כנס עולמות 2016

הפעם הראשונה שפגשתי את עצמי

מאת: נוגה רן

החיים שלי היו נורמליים,

עד שהגורל הפגיש אותי עם עצמי.

 

אירה: בהיתי בשעון וספרתי את כל הקווים שיש בו. 12 קווים עבים לסימול השעות, ו-44 קווים דקים לסימול הדקות.
השעה הייתה אחת ושבע דקות. עוד שלוש דקות לצלצול.
עוד שלוש דקות לסיום הלימודים, שלוש דקות לסוף ההשפלה היומית שלי.
אף פעם לא הבנתי התנהגות ילדותית. לא הבנתי בשביל מה צריך ללעוג לאנשים על החולשות שלהם, על המראה והמחשבות שלהם.
כל מי שאי פעם חווה בריונות בבית ספר יכול להבין עד כמה זה צורב. כל עלבון קטן הופך לסכין בלב.
אני אף פעם לא מגיבה ל'חבריי' לכיתה שיורקים עליי כדורי נייר, או כשהם לועגים לי. גם לא כשאני פותחת את אחד הפתקים שנפלו על השולחן שלי.
מצד אחד, אם אגיב להתנהגות שלהם, יכול להיות שזה ישפר מעט את מצבי. כי כמו שמבוגרים אומרים, לפעמים בריון לא יודע שהוא בריון.
ומצד שני זו יכולה להיות קטסטרופה אמיתית.
פעם לא הייתי כנועה. פעם הייתי אירה ג'יימס, התלמידה הטובה והנחמדה לכולם. זאת שאפשר לפנות אליה לעזרה.
ועכשיו…
פתק נוסף נפל על השולחן.
"תחזרי לרוסיה, כלבה."
נאנחתי בייאוש. אני אפילו לא רוסיה.

טורי: זה לא שאני לא אדם נחמד.
פשוט יש לי נטייה לנטור טינה עד סוף חיי לאנשים שמעצבנים אותי.
סיננתי אותו ושלחתי לו הודעה. 'עדיין לא סולחת.'
הוא סימס לי חזרה כעבור כמה שניות. 'אמרתי שאני מצטער, טורי. מה עוד יש ביכולתי לעשות?'
אני שונאת כשהוא מסמס לי בשפה גבוהה. כאילו שאני מטומטמת והוא גאון הדור. אני יודעת לדבר ככה, אבל אנשים רגילים לא מסמסים בצורה הזאת.
למה הוא תמיד צריך לרומם את עצמו מעל כולם?
אפילו לא השבתי על ההודעה שלו. אבא שלי עשה יותר מידי טעויות. יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם.
הברזתי מהשיעור האחרון של אותו היום, ספרות זה מקצוע כל כך לא חשוב.
הכנסתי את הטלפון לכיס הג'ינס וקמתי מהספסל.
אני שונאת את בית הספר, אני שונאת את החיים שלי, ואני שונאת את אבא שלי.
לאו דווקא בסדר הזה.

אירה: ברגע שהפעמון צלצל, חטפתי את התיק ויצאתי מהכיתה.
לוקח לי בדיוק אחת עשר שניות להכניס את המחברות והקלמר לתיק. התלמידים שמציקים לי לא מוציאים מחברת וקלמר מהתיק, אז לוקח להם בדיוק שש שניות להרים את הכיסא לשולחן ולהגיע אליי.
למדתי לקרוא את שפת הגוף של המורה להיסטוריה, כך שאני יודעת מתי היא עומדת לשחרר אותנו.
אני אורזת את המחברות עשר שניות לפני שהיא משחררת אותנו.
אני גרה במרחק ארבעה רחובות מבית הספר. אני צריכה לחצות ארבעה כבישים ועשרים ואחד בניינים.
הוצאתי את הטלפון מהתיק ובדקתי אם אימא התקשרה אליי. היא לא התקשרה, אבל כן שלחה הודעה.
היא כתבה שתאחר בגלל שכל הרמזורים בעיר שבתו.
ביום היחידי שהיא יוצאת מוקדם מהעבודה, היא תאחר. קיוויתי שנבלה זמן ביחד.
שלחתי לה הודעה שתיסע בזהירות, החזרתי את הטלפון לתיק והמשכתי ללכת.

טורי: אף פעם לא הבנתי למה אוטובוסים חייבים לאחר או להקדים. הם אף פעם לא יכולים להגיע בזמן.
אני שונאת תחבורה ציבורית.
סליחה, 'לא מחבבת'. הפסיכולוג שלי אומר שמחשבות שליליות כאלו לא מועילות ל'נפש הבריאה' שלי, ויעודדו מרד נעורים.
אני משוכנעת שמחשבות על שנאת אוטובוסים לא יגרמו לי להידרדרות מוסרית, ולא יהפכו אותי לאנטיפתית.
מצד שני, מודעות עצמית אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי. גם לא התברכתי ביכולת המתנה ארוכה.
החלטתי לוותר על האוטובוס וללכת הביתה ברגל.

הייתה לי תחושת בטן רעה. לא ממש יכולתי להסביר אותה.
הגעתי למעבר חצייה הראשון.
חציתי את הכביש.
לא הסתכלתי לצדדים.
רק רציתי להגיע הביתה. הייתי עייפה.
הייתי עייפה, לא שמעתי את הצפירה.
ושמתי לב רק כשהיה מאוחר מידי.
ופתאום הכל הפך-
שחור.

טורי: סיפרו לי שכאשר מתים, כל הכאבים שלך מתפוגגים. אז הבנתי שאני לא מתה.
בזמן אחר זאת הייתה בשורה משמחת מאוד בשבילי. אבל בחיי, או מותי, לכאורה- הגוף שלי ממש כאב.
הראש שלי פעם כאילו חבטו בו במחבת.
כשהתחושה חזרה לידיים ולרגליים שלי הבנתי שאני שוכבת על משטח קשה.
פקחתי את העיניים שלי ואור לבן הסתנן לתוכן. הוא היה בהיר, אבל הוא לא סנוור אותי.
קמתי והנחתי יד על העורף. לא היה שום דם, שום פצע, שום חבורה.
זכרתי שחציתי את הכביש ופגעה בי מכונית. זכרתי שעפתי באוויר, וזכרתי חושך.
בחנתי את הסביבה. לא היה שם כלום… חדר אינסופי מלא באור לבן עד האופק.
חוץ מדמות ששכבה מקופלת, לא רחוק ממני. התקרבתי אליה עד שיכולתי לזהות פרטים. זאת הייתה נערה בגילי עם שיער מתולתל וארוך כמו שלי.
חשבתי שאני היחידה שיש לה שיער מקורזל כזה.

אירה: שמעתי קול משונה שדיבר במחשבותיי. השלום לא יכול להתעורר, עד שהמלחמה לא תקום. שוב ושוב המשפט זרם סביב מוחי.
לא הבנתי מה זה אומר, שיערתי שזה משפט שקראתי פעם בספר.
יכולתי לחשוב, הגוף שלי כאב, לא יכולתי לפתוח את העיניים וזכרתי שפגעה בי מכונית. 'זאת ההרגשה שיש לאנשים בקומה, לא?' חשבתי בבהלה.
ניסיתי לזוז, אבל הידיים שלי לא הגיבו.
"את בסדר?" שמעתי מישהי אומרת, ויד הונחה על הכתף שלי.
סוף סוף מערכת העצבים החליטה לחזור לפעול. נשמתי עמוק וקמתי בבת אחת. חוץ מהרבה אור בשדה הראייה שלי ראיתי נערה. היא קפצה אחורה בהפתעה כשהתעוררתי.
ספרתי שבאוזן אחת יש לה שני עגילים ובאוזן השנייה שלושה עגילים, ובחולצה שבעה כפתורים.
אחרי שסיימתי, שמתי לב שהיא בוהה בי. בפרצוף שלי. פתחתי את הפה כדי לשאול למה היא מסתכלת עליי ככה, אבל מהר מאוד הבנתי לבד.
"את נראית בדיוק כמוני," אמרנו ביחד, כאילו תאמנו מראש.
"ברוכות הבאות למחולל העולם," הדהד קול שנדמה שהוא בוקע מכל מקום. מהרצפה, מהתקרה, מהאוויר, מתוכי.
חלק מהאור התרכז למקום אחד, ודמות דמוית מלאך נוצרה ממנו.
הוא פרס את כנפיו והמשיך לדבר. "אני הישות המכונה דסטיני. או כפי שבני התמותה מכירים אותי- הגורל."

טורי: בסדר, אז בעצם הגורל נראה כמו המלאך גבריאל. למה לא?
הבחורה שנראית כמוני רק בלי איפור הייתה בהלם מוחלט. כן, לא בכל יום רואים יצור שעשוי מאור.
אני יותר עמידה לדברים על טבעיים, קשה להרשים אותי.
"מעולה, כבוד לפגוש אותך וכו'. למה אני פה, ואיפה זה פה?"
הגורל הביט בי. אני חושבת. לא היו לו ממש עיניים גשמיות. "אתן נמצאות במחולל העולם, כפי שציינתי קודם."
התחלתי להתעצבן על הבחור. "ומחולל הזמן זה..?"
"הגרעין של כל היקומים בעולם. מכאן עולמות חדשים נבראים, ולכאן עולמות קורסים."
כן, בטח.
'כאילו אני' התגברה על ההלם שלה. "רגע, אמרת יקומים, כמו יקומים מקבילים? כמה יקומים כאלה קיימים?"
"מה שאתן צריכות לדעת זה ששתי היקומים שלכן קיימים. מעבר לכך, אינכן זקוקות למידע נוסף."
היא הסתכלה עליי. "את מאמינה לכל זה?"
הנדתי בראשי. "אני די סקפטית."
הגורל פנה חזרה אליי. "ולהמשך שאלתך מלחמה, אתן במחולל העולם מכיוון שכאשר נגזר על נשמות זהות אותו ייעוד, באותו זמן, הן זוכות להתנגד לגורל שהוטל עליהן. בעזרת שיתוף פעולה."
היו לי הרבה שאלות, אבל בעיקר רציתי לשאול על זה שהוא קרא לי 'מלחמה'.
'כאילו אני' הייתה לא פחות מבולבלת. "אתה אומר שלה ולי יש נשמות זהות?"
"אכן, שלום. והגורל שנגזר על שתיכן הוא זהה."
"פגעה בי מכונית." אמרתי.
היא הסתובבה לעברי. "גם בי."
"אחות למוות בדריסה," מרפקתי אותה. היא חייכה בתגובה.
הגורל קטע אותנו. ,"כאן הטעות שלכן- אתן לא מתות. עדיין. אם תסיימו את המשימה שאתן לכן, תוכלו לחזור לחייכן הרגילים."
"איזו משימה בדיוק?" שאלתי.
"אתן צריכות להחליף חיים. כל נשמה תפנה ליקום של הנשמה השנייה. תתקנו את הסטייה העיקרית בחיי האחרת, ורק כך תוכלו תנצלו מגורלכן."

אירה: "אני אמורה להעמיד פנים שאני היא?! אין לי מושג אפילו מה השם שלה!" אמרה הנערה שנראתה כמו גרסה משופרת שלי.
"קוראים לי אירנה. אירה בקיצור," אמרתי. קצת פחדתי שתתקוף אותי, היא הייתה די… חמת מזג.
"אני וויקטוריה. את יכולה לבחור בין וויק, וויקי וטורי." היא השיבה, די בחביבות. לא צפיתי את זה.
הגורל החווה בידו ולא הגיב. על היד שלי התגשם צמיד כסף עם תליון עין משונה. גם על היד של טורי.
"אות הכאוס, סמל הסוף וסימן ההתחלה. הכול וכלום. שחור ולבן. כשתרצו להתייעץ אחת עם השנייה, תשתמשו הצמיד כדי לזמן את נשמתכם הזהה."
טורי עדיין הייתה עצבנית. "ואם אני לא רוצה?"
"אז את ונשמתך הזהה תשלחו למצולות המוות."
"זה לא נשמע נחמד," אמרתי.
היא נאנחה. "בסדר, אני אעמיד פנים שאני את. רק אל תהרסי לי את החיים, בסדר?"
"אני… אני אשתדל," גמגמתי.
"ואם אבא שלי מתקשר אליי או מנסה לתקשר איתי בכל דרך, תתעלמי ממנו. כן?"
"אוקיי…" אפילו לא רציתי לשאול.
"ואל תנשקי את החבר שלי."
ברגע הזה התחלתי לפקפק לגבי עניין הנשמות הזהות, לא היה בינינו דמיון בכלל.
"רק תנסי לעזור לאימא שלי בעבודות הבית ואל תמשכי אש בבית הספר." אמרתי לה בניסיון לחקות אותה.
"אין בעיה," היא השיבה, למרות שלא נראה לי שהיא באמת הקשיבה.
"סיימתן?" הגורל נשמע חסר סבלנות. גרמנו לגורל לאבד את אדישותו- אף פעם אל תפקפקו בכוחן של שתי בנות נוער.
"כן."
"יש לכן 44 שעות להשלים את המשימה."
"רגע, מה?" שאלנו ביחד.
הוא הקיש באצבעותיו וכל העולם התהפך.

התעוררתי במיטה.
בחדר שלא שלי.
עדיין היה חשוך בחוץ. התאריך היה-
יומיים לפני שפגעה בי המכונית.
המשימה כנראה-
התחילה.

טורי: לאירה יש שעון מעורר. כנראה אימא שלה לא מעירה בבוקר.
זה היה יחסית קשה להתכונן בעצמי. אני רגילה שאימא שלי מעירה אותי, ושיש עוזרת שמכינה לי סנדוויצ'ים וקפה. חשבתי שככה זה בכל הבתים.
מה שכן, לאירה גם אין שום איפור, זה חסך לי רבע שעה.
כשהכנתי לעצמי ארוחת בוקר, ראיתי על המקרר תעודות הצטיינות והערכה. רובוטיקה, פיזיקה, סייבר. היה עליהם את סמל בית הספר. חיפשתי אותו באינטרנט ומצאתי שהוא במרחק שלושה רחובות.
התרעה רועשת הקפיצה אותי. 'תלכי לבית הספר!' דחפתי מחברות אקראיות לתוך ילקוט ויצאתי מהבית.
נזהרתי מאוד במעברי חצייה.

אירה: אימא של טורי העירה אותי בבוקר. זה היה ממש מוזר.
זה היה מוזר ללבוש תלבושת אחידה (זאת עם שבעת הכפתורים), בבית ספר שלי אין כאלה.
והבית שלה ממש גדול, כמעט הלכתי לאיבוד.
אחרי שאכלתי את ארוחת הבוקר שהעוזרת הכינה לי, היא הביאה לי את התיק ואמרה לי לא לשכוח לקחת ריטלין, היא נתנה לי שתי טבליות.
"חמודה, תזדרזי. אני מורידה אותך לפני שאני נוסעת לעבודה, אבל אסור לי לאחר," אמרה לי אימא של טורי.
"את מסיעה אותי?" שאלתי.
"כמו בכל יום."
מיהרתי להדביק אותה. יצאנו וירדנו במן מדרגות פנימיות לחנייה תת-קרקעית ורווחה.
היו שם שלושה מכוניות, שני זוגות אופניים ואופנוע אחד. שלוש, שתיים, אחת. הסדר היורד הזה גרם לי לחייך.
"את יודעת מתי השיעור שלי מתחיל?" שאלתי אותה כשנכנסו למכונית.
"עוד חצי שעה, מותק."
"אז למה אנחנו ממהרות?"
היא חגרה וחייכה כאילו אני משעשעת. "אוספים את ג'נה ואת בן, את לא זוכרת?"
"בטח שאני זוכרת. וג'נה ובן הם…"
"החבר שלך והחברה הכי טובה שלך." אימא של טורי קימטה את מצחה. "את מרגישה טוב, חמודה?"
הנהנתי ופתחתי את הטלפון של טורי. אני לא יודעת אם זה נקרא לחטט, בגלל שיש לנו אותה נשמה, ואני אמורה להעמיד פנים שאני היא. אני אגדיר את קריאת ההודעות של טורי כעבודת מחקר.
ההודעות לחברות שלה כללו הרבה אימוג'ים, הרבה לבבות, ומעט מאוד פואנטה. באותה הזדמנות ראיתי שיש עשר שיחות שלא נענו מאבא שלה.

טורי: אני לא חננת מדע בדיוני, אבל תמיד חשבתי שיקומים מקבילים אמורים להיות שונים. היקום המטופש של אירה והיקום המטופש שלי היו דומים לגמרי. לא היו שם אנשים בצבע ורוד, או בצל שחותך אנשים, או פרות שקונות חלקי אדם במשחטה.
אפילו יש להם אינסטגרם.
נכנסתי לכיתה ובדקתי את סדר המקומות. היא יושבת בשולחן שהכי קרוב לדלת.
הלכתי למקום והנחתי את התיק. פתחתי את אחת המחברות וקשקשתי על נוסחאות לחישוב אנרגיה בפיזיקה, זה בטח לא כזה חשוב.
כמה תלמידים נכנסו לכיתה צוחקים ומפטפטים, אחד מהם שלח לעברי מבט לא כל כך סימפטי.
חוצפן, מי הוא שיסתכל עליי ככה? נשענתי אחורה, שילבתי את ידיי ונתתי לו את מבט ה-'חכה-חכה' הכי טוב שלי.
הוא הסיט את מבטו בהפתעה.
חייכתי וחזרתי לקשקש על המחברת. עובד בכל פעם.

אירה: אימא של טורי עצרה את המכונית מול ווילה עצומה. אפילו לא יכולתי לספור כמה חלונות ראיתי. נער ונערה חיכו ליד שער.
"היי הלנה, מה שלומך?" שאלה הנערה כשפתחה את דלת המכונית. היא לבשה מדי בית ספר כמו שלי, וענדה שתי שרשראות צלב קטנות.
"שלומי טוב, ג'נה. תודה ששאלת."
ג'נה רכנה קדימה וחיבקה אותי מאחור. "וויקוש!"
"הי…" השבתי בהיסוס.
הנער, שנקרא בן, פתח את הדלת בצד שלי. הוא נראה כמו ג'נה, אותו צבע שיער ועיניים. הם בטח אחים. הוא לא לבש תלבושת אחידה משום מה. "התגעגעת אליי?"
"אה… אני, כן, בטח שכן." התחלתי לגמגם.
"תביאי נשיקה," הוא התכופף אליי.
נבהלתי ונרתעתי אחורה, כיסיתי את הפה בידיים. כולם במכונית הסתכלו עליי כאילו התחרפנתי.
"את בסדר?" שאל בן והתרחק.
"כן, פשוט… אני חושבת שאני קצת חולה. אני לא רוצה להדביק אותך," זייפתי שיעול לא כל כך מוצלח.
הלנה שמה יד על המצח שלי. "אין לך חום, אבל את קצת חיוורת. למה לא אמרת לי שאת לא מרגישה טוב? הייתי נותנת לך להישאר בבית."
"ולהחסיר לימודים? שאלתי בחוסר אמון.
ג'נה התפקעה מצחוק במושב האחורי, בן גיחך והלנה שקלה אם להסיע אותי לבית חולים.
הסתובבתי אל ג'נה. "מה?"
החיוך שלה התפוגג. "ג'יזס, את רצינית."
"כן."
"אני אזכיר לך- את נגד מוסדות השכלה ואת מבריזה מחצי מהשיעורים."
'אלוהים אדירים, מה טורי תעשה לציונים שלי?' חשבתי.
הסתובבתי חזרה אל בן. "כולנו ככה?"
בן חייך, הוא הניח שאני מתבדחת. "היא רק מנסה לשגע אותנו, קלטתי אותה. 'להחסיר לימודים'."
הלנה הרימה את ידיה בייאוש. "בני נוער. לעולם לא אבין את צורת החשיבה שלכם. בן, תכנס למכונית, אני ממהרת."
בן הצדיע לה ונישק אותי במהירות לפני שהספקתי לחשוב. הוא הלך למושב האחורי והתיישב ליד ג'נה.
ניסיתי לא לעשות פרצוף, אבל ידעתי שטורי הולכת לרצוח אותי.

טורי: בדרך כלל אני לא הולכת לשיעורים. אבל לא רציתי להרוס לאירה את רצף ההגעה לשיעורים. ניחשתי שהיא אחת מהבנות האלו שלא מחסירות אף יום.
הייתי צריכה ללכת להשערה בפיזיקה וברובוטיקה על חשבון שיעורים אחרים. הפיזיקה היה נחמד.
כשלמדתי היסטוריה בכיתת היסוד הרגילה, זרקו עליי מלא פתקים עם כל מיני מילים שאני מעדיפה לא לחזור עליהם.
אף אחת לא באה לדבר איתי בהפסקות, אז הבנתי שלאירה אין ממש חברות.
"מיס ג'יימס, את מקשיבה?" הצפצוף של המורה המעצבנת לספרות העיר אותי ממחשבותיי. הבנתי בשיעור היסטוריה שהשם משפחה שלה הוא ג'יימס.
"מקשיבה, מקשיבה." גלגלתי את עיניי.
"אז מה אמרתי לפני רגע?" היא עשתה פרצוף חמוץ. לא, זה היה הפרצוף הרגיל שלה.
פתחתי את המחברת בדף האחרון שכתבו בו משהו. "משהו לגבי 'אל תגע בזמיר'?"
"אנחנו לומדים על שייקספיר, מיס ג'יימס."
"הבחור שמת בשנה שאת נולדת?"
הכיתה פרצה בצחוק והמורה האדימה מכעס. "מיס ג'יימס, תלכי למנהל, עכשיו!" היא הרימה את קולה.
לקחתי את התיק. "למישהי יש פתיל קצר."
"צאי!"
"שייקספיר רק היה אדם אובדני!" צעקתי ביציאה.
אני חושבת שהלך לי די טוב.

אירה: יום הלימודים נגמר מהר. לא הייתי צריכה ללכת לשום שיעורי אקסטרה, אף אחד לא הציק לי, מורים לא ציפו שאענה על כל התשובות או שאקשיב להם. זה היה שינוי מרענן.
אחרי בית הספר, ג'נה ואני הלכנו לאכול פרוזן יוגורט. היא הזמינה את בן, שאמר שיבוא אחרי האימון שלו בחדר כושר.
ג'נה הביאה לנו את היוגורט והתיישבה מולי.
פתחתי את המכסה של הקופסה וערבבתי את תוכנה. "אז… יש לי קצת קושי להיזכר בדברים בזמן האחרון."
ג'נה חייכה. "דיברנו על זה, אני לא נותנת לך להעתיק שיעורי בית יותר. אתה תכשלי בבגרויות אם לא תלמדי."
הנדתי בראשי. "לא לזה התכוונתי. התכוונתי ל… נגיד, למה אני לא מדברת עם אבא שלי? ממתי בן ואני ביחד? ו… וואו היוגורט הזה מדהים."
"אל תעלבי, אבל אלה דברים יותר מידי חשובים בשביל שתשכחי אותם. כלומר, לשכוח את הטעם המופלא של היוגורט הקבוע שלנו? באמת, התאכזבתי."
צחקתי אל השולחן. "אני רצינית, את יכולה לענות על השאלות?"
"את ובן ביחד כבר שנתיים, לצערי."
"ואבא שלי? על מה העניין?"
"את ואבא שלך לא מדברים כבר שלוש שנים, לצערה של אימא שלך."
הנחתי את היוגורט. "למה?"
ג'נה זעה באי נוחות. "טוב, אחרי מה שקרה בינו לבין אימא שלך, את החלטת לא לסלוח לו לעולם. והשבעת אותי לא לדבר על זה לעולם."
היא בחנה אותי. "את מתנהגת מוזר היום."
מיששתי את הצמיד. איך אני אמורה לתקן את החיים של טורי אם אני בכלל לא יודעת מי היא?

טורי: הסטיות בחיים של השנייה… כי להגיד לנו בדיוק מה לעשות זה כל כך קשה.
עלו לי כמה רעיונות מה הן הסטיות בחיים שלה, אבל לא הייתי בטוחה אם הם נכונים.
חזרתי לבית של אירה ועליתי לחדר שלה. הסתכלתי על ארונית הספרים שלה. היו שם כמה ספרי נוער, אך הרוב היו ספרי פיזיקה. ספרים כמו 'הפיזיקה של העתיד' ו'הפיזיקה של הבלתי אפשרי'. כל החדר שלה היה מלא בשטויות האלו.
הבנתי למה היא בתוכנית העשרה של פיזיקה, אבל מה קשור אליה רובוטיקה וסייבר?
ולמה היא לא אף פעם לא ענתה לילדים שהציקו לה?
התיישבתי על המיטה והוצאתי את הטלפון. אחרי כמה צלצולים, האישה ענתה.
"אירנוש, מה קרה שאת מתקשרת באמצע היום?" היא שאלה.
"אמ… אימא. יש לי שאלה."
"מה?"
"אני יכולה לפרוש מהרובוטיקה ומהסייבר?"
אימא שלה שתקה כמה שניות. "אירנוש, חשבתי שאת רוצה להשיג את המלגה של העתודה המדעית- טכנולוגית. אפילו וויתרת על חוג ציור בשביל ללמוד יותר."
"ועד כמה אהבתי ציור?"
"את צוחקת? נולדת עם דף ועיפרון ביד."
נשמע כמו לידה קשה.
"טוב, תודה אימא."
"ביי אירנוש."

אירה: כשהגעתי הביתה, נגעתי בצמיד וניסיתי לתקשר עם טורי או משהו. הוא שלח אותי חזרה למחולל העולם.
הייתי צריכה לספר לה על מה שעשיתי בבוקר. לא ידעתי שזה כל כך רציני, רק רציתי לפתור את הטינה ושיהיה לה סוף טוב בסגנון דיסני.
הפעם ההגעה למחולל העולם הייתה יותר חלקה. פשוט התגשמתי על הקרקע. (קשה להגדיר את הקרקע כקרקע, אבל עדיין.)
טורי התגשמה באותו זמן כמוני.
"הי אחותי למוות בדריסה." היא חייכה והתקרבה לחבק אותי.
"היי…" התרחקתי. "יש לי משהו לספר לך, תבטיחי לא לכעוס עליי."
"אם בן נישק אותך, זה בסדר. הוא הרי חשב שאת אני. סתם הגזמתי כשהזהרתי אותך לא לתת לו לנשק אותך."
הייתי לחוצה ולא היה לי שום דבר לספור. לא יכלו לשים איזה שידה במחולל העולם כדי שאוכל לספור את הידיות?
"זה לא זה. אני… סוג של… קבעתי שאפגש עם אבא שלך לדבר על הכול."
טורי חייכה. ואז החיוך שלה נמחק. היא חזרה על הפעולה הזאת עוד שלוש פעמים. "את עשית מה?"
"אמרת שלא תכעסי עליי."
"את יודעת מה אבא שלי עשה בכלל?" היא שאלה בשקט.
"הוא בגד באימא שלך."
"זאת דרך יפה להגיד את זה. הוא ניהל במשך חמש שנים רומן מאחורי הגב של אימא שלי עם אישה שהיא מחצית מהגיל שלו. יש לו ילד בן שלוש!"
הבטתי בה בהפתעה ובזעזוע. העיקר בזעזוע. "את זה ג'נה לא סיפרה לי."
טורי התיישבה ישיבה מזרחית. "לא סיפרתי את זה לג'נה. איך בדיוק מספרים לחברה הכי טובה שלך דבר כזה?"
התיישבתי לידה. "אני מצטערת."
"תגידי לי רק למה עשית דבר כזה, אירה." היא הרימה את מבטה. היו לה עיניים כהות כמו שלי, אבל היה בהן לוחמנות בלתי מתפשרת.
"אף ילד לא צריך לחיות בלי אבא שלו. חשבתי שאני עוזרת לך. יש אנשים שקשה להם לסלוח, רק רציתי שתחיי באושר ועושר עד עצם היום הזה."
"ואז גילית איזה זבל הוא."
הנהנתי. "זה לא משנה את העובדה שכדאי לך לדבר איתו. לא לסלוח, אבל לפחות לדבר. זאת הסטייה בחיים שלך, צריך לתקן אותה כדי שנוכל לחזור לחיים שלנו."
היא הביטה בי בכעס וקמה על רגליה. "את מדברת עכשיו כל ה'משימה' שהגורל נתן לנו? נחשי מה, מצאתי גם את הסטייה שלך."
ניסיתי לחייך. "ואני אשמח לדעת מה היא."
"את לומדת יותר מידי. וויתרת על החלומות והחברות שלך בשביל מלגת העתודה הזאת."
זה לא מה שחשבתי שהיא תגיד.
טורי המשיכה. "ביקשתי מאימא שלך לפרוש מהעשרות רובוטיקה וסייבר. את לא מתחברת לזה בכלל. אולי מצאת עניין בפיזיקה, אבל שתינו יודעות שמה שאת באמת אוהבת זה אומנות."
התחלתי לכעוס על טורי. "כן, אני אוהבת אומנות. אבל לא כולנו יש אימא עשירה שיכולה להרשות לעצמה לממן אוניברסיטה לבת שלה. אני הקלתי על אימא שלי ובחרתי לנסות להשיג מלגה. אני לא יכולה לפרוש מהעתודה."
היא חייכה. "זה אולי הזמן הכי ארוך ששמעתי אותך מדברת."
הזעם שלי נכבה כמו שהוא נדלק. "טוב, נו, הרגזת אותי."
"אני חושבת ששתינו התעסקנו עם דברים שאנחנו פשוט לא מבינות," היא אמרה.
"כמה שקל לפתור בעיות של אנשים אחרים, קשה לפתור את שלך."
"ברכותיי, המשימה שלכן כמעט הושלמה." קולו של הגורל הדהד בחדר.
הוא התמזג מאור כמו בפעם הקודמת, אבל הפעם כבר הייתי רגילה לזה.
"אך הגורל שלכן עדיין לא השתנה."
הבטנו אחת על השנייה. "מה?"

טורי: ממש לא עושים את זה לאנשים. אירה ואני ניהלנו שיחת נפש ופתאום הגורל החליט להתפרץ באמצע.
גם לא אומרים להם שהגורל שלהם למות בידי דריסת מכונית לא השתנה.
"מה לא עשינו בסדר?" שאלה אירה.
זה מה שאני רציתי לשאול.
הגורל חייך. באמת, לא דמיינתי את זה . "אל תדאגו, זה לא מסובך כמו שאתן חושבות. אני הולך לשלוח כל אחת מכן חזרה לעולם שלה."
נשמתי לרווחה. "הגיע הזמן, אני ממש מתגעגעת לפרוזן יוגורט."
"ולאימא שלך, ג'נה ובן?" אירה עשתה לי פרצוף מוכיח.
"גם אליהם."
הגורל מלמל משהו. משהו בסגנון "בני תמותה."
"שארית המשימה שלכן פשוטה מאוד."
"והיא?" שאלתי.
"הוא כמו המנחים המותחים האלו בטלוויזיה." לחשה לי אירה.
היא צדקה לגמרי! איך לא חשבתי על זה?
הגורל דיבר באיטיות כרגיל, אך זה הרגיש לי הרבה יותר זמן. "כדי לגאול את עצמן, על מלחמה לפעול כדרך שלום, ועל שלום לפעול כדרך מלחמה.
בסדר, נמאס לי מהשפה הגבוהה. "ובמילים פשוטות…"
"וויקטוריה, עלייך לסלוח לאביך ולמחול לו כפי שאירה הייתה נוהגת, ואירה עלייך לפרוש מהעתודה ולרדוף אחרי חלומך כפי שוויקטוריה הייתה נוהגת."
לא יכולתי לעשות את זה. העדפתי שילח אותי לצולות המוות.
אירה לעומת זאת, הייתה בטוחה בעצמה. היא ראתה את החשש שלי.
"הגורל, אחרי נשלים את המשימה… אנחנו הולכות לשכוח אחת את השנייה, ואת כל מה שקרה. נכון?" היא שאלה.
הגורל הנהן.
"אתה יכול לתת לנו רגע להיפרד, בבקשה?"
"כמובן, אך אנא מכן, תמהרו."
היא משכה אותי למקום רחוק מהגורל, אבל הייתה לי הרגשה שהוא שמע כל מילה.
"אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה לדבר עם אבא שלי."
היא חייכה ונסיתה לענות, אבל קטעתי אותה.
"אני לא יכולה."
"את יכולה. ואנחנו לא הולכות לעשות את הקטע של 'אני לא יכולה', 'את יכולה'. את רוצה לחזור לחיים שלך, ואני רוצה לחזור לחיים שלי. תזכרי שיכול להיות שאני זורקת את כל העתיד שלי, בבקשה תדברי איתו."
"כשאת אומרת את זה ככה… אני עדיין לא יכולה."
אירה חיבקה אותי. "את סתם מדברת שטויות, אני מאמינה בך."
"בגלל שאנחנו נשמות זהות, זה אומר שאת בעצם מאמינה בעצמך?" שאלתי אותה.
"את התשובה לשאלה הזאת אני חושבת שאדע רק בעתיד. אני ממש שמחה שפגשתי אותך."
התנתקתי ממנה. "בגלל שאנחנו נשמות זהות, זה אומר שאת בעצם שמחה שפגשת את עצמך?"
היא דחפה אותי. "קרצייה."
הגורל התקרב אלינו. "האם סיימתן?"
אירה הנהנה. "כן, תחזיר אותנו בבקשה ליקומים שלנו."
"אהיה שלום, ואני מקווה שתשלימו את משימתכן."

אירה: קמתי בבוקר. היום שבו המכונית אמורה לפגוע בי.
ידעתי איך למנוע את המוות שלי. ידעתי שזה יכול להרוס לי את החיים, אבל לא פחדתי.
כאשר הגעתי לבית ספר הלכתי ישר לרכז העתודה.
"מר ריס, אני פורשת." בלי שום טאקט, בדיוק כמו שטורי הייתה נוהגת.
הרכז הרים את עיניו מערימת המסמכים שחתם עליהם. "אמרת משהו, מיס ג'יימס?"
"כן, אני פורשת מהעתודה. אני לא אוהבת לא רובוטיקה, לא סייבר, ולמען האמת- הפיזיקה עצמה לא מעניינת אותי בכלל."
"מצחיק מאוד."
"אני רצינית, מר ריס."
"התלמידה הכי טובה בעתודה, שנמצאת בתוכנית המלגות שלנו, פורשת. אמין מאוד." הוא חייך אליי. "ואם את רצינית, הייתי מייעץ לך להתעלם מזה. זה שיגעון נעורים פשוט."
בחנתי את המשרד שלו. שתי ארונות מלאים קלסרים, ארבע תעודות ממוסגרות על הקיר.
"אני פורשת מר ריס, ואם תפגוש את גברת הארט, תוכל לבקש ממנה לשבץ אותי בתכנית 'אמירים אומנות'? החלטתי ללכת על מוטיב אומנותי. תודה לך."
במילים אלו יצאתי מהכיתה.
צחקתי ברווחה. מה שאמרתי לא הצחיק אותי, וגם לא הבעות פניו של מר ריס. הרגשתי משוחררת, לצחוק ולעשות כל מה שאני רוצה.
למדתי לא לפחד ולעמוד על שלי. זה לא היה מפחיד כמו שחשבתי.
טורי: ידעתי שאירה תבצע את המשימה שלה, אז הייתי חייבת להשלים את שלי.
אימא העירה אותי בבוקר כרגיל.
לבשתי את התלבושת האחידה ושלחתי לג'נה הודעה שלא אבוא לאסוף אותה ואת בן.
'קרה משהו? ' השיבה ג'נה.
'לא, הכול בסדר. ניפגש בהפסקה.' כתבתי לה חזרה.
ירדתי במדרגות לסלון אחרי שהתארגנתי ואכלתי את ארוחת הבוקר בשקט.
אימא שלי ירדה במדרגות במהירות. "את באה, חמודה?"
הרמתי את מבטי וחייכתי אליה. "לא, אימא. זה בסדר, אבא מסיע אותי."
היא קפאה בהפתעה. "חזרת לדבר איתו?"
"כן… אתמול בבוקר סימסתי לו חזר. הבנתי שאחרי הכול, צריך לסלוח ולשכוח. משפחה זאת משפחה. הוא אבא שלי ואני הבת שלו… את יודעת, ושאר הקלישאות."
היא חייכה והנידה בראשה. "אני שמחה בשבילך חמודה. אני אחזור מאוחר היום, אז את יכולה להזמין את ג'נה ובן."
"תודה אימא!" צעקתי כשהיא יצאה מהבית.
צפיתי קצת בטלוויזיה, עד אבא שלי התקשר אליי.
"הלו?" עניתי לטלפון.
"היי, וויקטוריה. אה… אני פה למטה, את יורדת?" הוא נשמע מהוסס.
"כן, דקה."
כיביתי את הטלוויזיה, לקחתי את התיק והלכתי אל הדלת.
ירדתי במדרגות לחנייה הקרקעית כמו שאני עושה כל יום, אך הפעם ידעתי שאני הולכת לנסוע עם אבא ולא עם אימא.
ראיתי את המכונית הכסופה שלו. נכנסתי אליה ונחגרתי.
"היי," אמרתי אחרי כמה שניות של שתיקה, הסתכלתי על החלון.
"היי," הוא השיב. הוא התניע את המכונית כאילו נתתי לו הרגע אישור לנסוע.
הוא יצא מהחנייה ותופף על ההגה. "יש חדש בלימודים?"
"לא ממש, אבל החלטתי ללמוד השערת פיזיקה. זה נשמע מעניין."
"פיזיקה?" הוא נראה מופתע. "את יודע שסבא שלך היה אחד מהתלמידים של איינשטיין?"
עזבתי את הנוף מהחלון. "באמת?"
"אחד הטובים שלו! כשהייתי קטן, הוא לא סיפר לי סיפורי אגדות לפני השינה, אלא את תורת היחסות של איינשטיין."
הפיזיקה לא קירבה ביני לבין אבא שלי כל כך מהר. אך ככול שהמשכתי לדבר איתו, הבנתי שאני כבר לא כועסת. הצטערתי על מה שהוא עשה, ועל זה שפגע בי ובאימא שלי. אבל גם על כך שהפסדתי שלוש שנים איתו.
לסלוח היה הדבר הנכון. וזה לא היה נורא כמו שחשבתי.