כנס עולמות 2016

זמן ומקום

מאת: איציק שוחט, נטע שלום

אימא של אוב סיפרה לה שפעם גרה בעמק מכשפה רבת עוצמה ששיחקה בזמן כמו שחתולים שיחקו בצמר, אבל היא עשתה טעות, והוא הסתבך ונקשר. האם זו הייתה אימא שלה, או אישה אחרת, מבוגרת וחכמה? לזיכרונות בעמק הייתה נטייה להתערפל, כי הם היו בו זמנית זיכרונות, חלומות, והרהורים על מה שלא קרה עדיין.
לפעמים, כשהיא הביטה במראה היא ראתה אוב צעירה או מבוגרת יותר. לפעמים הנחלים זרמו אחורנית. לפעמים, היא אכלה את ארוחת הבוקר לפני שהכינה אותה.
השקט של אוב מילא את המגדל, והחלל שלה מילא את העולם. הוא לא היה עולם גדול במיוחד, כי ההרים מסביב לעמק היו תלולים מכדי לאפשר מעבר.
המגדל שלה התנשא במרכז, ובימים בהירים, כשהשקיפה מראשו, הייתה יכולה לראות מעבר ליער ואפילו עד לכפר בקצה הצפוני של העמק. זו הייתה עיירה קטנה של בקתות בעלות גגות קש על צלע הר מוריקה, ונחל קטן עבר באמצע.
היער היה שלה לא פחות מהמגדל, ונמשך לאורך ולרוחב העולם. הכפר לא היה שלה. היא ידעה שהוא קיים בצורה מעומעמת, במעמקי מוחה היא זכרה שיש בו אנשים אחרים ודברים לעשות, אבל אוב לא נזקקה לא לאנשים ולא לדברים.
באותם ימים בהירים, היא ראתה ארבע עונות מרקדות בין העצים, אבל כשיצאה ליער בעצמה נתקלה רק באביב.

באוויר עדיין עמד ריח של עשב רטוב, אבל השמש עמדה במרכז השמיים. היא תמיד לקחה את השמשייה שלה כשיצאה. היער היה בודד ושקט מלבד רחשי החרקים וציוץ הציפורים, אבל היום, בדרכה חזרה אל המגדל היא מצאה רואה חשבון נתלה מגדת הנקיק. הוא אחז בשיח לוטם שצמח משפת הצוק כמו, ובכן, כמו מי שחייו היו תלויים בכך.
היא צמצמה את עיניה. "אני מכירה אותך?"
הוא כחכח בגרונו, "לא ממש. בוקר טוב. ניסיתי לחצות את הגשר הזה והוא פשוט… נעלם!" הוא סיים בקול גבוה.
"הגשר עושה את זה לפעמים. איזה סוג של יצור אתה?"
"אני…" שפתיו נעו ללא קול לרגע, "רואה חשבון, אני מייצג קבוצה של אנשים, ואני אשמח לדבר איתך על הנושא, אבל…" הוא העיף מבט אל הנקיק מתחתיו. "אולי קצת יותר מאוחר. את יכולה… לעזור?" הוא הביט בה כמו הגוזלים שהיא לפעמים אספה אחרי שנפלו מהקן. המשקפיים שהרכיב גרמו לעיניו להיראות גדולות יותר.
היא הושיטה לו את קצה השמשייה ומשכה. הוא נשכב על גדת הנקיק, מתנשם ורועד. כשהוא משך את עצמו לעמידה, היא הביטה בו. הוא לבש חליפה- אוב זיהתה את הבגד כי הייתה לה אחת בארון, אבל היא מעולם לא לבשה אותה.
"אתה בסדר, יופי," היא אמרה ופנתה אל הגשר.
"את לא מפחדת שהוא ייעלם שוב?"
"הוא אף פעם לא נעלם כשאני עליו," היא אמרה מבלי לעצור.
"חכי רגע, אני עדיין צריך לדבר איתך."
"לך הביתה." זה בדרך כלל הספיק כדי להבריח חיות תועות.
בקצה השני של הנקיק, היא העיפה מבט לאחור. הוא חצה את הגשר על ארבע, בעיניים עצומות, לוחש, "אל תיעלם, אל תיעלם, אל תיעלם."
אוב הייתה גבוהה מספיק כדי לצעוד מהר מבלי להתאמץ לשם כך, והוא נאלץ לדלג אחריה. "הכפר שלי שלח אותי."
התושבים מעולם לא התקרבו אל המגדל שבמרכז העמק, עד עכשיו.
היא עצרה ליד הדלתות הגדולות והכבדות של המגדל. "לך מפה. לא אכפת לי מה אתה רוצה."
"זה ייקח רק חמש דקות, בבקשה… חציתי את העמק כדי להגיע אליך. חציתי את הגשר הזה לבד!"
היא נאנחה. היא הנהנה ושילבה את זרועותיה.
"הייתה לנו אש במערה. היינו משתמשים בה כדי להתחמם, ולהניע את המכונות שלנו, והיא עזרה לנו לגדל אוכל ולבנות בתים. אף אחד לא היה יכול להיכנס אל המערה, אז מעולם לא הצבנו שומרים. אני לא יודע איך את הצלחת."
"זו לא אש, אין לך מושג על מה אתה מדבר," היא תחבה מפתח ברזל אל חור המנעול.
הוא הניח את ידו על הדלת. "כנראה הייתה איזו אי הבנה, אני בטוח שלא התכוונת ל-"
"זו לא אי הבנה," היא התיזה, "והרסיס לא שייך לכם."
"אני יודע, אבל אנחנו מוכנים להציע פיצוי."
"לא מעוניינת," אוב הדפה את הדלת ונכנסה פנימה.
רואה החשבון תחב את גופו בין המשקוף לדלת כמו עכביש בפינה, וכשהיא ניסתה לדחוף אותו החוצה הוא נעץ מרפק וברך כנגד הדלת. בשביל אדם כל כך קטן, הוא היה חזק באופן מפתיע.
הוא שלף פנקס קטן ועט מכיס חולצתו. "תסתכלי, אני אכתוב בשבילך המחאה על סך, נאמר, חצי מיליון? יהיה תשלום נוסף, כמובן, אחרי שהאש תחזור אלינו."
הוא הושיט לה פתק משורבט מבעד לחרך הדלת.
"אני יכולה לאכול את זה?"
הוא מצמץ. "לא."
"אני יכולה לשרוף את זה?"
"מאוד לא רווחי בתור אמצעי הסקה. אבל תראי, את יכולה ללכת למקום שנקרא 'בנק' ושם לפתוח חשבון, ובתמורה לפתק הזה שתתני להם, הם ייתנו לך כסף, ואיתו את יכולה לקנות דברים מאנשים אחרים."
"כבר יש לי את רוב מה שאני רוצה, ומה שלא, אי אפשר להשיג עם 'כסף'."
"את מתכוונת…" הוא קימט את מצחו. "אהבה?"
"לא, אבל קרוב. שלום." היא נשענה כנגד הדלת.
"תקשיבי, גברת, אני לא רוצה לאיים עליך, אבל אני אשתמש באלימות אם אני חייב!"
היא חבטה בראשו באמצעות השמשייה שלה.

רו"ח התעורר בתוך כלוב. החדר מסביבו היה עגול, והיו לו שנים עשר חלונות מקושתים. דרכם היה ניתן לצפות בכל העמק, ירוק וכחול וזוהר. כשהוא הרים את מבטו אל התקרה הוא ראה שעון מחוגים גדול, אבל שניים מהמחוגים היו חסרים, רק מחוג השניות רץ סביב. מכונה מחלידה עמדה במרכז החדר.
אוב ישבה לצד שולחן אבן שעליו צנצנת דבק ומכחול. היא החזיקה משהו אדום ונוצץ בכף ידה השמאלית. על השולחן היו מפוזרים רסיסים בוערים. היא ליקטה אותם במלקחיים אחד אחרי השני, טבלה אותם בדבק והצמידה אותם אל החפץ שבידה. היא נשפה עליו כדי שהדבק יתייבש.
רו"ח כחכח בגרונו. "אני מצטער שאיימתי עליך."
היא הרימה גבה. "אתה מצטער כי אתה באמת מצטער או כי אתה בתוך כלוב?"
הוא פתח את פיו. הוא סגר אותו.
"הייתה לי ציפור בכלוב הזה, פעם. עוף חול. היא ברחה." היא הביטה דרך אחד החלונות ונאנחה.
"אז זה הפתרון שלך? פשוט תחזיקי אותי בכלוב?"
היא החזירה אליו את מבטה. "הבעיה שלך היא שאתה חושב שאתה יכול לבצע משא ומתן על משהו שלא היה שייך לך מלכתחילה."
"האש שלנו-"
"הרסיס שלי."
"הרסיס שלך היה אצלנו מאז ומתמיד. אם מישהו מאיתנו גנב אותו, הוא כבר מת מזמן, ואפילו הנכדים שלו מתו מזמן. אנחנו לא נוכל לשרוד בלעדיו."
היא נשענה לאחור. "אני חושבת שהייתם יכולים לשרוד בלעדיו, אם מישהו היה מוכן ללמד אתכם איך."
הוא יישר את משקפיו, "את אולי מכירה מישהו שיכול?"
"אני אגיד לך מה, כמעט סיימתי," היא הביטה בחפץ שבידה. היא הסיטה את דש שמלתה והחביאה אותו אי שם בפנים. "נשארו לי שניים- שלושה רסיסים, אבל הם מסובכים מכדי שאישה אחת תוכל להשיג אותם לבד." היא הביטה בו בדממה.
"אולי אם מישהו היה יכול לעזור," הוא גמגם.
שפתיה התהדקו. זה היה חיוך רק בהשוואה לקו ישר.
"ואז תוכלי ללמד אותנו איך לשרוד?"
היא הניחה את סנטרה בכף ידה. "איזו הצעה נבונה! אני חושבת שאני מסכימה."
היא שלפה צרור מפתחות מכיסה וניגשה אל הכלוב. אחרי שרו"ח יצא ממנו שניהם נדרכו לרגע ואחר כך נרגעו.
"מה זה בכלל?" הוא שאל.
היא הטתה את ראשה. "הלב שלי."
"הוא נראה כאילו הוא עשוי מזכוכית."
"כי הוא קפוא בזמן."

אוב סיפרה שבלב היער, הייתה קרחת ובמרכזה עץ שהצמיח פירות ועמד בשלכת באותו הזמן.
״את בטוחה?" רו"ח הביט בעץ. "אני לא רואה שום דבר מיוחד בנוגע אליו." הוא עצר לרגע כשקור שטף אותו.
״כן,״ אוב שלחה יד והברישה את השלג מכתפיו.
״ראיתי את זה!"
״כן." היא בחנה את השלג הנמס באצבעותיה. "אני חושבת שהרסיס נמצא בין הטיפות האחרונות של החורף."
״איך את יודעת?"
״אני מרגישה את הרגעים האחרונים של קור לפני שהיער מתחמם."
״אז אנחנו צריכים לחכות ולתפוס אותו?"
היא העיפה אליו מבט. ״לא הייתי צריכה אותך בשביל זה, נכון?"
רו״ח נקש בלשונו. ״אז…"
היא אחזה בכתפו והדפה אותו אל העץ.״תביט. הזמן עובר דרכו מהר מדי. אם ננסה לטפס עליו, הענפים ייעלמו מתחתינו, ונמצא את עצמנו בזמן הלא נכון."
"ואז מה יקרה לנו?"
"אני לא יודעת. בוא." היא התרחקה אל שולי קרחת היער.
רו״ח הביט – האביב שטף את העץ לרגע בודד, פרחים סגולים נפתחו לפני שהקיץ נתן פירות, ואחר כך עלים השחימו ונשרו.
״תסתכל לשם."
עיניו עקבו אחרי האצבע שלה. אחד הענפים החל לגדול עם החורף. שלג נערם על הענפים החשופים לרגע בודד, ואז, רגע לפני שהחורף פינה את מקומו לאביב הוא ראה הבזק מפלח את האפרוריות, ממיס את השלג שהספיק להצטבר, ואז נעלם ומתמזג עם האור החמים של האביב.
״אתה תטפס על העץ, ואני אכוון אותך מכאן. הבעיה היא שהזמנים משתנים מהר מכפי שהעין תופסת, אז לא כדאי להסתמך על חוש הראייה יותר מדי. אבל ריחות וצלילים תמיד מחזירים אותנו לזמן הנכון."
"לא להסתמך על חוש הראייה, אין בעיה," הוא אמר והושיט לה את משקפיו.
הוא התקרב אל העץ והרים אליו את ראשו. הוא ידע לטפס על עצים, כמובן, כולם יודעים, אבל עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה, וכשהוא עשה דברים כאלו הוא היה פחות מודע לעלות הטיפול בנזקים האפשריים, או לרעיון הכללי של תמותה. הוא אחז בענף הראשון, בדיוק כשהקיץ התחיל לשטוף את העץ, ומשך עצמו מעלה. הוא ניסה להביט אל הרסיס והסתנוור מקרני השמש שחדרו בין הענפים. הוא המשיך לטפס.
אוב צעקה משהו, אבל המילים הגיעו אליו קטועות וחסרות פשר.
"תנסי לדבר רק בעונה שאני נמצא בה," הוא צעק אליה בחזרה.
כשהיא דיברה שוב, כל הבהרה הייתה מדויקת, כאילו שהמתנה לסוף החורף לפני כל מילה הייתה עניין פשוט.
״אתה בכיוון הלא נכון, אין שם ענף בסתיו. אתה צריך לטפס אל הענף שיתחיל לצמוח מימינך."
רו"ח הביט. "אין כאן כלום!"
היא נאנחה. ״נו, כמובן שאין, אבל יהיה. תנסה למצוא את סוף הקיץ במחשבות שלך. תיזכר איך היער מתנהג. האוויר הכבד. הרעש של הדבורים. ריח הפירות הבשלים."
הוא שלח את רגלו קדימה ולא מצא שם דבר.
"אני לא חי ביער!" הוא קרא.
היא חיככה את סנטרה בידה.
הוא עצם את עיניו ולחש, "ילדים חוזרים לבית ספר. הימים מתקצרים. ציפורים נודדות."
רוח קרירה חלפה דרכו. מעט מימינו קרני השמש היו עקרות, הן חדרו והאירו מבלי לחמם. הוא הושיט את רגלו אל סוף הקיץ ופקח את עיניו. ענף חדש צמח תחתיו.
אוב חייכה חיוך צר.
״עכשיו טפס אל הענף שמעליך. וממנו אל הענף שמימינו בסתיו."
הוא טיפס. הרוח נשבה דרך העלים שהתחילו לנשור.
אוב המשיכה להוביל אותו דרך העונות ובמעלה העץ. בין לילות של גשם על החלון בחורף למשחקי כדורגל ברחוב, בקיץ.
״כמעט הגעת! תיפול אל הענף שמתחתיך בלב החורף! כשכל כך קר שאי אפשר לדמיין שאי פעם הקיץ יחזור!"
הוא העיף מבט אל דמותה המטושטשת של אוב. היא כבר הייתה הרחק למטה.
"ליפול?"
"כן, ליפול!" היא שילבה את זרועותיה.
הוא בלע רוק ועצם את עיניו. הוא הניח לימים השקטים של סוף הקיץ לחלוף. כשהוא היה קטן הוא שכח את המפתח הביתה. הוא ישב על המדרגות בגשם, מים נקוו מתחתיו, והוא חיכה שמישהו יבוא. הוא ידע שהוא יכול פשוט לשבור את החלון, אבל הוא לא רצה להרגיז אותם.
הוא עזב. מתחת לרגליו היה ענף. לשבריר שנייה ידו נשלחה אל המשקפיים שלא היו שם, ואז נאחזה בגזע העץ. הרסיס כמעט והאיר יותר משמש החורף. הוא חטף אותו, והוא זהר בכף ידו.
"הצלחתי!" הוא קרא.
היא הנהנה.
הוא הביט בכף ידו אל הרסיס, קטן כמו זה שהצליח לחמם את כל העיירה במשך שנים. הוא העיף אל אוב מבט.
כף רגלה טופפה על הקרקע. "נו?"
הוא התחיל לעשות את דרכו מטה, ודילג בין העונות.
"תיזהר-"
רגע לפני שחזר לקרקע ענף צף בדרכו. הוא מעד, ויד אחזה במרפקו ומשכה.
"על מה חשבת עכשיו? זה בכלל לא היה הכיוון הנכון," אוב אמרה, חצי חיוך על שפתיה.
"אני לא בטוח," הוא נד בראשו והושיט אליה את ידו.
"תודה," היא הטמינה את הרסיס בכיס שמלתה והאוויר סביבם התקרר. "אתה בסדר?"
"קצת עייף," הוא צבט את גשר אפו, "כנראה שאני לא צעיר כמו פעם."
אוב חייכה חיוך קצר, והסיטה את מבטה.

בלילה, שנים עשר החלונות הכניסו אל המגדל את אור הירח והכוכבים. הם אכלו נזיד בדממה. אוב הניעה את הכף שלה בתוך הקערה ללא מטרה. רו"ח אכל כמו אדם שהיה רגיל לארוחות בשעות קבועות ולא קיבל אותן כל היום. בעודו אוכל, הוא הביט מבעד לחלון הצפוני.
"חשבתי קצת," הוא אמר.
היא צקצקה בלשונה. "לא רעיון טוב."
"הייתי על העץ במשך עשרים עונות."
היא הטתה את ראשה, "איך אתה יודע?"
"ספרתי, אני טוב בזה." הוא הידק את אחיזתו סביב הכף והרפה. " אני חושב שאני איטי וכבד יותר." הוא השתהה. "הזדקנתי בחמש שנים?"
"נשמע הגיוני."
הוא הטיח את הכף בשולחן. "מה זאת אומרת 'נשמע הגיוני'?"
"לפעמים קורה שקווי זמן מתבלבלים. אין סיבה לדאוג."
"קל לך להגיד, אני רוצה את חמש השנים האלה בחזרה!"
היא שילבה את זרועותיה. "אמרת שהאנשים שלך צריכים ללמוד איך לשרוד. ככה אתה תלמד לשרוד. ביער, אם אתה מתבלבל ומועד, מישהו אחר מגיע וטורף אותך. משכתי אותך לפני שנגרם נזק גדול יותר. וממילא אתה צעיר מדי," היא סירקה את שיערה מעבר לאוזנה. "זה מוגזם."
רו"ח הדף ממנו את הקערית המלאה וקם. הוא הפשיל את שרווליו והתקרב אל המכונה הישנה במרכז החדר. "מה המכשיר הזה עושה?"
אוב משכה בכתפיה. "כלום. זה סתם דבר ישן ולא מועיל שהיה פה מאז ומתמיד."
רו"ח כרע על עקביו והעביר את ידו על המתכת. "יש לך שמן מכונות ומברג?"
היא קימטה את מצחה. "מה? לא."
הוא לקח קנקן שמן ומזלג מהשולחן ושיחק עם גלגל קטן בצידו של המכשיר.
"ועכשיו אפשר לסובב את זה…" קרן אור בקעה מהמכשיר והאירה את היער.
אוב גררה את כסאה לאחור והביטה. "איך עשית את זה?"
"לפעמים אני מתקן דברים ישנים ושבורים בשביל הכיף. בכל מקרה, זו הייתה רק חלודה שהפריעה לגלגל להסתובב. מי שגר כאן לפניך כנראה אהב להביט החוצה בלילה."
"אף אחד לא גר כאן לפניי," היא אמרה.
"מה זאת אומרת?" הוא גיחך. "את בנית את המגדל?" הוא סובב את הגלגל והאור כבה ונדלק שוב.
"תפסיק, אתה מציק לחיות ביער." היא הביטה החוצה ומצמצה. "מה זה?"
"סליחה?"
היא זינקה אל החלון. "שם! יש משהו ביער שלא שייך. והרבה זמן חולף דרכו מאוד מהר." היא צמצמה את עיניה. "איזה מין יצור אתה?"
רו"ח סובב את הגלגל.
"די, האור הזה רק מפריע," היא סובבה את הגלגל בחזרה ומשכה את רו"ח לעמידה.
הוא הביט מהחלון. "אני לא רואה שום דבר."
"תנסה להקשיב. זה רחש, שריקה."
הוא השתתק לרגע. "אני שומע רק את הרוח והעצים."
היא אחזה בכתפיו ודחפה אותו.
"תתרכז! אני לא יכולה לעשות הכל במקומך!"
"אני מצטער, אני פשוט לא…"
"בוא, נלך." היא לפתה את התרמיל שלה.
"למה הוא מרגיז אותך כל כך?"
"יש לו את אחד הרסיסים שלי, אני פשוט מרגישה את זה."
אוב נעה דרך הלילה, מתכופפת וזזה הצידה כדי לעקוף ענפים שחבטו בפניו. הוא כמעט לא זיהה את המקום, אבל הם עמדו שוב מול העץ שפעם היה לא קבוע בזמן.
"תסתכל עליו! לא על העץ, תראה!"
"אני לא רואה שום-"
"אני אנשך אותך אם תגיד את זה שוב!" היא נעמדה מאחוריו ונעצה את סנטרה בכתפו. "זה צל. הוא פשוט כל כך מהיר שהוא לא נראה כמו צל. תחפש טשטוש. ותראה, הוא כל הזמן חוזר על עצמו. מטפס על העץ הזה," היא החוותה בידה, "אבל בדרך חזרה הוא עושה מעין קפיצה כזו. הוא לא יכול לראות אותנו, אנחנו זזים לאט מדי בשבילו."
רו"ח הביט. ואכן, חלק מהחשכה נע באופן שבו שאר החשכה לא נע.
"מה זה?"
"זיכרון שחוזר על עצמו. זיכרונות משתנים כל הזמן כשאנחנו מספרים אותם לעצמנו שוב ושוב. לכן הוא נעשה צל, הוא שכח מה הוא."
רו"ח הטה את ראשו. "מסכן."
"אנחנו צריכים לשנות את המסלול שלו. אבל במהירות הזו, הוא יהרוג אותנו אם יתנגש בנו. אנחנו צריכים לגרום לו להסס."
"מה אם נאיר את הדרך שהוא חולף בה? זה יבלבל אותו?"
ידה התהדקה על כתפו. "רעיון לא רע."
רו"ח גישש בכיס חולצתו, וכשהוא שלף את הפנס שלו, אוב התרחקה ממנו משום מה.
היצור אכן עצר כשנתקל בקרן האור, ורו"ח היה מסוגל לראות אותו, מה שגרם לו לצעוק, כי הוא היה גיבוב של גפיים ובשר ושיער ושיניים. היצור עמד על הרגליים האחוריות, אבל חתיכות ממנו הופיעו ונעלמו. משהו שככל הנראה היה הפנים שלו נע.
"אני לא בטוח שזה היה רעיון כל כך-"
הוא הביט סביבו. אוב לא הייתה בקרחת היער. כשהוא הביט ביצור שוב, הוא לא היה שם.
משהו פגע בו כמו זיכרון רע, מפיל אותו על גבו. תנועה חדה קילפה מפניו את המשקפיים שלו וחלק מהעור. הוא שלח את ידו קדימה, אל המקום שבו הוא חשב שהלב של היצור נמצא, היא עברה דרך אד קר, ומשהו חם דקר את כף ידו. הוא סגר אותה לאגרוף. היצור האט, היער סביבם הפך לצל מטושטש.
במקום מרוחק, הוא שמע כפות רגליים חובטות באדמה, וזרועות צוברות תנופה.
רו"ח משך את אגרופו לשפתיו ולחש, "לא, אל תפגעי בו. רק תמשכי אותי החוצה."
הוא שמע משהו נזרק, ועד שהחפץ פגע באדמה עברו עידנים. זרועות נכרכו סביב חזהו, ונשארו שם לנצח. הן משכו אותו קודם כל מאוד לאט ואחר כך מאוד מהר.
הוא היה בקרחת היער שוב, כוכבים מעליו, אוויר לילה קריר כנגד עורו המיוזע וצרצורי חרקים באוזניו.
אוב מחתה את הדם מפניו. "אתה בסדר?"
"אני… לא יודע." הוא גישש ומצא את כף ידה. "הנה." הוא הפיל את הרסיס לתוכה.
"שמעתי אותך כשהיית שם. טוב שדיברת אל הרסיס. אם היית צועק אליי, לא הייתי שומעת."
רו"ח התיישב ברעד, וניסה להביט למקום שבו היצור הילך שוב ושוב, אבל הוא לא היה מסוגל להפריד בין הצללים יותר.
"הוא לקח לי את המשקפיים," הוא משך כתף.
"באמת? למה?" אמרה אוב.
הוא השתעל. "אולי הם מצאו חן בעיניו." הוא ניסה לקום. אוב תמכה בו.
כשהם דידו בחזרה אל המגדל, רו"ח העיף מבט אחרון אל קרחת היער.
"אני מצטער שזה קרה לך, צל," הוא מלמל.

הם חצו את הגשר מבלי שרו"ח כלל יבחין בכך, וכשאוב תחבה את המפתח במנעול הדלת הגדולה, הוא אמר, "ידעת שזה יקרה? שהוא ינסה לגרור אותי איתו, שאני אעכב אותו?"
אוב הביטה בו. הייתה שריטה גדולה לאורך פניו, והחליפה שלו הייתה מוכתמת בבוץ, בדם ובנוזל שחור ושמנוני.
"היו לי… כל מיני השערות," היא פיתלה קצוות שיער בין אצבעותיה.
"אני שואל, כי כשהדלקתי את האור, את התרחקת. היית יכולה לפחות להגיד קודם משהו."
אוב היססה.
"התרחקתי מתוך דחף, זה הכל."
הוא עדיין הביט בה. בלי המשקפיים, העיניים שלו היו יותר נוקבות מבדרך כלל.
הוא נאנק ואחז בראשו. "אני חייב לשבת קצת, בואי ניכנס."

הוא התעורר, רועד ומזיע באותו הזמן. גרונו היה יבש, וראשו הלם בכאב. הוא הסיר את בגדיו, השליך אותם אל הרצפה, ונע לחלק של המיטה שלא היה ספוג זיעה.
הדלת נפתחה, והאור היה כל כך חזק שהוא בקושי היה מסוגל לראות.
"אני.. מוכרח ללכת הביתה." הוא זרק את השמיכה הצידה והניח כף רגל על הרצפה הקרה. "מישהו עבר על כל הדו"חות שלי והוסיף אפסים באקראי. אני חייב לתקן את זה." כשהוא ניסה לעמוד החדר הסתחרר.
היא הדפה אותו בחזרה אל המיטה. "חלמת חלום רע. אתה חולה, וכשאתה חולה אתה לא מועיל לי. אז הכנתי לך תה."
הוא הצליח לאחוז את הספל ביד רועדת אחרי כמה ניסיונות כושלים. הוא לגם. הנוזל היה חם ומריר.
אוב הביטה בו בריכוז. "נו, עבר לך?"
"זה ייקח קצת יותר זמן." הוא הביט בספל בהרהור. "אני חולה כי הוא שרט אותי, נכון?" פניו היו כל כך חיוורות שהוא כמעט נראה לבן.
היא משכה כתף. "יכול להיות."
הוא הניח את אצבעו על ראשו. "חשבתי על זה. ברגע ההוא כשהחזרתי את הרסיס מהעץ, מעדתי אל תוך זמן לא נכון, ואיבדתי חלק מהזמן שלי. היצור הזה, הוא חוזר מהעץ שוב ושוב. אולי הוא לקח את המשקפיים כי הוא חושב שהוא אמור להרכיב אותם."
"הוא לא נראה כמוך בכלל."
"אמרת שהוא שכח מי הוא עם הזמן. הוא זז קצת כמוני. הוא מעד כמוני. הוא כועס כי אני לכדתי אותו ליד העץ בטעות, אבל אני לא זוכר שהייתי הוא." הוא שתק לרגע. "אני אפילו לא יודע איך לחשוב על זה."
אוב חיפשה את המילים המתאימות.
"יש לי… משהו להגיד והוא מאוד חשוב," היא אמרה.
הוא הרים את הספל לפיו.
"התרגלתי לחיות במגדל הזה לבד, ואין לי לב, לפחות לא כמו שאמור להיות."
הוא בלע.
"אם אני מוצאת משהו מועיל אני פשוט משתמשת בו בלי לחשוב על זה יותר מדי, ואולי…" היא כיווצה את שפתיה. "זו טעות."
הוא הביט בה. "מה תעשי כשיהיה לך לב?"
היא הרהרה. "אני אשים לב לעתים קרובות יותר."
הוא פתח את פיו ונאנח.
"מה?"
"העניין הוא שבדרך כלל, כשהלב של מישהו נשבר, הרסיסים לא נתקעים בתוך עץ, או נאכלים על ידי מפלצת-"
"מפלצת? זה אף פעם לא קרה…"
"למה הדברים האלו מתרחשים סביבך?"
היא גירדה את סנטרה. "כי זאת אני."
הוא התעורר שוב לפני שהשחר הפציע. הכאב נעלם, הראש שלו היה צלול והמחשבות שבתוכו היו חדשות ומוזרות. החליפה שלו נחה על כיסא, נקייה. מאוחר יותר אוב הסבירה שהדם של היצור כנראה הכניס אותה ללולאת זמן וכך היא חזרה להיות חדשה שוב. מוטב היה שלא לתהות על כך יותר מדי.

אוב חזרה אל המגדל אחרי שיצאה ללקט פטריות. היא תמיד אמרה שליקוט פטריות מאפשר לה להרהר בדברים כמו שצריך.
"את יודעת," אמר רו"ח, שכרע ליד המכונה הישנה עם כלים שאלתר מפוזרים מסביבו. "יש אפשרות לשנות את העוצמה של האור כאן, אבל זה תלוי בכך שיוסיפו לו עוד רכיב…"
היא רכנה אליו. "אני רוצה להראות לך משהו. תעצום עיניים."
משקל מוכר נח על אפו. "המשקפיים שלי!"
"הוא כנראה הפיל אותם. הצל שלך כבר לא משוטט בין העצים. יש לי רעיון- נשתול שם גינת ירק כדי לקבע את המקום. ירקות לא יודעים מה זה זמן, הם פשוט צומחים וזהו."
רו"ח הפך את המשקפיים בידיו. הייתה שריטה גדולה ושחורה בדיוק במרכז העדשה הימנית. כשהוא הביט באוב, השריטה שברה את האור כך שהוא לא היה מסוגל לראות את פניה. הוא קיפל והניח אותם בכיס חולצתו.
"למה אתה עושה את זה? אתה לא מצליח להחליט איך אתה רואה את החשבון יותר טוב?" היא גיחכה.
"זה סתם…" הוא משך בכתפיו. "מעניין אותי." הוא העיף מבט מבעד לחלון הצפוני.
היא התיישבה כנגד שולחן האבן ושלפה את הלב הקפוא. היא הפכה אותו בידה. חיוך כמעט ניבט מעיניה כשהאור נגע בהן. "חסר לי רק רסיס אחד."
"איפה הוא?"
היא נשמה נשימה עמוקה. "אני לא יודעת. הוא לא נמצא בשום מקום. הבטתי בעמק בכל הזמנים."
"אבל אין שום דרך לצאת מהעמק," רו"ח הניח את ידו בסנטרו. "אפילו הציפורים שעפות מעליו פשוט חוזרות בחזרה."
היא הביטה בו בדממה.
"ניסית לחפש אותו לפני העמק?" הוא אמר.
היא מצמצה. "לא חשבתי על זה."
"לפעמים צריך מישהו מבחוץ שיסתכל על הבעיה. למשל, כשעברתי מחלקה ראיתי שהם מזינים את הדו"חות שלהם בתוכנה ממש לא יעילה…"
"כדי להביט בעמק לפני שהוא נעשה עמק, אנחנו נצטרך לרדת למטה. יש גרם מדרגות שמעולם לא ירדתי בו. הוא חיכה לזמן המתאים."
"פה, במגדל?"
היא הביטה בו כאילו היא הבחינה בו לראשונה. "אתה יכול לראות דרך הזמנים?"
"לא, אבל זה הגיוני, נכון?" הוא חייך ומשך בכתפיו. "מגדל גבוה בדיוק באמצע העמק. הוא בטח חשוב."
היא חיככה את סנטרה בידה. "אתה כל כך חד היום שאפשר לחתוך סלט."
הוא השתתק.

גרם המדרגות היה שם מאז ומתמיד, כמובן. אבל עד לאותו רגע רו"ח לא הבחין בחלק שיורד למטה, מתחת לקומת הכניסה, מתחת למרתף. המדרגות המרוצפות פינו את מקומן למדרגות מסותתות, שהפכו לגושי אבן גסים, ולאחר מכן הייתה רק מנהרה חשוכה. אוב שלפה לפיד מכן על הקיר. רו"ח שלף את הפנס מכיסו. הם החליפו מבט.
כשהם צעדו במורד המנהרה, רו"ח הבחין במשהו ונעצר. "יש ציורים על הקירות. מי לדעתך השאיר אותם?"
"הם היו כאן מאז ומתמיד."
"זו התשובה הקבועה לכל מה שאת לא יודעת?" הוא האיר בפנס שלו ורכן אל הציור. הקווים היו גסים, אבל ברורים מספיק. היו שם מגדלים גבוהים, רחובות, מכוניות, חנויות ואוטובוסים. מסביב היו שדות תבואה. פס כחול סימן את הנחל שבמרכז ומעליו היה גשר. קווים של צבע שחור מסביב הבהירו שהמקום שרוי בחשכה.
"זה הכפר שלי!" הוא אמר.
אוב מצמצה. "מה? לא. הכפר שלך הוא מקום קטן עם כמה בקתות קש. אני יכולה לראות אותו מהמגדל."
הוא הביט בה. "מתי הפעם האחרונה שהסתכלת עליו?"
"לא מזמן." היא נאנחה. "אבל הזמן בעמק נע באופן לא צפוי. לפעמים אני מסתכלת על משהו רגע אחד, וברגע השני הוא כבר שונה."
הוא התיישר.
היא נדה בראשה. "מה?"
"מה יקרה לי בסוף?"
"אני לא מבינה את השאלה."
"את יכולה לראות דרך הזמנים, נכון? אז מה יקרה לי בסוף?"
היא משכה בכתפיה. "מה שקורה לכולם, הזמן יחלוף דרכך ואתה תיעלם."
הוא כיבה את הפנס וצעד קדימה.
"מה?" היא הכריזה. "זו לא אשמתי."
אחרי זמן מה של צעידה לאור הלפיד הם מצאו ציורים נוספים. הפעם הכפר היה מואר בקווים צהובים שזרחו מתוך פנסים.
"יפה מאוד," היא אמרה.
רו"ח לא אמר דבר.
אחרי כברת דרך נוספת הכפר היה קטן יותר, בניינים נמוכים יותר, וברחובות היו מרכבות סוסים. אחרי זמן מה, הופיע ציור של קבוצת בקתות שנחל שעובר ביניהן.
"כן, עכשיו זה נכון," אמרה אוב.
בציור הבא לא היה כפר, רק העמק עם המגדל במרכזו. בציור האחרון לא היה עמק. המגדל עמד לבדו, מוקף בצבע כחול. קרן צהובה זרחה החוצה מראשו.
"מה זה?" אמרה אוב.
"הם השתמשו בכחול כדי לצייר מים. אולי זה אגם מאוד גדול."
"כל כך גדול שאי אפשר לראות את הגדות שלו? זה מה שהיה כאן לפני העמק? מה זה?" היא הצביעה על נקודה חומה בלב הכחול.
"לכלוך?" הוא משך בכתפיו. "אולי זו סירה."
הסירה בציור הייתה קטנה מכדי שניתן יהיה לראות עליה אנשים, אבל זה לא היה משנה.
"אנחנו על הסירה?" הוא אמר.
"לא, אתה על הסירה ואני במגדל. רואה?" היא הצביעה על קרן האור שהאירה את המים.
"כן, כמובן." הוא סידר את הצווארון שלו.
היה אור בקצה המנהרה, הירח. הכוכבים בשמי הלילה היו שונים, בהירים וחיים יותר. המגדל התנשא מעליהם.
"הרסיס שם." אוב הצביעה אל האפלה.
"איך את יודעת?"
"אני מרגישה אותו פועם. אני אעלה ואאיר לך את הדרך." היא חייכה אליו. "בשביל זה קיימת המכונה שתיקנת."
אוב ניגשה אל המגדל.
הוא נאחז בזרועה. "רגע. את לא יודעת מה השם שלי."
"בשביל מה אני צריכה לדעת? אני לא משתמשת בו ממילא."
"כשנפגשנו, היו לי דברים אחרים על הראש. בכפר שלי, אנחנו עושים את זה ככה," הוא הושיט את ידו. "שלום, קוראים לי-"
"לא, לא, לא," היא נופפה בידה. "תספר לי כשהלב שלי יהיה שלם, זה יהיה יותר טוב כי אני אוכל לשים לב."
רו"ח נאנח. "בסדר." הוא שלף כרטיס קטן מכיס חולצתו. "כרטיס ביקור שלי מהעבודה. השם שלי כתוב שם. אם תשכחי ממני-"
"אני לא אשכח ממך."
"אם זה יקרה, פשוט תסתכלי על הכרטיס."
הוא פרם את החבל שקשר את הסירה למעגן. באופק החלו להתאסף עננים שחורים וכבדים.
״תאירי לי את הדרך לפני שאתקרב לשם״, הוא קרא אל אוב.

אוב טיפסה במעלה המגדל, והביטה בכרטיס. היו רשומים בו שמות ומספרים. היא הכירה את רו"ח עד כמה שניתן להכיר אדם אחר, ופיסת הנייר לא לימדה אותה שום דבר חדש.
כשהגיעה לראש המגדל, הביטה אל המים בחוץ. פעם, בעולם הקדום, אנשים בוודאי היו מפליגים על המים האינסופיים ומאירים זה לזה את הדרך, אבל עכשיו המגדל נראה נטוש.
היא ניגשה אל המכונה וניסתה לסובב את הגלגל. הוא היה תקוע. היא הביטה סביבה. אף אחד מהדברים המוכרים שלה לא היה בחדר, לא שולחן האבן ולא השעון. ליבה פעם, והיא שלפה את הלב והביטה בו. בדרך כלל הוא היה קר וקשה, וכעת הוא נעשה חמים ורך. הוא בוודאי מרגיש שהרסיס האחרון קרוב.
היא רכנה אל המכונה וקירבה את הלב אל החלודה עד שהיא התפוררה. היא סובבה את הגלגל וכיוונה את אלומת האור.
"רואה?" היא הכריזה מהחלון. "גם אני יכולה לתקן דברים."

היו בעמק כמה אגמים, ולפעמים המשרד יצא ליום כיף והם שטו בסירות. אבל האגם האינסופי הזה היה סוער יותר מכל אגם שרו"ח היה בו אי פעם.
הוא נאבק נגד הגלים, והזרועות שלו בערו ממאמץ. המים דחפו את הסירה, סובבו אותה, נשפכו אל מעבר לדופן, והכו בו. הוא השתעל כשהם פגעו בפניו. היה להם טעם מלוח משום מה. המגדל כבר נבלע הרחק בחשכה, וכעת הוא אפילו לא ראה את אלומת האור. הוא היה חוזר אם היה יודע איך.
עוד גל דחף את הסירה, הקרקעית חרקה ורטטה, ונשברה בקול פיצוח. הוא הספיק להבין שהסירה התרסקה על הסלעים לפני שהגלים דחפו אותו למטה. הוא ניסה לעלות אל מעל פני המים ללא הצלחה, ואז הבחין באלומת אור שהאירה מתחת לפני המים, והובילה אל נקרה. הוא נסחף לעברה, לא נראה שהייתה לו ברירה אחרת.
הוא יצא מהמים בתוך המערה, ירק מים והתנשם במשך כמה רגעים. הוא משך את עצמו על גבי סלעים חלקלקים ורטובים. הרסיס נח על אחד מהם והוא הרים אותו
והביט בו. בקצה המערה היה פתח, והירח מעליו.
הוא יצא, והמים שוב היו מולו. הוא לא היה צריך להביט לאחור כדי לדעת שהמגדל שם, כי אלומת אור זרחה עליו. הוא הביט אל השמיים השחורים. אפילו מבעד לאור, הוא היה יכול לראות את כוכב הצפון.
אוב הייתה אוב, ואוב תמיד תהיה אוב. אחרי זמן כל כך מועט במגדל, הוא כבר נעשה כמוה, ושכח את מה שהיה לו נוח לשכוח. שאר בני האדם הפכו מרוחקים ולא חשובים. הוא היה יכול לטפס במגדל, לתת לה את הרסיס ולהישאר כאן, ובכן, לא בדיוק לנצח, שום דבר לא נמשך לנצח. אבל אם חיית בתוך רגע אחד חזק מספיק, יכולת להרגיש כאילו הוא נמשך לנצח.
הוא עצם את עיניו, והצמיד את הרסיס לחזהו. בדיוק כמו שאוב לימדה אותו, הוא הלך בעקבות הרגש שהזיכרונות עוררו, והם הובילו אותו למקום הנכון. הוא הלך אל העיר שהוא זכר והזמן שהוא זכר, צעד אחרי צעד. בזמן שצעד, מים נסוגו והאדמה התגלתה מתחתיו. זה בוודאי לקח עשרות אלפי שנים. כשהעולם סידר את עצמו מחדש סביבו, הוא שמע צליל. לא הצליל של זכוכית מתנפצת, אלא ההתפצחות האיטית של קרחונים מפשירים, כאילו נשמע במהופך. הוא עצר לרגע והביט ברסיסים הזוהרים מתפזרים ברחבי העולם.

הוא התעורר לפנות בוקר, והיה נדמה לו שישן במשך עידנים. ליבו עדיין פעם במהירות כשהדליק את המנורה שלצד המיטה, כי הוא חלם את החלום המוזר והמדהים ביותר שאי פעם חלם. הוא העביר את הפרטים במוחו כדי לא לשכוח אותם. הייתה מכשפה במגדל, ורסיסים של זמן. היה עץ שרקד בין ארבע עונות, צל שהיה לכוד בתוך רגע, ועמק שעלה מתוך גלים מלוחים. הוא היה בטוח שלא ישכח. הוא עצם את עיניו שוב.
השעון המעורר שלו לא צלצל בזמן. הוא יצא מהמיטה, וצעד מעל כמה עבודות לא גמורות: שרשרת עגורים מקיפולי נייר, רדיו ישן בתהליך תיקון, וניסיון כושל לבנות חמת חלילים.
אף אחד מהשעונים בבית לא עבד כמו שצריך. הוא איחר לעבודה, אבל כולם איחרו באותו היום, כך שזה היה כמו יום חופש. האוטובוסים לא הגיעו בזמן, וכשהגיעו, היו מלאים עד אפס מקום. הוא ויתר על הניסיון לנסוע למשרד והחליט לטייל ברחובות. בימים בהירים היה אפשר לראות מקצה העיר את כל העמק, ואת המגדל העתיק. אבל היום האוויר היה יבש ומאובק, והוא לא היה מסוגל לראות רחוק.
מאוחר יותר הוא שמע שהייתה תקלה כלשהי בחברת החשמל שגרמה לכל הבעיות, אבל הם הצליחו לתקן אותה למחרת. מוזר.

הזמן חלף. היא הייתה אוב, היא הייתה במרכז העמק, והזמן עבר דרכה, מעליה, מצדדיה, מסביבה ובחזרה. למה הלב שלה נשבר? היא לא זכרה, אבל כנראה שזה קרה בדרך הרגילה. לא היה טעם לנבור בזה, כי הייתה כל כך הרבה עבודה לעשות. איסוף הרסיסים היה מייגע מספיק. חוץ מזה, בעמק, זיכרון העבר היה מועיל כמו ניחוש העתיד. ויום אביבי אחד, כשהיא חזרה מטיול ביער, היא מצאה רואה חשבון נתלה משפת הנקיק.
היא אמרה, "אני מכירה אותך?"