כנס עולמות 2016

טעות לעולם חוזרת

מאת: עדן אשכול

אחרי אמש הרחובות נראים כאילו נלחמו כל הלילה במפלצת, ליתר דיוק התחוללה כאן קרב לא קטן. החומה שחוצצת בין העיר התחתית לעיר הביניים הרוסה לחלוטין ואנחנו צעד אחד לקראת השוויון. כל הלילה נלחמו המורדים בשוטרי העיר שהובסו בסופו של דבר ונסוגו אל עיר המושל, שם יתנהל הקרב האחרון על הצדק.

אני צועדת בין ההריסות והקירות המפוחמים, שנכבו מלשונות האש המתלקחת שעה לפני הזריחה. גופות המורדים האחרונות פונו למדורות הקבורה שברחבה הסמוכה לבית החולים שהועבר עקב המלחמה לקצה העיר. אני הולכת בין הרחובות ועוזרת לכמה פצועים ללכת לבית החולים. כשאני נכנסת המקום הומה אדם, אחיות מתרוצצות בין הפצועים ששוכבים על הרצפה וזועקים מכאב. כבר יומיים ברציפות שאנחנו נלחמים על העיר האמצעית. יש למעלה מחמש מאות לוחמים הרוגים.

הרגליים שלי מתחילות להתעייף מהתרוצצות ממקום למקום, לא הייתה מזיקה לי מנוחה קטנה אבל אני משתדלת לא להתייאש ולהמשיך לעזור. העבודה לא נגמרת, בכל פעם מגיעים חיילים נוספים שצריכים טיפול, אוכל שצריך לספק, אבל המלאי כמעט אזל. אני נשלחת להביא עוד אספקה, אם נשאר משהו במחסן שבקצה העיר.
אני שואפת את אוויר הבוקר המלא בריח עשן שטרם התפוגג והולכת ברחובות ההרוסים, שברי החלונות, קרשים שרופים ושלוליות דם. בילדותי הייתי משחקת כאן עם ילדים מהשכונה וקונה כאן ירקות מהשוק. אני זוכרת את השוק הקטן שהיה נמשך כחצי רחוב, החקלאים שמכרו את השאריות היבול הרקובות, אלו שלא נשלחו אל עיר המושל. תושבי העיר התחתית תמיד עסקו בחקלאות ובעבודות השחורות במכרות והתוצרים האיכותיים כמו הירקות הטריים והיפים היו נשלחים לעיר המושל.

אני מגיעה למחסני האוכל, מדפים ריקים ממזון. אני לוקחת עגלה גדולה שהצלחתי למצוא, שקי יוטה עבים וריקים שמונחים בכניסה. אני מוצאת שני שקים שמלאים עד למחצית באפונה, אבל שאר השקים ריקים וכנראה נגנבו על ידי אנשי העיר התחתית שלא משתייכים למורדים, אלו מרבית התושבים כאן. אני שולחת את ידי לעומק המדף ומקווה לגעת במשהו שיכול להיות אוכל, אבל נוגעת רק באבק וכורי עכביש. אם המשלוח מהממלכה הדרומית לא יגיע אנחנו נגווע ברעב עוד לפני סוף המהפכה. במידה ולא ננצח במלחמה, אני אעבור לממלכה הדרומית, הממלכה הראשונה שכבר לא בשליטת מעמד האצולה. אני רוצה להשתחרר מהמיסים הכבדים, מהרעב ומהעבדות שנגזרו עליי רק בגלל שנולדתי בעיר התחתית. אבל כרגע אני חייבת למצוא עוד אוכל. מחיטוט נוסף במדף הגדול אני מוצאת לחם יבש ושעועית, זה מספיק טוב. אני לא מתאפקת ובוצעת חתיכה קטנה מהלחם לעצמי, מכניסה אותם לשק ומעמיסה על עגלת הברזל הכבדה. היא כבדה לי מאוד, אני מנסה למשוך אותה אבל אני חלשה מדי, היא חייבת להגיע לבית החולים.
"צריכה עזרה, רייצ'ל?" בחור צעיר עומד בפתח המחסן. דניאל עדיין עם אותו גבעול חיטה בתוך פיו וחרב ארוכה חוגרה למותניו.
"בסדר…" אני אומרת בחוסר רצון ואנחנו סוחבים ביחד את העגלה למרות שאני ממש לא אוהבת את העזרה שלו, אבל האוכל חייב להגיע לבית החולים. לעיתים דניאל נוטה להיות מרגיז מאוד, למרות שעם פרוץ המלחמה הוא התבגר ובכל זאת יש לנו חיכוכים פה ושם. בדרך אנחנו נתקלים באבנים וחפצים שונים שגורמים לעגלה כמעט להתהפך ובנס אנחנו מצליחים למנוע מהמצרכים ליפול.
"את באה היום בצהריים לתלייה?" הוא שואל ואני מהנהנת, אבי מנהיג המורדים מחייב לאותי להגיע לכל ההוצאות להורג. אם אמי לא הייתה מתה מרעב אני יודעת שהיא לא הייתה מסכימה לכך. בבית החולים דניאל עוזר לי להעביר את השקים אל המטבח והוא פונה לענייניו. הוא נחשב לחייל מובחר בצבא המורדים, מפקד על מבצעים רבים והוא גדול ממני רק בשנה אחת, זה אומר משהו על חוכמתו.

בצהריים כל תושבי העיר התחתית מתכנסים בכיכר הראשית, השמש נמצאת במרכז השמיים והחום מכביד על כולנו ובעיקר המחשבה על הסיבה שבגללה כונסנו. עמוד התלייה ניצב במרכז הכיכר, התליין עומד לידו וקושר את הלולאה. שק מכסה את פניו של הבוגד, הוא חקלאי מבוגר וצנום שידיו קשורות מאחוריי גבו. הוא נעמד ליד חבל התלייה והתליין מניח סביב צווארו את החבל ומוריד ממנו את השק, דמעות זולגות על לחייו. "מארק, אתה נמצאת מסייע לחיילים מצבאו של המושל, נתת להם מים ואוכל. מעשה זה נחשב בגידה בעקרונותיהם של המורדים." אבי עומד על במה מול חבל התלייה קולו הקר מהדהד ברחבי הכיכר הדוממת., אני עומדת מול הבמה בשורה הראשונה, דניאל עומד לצידי ומתרכז במתרחש.
"הם חפים מפשע!" הוא קורא. "הם בקשו מחסה! הבטחתי לעזור להם! לא התכוונתי לבגוד! חכו! יש לי זכות למשפט!" אף אחד לא מקשיב לתחנוניו של הבוגד.
"מארק שטלין, אתה מואשם בבגידה. העונש – מוות בתלייה." הסימן ניתן לתליין, הבוגד מתפתל ונחנק, עד שהוא דומם לגמרי, כל העיר דוממת איתו.

הבטן שלי מקרקרת מרעב, אני מנחמת את עצמי במחשבה שהדברים יתחלו להשתנות. כבשנו את העיר האמצעית, נותר רק הקרב האחרון, קרב על עיר המושל. ככה המורדים מהממלכה הדרומית כבשו את ארמונותיהם של המושלים, הם סגרו עליהם וכבשו אותם. עכשיו זו ממלכת הצדק והחופש הראשונה. הם אלו שעזרו לנו לפתוח מלחמה וסיפקו לנו נשק. עכשיו תורנו לחולל מהפכה ולשלוט בצדק על הממלכה שלנו. אחרינו ילכו ממלכות נוספות, לארץ הזאת נמאס מהמושלים ומהאצולה.

בערב אנחנו מצטופפים בבתים שנותרו שלמים, מתחלקים לחדרים, כשהלילה יורד המחשבות והגעגועים לאמי מציקים לי יותר מהרעב. מזרונים פזורים בחדר הקטן ובנוסף לי מגיעות עוד ארבע נערות נוספות שעוזרות בבית החולים. אנחנו מנסות לחסוך מקום ולכן ישנות כשהרגליים מקופלות. הכוכבים יוצאים בשמיים הכהים והעיניים שלי נעשות כבדות ומתחילות לשרוף, אני נותנת להן להיעצם ושינה עמוקה נטולת חלומות יורדת עליי.

הימים חולפים להם באיטיות, החיילים מתאוששים מההתקפה האחרונה והמורדים מתכוננים לקרב האחרון, מחפשים מזון בעיר האמצעית. עכשיו נותר לכבוש את עיר המושל, היכל הזהב. אני לא מפסיקה לתהות מה נעשה כשנגיע. נחסל את משפחות האצולה, את אלו שגרמו לנו לגווע ברעב, את המושל שהזניח וניצל את הערים שלנו, שחגג בסעודות ענק ונשפים מנקרי עיניים בזמן שלנו היה בקושי מים נקיים לשתייה. אשתו ובתו הבזבזניות שהתהדרו בשמלות פאר ותכשיטים על חשבוננו, על חשבון המיסים הגבוהים ששילמנו. אבל עכשיו זה עומד להסתיים.
דניאל ואני נפגשים לעיתים קרובות במחסן הנשק, אני כהרגלי מעבירה ממקום למקום ציוד ומזון בזמן שהוא בוחר בקפידה את הנשק שלו.
"שלום, רייצ'ל יפתי." הוא אומר בעת שהוא בוחן קשת ארוכה עשוית עץ.
"הייתי מעדיפה שתקרא לי רק רייצ'ל." אני אומרת ומיד מתחרטת. "אבל איך שנוח לך." הוא מחייך ומרים את מבטו אליי, העיניים שלנו נפגשות זו בזו. המבט שלו רך כל כך וקשה לי לחשוב עליו כעל חייל אכזרי.
"את יפה הבוקר." הוא אומר, אני מרגישה את הלחיים שלי מתחממות ועונה לו רק בחיוך. הוא מחייך חזרה ואני ממשיכה בשלי. כשאני נכנסת לבית החולים אני נתקלת במראה ומביטה בדמותי למשך דקה או שתיים. אני חייבת להתרכז בעבודה, יש הרבה מה להכין לקראת ההתקפה מחר.

לפנות בוקר הכוחות מתחילים לנוע לכיוון החומה המרכזית. אני רואה את אבי מוביל את הצבא אל החומה ורגע לפני שהם עוזבים דניאל ניגש אליי, קשת ארוכה ואשפת חיצים תלויה עליו והחרב שלו חגורה סביבו. אני מרגישה חלשה כל כך לידו והדופק שלי מהיר.
"אתה מוכן לקרב?" אני שואלת, לא בטוחה מה לומר.
"תמיד, יפתי." הוא מחייך ונותן לי נשיקה קטנה על הלחי. "אני מת כבר לתקוע למישהו חץ בפרצוף."
אני רואה אותו מתרחק ממני כשהוא מנופף בידו לשלום. השמש עולה ואני פונה לבית החולים. אזור העיר האמצעית פונתה מאזרחים, הם הועברו לאזורים הרחוקים מסכנת הקרב.

אני מסוגלת לדמיין את דניאל הולך בברדס השחור שלו עם חרב שלופה בין הרחובות והבתים המפוארים… לא, אני חייבת להתרכז בעבודה. אני הולכת למטבח לשטוף ולנקות את שאריות האוכל. צעקות וקריאות קרב נשמעות. אבל אלו רק קולות, אני לא יכולה לראות את הדם שניגר על המדרכות המצוחצחות, דם של החיילים שלהם ודם של החיילים שלנו. אין מנצחים במלחמות, רק מפסידים. אנחנו לא רוצים לנצח, רק לעשות צדק. פצועים מגיעים אל הבניין והאחיות ממהרות לטפל בהם, בינתיים אנחנו בשליטה מלאה. המורדים לא אוספים גופות, נאסוף אותן אחר כך, בינתיים צריך להתמקד בכיבוש. אין שום הודעה על דניאל, יש לי תחושה שהוא כבר עכשיו עמוק מאוד בתוך העיר. אולי הוא כבר שוכב באחד הרחובות בתוך שלולית דם ואף אחד לא אוסף את גופתו.
אף צליל לא נשמע, לא צעקות או קריאות.
"זה נגמר?" אחת מהאחיות מעזה לשאול. אנחנו במשך דקה נוספות מאזינים לדממה, מחכים לשמוע משהו נוסף שייתן מידע על מה שמתרחש. לפתע הדלת נפתח בבת אחת וחייל פורץ פנימה, פניו מלאות בנתזי דם והוא מתנשף. אין עליו אפילו מגן או שריון והוא צועק "ניצחנו, הממלכה שלנו…" הוא מחייך ותחושת הקלה ממלאת אותנו. המלחמה נגמרה, עכשיו נקים ממלכה שוויונית. נוכל לישון בשקט הלילה, הצדק שולט גם בממלכה הזו ואנשי העיר התחתית יוכלו לקבל הזדמנות שווה לזו של אנשי העיר המושל. אני מחבקת את כל מי שנקרא בדרכי, האחיות מחזקות זו את זו ואז זוג ידיים חמימות עוטפות אותי. ידיו של דניאל סביבי גומרת לי להימס כמו שעווה באש.
"ניצחנו, רייצ'ל יפתי." הוא לוחש ואני צוחקת מהקלה בתוך אחיזתו הנעימה. לאחר דקה או שתיים אנחנו עוזבים זה את זה, עיניו מסתכלות בשלי ושוב הלחיים שלי מתחממות. אני מקווה שאני שלא מסמיקה, אבל לפי החיוך שלו כנראה שאני כן. שנינו מופרדים על ידי חברנו לעבודה, הוא מקבל טפיחות על השכם מחיילים אחרים ואני יושבת בצד ומריעה להם עם האחיות האחרות. המבט שלי עדיין נעול עליו, מסתובב בין החיילים עם הנשק שלו. כל המורדים יוצאים לרחובות עיר המושל, אנחנו נכנסים עם כל הציוד שלנו בעגלות אל הטירות והמבנים המפוארים של העיר. הרחובות מרוצפים באבנים אפורות ונקיות. עצים שתולים בתוך עציצים צבועים בזהב. הבתים בנויים מלבנים לבנות וחלונות מזכוכית צבעונית מכסים את מרבית שטח הקירות. לכל בית יש צריח מחודד מצופה זהב ודלת כניסה קשתית עשוית עץ, בית שתמיד חלמתי שיהיה לי. אנחנו מתמקמים בבתים שפונו מהאזרחים, הארמון מלא החדרים מרוקן מאדם ואנחנו מתאכלסים בו. קיבלתי חדר עם מיטה מסודרת עם ערימת כריות רכה רק בשבילי, מהחלון נשקף נוף אל העיר שנמשך עד לקצה האופק ומעליו תלויים וילונות קטיפה ארוכים ובוהקים, ניתן לראות את הטרסות של השכונות. עיר המושל בנויה על קצה הר, מסביב לה בנויה העיר האמצעית ולמרגלות ההר העיר התחתית והגדולה ביותר. משם והלאה במישורים שסובבים את ההר יש שדות ענקיים פרוסים עד לקצה העמק.
מגעה הרך של שמיכת המשי על כפות רגליי המחוספסות מזכיר לי עד כמה אני שמחה למיטה רכה ונוחה כל כך. אני מתיישבת על הכיסא מול שולחן האיפור, מביטה בפניי ומחייכת לדמותי שבמראה. כדאי שאתארגן לערב, המורדים מתכננים חגיגה גדולה לכבוד הניצחון שלנו. אני לובשת שמלה סגולה שמגיעה עד לברכיי, השרוולים מעט מרושלים אבל זו השמלה היחידה שאימא שלי תפרה לי. אני מוסיפה סיכה מתאימה לשיער ויוצאת למסדרון בארמון, לפי המיקום והגודל נראה לי שזה החדר של מארי אנדרסון, בתו של המושל. אני יורדת להיכל הכס של המושל בארמון. אולם ענק ומואר, המורדים עומדים במרכז האולם, אבי עולה לנאום על במה מול קהל המורדים. אני עומדת מאחור ושומעת את קולו הרחוק, אנחנו מריעים לדבריו בהרמת אגרוף. אמנם המקום לא הוכן לכך אבל אנחנו מתחילים לרקוד ולשמוח בשיכרון חושים על המהפכה שחוללנו. אין לי מצב רוח לריקודים אז אני מסתפקת בישיבה בצד וכשהרעש נעשה חזק מדי אני עולה לחדרי. אצבעותיי נוגעות בידית הזהב ופותחות את הדלת אל החדר. נערה כתומת שיער, לבושה בשמלת קטיפה ארוכה תפורה בחוטי זהב ולובשת נעלי עקב נוצצות מחטטת בארון עם חפצים שלי.
"מה המסריחים האלה עשו עם הבגדים שלי?" היא מלמלת לעצמה. "אני לא מאמינה שהם נגעו בהם… עכשיו הם בטח מלוכלכים." אני רואה רק את גבה ואת שערה המתולתל מונח על כתפיה.
"מי את? !" אני קוראת, היא מסתובבת בבהלה ומסתירה מאחור שמלה מקופלת בצבע ירוק. "מה את עושה בחדר שלי?!"
"בחדר שלך?!" היא צוחקת. "הוא מעולם לא היה שלך… אם את חושבת שהוא אי פעם יהיה שלך את טועה." אני מסתכלת בפניה, הן מוכרות לי. זו מארי אנדרסון, היא בטח חזרה בשביל לקחת את הבגדים שלה.
"תלכי," אני אומרת. "לפני שאקרא לשומרים."
"לשומרים? את באמת חושבת שמישהו שומר עלייך?" היא חוזרת לארון כדי להוציא משם בגדים נוספים, אני רוצה לצעוק לעזרה, אבל היא מתקרבת אליי וסותמת את פי עם ידה. "אף אחד לא יוציא אותי מכאן." היא אומרת ושולפת סכין קטנה משרוולה. "את תשתקי, שומעת?" אני מרגישה את חוד הסכין נוגע בצווארי ומאיים לדקור אותי, אני מהנהנת. "עכשיו, תלכי לנעול את הדלת ותוודאי שאף אחד לא מגיע." היא משחררת אותי מאחיזתה. אני פונה לדלת ונועלת אותה בזמן שהיא חוזרת לחטט בארונות ולהוציא משם דברים, נעליים, תכשיטים ומניפות. כל החפצים עשויים במלאכת יד מחושבת ומאותרים בזהב ואבנים יקרות.
"איפה כל הדברים שלי?!" היא מתלוננת. "בטח גנבתם הכל…" לרגע אחד עוצרת ומסתכלת עליי, מביטה בי בחשדנות לכמה רגעים עם עיניה הירוקות. "מי את בעצם?"
"רייצ'ל מילר." אני אומרת "הבת של מנהיג המורדים."
"מורדים…" היא מגחכת. "את חושבת שמרד יעזור לכם? גם אם הצלחתם בקרב הזה תמיד תהיו בתחתית השרשרת… מרד לא יעזור לכם."
"אבל אני כאן נכון?" אני מנסה לעמוד מולה.
"בקושי יממה. הה!" היא קוראת "מצאתי!" ומוציאה מחדר הארונות טבעת עם אבן ירוקה ונוצצת במרכזה. מארי לובשת אותה על האצבע האמצעית שלה ומסתכלת בגאווה. "כבר חשבתי שגנבתם גם אותה…" היא ממשיכה למלמל לעצמה ושוב מביטה בי לרגע אחד. אני בטח נראת מטופשת כשאני עומדת ככה ומסתכלת עליה מודדת תכשיטים. לפתע דפיקה בדלת גורמת לשתינו לקפוא במקום, אני מתעשתת וממהרת ללכת לפתוח, בתקווה שהיא לא תספיק להעלם. אני פותחת את הדלת למראה דניאל עומד בבגדים חגיגיים ומחייך.
"שלום, רייצ'ל יפתי." הוא אומר ונכנס לתוך החדר, מארי נעלמה ואני לא אפילו לא שמתי לב לאן, היא בטח בתוך אחד הארונות. "שמתי לב שהלכת מהמסיבה."
"כן…" אני אומרת ומנסה לנחש באיזה ארון היא מתחבאת.
"חבל," הוא תופס בידי. "את יפה מאוד הערב וכבר קיוויתי שאוכל לרקוד איתך." הוא מחליק את ידו על לחי, צמרמורת נעימה חולפת בי וממיסה אותי מבפנים. בפעם המאה הלחיים שלי מתחממות ואני מסמיקה, אבל הוא רק מקרב אותי אליו, ידו נכרכת סביב צווארי וידו השנייה סביב מותני, שפתיו נוגעות בשלי. מגע שמעביר בי תחושת חמימות נעימה. "לילה טוב." הוא אומר ויוצא. אני נוגעת בלחי ומסתכלת במראה שתלויה מולי וברקע אני רואה את מארי יוצאת מארון הבגדים.
"אני לא חושבת שהוא באמת אוהב אותך." היא אומרת בחדות וממשיכה לחפש דברים בארונות. אני ממשיכה להסתכל במראה, דניאל אומר שאני יפה, הוא מביט בי בצורה מחמיאה.
"מה גורם לך לחשוב שהוא לא אוהב אותי?" אני שואלת, אבל היא לא מקשיבה.
"תסדרי את המיטה, אני עוד צריכה לישון שם הלילה."
"אני לא מתכוונת לסדר את המיטה שלך!" אני קוראת והיא נעמדת כשהיא צוחקת.
"את תמיד היית במעמד הנמוך ותמיד תהיי. חוץ מזה, לפחות הובהר לך שזו המיטה שלי… אה כן, למי יש נשק? לי או לך?" היא שולפת את הסכין שוב ומכוונת אותה אליי. אני פונה למיטה ומיישרת את השמיכות ואת הכריות. היא מתיישבת עליה ועוברת לשכבה. "כבר חשבתי שלא אשן עליה שוב."
אני מוצאת את עצמי שוכבת על הספה בחדר, כשהיא במיטתה שאמורה להיות שלי. אני כל כך עייפה… אבל היא צריכה להירדם קודם. אני אלך לדניאל או לאבי לומר להם שהיא כאן. "לילה טוב… רייצ'ל." היא זכרה את השם שלי. לפני שאני שמה לב שתינו שוקעות בשינה עמוקה.

כשהשמש כמעט באמצע השמיים אני פותחת את עיניי, לא מאמינה שאני שוכבת בספה הזאת. מארי יושבת על המיטה עם רגליים שכולות למטה. החדר מפואר כל כך ומעולם לא ישנתי על ספה נוחה כל כך. אני קמה ומסתכלת במראה, מתעלמת מנוכחותה של מארי. היא עוברת לשולחן האיפור ולוקחת מברשת, מנסה לסרק את עצמה. בטח משרתים סירקו אותה כל חייה, קל לראות שהיא לא הסתרקה בעצמה אף פעם.
"את לא עושה את זה נכון…" אני מעירה. היא נוזפת פנים וזועקת מכאב שהיא נתקלת בקשר.
"את יכולה בבקשה לסרק אותי?" היא מפונקת, אבל חסרת אונים כל כך רק בגלל שהיא לא מצליחה לפתוח קשר. אני לוקחת את המסרק ומעבירה אותו בין התלתלים שלה בעדינות. "את דווקא די טובה בזה." אני מתעלמת מכך וממשיכה לסרק את שערה העדין והנקי. "את יודעת גם להכין תסרוקות?"
"לא," אני מניחה בחזרה את המברשת. "אולי רק לקלוע צמה."
"מספיק טוב." היא מכריזה ומזדקפת בכיסא, אני מפרידה את התלתלים שלה ומחלקת אותם לשלושה חלקים. בסופו של דבר הצמה יוצאת קצת מרושלת, לא צמה שהולמת את ביתו של המושל, אבל היא דווקא די מרוצה. "בסדר." היא מסדרת לעצמה את הצמה ואני עוברת לסדר את השיער שלי. הוא עדיין מבולגן מהשינה, אני מעבירה בו את אצבעותיי ופותחת את הקשרים. מארי שוב מביטה בי, אבל במבט אחר, נחמד קצת יותר.
"את חושבת שאת יפה?" היא שואלת לפתע שאלה שמעולם לא שאלו אותי לפני כן. אני מסתכלת שוב במראה, דניאל חושב שאני יפה. הוא תמיד דואג להזכיר לי זאת, אולי הוא צודק.
"כן," אני אומרת. "לעיתים." אבל היא אמרה אתמול שדניאל לא אוהב אותי, אולי היא מבינה בזה יותר… "האמת, אני לא בטוחה." הגבות שלי לא הכי מסודרות, השפתיים שלי יבשות והצוואר שלי נמוך יחסית, אולי אני לא יפה בכלל, לא כמו מארי.
"תסתכלי הנה רגע." היא מתקרבת אליי ומרימה את סנטרי, מזיזה את ראשי הצידה ובוחנת את הפרטים בפניי, תוהה מה לומר. "את דווקא די יפה… אבל לא יזיק שיפור." אם כבר שני אנשים קבעו שאני יפה, כנראה שאני כן. "את יודעת במקרה מה יש היום לארוחת הבוקר? לא אכלתי כבר נצח."

אולם הכס הפך להיות חדר אוכל, השולחנות מלאים בלחמים וירקות שהגיעו מכאן, אוכל משובח שגורם לי ללק את שפתיי. אני לוקחת בסלסה קטנה כל מה שאני מצליחה למצוא ועדיין נשאר ממנו. לחמניות זהובות ורכות עם חמאה צהובה ושמנונית, ירקות חתוכים בצלחות זהב. אני כבר מחכה בקוצר רוח לנגוס בלחמניות החמות. אני מגיעה לחדר עם האוכל בסלסלה, מארי שמחה לראות אותו והיא מתחילה למרוח את החמאה על החלמניות, אני מורחת גם אחת לעצמי.
"את סחבת את הכל עד לכאן?" היא שואלת בפליאה בזמן שהיא נוגסת בעדינות בלחמנייה. היא יושבת על המיטה בתנוחה מלכותית ודואגת להראות במיטבה בכל ביס שנותנת בלחמנייה.
"כן." אני משיבה ואוכלת גם מהלחמנייה, טעם חדש ממלא את פי ועושה לי חשק לאכול אותה בביס אחד ואחר כך לאכול עוד אחת.
"גם כן מורדים… אין לכם כבוד. את לא תתקדמי אם תמשיכי ככה." היא אומרת וממשיכה לאכול. אחרי הלחמנייה אני אוכלת סלט ולחמנייה נוספת, עד שאני שבעה כמעט לחלוטין. "את נראת רעבה… בטח כל חייך חלמת על אוכל כזה. אם היית אצילה היית מקבלת כל מה שמתחשק לך, אוכל טעים אפילו יותר מזה. אבל שלא תחשבי שעכשיו בתור מורדת תחיי יותר טוב. מה את חושבת שיקרה עכשיו? אתם עדיין תאלצו להילחם בנו ואת תמשיכי להילחם כל חייך." אני מנסה להתעלם אבל היא צודקת, הם ימשיכו להילחם בנו ואנחנו בהם ואני אמשיך לטפל בפצועים ובחולים כמו בכל יום, אלך לישון מאוחר ואתעורר מוקדם לעוד יום עבודה. "את יודעת מה? יש לי רעיון בשבילך… אבל-" היא קוטעת את עצמה.
"אבל מה? איזה רעיון יש לך?"
"אני צריכה שתצאי. תלכי רק לשעה או שעתיים, לא יותר. אבל אני חייבת שתסמכי עליי." אני לא רוצה לסמוך עליה, אבל אין לי מה להפסיד, היא לא תברח עם בגדים שלי, רק עם דברים שלא היו שלי בכל מקרה. "אני גם צריכה לסמוך עלייך שלא תספרי, אני יכולה?" אם אני יכולה לסמוך עליה למה שלא תסמוך עלי? חוץ מזה, היא אמרה שיש לה רעיון בשבילי…
אני מורידה את הכלים למטה ומניחה את הצלחות בכיור במטבח. הטבחים מבקשת ממני לעזור לה לשטוף כלים. אני מפשילה שרוולים ומקרצפת את הלכלוכים מהצלחות, מגרדת את החתיכות השרופות בציפורניי ומניחה הכל לייבוש. בסוף אני יוצאת לרחוב הראשי, האוויר פה נקי יותר מהעיר התחתית. הרחובות יפהפיים ואני מסתובבת ברחובות כשרוח נושבת עליי ומרחיקה ממני את המחשבות. חלק מהמורדים עובדים, אבל רובם מסתובבים ברחובות, עדיין רוקדים ושמחים. אני מצטרפת לאחד הריקודים, נכנסת לקצב. הם חוגגים בלי סוף על הניצחון, משתכרים גם בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. הריקוד עובר להיות ריקוד זוגות, אני מנערת את השמלה הסגולה שלי מאבק ומחכה שמישהו יזמין אותי. דניאל מתקרב לרחוב, השמש מעירה אותו והמבט שלו ננעל עליי, הוא שולח אליי יד ומזמין אותי לתוך רחבת הריקודים. החיוך שלו חושף שיניים והוא קורץ לי בעינו השמאלית, אני נותנת לו לקחת אותי. הזרועות שלו יציבות והן מחזיקות בי בעדינות כזו שגורמות לי לצחוק מאושר. "את יפה כשאת צוחקת רייצ'ל." הוא אומר כשהריקוד נגמר. אני חוזרת לארמון כשהוא מלווה אותי. אנחנו הולכים בשתיקה ולפעמים שולחים מבטים זה על זה, המבט שלו גורם לי להשפיל את עיני ממבוכה. בדרך אנחנו עוצרים ליד לוח מודעות שתלוי עליו שלט מבוקשים, תמונתה של מארי מתנוססת על השלט. "מחפשים אותה כבר מאתמול… היא היחידה שלא נתפסה ממבני משפחתה." הוא אומר ואנחנו ממשיכים בשלנו, אני אצטרך להסגיר אותה, היא לא יכולה להישאר כאן. אנחנו נפרדים בגרם המדרגות בארמון שמתפצל לאגפים שונים. אני הולכת לחדרי, מקווה שמארי לא שם… אבל מאוד סקרנית לגלות מה היה הרעיון שלה, אל אני אצטרך לומר לה ללכת לפני שאסגיר אותה בעצמי. כשאני נכנסת היא פורסת על המיטה שמלה כחולה וארוכה, עשויה מבד קטיפה חלק ונעים, גם התפרים שלו עשויים זהב ומלמלה לבנה מקשטת את קצוות השמלה.
"חשבתי שתרצי למדוד אותה…" מארי אומרת. "התאמתי לה גם תכשיטים." היא מראה לי קופסא מרופדת עם שרשרת זב ועגילי זהב שתואמים לשמלה. "למה את מחכה?"
מארי מסתובבת ואני נכנסת אל תוך השמלה, היא ארוכה מדי בסוף. היא עוזרת לי לקשור אותה והיא מהדקת אותה למותניי. אני מסתכלת במראה, הצבעים מתאימים לי וגורמים לי להראות כמו נסיכה.
"היא מתאימה בדיוק בשבילך… לקח לי זמן למצוא משהו שיתאים לך." אין לי מילים, אני אוהבת אותה כל כך, ככה תמיד רציתי להראות. אני מרגישה יפהפייה, עם התכשיטים והזהב.
"תודה." אני אומרת וממשיכה להסתובב בשמלה שנפתחת לצדדים.
"הייתי צריכה להיוולד אצילה." היא אומרת. "חבל שהמורדים עדיין לא מבינים כמה את יפה."

בסוף היום אני שוכבת שוב בספה, נזכרת עד כמה השמלה התאימה לי. אני רוצה ללבוש אותה שוב, להרגיש יפה שוב. לבשתי היום תכשיטים שמעולם לא ראיתי אפילו, רק דמיינתי. מארי באמת הפתיעה אותי, חשבתי שהיא תברח אל היא לא עשתה את זה, היא נשארה רק בשביל לתת לי למדוד את השמלה שלה. אני מפרקת בשבילה את הצמה ומסרקת אותו, עושה משהו טוב בשבילה. אנחנו הולכות לישון כשחיוך קטן מרוח על הפנים שלי מרוב אושר.

כמו אתמול אני מביאה סלסלת אוכל, אבל הפעם אני לוקחת קצת יותר לחמניות וחמאה, אנחנו שוב יושבות בחדר ואוכלות את ארוחת הבוקר, אני אוכלת עד שאני מרגישה שאני עומדת להקיא.
"אם הייתי מכירה אותך לא הייתי נותנת לך להישאר בעיר התחתית, את יודעת." היא אומרת, "את יכולה להיות חברה טובה שלי…" המבט שלה שוב חוזר להיות מיואש. "אבל אני אצטרך ללכת בקרוב, בטח מחפשים אותי. הייתי רוצה שתבואי איתי לעיר הצפונית…" היא אומרת כבדרך אגב.
"אבל יש לי כאן חיים, אני לא יכולה פשוט לעזוב…"
"חיים? מי? דניאל? רייצ'ל… הוא לא אוהב אותך. מה את עושה כאן? מגיע לך הרבה יותר! את תחיי תחת צלו של דניאל, תמשיכי ללבוש שמלות פשוטות ותסתפקי בלחם יבש. שוויון משמעותו שיש לכולם אותו הדבר לא שכולם חיים טוב. המורדים רוצים שכולם יחיו פשוט כמוהם, לא טוב יותר. זה זמני שאתם גרים כאן, אבל המקום הזה יהפוך להיות כמו העיר התחתית בקרוב." היא עוצרת לרגע ולוקחת אוויר. "בואי איתי לממלכה הצפונית, אני אדאג שתקבלי מה שמגיע לך." היא מחווה ביד על החדר. אני מהנהנת ומרימה את הצלחות, הגב שלי כבר כואב מכל הסחיבות האלו. במורד המדרגות אני מועדת וכמעט מפילה את הצלחות, לא מתאים לי להיות משרתת, אני רוצה לחיות טוב. האולם מלא באנשים שלא שמים לב אליי. אבי לא מסתכל עליי ודניאל שוב מחייך אליי, הוא היחיד שמסתכל עליי. אולי מארי צודקת, אני צריכה לקבל קצת יותר. אני רוצה את השמלות ואת התכשיטים. אני חוזרת לשטוף כלים אחרי ארוחת הבוקר, הידיים שלי עייפות מהמלאכה ואני רוצה לחזור למיטה לנמנם עוד קצת. לאחר שאני שוטפת כלים אני מתבקשת להעביר אוכל לפצועים בבית החולים שעדיין לא התאוששו מהמלחמה. אני עוברת בין הפצועים ששוכבים על מזרונים ומחלקת להם מים ולחמניות מהבוקר, משימה שמעולם לא רציתי. אולי עכשיו יש לי הזדמנות לשנות משהו משמעותי בחיי, אני רוצה בחברותה והיא בטח רוצה בשלי.

בסביבות אחר הצהריים אני חוזרת לחדר כשרגליי כואבות. מארי שוב יושבת מול שולחן האיפור ומסדרת את התלתלים הכתומים שלה, היא רואה את השתקפותי במראה ומקמטת את אפה.
"היה לך יום קשה, נכון? חבל לי עלייך."
"את עדיין רוצה לברוח לממלכה הצפונית?" אני שואלת, היא משיבה בחיוך.

אני מכניסה אוכל מהמטבח ותחבושות מבית החולים בתיק עור, אני ומארי נלך אל העיר הצפונית. אני חוזרת לחדר. אנחנו לובשות ברדסים שחורים שמסתווים טוב בחושך, כך נוכל לברוח מבלי שישימו לב. נצא לפנות בבוקר. כשאגיע לעיר הצפונית אקבל חדר מפואר משלי, יתפרו במיוחד בשבילי שמלות קטיפה ארוכות מכל צבע שאבחר… כל אחת חוזרת לישון במיטתה, מתרגשות לקראת מחר.

הראשונה שקמה זו אני, מבעד לחלון עדיין חושך והעיר עוד לא התעוררה. יש כמה שומרים בחוץ אבל אני בטוחה שנצליח להתחמק משדה ראייתם. אני מעירה את מארי, היא כבר לבושה לבריחה. אני בודקת פעם אחרונה שיש לנו הכל, מים אוכל ובגדים. אנחנו יוצאות בשקט במסדרונות, בוחנות בזהירות כל צעד שאנחנו עושות. כל המסדרונות מקושטים במראות ענק עם מסגרות מסולסלות מזהב, אנחנו יוצאות דרך יציאה אחורית שמארי מכירה, היא מכירה כל דלת וכל גרם מדרגות בארמון. היציאה מהארמון הלכה חלק, צריך לעבור עכשיו דרך העיר. שומרים מסתובבים בכל מקום, אולי כאן זה התפקיד שלי, אני מכירה חלק מהחיילים האלה. אנחנו משתמשות בדרכים צדדיות, סמטאות שבחיים לא הייתי בהן והבתים נטושים לחלוטין ואף נפש חיה נמצאת באזור מלבדנו ומהשומרים. אנחנו משתמשות בדרכים צדדיות, סמטאות שבחיים לא הייתי בהן והבתים נטושים לחלוטין ואף נפש חיה נמצאת באזור מלבדנו ומהשומרים. השמש מתחילה לעלות, אנחנו ממשיכות ללכת בין הבתים הצפופים עשויים הלבנים הלבנות והגדולות. צמחים מטפסים גדלים על חלק מהקירות, קרני השמש פוגעות בגגות הזהב של הצריחים ומהפנטות אותי. אנחנו מגיעות לקצה העיר, לחומה שמפרידה בין העיר האמצעית לעיר המושל. אנחנו עומדות מול השער הגדול שמפריד בין הערים, הוא פתוח לרווחה. לפתע מכה חזקה בראשי מהממת אותי ואני נופלת על הקרקע כשאני רק רואה במטושטש את רגליה של מארי מתרחקות ממני, היא מתרחקת ויוצאת דרך השער לבדה, משאירה אותי לשכב שם. במשך כמה שניות כאב פועם בחלק האחורי של ראשי ומותיר אותי שרועה על הקרקע. קריאות חיילים מגיעות מהצד השני, רגל הופכת אותי ואני מסתכלת על להב ארוך שמכוון את מבטי אל פניו של דניאל.
"חשבתי שמישהו מסתיר אותה, אבל לא חשבתי שזו תהיה את, רייצ'ל עלמתי." הוא אומר וקצה החרב שלו מוצמד אליי, מוכן לשסף את גרוני. עיניו העמוקות של דניאל משדרות כעס שמשתק אותי, אבל בין כל הכעס הזה גלויה אכזבה.
"אני כל כך מצטערת." אני מנסה אבל הוא לא משתכנע, הוא נשאר אטום לכל מילה שלי. "דניאל, אל תעשה לי את זה. בבקשה, לא התכוונתי." הדמעות זולגות על לחיי, אני לא רוצה למות בידיו של דניאל. החיילים שלו מרימים אותי מהרצפה וקושרים אותי. הם מובילים אותי בחזרה אל הארמון, לא שואלים או נותנים לי זמן להסביר את עצמי.
"בבקשה! אני לא התכוונתי!" אני צועקת, אבל הם לא מקשיבים, רק גוררים אותי אל המרתפים שבארמון. לתוך התאים האפלים שמוחבאים מתחת לכל הפאר של העיר. אני מוצאת את עצמי יושבת במרתפי עיר המושל בידיהם של קרוביי. התא סגור וקטן, הקירות האפורים סוגרים עליי והאור היחיד מגיע מחלון סורגים בקצה התקרה. אני שוב נזכרת במגעו של דניאל סביבי שלא מקשיב למילה אחת שיוצאת מפי, דמעות מלוחות מרטיבות את לחיי ואני מנגבת אותן בשרוולי. אני לבד כאן, מארי אמרה שתיקח אותי לערי הצפונית, שהיא תיתן לי הזדמנות לחיים טובים. מארי… היא אותה נערה ששנאתי לפני שפגשתי ועכשיו סמכתי עליה ומה היא עשתה לי, היא בגדה בי. אבל היא מעולם לא הבטיחה שום דבר, היא רק שחקה בי. אני האמנתי שבאמת אכפת לה ממני. אני חשבתי שהיא רוצה לעזור לי. רציתי הכול ועכשיו הפסדתי הכול. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך? היחיד שהסתכל עליי היה דניאל, עכשיו הוא זרק אותי לכאן בגלל טיפשותי.
"זה לא קורה לי…" אני לוחשת לדממה, מנסה לשכנע את עצמי שאני רק חולמת, דניאל לא היה עושה לי את זה, הוא היה מקשיב. מלחמות באמת מוציאות ממנו את הצד הנחמד שבו, אבל המלחמה נגמרה, הוא חזר להיות אותו דניאל מרגיז מלפני שנה. "בבקשה אל תעשה לי את זה דניאל…" אבל הוא לא מקשיב, אין מי שיקשיב מלבד הקירות.

השעות חולפות, אף אחד לא בא לראות אותי עד שמגיעים חיילים ששמים שק על ראשי ומוציאים אותי החוצה, אל הכיכר. אני מרגישה את חום השמש מעליי, אבל היא לא גוברת על הפחד שמקפיא ומרעיד אותי. מעלים אותי על הבמה ואני מרגישה איך מניחים את חגורת החנק סביבי. אני נזכרת בבוגד שתלינו לא מזמן, לא ככה אני רוצה לגמור. הם לא עומדים להרוג אותי, אבי לא ייתן להם לעשות את זה, דניאל לא ייתן להם. אני עוצמת את עיניי. זו סופה של נערה שרדפה אחר העושר, רדפה אחריו עד המוות. בגדתי בעקרונות שלי, אבל מה כבר ביקשתי? חיים טובים יותר? לא ללכת לישון על בטן ריקה? אני לא רוצה למות ככה, אני עדיים צעירה מדי. יכולתי להסגיר את מארי, יכולתי לדבר עם דניאל. אבל רציתי להמשיך לשמוע אותה אומרת לי שאני יפה, רציתי להאמין שהיא רוצה לעזור לי ושהיא באמת חושבת שמגיע לי יותר. אבל הייתי טיפשה, ככה מתים טיפשים. אני פותחת את עיני, קולו של אבי מקריא, לוקח נשימה עמוקה. "רייצ'ל מילר, את החבאת פושעת וסייעת לה בבריחה. את מואשמת בבגידה. העונש – מוות בתלייה."
"לא התכוונתי, אני מצטערת כל כך…" אני אומרת וחוזרת לעצום את עיניי, למה עשיתי דבר כל כך טיפשי… טעיתי טעות שעולה לי ביוקר. התליין מחכה לסימן מאבי. זה יגיע כל רגע, חבל שיחנוק אותי למוות, שישכיח ממני את הכאב וייקח אותי מעולם החיים. הכיכר דוממת, מחכים לאות של אבי, אבל הוא מתעכב, מותח אותי עד לקצה. אני מעזה לפתוח את עיני שוב, אבי מהסס. הוא לא נותן את הסימן, ניכר בו שהוא מנהל וויכוח פנימי עם עצמו, אבל דניאל לא מהסס הוא שולף את החץ מהאשפה ומכוון אותו אליי.
"חתיכת בוגדת." הוא מסנן בין שיניו ויורה את חץ שחותך את האוויר בקול שריקה ואני עוצמת את עיניי בחזרה.