כנס עולמות 2016

העולם החמישי

מאת: עילי פרוסק

"בראשית ברא אלוהים את העולם הראשון; את הארץ ואת השמיים ואת המים, ואת ההרים והגבעות. ברא אלוהים את השמש, ואת הירח ואת שלל הכוכבים. ברא אלוהים את הצומח, את העצים והפרחים ואת צמחי הים. ברא אלוהים את העופות ואת חיות הים והקרקע, ובסוף היום, רגע לפני שקיעה, ברא אלוהים את האדם, זכר ונקבה. וירא אלוהים כי טוב, ויהי בוקר ויהי ערב, יום אחד."

"וואו, זה ממש יפה, סבא. את כל זה אלוהים ברא ביום אחד? אין סיכוי!"

"כוחו של אלוהים בלתי מוגבל, אד. בכל יום הוא ברא עולם אחד. תחשוב על זה, עולם שלם ביום אחד? רק הוא יכול לעשות את זה. זו הסיבה שאתה צריך להאמין בו, שאני מאמין בו, שסבא שלי האמין בו וגם סבא של סבא שלי האמין."

"סבתא אמרה לי שביום השישי הוא ברא משהו מיוחד. אתה יכול לגלות לי?"

"אתה ילד סקרן אד, זה טוב. תרצה שאקריא לך?"

"כן! בבקשה סבא! בבקשה, בבקשה!"

"אני אקריא לך, תירגע! רק רגע… הנה. וביום השישי ברא אלוהים את הקשר הגדול, את רשת העולמות שקושרת את כולם גם יחד. ויברא אלוהים את המעבר מהעולם הראשון לעולם השני, ויאמר: 'וכאשר חי ימות בעולם הראשון, ויעבור לעולם השני'. ויהי כן. ובאותו יום ברא אלוהים את המעבר מהעולם השני לעולם השלישי, ויאמר: 'וכאשר ימות חי בעולם השני, ויעבור לעולם השלישי'. ויהי כן. וכך הלאה וכך הלאה, אד. אתה מבין? אלוהים חכם, חכם מכל אדם שאי פעם תפגוש. והוא נדיב. הוא נתן לנו 5 הזדמנויות, 5 עולמות. ואנחנו בעולם הראשון."

"אז אני אשאר ילד כל החיים?"

"לא, חמוד. אתה תגדל ותתפתח. וכשיגיע זמנך לעבור אל העולם השני, אתה תעבור. ושם, מי יודע מה תהיה? אתה יכול להיות חתול, או אפילו נמלה. אתה יכול להיות חיידק קטן! אולי אפילו תהיה ילדה."

"איכס! אני לא רוצה להיות ילדה!"

"מתוק שלי, אלוהים יבחר מה כל אחד מאתנו יהיה בכל עולם. אני מרגיש בר מזל שבעולם הזה יש לי אותך ואת המשפחה. תהנה מהעולם הזה, אולי לא יהיה לך כל הרבה מזל בעולם הבא."

5 שנים לאחר מכן, זומנה אמו של אד אל חדר המנהלת. היא לא האמינה שהייתה צריכה להפסיד יום עבודה בשביל שטות שכזו. "מה כבר קרה?" שאלה בבוז. "אני מצטערת, גברת מאנסי, אבל בנך צעק לאחד הילדים בהפסקה 'שתהיה צרצר בעולם הבא!' וזו שפה לא מקובלת. ארצה שתדברי אתו." אמו השתנקה, היא זעמה ואיימה על המורה שבפעם הבאה שתזמן אותה לשם, היא מפסיקה את גל התרומות לבית הספר. "בוא, אד." היא אמרה ויצאה מהחדר בבוז. אד חייך והלך אחריה. הם נכנסו אל המכונית השחורה שחיכתה להם. "פעם הבאה תגיד לה את זה בעצמך. אתה לא צריך אותי כדי לנזוף בה." הנהג הסיע אותם הביתה ואד חייך.

6 וחצי שנים לאחר מכן, אד הגיע לגיל 18. רק שלוש שנים קודם הוא פרש מבית הספר וגרם לכל חבריו לכיתה לקנא. "ומה עם העתיד שלך?" אחת הילדות המעצבנות האלה, שידעו איפה נמצאת כל מדינה בעולם, שאלה אותו ביום שהחליט לפרוש. "אני לא כמוך. לי יש כסף, אני לא צריך לדאוג לעתיד שלי. את סתם מקנאה שעוד מעט תהיי צריכה לקרוע את התחת שלך כל יום כדי להאכיל את המשפחה שלך!" הוא ענה לה וצחק. שני חבריו היחידים צחקו גם. הם היו חברי אמת. הוא ידע את זה כי רק חברי אמת מקבלים ממנו אלפי שקלים ליום הולדתם בכל שנה. מסיבת יום ההולדת ה-18 שלו הייתה אירוע חגיגי. הוא הזמין שתי נשים לכל אחד מחבריו, מהחברה ההיא שאבא שלו המליץ עליה. בשבילו הזמין 3. 10 החוגגים נכנסו לחדר שלו ויצאו לאחר 4 שעות. אמו הזמינה עוגה והעשירייה אכלה אותה במהרה. "תודה על העוגה!" אמרה סטפני. "היא ממש טעימה!" הוסיפה ג'ינה.

לאחר שנתיים, בערך, הפסידו המשפחה את כל הונם. "הממשלה אשמה! אמריקה גונבת מהאזרחים!" צעק אביו, אך שעה לאחר מכן אמו גילתה לאד שזו אשמתו, שהוא לא ניהל את החברה שלו כמו שצריך והוא לא מודה בזה. שטפי הדם שלה נהיו כהים יותר מהרגיל שעתיים לאחר מכן. חברי האמת של אד הכחישו כל קשר אליו, והוא נשלח לעבוד כקופאי רשת מזון מהיר. אמו הצטרפה לחברה ממנה הגיעו סטפני וג'ינה, ואביו הפך למחלק עיתונים.

יום אחד, הוא ראה בקניון בו עבד את הילדה המעצבנת שהעירה לו לפני 6 שנים. היא הייתה לבושה בחליפה ובידה הייתה מזוודה. מסכנה, צריכה להיסחב עם מזוודה כל היום כמו ליצן. "אני מצטערת." היא לחשה. אד כעס ורץ אליה. הוא התחיל להכות אותה אבל פתאום הגיעו מאבטחים ועזרו לה, לפני שהספיק להבין למה הם לטובתה, אחד מהם הכה אותו בראשו והוא איבד הכרה. זה היה המפגש הראשון שלו עם אלוהים.

"מה אלה החיים האלה? מה עשית לי? חשבתי שאתה חכם ונדיב וחזק מכולם! בבקשה!" זעק לאלוהים שבשמיים. "חכה לעולם הבא." הוא שמע קול עבה ולפתע התעורר בתחנת המשטרה. מכולם, רק הוא פגש את אלוהים. אף לא אחד מבערך 40 האנשים שנמצאו בסניף המשטרה לא חווה את החוויה שהוא חווה. "אני לא רוצה לחכות…" הוא מלמל לעצמו ותחב את ידו אל כיסו. הוא הוציא את המספריים הקטנים והכחולים ודקר את צווארו. "תפסיק!" צעק אחד השוטרים בין הפעם השלישית לרביעית. אבל אד המשיך והמשיך, עד שהתמוטט. ובצדק – חיים ללא כסף הם לא חיים כלל.

 


 

 

כבר ברגע בו ליסה נוצרה, שניות לפני שנהייתה עובר, היא הבינה, איכשהו, שהיא הגיעה לעולם השני. עדיין לא נולדה וכבר, בתודעתה, קלטה זאת. וכשאמה המליטה אותה, ועשרה ימים לאחר מכן, כשפתחה את עיניה וראתה את העולם במעורפל ובצבעים שחור ולבן, היא ידעה.

שבועיים לאחר מכן, אמה ואביה של אמה הגיעו אל חנות החיות. "אקרא לך ליסה!" צחקה אמה שעה לאחר מכן, כשחיכתה ביחד עם ליסה במכונית בזמן שאביה קנה לליסה מיטת כלבים קטנה. אמה גירדה באפיה של ליסה, והיא, כתגובה, קשקשה בזנבה. היא ליטפה את ראשה וליסה הוציאה לשון. "לעולם לא אעזוב אותך." לחשה אמה באוזנה.

כעבור שלוש שנים, אמה כבר הולכת לכיתה ה'. ליסה ידעה שכשהשמש זורחת אחרי היום בו כולם נשארים בבית, אמה חוזרת בערך כשהשמש מאירה על קערת האוכל השחורה שלה. היא הייתה כלבה חכמה מאוד. אמה לימדה אותה איך לשבת כשהיא מרימה את ידה, לשכב כשהיא מורידה אותה מטה, להתגלגל לנבוח ואפילו לפתוח את דלת הבניין בעזרת ראשה בלבד. אבל השבוע האחרון היה גשום והשמש לא נראתה בשמי הרחוב. ליסה נמנמה במיטה הקטנה שלה. לפתע ראתה דרך החלון הבזק אור בהיר שהכאיב לעיניה, ואחרי כמה שניות שמעה רעש נוראי, מטלטל ועוצמתי. היא נבהלה והחלה לרוץ במעגלים ולנבוח. אפילו השתינה קצת על הרצפה באמצע הבית.

ליסה הריחה את ריח הגוף הנעים של אמה והבינה שהיא נמצאת מתחתיה. היא נרגעה וחזרה אל מיטתה. אמה פתחה את הדלת והסירה מעליה את מעיל הגשם האפור ואת מעיל הפרווה הלבן ואת הסוודר האפור עם הנקודות השחורות. "את לא קופצת עליי?" שאלה את ליסה אבל ליסה לא הרימה את ראשה ממבוכה על הבלגן שיצרה. "עשית פיפי? אוי, פחדת מהגשם? זה בסדר, ליסה." היא אומרת ומתקרבת אליה. ליסה גרגרה ועיניה נצצו. אמה מתיישבת על הכורסא ליד מיטתה של ליסה ומלטפת אותה בראשה. ליסה מניחה את ראשה על ברכה של אמה. "הכל בסדר." אמה לוחשת בזמן שמלטפת לה בנעימות את הפרווה.

בת המצווה של אמה התקרבה ותוכנן טיול משפחתי לאנגליה, שהיה יעד פופולארי בזמן הזה בקנדה. "בבקשה, בבקשה, בבקשה" הייתה אומרת אמה להוריה בכל בוקר, מה שהתחלף ל"תודה, תודה, תודה" אחרי שגילתה שמשאלתה נענתה. "נלך למגדל השעון ולחנויות בגדים ונקנה מתנות לכולם…" אמה סיפרה לחברותיה. ליסה לא הבינה, אבל שמחה מהאושר שהקרינה אמה.

"כבר מצאת פנסיון לליסה?" שאלה אימה של אמה בארוחת הערב.

"אני אחפש מחר." ענה אביה.

"מה זאת אומרת? למה צריך פנסיון לליסה?" שאלה אמה.

"לנסיעה." ענתה אמה.

"אנחנו לוקחים אותה אתנו, אימא. לא צריך פנסיון."

"אנחנו לא יכולים לקחת אותה אתנו לאנגליה, חמודה. היא תהנה בפנסיון. ישחקו אתה."

"ליסה באה, אימא. אם היא לא באה אני לא באה." אמרה אמה וקמה משולחן האוכל. "בואי." היא קראה לליסה והלכה לחדרה, כשליסה עוקבת אחריה.

הטיול התרחש חודשיים אחר כך, וליסה לעולם לא תשכח את מגדל השעון הגדול והמרהיב. היא צפתה בנופים מדהימים ופרוותה סמרה מהרוח הקרה, הרכה והמדגדגת שכמוה עוד לא חוותה בקנדה. יום אחד אמה קנתה לה ממתק אנגלי מיוחד לכלבים, וליסה לא טעמה מתוק ממנו.

שנה לאחר מכן, אמה טיילה עם ליסה כמה רחובות מביתה. אדם עם כובע שחור התקרב אליהן וליסה נבחה. "הכלבה שלך משוגעת, רק רציתי להגיד שלום." אמר הבחור הגבוה והחיוור. היה לו זקן אפור דק, ושיר הבינה שהוא בן 50 לפחות. "אני מצטערת." אמרה אמה. הבחור התקרב. "יש לי באוטו ממתקים מיוחדים מאוסטרליה. את חייבת לנסות!" הוא אמר. אמה הסתקרנה וחייכה – אסור לדבר עם זרים, אבל הוא נחמד. הוא הוביל אותה אל המכונית הלבנה שחנתה בסוף מגרש החנייה, לא רחוק משם. ריחו של האדם לא מצא חן בעיניי ליסה. הוא הדיף תערובת של אלכוהול, שמפו, רוטב סלסה, משחת שיניים והריח הזה שיש אצל הווטרינר, איפה שליסה קיבלה חיסון לפני כמה שנים. היא שנאה את המקום ההוא. "הנה, תעמדי מאחורי המכונית ואני אוציא לך את הממתק." אמר ונכנס אל המכונית. המקום היה מרוחק ונשמעה דממה.

במקום הממתק שלו ציפתה, האיש יצא בתחתונים שחורים והתקרב אליה. "תתפשטי" הוא אמר לה והיא פחדה אבל הוא אחז בה בחוזקה והחל להפשיטה. ליסה נבחה וקפצה על האנס. היא נשכה אותו בגבו והוא זעק. שתיהן ברחו. כשהגיעו אל הבית, חיבקה אמה את ליסה חזק – חזק. "אל תעזבי אותי." לחשה לה.

כעבור שנתיים של טיפול פסיכולוגי מסורבל, אמה כבר הדחיקה לגמרי את המקרה. היה זה יום ראשון כשליסה הריחה את ריח גופה של אמה. אבל עברו דקות והיא עדיין לא עלתה אל הבית. עברה שעה. שעה וחצי – וכלום. ליסה החלה לנבוח. 'משהו מוזר קורה כאן' חשבה בראשה הלבן והפרוותי. לפתע שמעה צרחה. ואז עוד אחת. רעשים חדים נשמעו, כמו סירנות. החקירה למציאת הנהג התחילה באותו היום, וההלוויה התרחשה למחרת, אבל ליסה לא הבינה דבר מהאירוע המלנכולי. ויומיים לאחר מכן עדיין לא הבינה מדוע כולם בבית עצובים, ולמה אמה עדיין לא חזרה הביתה. רק כעבור 10 ימים קלטה זאת ליסה סוף סוף. אמה לא חוזרת. היא ייללה כמה שעות ברציפות. סירבה לאכול את האוכל במשך 3 ימים. בלילה הרביעי אחרי הגילוי, בחלומה השחור, נפגשה ליסה עם אלוהים. עיניה נצצו מברק אפור של דמעות, והיא לא עשתה דבר מלבד לבהות בצורתו המוזרה של הבורא שלה. הבורא האכזרי שלה. "יש עוד עולמות." אמר, ולמרבה הפלא, ליסה הצליחה להבין אותו. בבוקר, היא חיכתה שאחד מדיירי הבית יפתח את הדלת, וברגע שאמה של אמה לשעבר התכופפה כדי להרים את עיתון הבוקר, פצחה ליסה בריצה ויצאה מן הבית, ירדה במדרגות ויצאה מדלת הבניין, שתמיד הצליחה לפתוח עם ראשה. אצה רצה אל הכביש וטראח!, המכונית הלבנה שעברה הפכה לאדומה. חיים ללא אהוב הם לא חיים כלל.

 


 

 

"כולם אומרים שהעולם השלישי הוא הכי טוב, איזה מזל ששתינו יצאנו בנות!" אמרה דניאלה לרינת. צבע השמיים בתל – אביב היה כחלחל בהיר, והשמש החמה שרפה לאט – לאט את עורן הלבן של שתי הבנות. "אני רוצה להיכנס" אמרה רינת, "הבנים עוד מעט ישחקו בחול, ואני אתלכלך!" הוסיפה. היא הלכה אל גן החובה הציבורי הכי טוב בכל העיר, הודות לקשרים של אימה. "את האימא הכי טובה בעולם!" הייתה אומרת רינת לאימה בכל פעם שהייתה מביאה לה משהו. "יום אחד גם את תהיי נסיכה ותתחתני עם נסיך משלך, ויהיו לכם ילדים מקסימים כמוך, ואת תהיי אימא נהדרת. יותר טובה ממני!" ענתה לה. "וואו! יותר ממך? והנסיך שלי יהיה יותר טוב מאבא?" אימה חייכה והן התחבקו.

בגיל 14 נופצה רשמית בועת התקווה לעתיד הוורוד שאימה איחלה לה. החששות צצו כבר בגיל 11, ביום הבריכה השנתי של בית הספר. רינת הרגישה את ההרגשה המוזרה הזו ליד חברותיה, הרצון המוזר הזה שלא הכירה. 'אהבה בין חברות' קראה לזה, אך בלילות, לפני שנרדמה, הייתה תוהה לעצמה שאולי זה קצת יותר. 'אני סתם מבולבלת', כך נגמרה השיחה שלה עם עצמה בכל פעם. ביום הבריכה של כיתה ו', ההרגשה הייתה מוזרה הרבה יותר. 'בגד הים שלך ממש מהמם' אמרה בערך 7 פעמים לרומי, מלכת הכיתה המחוטבת, והיא, כתשובה, גיחכה. התשוקה אל בגד הים בשני החלקים, הוורדרד עם הנקודות האדומות והפרחים הצהובים, לא הייתה ברורה לה. בגיל 13, בטיול השנתי הראשון שבו לקחה חלק ביחד עם כיתתה החדשה בחטיבת הביניים, היא שובצה לחדר עם עוד שתי בנות מהכיתה ועוד שתי בנות מחטיבה אחרת בעיר. את מה שקרה בחדר היא לעולם לא תשכח, איך שאחת הבנות הזרות יצאה מהמקלחת עטופה במגבת קטנה ולבנה, שהסתירה לא יותר משליש מגופה המעוצב, ואיך שחשפה את גופה לחלוטין לכ-6, לא, לכ-7 שניות מלאות עד שלבשה את בגדיה. 'כמה ביטחון יש לה.' חשבה בראשה, 'אני רוצה להיות כמוה, בגלל זה אני התרגשתי.' היא שכנעה את עצמה. אבל בגיל 14, אחרי משחק מסיבות מטופש בו נאלצה לקבל נשיקות בלחי, אחת מיאיר ואחת מדנה, גיבשה רינת את רגשותיה ותהיותיה לכדי רעיון המערער על נטייתה המינית.

על – אף ההארה, לרינת לא הייתה כל כוונה להישאר כך כל חייה. בגיל 15 יאיר והיא הלכו לסרט ביחד, ואז למסעדה, ואז לטיול בפארק. "הוא חמוד." אמרה לחברותיה בכל פעם ששאלו עליו, כיוון שכך כולן מדברות. חוץ מחיבה לאישיותו, מקסימה ככל שתהיה, רינת לא הרגישה כלפיו כלום, תשוקה, כמיהה ואהבה היו מילים זרות למערכת היחסים החד – צדדית הזו. כשהלכו יחד לצפות בסרט, רינת בהתה בפניו של יאיר כמחצית מהזמן. 'תרגישי משהו' התחננה לעצמה, אך לשווא.

בפגישה השישית, הוא נישק אותה לראשונה. נשיקה קצרה וחסרת משמעות, עבורה, אך נשיקה רכה וקטיפתית עבור יאיר, שגרמה לו לדמיין איך פורצות דרך גבו כנפיים, והוא מעופף לו בשמיים עד לעננים, אוחז ברינת וביחד הם מגיעים לארץ מופלאה וחסרת זמן. 'זה לא הוגן, מה שאני עושה לו.' לעיתים הייתה עולה בראשה מחשבה זו. אך מיד אחריה הופיעה מחשבה הסותרת את הקודמת, ואז אחת נוספת, ועוד אחת. הוא נפרד ממנה לאחר ארבעה חודשים של 'זוגיות', והיא קיבלה את זה קל מהרגיל. תחושת אנחה מילאה את החלל שהופיע לאחר היעלמות תחושת האשמה.

לקח לדמעות חודש להגיע אל עיניה של רינת, וכשהגיעו, הן לא הפסיקו. "אני אף – פעם לא אהיה רגילה. לא יקבלו אותי." הייתה מתייפחת במקלחת ובמיטה, לפני שהלכה לישון. "אני אתחתן עם גבר ואצליח לאהוב אותו והוא יאהב אותי ויהיו לנו ילדים ולא אכפת לי שאני לא ארגיש כלפיו כלום, לא אכפת לי לסבול כל החיים ולא להרגיש אהבה כדי להיות נורמאלית." החליטה בכל לילה, אך קשה היה לקיים הבטחה זו.

רק בכיתה י"א, נכנסה רינת למערכת יחסים חדשה והצליחה לשכוח לגמרי מיאיר. "קוראים לו שון והוא מי"א 2. הוא לומד תיאטרון ופיזיקה כי הוא לא יודע אם הוא רוצה להיות שחקן או מדען. הוא ממש חמוד." סיפרה לחברותיה. לראשונה בחייה הצליחה רינת לשכנע את עצמה שהיא נמשכת אל גבר, ושהוא נמשך אליה, אבל גם בועה זו התפוצצה בסופו של דבר. "אני לא יכול יותר, אני לא עומד בזה, אני חייב לספר לך." אמר לה לאחר שלושה שבועות של מערכת יחסים. אמירה זו הובילה לשיחה ארוכה וחסרת תוכן, שהסתיימה באמירה נוספת שגררה אחריה דמעות – "אבל גם את כזאת, לא? וזה בסדר, כיום החברה מקבלת אותנו.". "איכס, מה נראה לך? אני לא כמוך. אני אהיה עם מישהו אחר. תתרחק ממני." אמרה ולא דיברה אתו יותר מעולם.

'יש ניתוחים שיכולים לעזור לי…' מחשבה קיצונית זו עברה בראשה, אבל גם תהליך זה לא סיפק את רמת הנורמאליות אליה שאפה. "אני לא אהיה מאושרת בחיים האלה." יללה, ובחלומה, כשניתחה לעומק את המשפט בפגישתה עם אלוהים, הגיעה למסקנה.

"מה נותר לי בחיים האלה? לנסות לשאוף אל האושר שאף – פעם לא אקבל? להיות כמו כולם? לא, אני אף – פעם לא אהיה כמו כולם, אני יכולה רק לנסות, לנסות לסבול ולהעמיד פנים שאני מישהי שאני לא, כי כבר החלטתי שאני לא מתכוונת לחיות לפי הנטייה שלי. אם אהיה עם מספיק בנים אולי היא תשתנה. אני בטוחה שהיא תשתנה. על מי אני עובדת בכלל… גם בפני עצמי אני צריכה להעמיד פנים? אני חייבת. להורים שלי אסור לדעת, ברור. וגם לא לחברות, כי אז הן ישנאו אותי. אסור לאף – אחד לדעת את זה, אבל אם שון ידע, אולי הם כבר יודעים? אולי כולם יודעים את זה וכולם יודעים שכולם יודעים, חוץ ממני? אוי לא. מה בעצם כל – כך נורא בלחיות ללא אהבה? יהיו לי ילדים, עבודה, חבר לחיים… למה אני חייבת לאהוב מישהו כדי שהחיים האלה יהיו מספקים? אוף! זה לא הוגן! זה לא הוגן! למה אלוהים ברא אותי ככה?! למה?! למה עשית את זה… למה לא בראת אותי כמו כולן?" "יש עוד עולמות." ענה לה אלוהים. "אז מה אתה אומר? פשוט לקפוץ לעולם הבא, לעולם הרביעי? לדלג על החיים האלו? הרי אמרתי בעצמי, בחיים האלה לא אהיה מאושרת אף – פעם… ואולי בעולם הבא גם אהיה כזאת? מה אם גם בעולם הראשון והשני הייתי כזו… זה מפחיד. להגיע אל מקום מסתורי שאני לא מכירה. אני לא יודעת. זה לא הוגן! אני שונאת אותך! למה יצרתי אותי כזו! הרסת לי את העולם הזה. זהו, החלטתי. אני יודעת מה לעשות."

בבוקר היא פתחה את ארון התרופות של הוריה ולקחה קופסת כדורים עם שם מסובך שלא יכלה לבטא. היא בלעה 12 מהם ואיבדה את הכרתה. היא נפטרה בבית החולים שעה לאחר מכן. כשאתה שונה מכולם, חיים הם לא חיים כלל.

 


 

 

לדן יש אחות קטנה בשם ג'וי, והוא אוהב אותה מאוד. יש לו הורים, אבא טום ואימא שרון, שאוהבים אותו ודואגים לו. יש לו שני חברים טובים, ג'ון וטד, שהוא מכיר מאז הגן. הוא גר במרכז אוסטרליה, ברחוב קטן של 10 בתים, בדיוק בבית האמצעי. אמו אחות ואביו בעסקי הנדל"ן. בגיל 17 החל לצאת עם בת', שלמדה אתו בכיתה. 4 שנים מאוחר יותר נולד להם ילד. הם קראו לו בן. בת' פרשה מהלימודים באוניברסיטה כדי לטפל בו, ואחריות הפרנסה עברה אל דן. הוא למד מדעי המחשב, עבד בחברה לסקרים באינטרנט ובזמן החופשי שהיה לו, היה שומר על בנו הקטן בזמן שאישתו מקבלת קצת זמן לעצמה. הם גרו בבית קטן שהיה בבעלות הוריה של בת', שהיו מספיק נדיבים כדי להעניק אותו לזוג הצעיר. כשהגיע בן לגיל 4, נולדה אחותו רייצ'ל ואביו התקבל לחברת היי – טק גדולה בתור אחראי מעגלים חשמליים בתת – חברה 12 במחלקה 5 קבוצה 11. הוא ואשתו הזמינו בייביסיטר והלכו לחגוג במסעדה יוקרתית.

שם, הציע דן לבת' נישואים והיא הסכימה בדמעות של אושר. הם נשארו במסעדה עד אמצע הלילה, דיברו על אולם ולהקה ומוזמנים ואוכל ומפות וחליפות ווילונות ומה לא.

שלוש שנים לאחר מכן, התחיל בן ללכת לבית הספר אחרי שנשאר שנתיים בגן. הוא היה ילד מופרע וחסר אחריות, והוריו כינו אותו 'שובב'. "הוא ילד שובב" אמרו במבוכה כאשר הגננת נזפה בהם או כאשר הסתובבו בשכונה ובן הציק לילד כלשהו. אחותו הייתה ההפך הגמור ממנו. שלווה ומופנמת, ילדה שקטה. היא ניחנה בכישרון ציור מיוחד וכבר בגיל 3 הייתה מפתיעה את הוריה עם ציורים של פרחים ובעלי חיים. כל המשפחה הוזמנה לאירוע החתונה של ג'ון, חבר הילדות של דן. "איזה בר מזל אתה, מצאת מישהי מושלמת." אמר דן לג'ון. לורי הייתה עורכת דין צעירה ומלאת מרץ. שערה בהיר ומתולתל עד לאמצע גבה, ועיניה כחולות. היא הייתה נעימה וטובת לב. "אתה מדבר? תפסת את הבחורה הכי טובה בעולם הזה." ענה לו ג'ון. גם דן הרגיש ככה לפני שנתיים, אבל מאיזושהי סיבה הריגוש נגמר. החתונה נגמרה והמשפחה נכנסה אל המכונית והתחילה בנסיעה. כולם נרדמו מלבד דן, שבמהלך כל הנסיעה לא מצמץ אפילו פעם אחת.

בן התחיל לעשן 5 שנים אחר – כך. כולם ידעו, אבל הנושא הוגדר כטאבו במשפחה. רייצ'ל נכנסה לכיתת מחוננים והייתה מצטיינת הכיתה. "היא עילוי" אמרו כל המורים, וההורים הנהנו בגאווה. אחיה לא קינא בא, ההפך, הוא סמך עליה שתצליח בחיים ולכן חשב שאין הוא צריך להתאמץ כלל. גם את זה ידעו כולם, וגם נושא זה הוגדר כ'מחוץ לתחום' אחרי הריב הגדול שהתרחש בפעם הקודמת שהזכירה זאת בת'. בן זרק עליה את השלט של הטלוויזיה מה שגרר נסיעה דחופה אל רופא השיניים וקניית שטיח חדש במקום השטיח הלבן שהיה עד אז. דן פוטר מעבודתו והמשפחה חיה מדמי אבטלה במשך כמה חודשים עד שמצא דן מקום עבודה חדש. הייתה זו חברת סטארט – אפ חדשנית שרצתה לפתח מנגנון ביטחון עצמי בתוך הטלפון החכם. דן היה המבוגר ביותר מבין 10 חברי הקבוצה, ותפקידו היה אחראי ראשי לבטיחות, יעילות ואיכות המוצר. שם מסורבל לשפן ניסיונות.

ב21.2.2029 קם דן בשעה 6 וחצי כמו בכל יום, צחצח את שיניו, התלבש, התבשם, הכין את ארוחות הבוקר בשביל הילדים, נישק את בת – זוגתו במצחה ונפרד מכל אחד מילדיו לשלום. הוא נכנס אל מכוניתו בשעה 7 ורבע בדיוק והתחיל בנסיעתו. בשעה 8 וחצי הגיע אל החניון וחנה בחנייה המסודרת והקבועה שלו. הוא פתח את הדלת והתחיל ללכת לכיוון בניין החברה. נכנס ובירך את כולם לשלום. הוא התחיל בעבודתו עד השעה 10 וחצי, כאשר התחילה הפסקת האוכל. הוא הוציא מתיקו הכחול את השקית המתכלה שהכילה בתוכה כריך שמורכב משתי פרוסות לחם לבן וחומוס, והקשיב לסיפורים של חבריו לצוות. כל הסיפורים היו די דומים, על משחק של אמת או חובה שיצא משליטה או על ההתערבות המטורפת שמישהו ראה ששניים עושים. שטויות של צעירים. ב-10 וארבעים דקות הסתיימה ההפסקה ודן חזר לעבודה שלו. הוא הזיז את עכבר המחשב ימינה ואז שמאלה ואז שוב ימינה וקצת למעלה ולפעמים גם למטה. לחץ על אותיות שונות במקלדת. האות האהובה עליו הייתה K, והוא השתמש בה לעיתים קרובות מאוד. בשעה 15:30 התחילה הפסקת הצהריים ודן הוציא מתיקו את קופסת האוכל שהכין לעצמו. כמו תמיד, היא הייתה מלאה באורז לבן ובקציצות עוף שהכין בערב שלפני. הוא אכל את מזונו באיטיות רבה ושוב הקשיב לסיפורים הפרועים ומלאי העירום. לאחר מכן, המשיך לעוד 4 שעות עבודה הכוללים התעסקות מעמיקה עם המחשב ולבסוף קם מכיסאו, אחז בתיקו והתקדם לכיוון הדלת. "ביי גבר" אמר לו אחד העובדים, בכל פעם מישהו אחר. "ביי" ענה ולחץ את ידו של הבחור, כמו בכל פעם שעזב את המשרד. הוא התקדם אל מכוניתו ונכנס אליה. בשעה 9 בערב הגיע אל הבית, בדיוק כשבת' ובן רבו. הם רבים יום כן- יום לא- יום כן – יום לא. זו כבר הייתה שגרה. הוא חיבק כל אחד מבני הבית, ורייצ'ל סיפרה לו איך עבר עליה היום במשך חמש דקות. בתשע וחצי נכנסו הילדים לחדריהם, רייצ'ל נכנסה למיטה ובן שיחק במחשב. דן התפשט ונכנס למקלחת, בת' הצטרפה באמצע והפתיעה אותו, כמו בכל יום. הוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה התקלח לבד. הוא צפה בשתי תכניות טלוויזיה ונרדם.

בבוקר שלמחרת, עשה בדיוק את מה שעשה ביום הקודם. וגם ביום שאחריו עשה זאת שוב. וביום שאחריו, וביום שאחריו, וכך הלאה. ביום ה-121 לשגרה זו דן הזה. זה קרה בחלום שלו. הוא דמיין שפגש את אלוהים. "אני לא יודע מה קורה לי, זה כאילו החיים נתקעו. הכל בסדר, באמת, אבל אין כלום. אין ריגוש, אין אקשן, אין חיים. אני לא יודע לשם מה אני חי, אני סתם עושה את מה שאני עושה שוב ושוב ושוב בלי סיבה." אמר לבוראו, "יש עוד עולם." ענה לו האל הגדול. דן אף – פעם לא חשב על זה, למה שיסבול את העולם המשעמם הזה ולא יעבור לעולם הבא, שם יחכה לו עתיד מזהיר יותר. אם כל אחד היה חי רק פעם אחת, דן מעולם לא היה שוקל ברצינות את האופציה הזו, אבל אם אפשר לקבל חיים טובים כל- כך בצורה כה פשוטה, מי מספיק מטומטם כדי לסרב?

כשקם בבוקר, שגרת היום המדויקת להפליא שלו נקטעה ברגע שהגיע אל המשרד גבוה הקומות של החברה בה עבד. גם שגרת מנקה המדרכות ברחוב השתנתה, שכן כתם אדום וחדש הופיע בפעם הראשונה על המדרכה. וקפיצתו הייתה מוצדקת, שכן חיים ללא ריגוש הם לא חיים כלל.

 


 

 

לא היה עולם חמישי.

אד – ליסה – רינת – דן איבד את צורתו הפיזית והפך לישות חסרת צבע, פנים או אופי. אבל היא יכלה להרגיש. והרגש הראשון שהרגישה היה זעם טהור, לא על אלוהים השקרן והערמומי ועל כך שכל הסיפורים אודותיו הם שקרים – אלא על עצמה. ובצדק. היא הייתה תקועה בתוך חלל מוזר וכהה, עם ארבעה מקורות אור בוהקים. כל אחד מהן היווה פתח לעולם אחר, מהראשון ועד הרביעי. היא נכנסה אל הפתח הראשון בפחד. היה זה העולם הראשון, אבל היא לא הייתה בתוכו, אלא צפתה בו. היא לא יכלה להשפיע או לשנות, רק לראות מהצד את מה שקורה, להסתובב ביקום הכמעט אין – סופי ולנוע בין כל הכוכבים וכוכבי הלכת. היא צפתה בחתונה כלשהי של בני – זוג סיניים, וכעבור כמה דקות עברה הישות אל הפתח השני, ואז לשלישי, ואז לרביעי, ושוב לראשון. כל פתח הוא עולם ומלואו, פשוטו כמשמעו, אבל אולי בפתח הבא יופיע משהו מעניין יותר. היא עברה לפתח השני, ולשלישי, ולרביעי, ולראשון, ולשני, ולשלישי, ולרביעי, ולראשון, ולשני, ולשלישי, ולרביעי, ולראשון, ולשני, ולשלישי…