאני יודע באופן חד משמעי. למרות שהוא בשר ודם ושאין סביבו מיסטיקה, מסתורין, פולחנים וויכוחים תאולוגיים ולמרות שהוא בן דודי, מאישמדל, כל העולם צריך לפחד עד רמת הכתם שתן במכנס, כי מולו, אנחנו חסרי אונים. וזו הסיבה גבירותיי ורבותיי מדוע הוא ראוי להיקרא אל.

עשרה אלים יש לגזע האדם, ואני פגשתי את האחד עשרה, ואין בי שום רצון לפגוש בו פעם נוספת. סמכו עלי שגם אתם לא, אז אנא מכם, תעשו מה שאני אומר כי אני היחיד בכל המסדר המזדיין הזה שאישמדל היה בתוכו! .