כנס עולמות 2016

טרובדור

מאת: רון לביא

דם, זכוכית, עשן.
צווחות סירנות קורעות את אוויר הקיץ החם, ואז אני מתחילה לנשום.

****

בשנה האחרונה של התואר התחלנו את ההתמחות באיכילוב, היינו מגיעים לבית החולים ורוב הזמן עושים עבודות סיעוד: מחלקים תרופות, בודקים מינונים, מחטאים, מנקים, מזריקים. למדתי הרבה בשנה הזאת, אבל שני דברים התעלו מעל הכל.
הדבר הראשון היה המבט. לא הבחנתי בו בהתחלה, אבל בשבוע השלישי התחלתי לזהות אותו. הוא היה מחכה שם, בין ילדים קטנים עם גושי סרטן גדולים, זקנים ששברו עצם אחת יותר מדי, נפגעי כוויות ואפילו סתם כאלה שחיכו לאיבר שמיאן להגיע.
הם היו עייפים, האיברים שלהם הפסיקו לעבוד, המערכות שלהם קרסו אחת אחרי השנייה, האהובים שלהם נבלו ביחד איתם בפינות החדרים שלהם, אבל הם המשיכו. עד שקיבלת את המבט.
אני חושבת שיותר מהכל זאת הייתה עייפות בקצה העין, תשישות מוחלטת, יותר מכזו של יום ארוך, או מריבה קשה. העייפות הייתה מעגלת את הקמטים מטה, מרפה הכל, כל הלבן נמוג מעיניהם ואישון שחור כבש את כל השטח המופקר. אז ידעת שהם ויתרו וכל מה שנותר להם הוא זמן שאול.

הדירה שלי הייתה ממוקמת מול השער הראשי של האוניברסיטה, רק כמה צעדים מחיים לבנון. הקיץ חלף לבסוף, ועומס החום ירד לטווח נסבל.
הייתי בשנה הרביעית שלי מתוך השלוש המתוכננות. זה נמתח קצת אחרי מה שקרה בשנה השנייה, 'האדם מתכנן…' וכל זה. לא היה לי הרבה זמן לנשום, בין מעט השיעורים שנותרו לי למשמרות באיכילוב. אבל לעיתים היו לי כמה שעות פנויות בסוף השבוע.
השינה הייתה פרפר עדין, בכדי לתפוס אותה היה צורך בחיזור עדין, וגם אז הייתה בורחת במשק כנפיים עדינות למשמע רעש מזדמן שהיה חוצה את החדר. בשלב מסוים מאסתי בלילות לבנים בחדרי החשוך, אז הפכתי אורחת מזדמנת במעט הפאבים השכונתים שהיו לרמת אביב להציע, אולם הפעילות הלילית האהובה עלי הייתה, ללא ספק, טיולים לאורך הירקון. הפארק הירוק היה שקט ושליו באותן שעות קטנות, מלבד מעגלי נוער מרדן וכלבים שהוציאו את בעליהם לסיבוב, הפארק היה ממלכתי בשעות האלה.
רוח הסתיו עטפה אותי,  מהדקת את אחיזתי בסריג,  ידעתי שלמחרת אשא את עיגולי השחורים בגאווה, כי לרגע קצר אחד אדי האספלט חמקו ממני ואני הייתי מלכת הירקון.

הדבר השני החל כשמועות על זר מסתורי. כל הצוות הרפואי הזוטר של בית החולים דיבר עליו: האחים והאחיות, השרתים, המתמחים. במילים אחרות- כל מי שזכה לכבוד המפוקפק של אשמורת שלישית.
על שני פרטים כולם הסכימו: הראשון היה קיומו האניגמטי של אותו זר. הפרט השני שכולם נראו תמימי דעים לגביו הוא כישרונו המוזיקלי. חלקם נראו כועסים על העובדה שזר מגיע אחרי שעות הביקור לחדרי החולים. אבל נראה שאף אחד לא יכול היה להכחיש את כישרונו.
חילוקי הדעות החלו החל להופיע כאשר היו תוהים מה שמו. שכן כאשר היית שואל את רחל'ה אברבוך, אחות ותיקה בסגל בעלת כיסוי ראש נצחי בצבע סגול, היא הייתה מתארת אותו כ'דוד'. ולמרות שתמיד החדרים היו חשוכים באותן שעות, יכלה להשבע שלעלם הצעיר היה שיער כתום כלהבה, וכגלגול מודרני של דוד המלך, היה בא להשקיט את ליבם הדואב של אותם חולים סופניים.
הרופא הצעיר והממושקף, שתמיד נראה קצת חיוור בעצמו, כינה אותו המלין. שכן נראה שבעזרת מנגינתו היה אוסף את לבבותיהם העייפים של אותם חולים ושולח אותם לדרכם האחרונה כאותו חלילן ידוע לשמצה.
לאיגור, השרת המזדקן, היה אומנם קו שיער דליל, אבל הוא פיצה על כך בשפם נפוח ומרשים שדגדג את קצות שפתיו, כאילו ביקש בעזרתו לשמור סוד עתיק. אם היה מחבב אותך מספיק היה אולי ניאות לגלות לך שהוא באמת ראה פעם את אותו זמר, הוא קרא לו 'דילן,' כי יכל להריח את ריח הנדודים בעוצמה שצרבה את נחיריו, מחזירה אותו אל אותו קיץ בנעוריו שעבד כנהג משאית.

תרתי אחריו. התעקשתי לקחת כל משמרת לילה שיכולתי לקבל, הסקרנות פעפעה בעורקי וסירבה להרפות. הלחישות החלו לנקר במוחי ללא הרף, הייתי חייבת לראות אותו בעצמי, את אותו מלאך שחור שהפליא בנגינתו. אבל לאכזבתי כל משמרת לילית שקיבלתי הייתה גדושה בטעם מר של קפאין ואכזבה.

הימים התחלפו, עונה רדפה עונה, ולפני שהספקתי לנשום, ריח החרציות הודיע שהאביב בפתח. את לילותיי הייתי מעבירה בין אותן משמרות עקרות לבין טיוליי לאורך נהר הירקון.
את אותן מסבאות שכונתיות של רמת אביב הפסקתי לפקוד למעט אחת. 'מקום טוב באמצע', שהייתה שונה באופן שלא נראה שהיא בכלל ניסתה להדמות לפאב בשום דרך, אלא יותר מהכל הזכירה סלון ישן של זוג ייקים בשנותיה הראשונות של המדינה. כלומר, אם לייקים בשנות החמישים היה באר עץ ארוך בסלון מסיבה כלשהי.
האווירה הייתה נחמדה, כי כמו שהפאב לא התאמץ להיות פאב, נראה שאף אחד מבאי המקום לא התאמץ להיות משהו. ובין כל אותם חסרי גחמות ויומרות הרגשתי בבית. קצת כמו נעלי בית ישנות שאף פעם לא היה לך את הלב לזרוק.
לפעמים הייתי מצטרפת לשולחן סטודנטים שהיה מזהה את פניי העגמומיות ומשתלבת בשיחות מרמור סטודנטיאליות, לפעמים הייתי פוגשת מכרה מתקופה אחרת. אבל רוב הזמן הייתי לבדי, מצטנפת לי בקצה  אחד של קרש העץ המאורך, מזמינה מכבי (כי זה כל מה שיש מהחבית) ונותנת דרור למחשבות.

ל'מקום טוב באמצע' היו שלושה ברמנים מתחלפים. צליל היה גבר כרסתן ומקריח, המקום היה שלו. היה לו צחוק גדול וקיסם ניצחי בזוית  הפה. פעם אמר לי שכל פעם שהיה רואה אותי, כל מה שרצה לעשות היה לתת לי חיבוק גדול, עד שהכל יעבור, ואני הייתי מחייכת חיוך שקט, לא יודעת איך לענות. הוא היה מכבד אותי בצ'ייסר חינם לעיתים, וג'ף באקלי אחד לביקור.
ג'נין הייתה הברמנית הערביה, מביאה איתה ניחוחות של אזוב, ציפורן, ומשהו קצת אחר. היו לה משקפיים מרובעים גדולים עם מסגרת עבה, חולצות משובצות בצבעים מתחלפים, והבעה נצחית של "פשוט לא אכפת לי". הייתי מוצאת את עצמי בוהה בה לפעמים.
אלון היה הברמן החדש. הוא החליף את אלכס, אחרי שזה סיים את התואר שלו ועבר לאיזה מושב בגליל. היה לו שיער שחור, מבולגן, שתמיד נפל קצת על העיניים וגרם לו, בתנועה כמעט לא רצונית, להסיט אותו לצדדים.
הוא היה סטודנט למתמטיקה ופילוסופיה. הוא תמיד היה מדבר איתי בעיניים חולמניות על מחשבות אקראיות שהתנגשו בראשו, "שמי יודע למה הופיעו פתאום" היה מוסיף בחצי חיוך מתוק.
הוא דיבר על איך התחיל ללמוד ביולוגיה בתיכון, כי פעם האמין שזה הסוד לכל הדברים החיים איפשהו בדרך משהו קצת השתנה, ביולוגיה איבדה מקסמה ופיסיקה נתנה לו נקודת מבט חדשה, אבל גם שם התרשם שהתשובות עדיין היו מחוץ להשיג ידו. בסוף הוא הגיע לכאן,  אוניברסיטת תל אביב לדו חוגי במתמטיקה ופילוסופיה.  הוא דיבר בתשוקה על הדברים שחקר. הוא התעסק עם פרקטלים, ניסה לאמוד את היקום בעזרת המחשה של פתית שלג של איזה בחור גרמני. הוא היה משחרר לחלל האויר מילים שהיו מחוץ לזמן, שתיארו דברים שגדולים ממני להבין, אני מצאתי אותם כמילים מנחמות.
הוא היה גורם לי לחייך קצת, לא תמיד מבינה אבל תמיד קצת נפעמת.
מדי פעם הייתי מרגישה בנוח לספר קצת בחזרה, הייתי מנדבת קצת עובדות, על זה שאני עובדת כאחות מתלמדת באיכילוב, על זה שעוד רגע אני מסיימת את ההתמחות וכנראה עוברת למקום אחר, על הדירה שלי, שהייתה קצת גדולה לי מדי. על ההורים שלי שנראה שאף פעם לא באמת למדו לעזוב אותי לנפשי.
בכל פעם קצת, בכל פעם במילים קטנות, מגניבה דרך פרצה בחומת הבדידות שלי את מה שהייתי מצליחה.
הייתי מוצאת את עצמי מגיעה לעיתים קרובות יותר ל'מקום טוב באמצע.' בלילות שהיו של אלון, ההתלהבות הילדותית שלו מהפלא הגדול שהם החיים, הייתה גורמת לכבדות האינסופית שלי להרגיש קצת יותר קלה. בין כל זה, היה סוקר אותי במבטו ועיניו היו נעצרות על הצלקת השנואה עלי שנמתחה על חלקו הימני של צווארי. יותר מהכל אהבתי שאף פעם לא שאל אותי על הצלקת.

ימי באיכילוב היו ספורים, ההתמחות שלי הגיעה לקיצה, הודעתי למנהל שלי שלא אמשיך בבית החולים אלא ב'בית לוינשטיין.' חברי הסגל נראו קצת מאוכזבים שלא אמשיך אבל קיבלו זאת בהבנה. וכך בין פסח א' למשנהו העברתי את השבוע האחרון באיכילוב, בתחושות מעורבות של סיפוק והחמצה.
הייתי עסוקה בלהחליף את שקית הכימותרפיה של ילד קטן עם ראש עגול. אימו הייתה מכורבלת בפינת החדר. הוא התעורר למשמע הרעשים בחדר, הוא צפה בי בעיניו הגדולות, וידעתי שלא נשאר לו הרבה זמן, זה היה המבט. הוא השתעל בשקט ופתחתי את החלון מאחוריו, בדרך החוצה לא אמרתי לו כלום, אבל ליטפתי את ראשו בעדינות.
המשכתי בסיבובי באגף. צריך היה לאזן את מינון המורפיום של גברת צימרמן, להחליף את הקטטר של הבחור הצעיר שהתרסק עם האופנוע ממש מסביב לפינה, ואז לתת זריקת סטרואידים לדלקת של החולה הזקן המתלונן.
מחוץ לחלונות בית החולים השחר עלה. בחרתי את כמות הסוכר הרצויה במכונת הקפה כשלפתע שמעתי מנגינה. ידעתי שזה הוא, ידעתי שהוא כאן ורצתי אל עבר הצלילים. רצתי אחוזת אמוק, משאירה כוס קפה מהבילה מאחור. זיהיתי את החדר שאליו נכנסתי, הרי החלפתי פה את שקית הכימותרפיה לא מזמן. דמות כהה נעה לעבר הצללים, אבל לפני שהספקתי לדלוק אחריו, צפצוף מכני הודיע לי שליבו של אותו ילד קטן נדם. אימו התעוררה ואחזה את ידו הקטנה בעודו נושם את נשימותיו האחרונות.
5:27.

מאי היה החודש האהוב עלי מאז שאני זוכרת את עצמי. הימים נעימים וחמימים, והערבים היו ניגוד קריר ורענן. מצאתי את עצמי נהנת מאחד מאותם ימים שטופי שמש, דוחפת כיסא גלגלים במורד המדשאה של פארק רעננה. שאול ישב מקדימה בוהה בעולם שנגלה לפניו. מדי פעם נראה שהקיץ מתרדמתו הנצחית במשיכת כתף. אבל הסטטוס קוו הכתיב שאני בתפקיד נהגת המונית הברברנית והוא הנוסע מאחור שלא יודע איפה להתחבא.
פרסתי מחצלת פרחונית על כר דשא שעליה הצבתי מיני מטעמים ובקבוק מכבי צונן (כי כבר התרגלתי) מחוגי השעון ציינו שכבר חמש ובאמת הפארק החל להתמלא בחיים שאחרי התשע עד חמש. ילדים קטנים והורים צעירים, זוגות במגוון גילאים, לפעמים בידים שלובות. אני הייתי משחקת עם שאול את המשחק האהוב עלי "אשה, בת או פילגש" על כל זוג שנראה לי קצת תמוה. הייתי מצביעה ובוחרת ושאול רק היה מביט בישנוניות.
פגשתי את שאול ביום השני שלי ב'בית לווינשטיין'. הוא היה החייל הבודד שאולי קראתם עליו בעיתונים לפני כמה שנים, תאונת צלילה באימוני המסלול של השייטת, יותר מדי דקות מתחת למים עד שמישהו הבין מה קרה.  המשפחה שלו הייתה אי שם בשדות טוסקנה, ונראה שלא זכה לביקורים תכופים.
ביום החמישי שלי, עברתי לידו כשהוא יושב בגפו ופונה אל עבר חלון שצפה על הפארק. שמתי לב שהזיז את מרפקו לעיתים תכופות יותר ממה שזכרתי. כשהצעתי למנהל המחלקה שנעשה לו טיולים בפארק הוא ענה לי ש"אם את רוצה לקחת מטופלים לימי כיף, שזה יהיה על הזמן הפנוי שלך ולא בשעות העבודה" ומאז בכל פעם שהיה לי קצת זמן הייתי לוקחת את שאול איתי אחרי העבודה לסיבוב בפארק.
רעננה הזכירה לי את רמת אביב. נראה כאילו מישהו העתיק את הניחוח הבורגני לפרברי השרון וייסד עליו עיר.
"אתה חושב שהוא באמת קיים?" שאלתי את שאול יום אחד, "או שסתם הזיתי הכל?"
שאול שמר על זכות השתיקה, בחור חכם.

הנסיעות היומיומיות בקו רעננה-תל אביב, הפכו אותי לעייפה משהייתי. כך קרה שנוכחותי ב'מקום טוב באמצע' הצטמצמה עד שהפכה למחזה נדיר. אלון כנראה שם לב לזה יותר מכולם, כי בביקורי הבא הכין לי כתר מבלונים של ליצני ימי הולדת, והבטיח שמישהי שכחה את זה פה קודם אבל שמבחינתו אני מלכת 'מקום טוב באמצע'.
צחקתי בשעה שהוא הכתיר אותי. נזכרתי כמה קל להרגיש קלה יותר לידו. דיברנו לסירוגין בשעה שמזג משקאות ללקוחות המקום, חצי מתנצל שאין לו זמן לשוחח איתי כדרכו.
"אבל…" הוא היסס "יש לי זוג כרטיסים ל-Tatran השבוע באוזן, וחשבתי שאולי נלך ביחד." הקלות עזבה את גופי. הייתי חייבת לנשום, הקירות סגרו עלי, מלמלתי משהו על לוח זמנים עמוס ויצאתי משם בהליכה מהירה, משאירה חצי כוס ריקה וברמן אחד מבולבל מאחורי.

ריח של בנזין מילא את האויר. רצתי על איילון, האספלט צרב כוויות קטנות ברגליי היחפות, רצתי עד שלא יכולתי להמשיך. כשעצרתי לנשום והבטתי למטה האספלט הפך לחול זהוב. הים היה שחור, מתמזג עם הרקיע, מטשטש את הגבול של מה מתחיל ומה נגמר. ידעתי ששאול טובע שם, אבל לא יכולתי להניע את עצמי למשות אותו לחוף מבין הגלים.
"אני חושב שים כזה מצדיק דגל שחור" קול קטן נשמע מאחורי. זה היה הוא, האיש שריתק אותי אל נגינתו חודשים ספורים קודם לכן, יושב ניחוח על גבי בול עץ לצד מדורה קטנה, מחמם מרשמלו על שיפוד.
"את רוצה אחד?" הציע, "זה כמו ענן קטן שנימוח בפה."
התיישבתי לצידו, משקיפה לכיוון הים. זה לקח רגע אבל לבסוף הבנתי את מי הוא הזכיר לי. עם בגדיו החומים-ירוקים וכובעו המאורך, רחב השוליים נראה כמו 'סנופקין'.
"תטעמי, זה עוד רגע כבר יהיה קר"
"למה אנחנו פה?" שאלתי
"רק את יכולה לענות על זה…" אמר סנופקין בפה מלא מרשמלו.
הוא הוציא מפוחית והחל להפיק צלילים חורקים אל הריק שעטף אותנו, יוצר הרמוניה משונה עם רחשי הגלים וצרחותיו החלולות של שאול במרחב.
הוא שמט את המפוחית, בוהה בעיני "ממה את מפחדת? כאב הוא רק כאב, הפחד ימשיך איתך לנצח"
עד שסיים את המשפט, זה היה פרצופו של אלון שדיבר. מקרב את שפתיו לשלי "כאב הוא רק כאב" פרצופו השתנה שוב, ריח הבנזין היכה בנחירי, פרצוף חדש ומוכר התגלה לי. צעקתי עד שלא יכולתי לצעוק יותר.

התעוררתי ספוגת זיעה וצורחת. חלפו כמה שניות עד שהבנתי שאני בחדר שלי. התפללתי קצת שהשכנים לא שמעו את הצעקות. בדרכי לקחת כוס מים, הבטתי במחוגי השעון, ותהיתי אם אספיק לעשות סיבוב קצר כמלכת הפארק לפני העבודה.

לבסוף הקיץ הגיע. והימים נמרחו בחום בלתי נסבל בכל פעם שהעזתי לצאת מגבולות המזגן. בבקרים הייתי קולה לעצמי שתי פרוסות לחם עם גבינה, בכל פעם שהלחמים היו קופצים קצת באויר מבטי היה עולה איתם מעלה, משתהה לרגע על התאריך המתקרב שהיה מוקף בעיגול אדום על לוח השנה של חברת הביטוח.
החום והדכדוך הגיעו יחדיו, כמו תאומים בלתי ניתנים להפרדה, הימים הלכו והתארכו, מתמזגים בראשי ליום אחד ארוך שלא נראה שיסתיים לעולם.
השינה הפכה נדירה יותר, מותירה אותי רצוצה, ללא מחשבה חופשית, רק זכרון בשרירים, שמכיר את הפעולות היומיומיות.
הטלפון הסלולרי נדמה כועס יותר ויותר, נוזף בי בקולות רטט. לא חזרתי ל'מקום טוב באמצע' מאז ערב הכתרתי. שאול הפך להיות חברי הקרוב ביותר ושומר סודי הנאמן. הייתי דוחפת את מהותו השקטה בשבילי הפארק, מתיישבת לידו על ספסל ושואלת אותו למה בכלל אנחנו צריכים את כל זה.
הייתי נוסעת ברכבת מדי פעם לעזריאלי. לא הייתי עוברת בקניון, אלא יוצאת ומביטה מן הגשר אל עבר הכביש העמוס, בשעה שאלפי קופסאות פח היו עושות את דרכן מנקודה א' לנקודה ב'. אחזתי את המעקה, ולרגע הייתי שם שוב, בעין הסערה, בין סירנות לאספלט לוהט. לפתתי בחוזקה את המעקה עד אשר אצבעותי הפכו אדומות מהמאמץ, חוזרת לדירה בהרגשת ריקנות גדולה יותר מזו שהיתה כשעזבתי אותה.

הוילונות היו משוכים מטה. בהיתי בלהבי המאורר שחגו בעדינות. שברתי שיאים של חוסר שינה, תוך אובדן של תחושת זמן. לא ידעתי אם יום עכשיו, או לילה. כמה זמן כבר לא הגעתי לעבודה או יצאתי מהדירה? כמה זמן שכבתי במיטה בלי לזוז?
זה לא יכול להיות עוד רחוק, חשבתי לעצמי. עצמתי עיניים, מנסה להשחיר את הכל מסביב, אבל אור לבן המשיך לשטוף אותי.
"בבקשה, בבקשה תן לזה להגמר." קראתי לאויר.
תשובה הגיעה בצורה של שירה נעימה. לרגע האמנתי שהזיתי את הכל, אבל הצלילים התחזקו עד שגברו על נהמות המאורר.
קמתי בכוחות מחודשים שלא פקדו אותי כבר זמן מה. נעמדתי בחולצה מוכתמת ומכנסים קרועים. הסטתי את הוילון כדי להתוודע לשעת לילה מאוחרת. בהיתי מאחורי זגוגית, נותנת למנגינה לשטוף אותי ולחפש את מקורה מבעד לחלון.
הצלילים המשיכו להגיע, נותנים לי מטרה, ידעתי שהם קוראים לי ורק לי. ועכשיו גם ידעתי מאיפה הם בוקעים.

באחד מפיתולי הנהר התחבאה הפינה האהובה עלי. היא הייתה ממוקמת על גבעה קטנה, בראשה ניצב ספסל עץ ישן שחרק בכל פעם שהתיישבתי בבטחה עליו, מתייחדת לי עם ספר. אין ספור פעמים ישבתי עליו בסופו של יום, או לפני של תחילתו של אחד. ובדיוק שם, על כס המלוכה שלי נח לו זר מסתורי, מתעטף בצללי הלילה ומזמין אותי אליו.

על כל צעד שלקחתי במעלה הגבעה פרצופו הלך והתבהר, מואר באור הלבנה.
הוא לא היה מלך אדמוני, וגם לא זמר אמריקאי או גיבור אגדת ילדים גרמנית, והוא בטח לא נדמה כדמות הנווד של סיפור ילדים סקנדינבי. הוא היה חיוור, צעיר וממושקף. בלי החלוק הלבן כמעט ולא זיהיתי אותו, זה היה אותו רופא צעיר מאיכילוב.
"גלי" הוא אמר את שמי בקול רק קצת יותר חזק מלחישה.
"אתה…" ניסיתי למצוא את המילים, "אבל, מה אתה עושה כאן?"
הוא נתן מבט ארוך מסביבו, סוקר את הפארק בשלווה לא אנושית.
"אני חושב שאת יודעת." הוא המשיך בקולו השקט.
"אני," נזכרתי בכל השמועות על כך שהיה הורג את כל אותם חולים בנגינתו העצובה. "באת לקחת אותי?" הופתעתי לגלות שהאפשרות על מוות עדיין הפחידה אותי.
הוא חייך בפעם הראשונה, חיוך דק ולפתע נראה זקן בהרבה מכפי שנדמה לי תמיד.
"לא" הוא סידר את משקפיו העבים. "אף פעם לא אספתי איתי מישהו לצד השני של הנהר." הוא מוריד את משקפיו מעיניו נותן להם לנוח לצידו. בכך חושף עיניים שחורות חסרות אישונים.
"אני רק לוקח מהם את הכאב. לפעמים הוא מכשול בדרך, אבל זה לא חייב להיות כך."
"למה אתה פה?"
"אני פה כי קראת לי, קראת לי כל כך חזק ששמעתי את הכאב שלך מעבר לזעקות הגוססים."
"מי אתה? מי אתה באמת?" הייתי פקעת על סף פיצוץ " מה אתה בכלל?"
"הייתי הרבה דברים. משורר, נביא, מלחין. אבל לפני כל זה, אני מישהו שמכיר את הגעגוע. אני מכיר את כאב הרפאים שמתלווה אלייך לכל צעד. מכביד כל שריר, נושא בחובו לחישות ודקירות." לפתע שמתי לב שאישוניו השחורים משקפים נצנוץ אור כוכבים.
"אבל כל זה לא באמת משנה עכשיו, נכון?" הוא אמר בשלווה "הדבר היחידי שמשנה הלילה, זה אם תרצי לשמוע את שירי?"
עצמתי את עיני, נזכרתי באיילון.  הנהנתי בראשי בחולשה. זה כל מה שהוא היה צריך.

הוא מיקם לירה עתיקה בחיקו,  הוא פרט על כמה מיתרים בעדינות, מאחד אותם בהרמוניה עדינה לקול הקטן שהלך וגבר.
פריטתו העדינה הפכה למלודיה ובקולו יצק לתוכה מילים בשפה עתיקה שלא הבנתי אבל הרגשתי. נגינגתו הפכה סוערת. מערבולת שוטפת אותי ומציפה את הגוש הקודר ששכן בקרקעית נשמתי מעלה ומעלה, מציף איתו זכרונות חולפים עם כל תו וצליל.

דם, זכוכית, עשן.
צווחות סירנות קורעות את אוויר הקיץ החם. ואז אני מתחילה לנשום. אני מגרדת את כביש האספלט, זוחלת מבין מכונית הפוכה, להבות אופפות אותי. אבל אני ממשיכה עד שאני נחלצת מבעד לכסא הנהג המעוך לאספלט החם בליל קיץ של איילון.
אורות הבהבו בשלל צבעים דרך העשן. זאת הייתה אחת מאותן מסיבות שישי של הצבא, בין ישובי השרון. אפילו אני, שאף פעם לא הייתי בליינית גדולה, הרגשתי את המשיכה לטקס הצבאי הזה של שישי בערב.
הוא בכלל לא היה הראשון שפנה אלי, אלא החבר שלו, עם הזקן, שלמדתי בהמשך שקוראים לו דני. אבל הבחנתי בו מיד, ראיתי אותו בפינה, מופנם, נע בחוסר נוחות. שולח אליי מבט כלוא.
בסופו של דבר חזרתי לרקוד, ודני עזב אותי לטובת בחורה קומינקטיבית יותר בגופיה.
רקדתי. רקדתי כי דווקא שם הרגשתי בנוח אחרי שבועיים מפרכים של תימרונים בין מילים שבורות של עשרות חיילים אל מערכת אטומה.
בסוף הערב, החברות שלי רצו ללכת, אבל לא הצלחתי לעזוב עד שפניתי לחבר המופנם של דני, עם פיסת נייר קטנה, ובה אני מודיעה לו שאשמח לקבלה ממנו שיחה מתישהו.

אנחנו יושבים בבית קפה, זאת שעת דמדומים. אני משחקת עם הקש בבקבוק הדיאט קולה שלי. הוא שקט, בכל פעם מתאמץ למצוא שאלה חדשה, הוא נראה כמו דג מחוץ למים, חשבתי.
אמרתי לו שעדיין נעים, ויפה עכשיו בשקיעה, אז הוא מיד הציע שנעשה סיבוב בפארק. שם הוא התחיל להיפתח, הוא התחיל לספר לי כל מיני דברים שלא אמורים לספר בדייט ראשון. על זה שהוא הגיע ל'כפיר' כדי לשנות. על איך שהאמין שגם הבורג הקטן יכול לשנות מערכת. על זה שלא תמיד היה קל לו להסתדר עם האחרים בפלוגה. על זה שיש לו קעקוע מביך של חצי לב עם ראשי התיבות של האקסית שבגדה בו. על זה שלא תמיד קל לו בבית, על החלום שלו לעבור לסן פרנסיסקו יום אחד, ולצייר קומיקס בשביל הגדולים שם בארה"ב.
בדרך חזרה לרכב שלו, מצאנו כלב מלוכלך בבוץ, על הקולר הסתתר מספר טלפון דהוי. תומר התקשר ואני חיכיתי בצד. הוא חייך אליי בבישנות ושאל אם אכפת לי שנעשה עיקוף קטן, כי לבעלים אין רכב ודרך להגיע לכאן. הנהנתי בחיוב והרהרתי. הרהרתי בשעה שכלב מלוכלך ישב עלי, משאיר טביעות בוץ מבלי שהוא מבין בכלל שזאת שמלה שהייתי צריכה לחסוך בשבילה 3 משכורות צבאיות, הרהרתי בשעה שהוא החזיר לאישה מבוגרת בכסא גלגלים את גוצ'י שלה שנבח בשמחה. הרהרתי בזמן שהוא החזיר אותי עד לדלת ביתי, מנקר את קצה לחיי בבישנות שהפכה להיות סימן היכר. הרהרתי בשעה שהתעוררתי בחמש, וגם בשש כשנדחקתי ברכבת עם מאות חיילים אחרים.
הרהרתי בחיוך הביישני, כשביקש סליחה בשעה שהחזיר כלב אבוד לאישה זקנה. הרהרתי בכך שמההתחלה כבר שמתי לב אליו, אבל בדיוק באותו רגע התחלתי להתאהב בו.

אנחנו מדברים שעה בטלפון מדי יום, הוא מהשטחים ואני בדרום. סופי שבוע הם פעם אצלי ופעם אצלו. חצי יום טיול  לצפון, הוא מגיע עם הכלב של אחותו. מצטרף לקפה עם חברות, וכל החברים שלו כבר התרגלו לזה שאני שם.
ימים הופכים לחודשים, חודשים הופכים לשנים. הוא מתדלק בסונול בשעה שאני עושה מכינה לפסיכומטרי. הוא רוצה דרום אמריקה, ואני בכלל מעדיפה תאילנד. "מקסימום נעשה כמה חודשים בנפרד" אני מציעה, אבל בסוף סגרנו על הודו לארבע חודשים.
הוא קופץ בשמחה כשמודיעים לו בבצלאל שהוא התקבל, ואני מרוצה מזה שסוף סוף בחרתי לי עתיד בדמות סיעוד באוניברסיטת תל אביב.
אחרי שנתיים נמאס לו מהמרחק ואנחנו עוברים לגור ברמת אביב, "אז אני אבריז קצת מהלימודים. מותר לי לפעמים, לא?"
אנחנו עושים חנוכת דירה, השינויים ניכרו בחבריו. דני עמד עם זקן עבות וסנדלי שורש, יובל לבש חולצה מכופתרת ודיבר על התמחויות. מתישהו באמצע המסיבה לחש לי דני סוד. איך באותו יום במסיבה בכלל לא רצה לדבר איתי, אבל הוא ראה איך תומר מסתכל עלי. הוא הכיר את החבר שלו וידע שלא יעשה כלום, אז החליט לגרום לו לקנא ואז אולי יעשה סוף סוף מעשה. "מזל שאת כזאת גבר לפעמים…" רציתי להטיף לו על השימוש ב"גבר" כמחמאה, אבל אז הוא הוסיף "אני רואה אתכם עומדים לפעמים ביחד, וחושב לי שהלוואי עלי אהבה כזאת." נמסתי קצת בפנים והחלטתי לוותר הפעם.
בלילה כששכבתי לצידו של תומר, לא יכולתי להוציא מהראש את המילים של דני. ניסיתי להבין כמה מזל יש לי.
הוא כורע על ברך אחת כשאנחנו בצימר בדרום ומיד מרגיע אותי "שאפשר להתחתן גם אחרת, שאפשר סתם להרשם בעירייה של קפריסין, או סתם טקס קטן פה איפשהו." אני לא מהססת אפילו לשנייה.
בדרך חזרה אנחנו עוברים אצל ההורים שלו, כשאמא שלו שואלת אם משהו חדש, הוא מניד את ראשו בביטול.

אני מאחורי ההגה. כבר 40 דקות שאני לא אומרת כלום. כשהוא שואל אותי מה קרה אני בוחרת לשתוק. ואז הוא שם עלי יד ושואל אם זה בגלל שלא אמר כלום להורים שלו. ואני מוציאה "אולי" קטן מזוית הפה.
הוא מסביר שזה פשוט לא הזמן, וצריך לבוא אליהם עם דברים כאלה לאט, כי ככה זה הכי טוב איתם. שובל דמעות חמות זורם על פני, ואני צועקת עליו שזה לא נכון. שמשהו בו מתבייש בי מההורים שלו, שהוא פחדן. הוא מנסה לענות, להגיד שיש דברים שאני לא מבינה אז עדיף שאני לא אדבר עליהם סתם ככה.
אנחנו צועקים, ורבים במילים ועלבונות, זה לא מתאים לנו בכלל. אבל באותו רגע זה כל מה שאנחנו, מכלים אחד את השני, בלי לשים לב, בלי לשים לב למשאית שמנסה להשתלב במהירות לתוך הנתיב.

דם, זכוכית, עשן.
צווחות סירנות קורעות את אוויר הקיץ החם. ואז אני מתחילה לנשום. אני מגרדת את כביש האספלט, זוחלת מבין מכונית הפוכה, להבות מקיפות אותי. אבל אני ממשיכה עד שאני נחלצת מבעד לכסא הנהג המעוך לאספלט חם בליל קיץ של איילון.
אני מסתכלת אחורה אל קופסת הפח הלוהטת, מבטי נשבר כשאני מבחינה בתומר בחוסר תנועה, גופו מוצף בדם הלהבות מתחילות ללחך אותו בתוך קופסת הפח.
אני צורחת. אני צורחת עד שדקירה עמומה מפלחת את עורי.בפעם הבאה שאני פוקחת את עיני אני מוצאת את עצמי באגף השיקום של 'בית לוינשטיין'.

הוא שר, הוא שר כל כך יפה. והזכרונות חולפים ממני, האשמה מקבלת צורה חדשה, לא עוד סלע. והשאלה שמקננת בי "איך אפשר לחיות אחרי?" מתחילה להתעגל קצת בקצוות.
אני רוקדת בעדינות לצליליו הנפלאים, נותת לגופי מנוחה, והוא ממשיך בקולו ובאלפי כוכבים שהם עיניו, לנצנץ באורות משתנים, עד שאני מתעוררת במיטה, לקרני שמש שנכנסות דרך החלון.

****

גלי קמה ממיטתה, מתקלחת וניגשת להכין לעצמה ארוחת בוקר קטנה, וכשהלחמים קופצים היא מוחקת באיקס אדום את התאריך של היום שמוקף בעיגול.
היא תגיע לאזכרת שנתיים, חוששת מכל צעד שהיא תעשה בדרכה לבית הקברות, היא תופתע משפע חיבוקים שיעטפו אותה כשתגיע.
בלילה היא תלבש את שמלת הקיץ האהובה עליה ותוציא מן המגירה שבשידה תמונה שלה ושל תומר. הם יושבים על ספסלי הית'רו שבלונדון, בשעה השישית מתוך השמינית בקונקשן לא מתוכנן. הם קיצרו את הודו כי אבא שלה נכנס לבית החולים, ואי אפשר היה להתחמק מהקונקשן הזה בדרך חזרה.
מבטה מושפל מטה והיא נראית עייפה, ידייה מונחות על ברכיה ושיערה סתור. תומר לידה, ידו השמאלית מונחת על כתפה ונראה כאילו הוא מגונן עליה מהעולם באותו רגע, זאת התמונה המשותפת האהובה עליה. היא מנשקת את התמונה, וחושבת בליבה 'סליחה. ' מכניסה את התמונה למגירה, מוחה דמעה שהחלה נקוות בזוית עינה.

הוא צפה בהם הולכים יחד עד לכניסה לבניין הדירות בו התגוררה, אלון דיבר בהתלהבות על ההופעה וגלי מקשיבה לו בשקט. היא משחקת בצרור מפתחות, בשעה שהוא נותן לה ניקור קטן על לחי ימין. היא נפרדת ממנו בחיוך קטן בשעה שפנתה פנימה. הם קבעו להפגש שוב בסושי החדש על בזל, היא מקפצת במדרגות שתיים-שתיים, לחייה סמוקות וליבה קל.

 

****

 

הוא צפה בה נבלעת לתוך הבניין, מכוון את הלירה שלו. הלילה הוא ינגן שיר שונה מזה של אמש. הוא החל לפרוט באיטיות, מהרהר באורידיקה, בנהר ושתי גדותיו, ממשיך להתקיים לו איפשהו בינהן. רק מבקר, אף פעם לא נשאר.
הוא לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לנגן מעל לגגות תל אביב, מכוון את נגינתו אל כל תושביה. הוא נותן למילים פשוטות להרגיע את נשימותיהם הכבדות. הלילה העיר תנום בשלווה לצליליו המנחמים, נותן לעיר קצת מנוחה מעצמה.