כנס עולמות 2016

העולם בלבן

מאת: גל גונן

סלני הרימה את מבטה לשמיים. היא לא יכלה לעשות זאת מבלי שתהדהד בראשה הסיסמה שהבהבה בכל מקום באותם הימים, "הקם להורגך השכם להורגו".
היה זה ביטוי מימי קדם, כך סברו אנשי הספרייה, ומשכו בכתפיהם. לא ידעו ממתי בדיוק.
וגם אם כן, לא היה הדבר משנה לסלני, או לאף אחד בתקופה הזו. היא הרימה את מבטה לשמיים בהשתאות לנוכח יופיים גרידא.
המחזה הנשקף לעיניה היה מדהים. עננים גזיים אדירים, בשלל גווני כחול-חום-אדמדם, חלפו במהירויות אדירות סמוך לכדור הארץ ומלאו את השמיים במה שנראה כמו משבי רוח צבעוניים.
נחשולי אור אדירים, מן השמש ומכוכבים אחרים, רחוקים, יצרו קרניים מסנוורות שחלפו דרך ענני הגזים ומלאו את השמיים בנגה צבעוני חזק.
היא תהתה לפעמים איך הם רואים את זה. הם, שבשבילם הזמן כולו איננו אלא מימד פיזי נוסף, שאפשר ללכת בו הלוך ושוב כאוות נפשם. דיוויד אמר לה פעם שהזמן עבורם הוא לא בדיוק שביל ממשי; הם פשוט חווים את כל הרגעים הנוגעים אליהם בו זמנית, ויכולים לטייל מאחד לשני ככל שיחפצו.
כלומר, הם לא בדיוק יחושו בשיחה שהתקיימה אז, בין דיוויד לסלני, בה הוחלט על גורלו האמיתי של המין האנושי, אך הם בוודאי ובוודאי יראו ויחושו בכל משב רוח, חתיכה קטנה מהשמש או מאטמוספרת כדור הארץ, שתישאב אל מעמקי החור השחור.
ובכל נשמה אנושית שתיקרע במעמקיו.
סלני התמתחה והנידה קלות בראשה. אין טעם במחשבות כאלו עכשיו. הן היו שמורות לעיתות טובות יותר, כשניתן היה להתעלם מן המדע המעייף ולהניח לרגש לזרום החוצה. קשה היה לה לדמיין תקופה כזו, אך ההיסטוריונים זכרו.
לפני שהופיעו החמסה, גזע היצורים החמישה- מימדיים, היה המין האנושי שרוי בתקופה זוהרת של שלווה יחסית. הם עדיין נלחמו בינם לבין עצמם, ככל הנראה (מעשה מטופש למדי, חשבה סלני), אבל אם רק רצית להתרחק מכל זה, היית יכולה.
"היית יכולה למצוא לעצמך זהות חדשה ולפתוח בחיים חדשים, באיזו פינה נידחת בעולם, רחוק מכל הדם והכאב והכעס. היית יכולה להניח להכל לשקוע מאחורייך, להדחיק את ייסורי המצפון ולעצום עיניים לנוכח הסבל המתרחש בעולם", כך היה כתוב בספר הדמים, תיאור קצרצר (כתשע מאות דפים) של היסטוריית העולם שהיה.
ולמה לא, בעצם? תהתה סלני. חובות כלפי אנשים אחרים, משפחתך ואפילו המצפון שלך הם כולם שוליים לנוכח החירות העומדת על כף המאזניים.
הדתות השונות שהיו אז בעולם כבר נעלמו מזמן עכשיו. היא הניחה שזה היה אחד הדברים הטובים ביותר בבואם של החמסה: אנשים הפסיקו לסגוד לאלים השונים, והחלו לסגוד לחור השחור במקום זאת ולהתחנן על חייהם. הרבה יותר אינטליגנטי. היא גיחכה.
"על מה את צוחקת?" סלני קפצה בבהלה.
"הבהלת אותי", היא חבטה בהיסטוריון הזקן. הוא נאנק ונשכב על צידו, מעמיד פנים שהוא סובל, וסלני חייכה. לא היה לה כוח לשחק היום במשחקים האלה, אז היא עצמה את עיניה ונשכבה לצדו על הקרקע.
"הממ… באת להשתתף בצערי?" הוא שאל, והיא כרכה סביבו את זרועה בתגובה.
"היי,היי… מה קורה היום?" הוא מלמל, וטפח בזרועו הפנויה על גבה. באד הוא לא מסוג האנשים שאוהבים מגע, ידעה סלני, והעריכה את המחווה הזאת. היא משכה את ידה בחזרה אל צד גופה.
מהרגע שהבינה שלא כל המין האנושי ישרוד את המלחמה נגד החמסה, ואת המכה הניצחת שלהם- החור השחור, ידעה שאסור לה לקשור את עצמה לאנשים. מגיל צעיר, לאחר שאופיינה כעילוי הומאני במבחני הדי"א- דירוג יכולות אינדיווידואלי- ידעה סלני שתהייה אחת מן השורדים. יכולותיה הגבוהות והיותה נקבה הבטיחו לה מקום בין שורת החלוצים שתיישב את כוכב הבית הבא של המין האנושי, ועל כן בחרה בתפקיד ההיסטוריונית למושבה החדשה- הכותבת הראשונה מני רבים לספר "התחלה חדשה", הכרך השני בסאגת ספר הדמים.
ולמרות שהצליחה לנתק את עצמה ממשפחתה ומחבריה, הקשר בינה לבין באד היה בלתי נמנע. לאורך כל ילדותה, ההיסטוריון היה המנטור שלה. יחד הם שכתבו מחדש חלקים נרחבים מספר היסטוריית הדמים, שחזרו יומנים של אנשים שחיו בתקופות שונות ותיעדו ספקולציות ומחשבות שחלפו בראשיהם.
הם למדו לנצל את הטכנולוגיה ההולכת ומתפתחת על מנת לצפות ברגעים נבחרים בעבר. סלני צפתה בשתיקה בכאב ובצער שהיו שכיחים כל כך באותה היסטוריה עקובה מדם, ומנגד זכתה לטעום גם את האושר והשמחה. היא ראתה עלייה, ושפל, ותקופות של זוהר ושל יגון, וכל זאת על מנת שבהגעה לכוכב החדש יוכלו לחוות באמת "התחלה חדשה", חפה לחלוטין מטעויות העבר.
הו, הלוואי. הלוואי שבאד היה יכול לבוא איתה.
"מראה מרהיב, האין זאת?" שאל באד, עיניו הנוצצות כבבואה לצבעי השמיים הבוהקים.
סלני עצמה את עיניה. "אתה עצוב?" היא שאלה והטתה את ראשה הצדה, כמו ציפור.
"לפעמים".
"אתה כועס?"
"אני רותח מזעם", הוא חייך חיוך קלוש. "המין האנושי חטא פעמים רבות. כל ההיסטוריה רצופה בהזדמנויות שניתנו למין האנושי ובוזבזו. הזדמנויות שנוצלו לרעה, הזדמנויות שנגמרו עוד לפני שהתחילו". הוא ליטף את זקנו ונעץ בה את מבטו החודר. "אבל אני לא מצליח לקבל את העובדה, שעכשיו הכל נגמר. את מבינה אותי?" הוא דיבר בלהט. "אני מרגיש שעדיין לא סיימנו. האנושות עדיין לא עשתה מספיק טעויות. היא עדיין לא הספיקה ללמוד מהן" הוא הניד בראשו. "אני לא מצליח לקבל את זה. סלני…"
היא התיישבה והביטה בו.
"תראי להם מה זה".

***

"קולונל הודג'ג'ג'" בינקי התגשם מולו לאט.
הוא לחלח את שפתיו. "בינקיייי. במה צפיתתת?" הוא ליחשש.
"תעיתי הלוך ושוווב לאורך תהליך השמת החור השחור, גרגנטואההה. הכל מושלם, ללא רבבבב".
"אם כך, מה בפיך, חייל? אל תהססס".
"המפקד. האם ייתכן שהאנוש חיווטו מחדש את שדה הכבידה של החור השחוררררר?"
"האם זה ייתכן?"
"אכןןן. הם יכלו לחווט אותו אל האזור הלבןןן".
"זאת תהיה התא-התאבדותת מצדם. אפילו הם יודעים זהה". קולונל הודג' נרעד והצטמרר כשחווה את כל הרגעים בפלישת החמסה לאזור הלבן. הדבר התבטא במבול תחושות שליליות שהעכירו את רוחו. "כיצד הם יכולים לעשות זאתתת?"
"הספינות שלהם כעת פועלות על פלזמהה. הם למדו לייצר אנרגיה קינטית תוך כדי טיסה, וכך להאיץ למהירות האור".
"את זה אני יודע. אל תתנשא, בינקייי".
"אל תדברר כמו בן אנושש, המפקדד. תחושות ארעיות בשבילם הן רגשות אינסופיייים בשבילנווו" בינקי לחשש.
הודג' היטה את ראשו הארוך של בינקי לאחור בשתי אצבעות חזקות. "אתה תראה כבווד למפקד שלךךך". החמסה לא נשמו, כמו בני האדם, אבל בינקי בכל זאת פלט חרחור של בוז.
"דמייין שהיקום הוא כמו קערה, כמו פרבולההה, קולונל. אם תרצה להגיע מקצה אחד של הפרבולה לקצה השני, תהייה חייב לעבור דרך כלללל הפרבולהה, דרך כל המסלול הקעורר שלה".
"אני שומע".
"כאשר נוצר חור שחור מסיבי מספיייק, הוא קורעע את המרחב ויוצר מרחב נפרד וחדש".
"אני לא מביייין".
"החור השחור יוצר מרחב חדש כמו קו ישר, שמחבר קצה אחד של הפרבולה לקצה השניי. כך המסלול קצרר הרבה יותר מאשר טיסה לאורך כל המרחב הקעור של הפרבולה. אם הם יעשו זאת ייקח לנו נצחח להגיע לכוכב הבית החדש שלהם".
הודג' הנהן והרפה מראשו של בינקי.
בינקי נעלם לרגע ואז הופיע שוב.
"המפקדדדד".
"חייל?"
"נודע לי כרגע שהם לא יכולים לעבור דרך החור השחור. אין צורך לדאוגגג".
הודג' גיחך. "לדאוגגג? חשבתי שאתה שונא להישמע כמו אחד האנוששש", הוא אמר בקול רווי ארס.
"הוו, אני לא שונא להישמע כמו האנוש, המפקדד. להיפך", בינקי חייך לפתע בתמימות.
"אני חושב שהם נשמעים כמונו".

***

בינו לבין עצמו, דיוויד הודה שרעיון השמדתו המזויפת של המין האנושי בידי החור השחור אינו רעיון מוצלח כל כך. לפעמים הוא חשב שהעלה את הרעיון בעיקר בכדי לתת תקווה להוריו, ולכל שאר הקדושים המעונים שמקריבים את חייהם בשביל לאפשר לשארית המין האנושי לשרוד. הוא גלגל את עיניו בשעשוע. הרחמים העצמיים הם הדבר היחיד שמחזיק את האנשים האלה שפויים בכל מקרה.
על רעיון חיווט שדה הכבידה של החור השחור חשבו דיוויד וסלני יחד. היא, ההיסטוריונית הראשונה של העולם החדש; והוא, גאון המתמטיקה שבנה הכל מאחורי הקלעים. ולכן, למרות שחשבו יחד על הרעיון הכללי, דיוויד היה האדם היחיד כרגע שהכיר את רעיון ההשמדה לפרטי-הפרטים הטכניים ביותר שלו.
כמו למשל, מיקומו של כוכב הבית הבא של המין האנושי.
לא הרבה אנשים שמעו על האזור הלבן. היה זה אזור נידח, ממש בקצה היקום הנראה. לא היו בו גלקסיות, לא שמשות אדירות. בעיקר ריק, וכמה פלנטות קפואות (ספק אסטרואידים ספק פלנטות) שריחפו במעמקיו.
כך או כך, המעניין באזור היה שהוא הזכיר קצת את משולש ברמודה בכדור הארץ- כל גשש לא מאויש שנשלח אליו, כל חללית שנשלחה אליו, מעולם לא חזרה. מכשירי התקשורת עם כדור הארץ עבדו, מנגנוני הבקרה על גוף החללית פעלו לאורך כל הדרך- אבל בנקודה מסוימת, שונה עבור כל מכשיר שנשלח לאזור הלבן, הרובוטים דמויי האדם שבחלליות פשוט הפסיקו להגיב לאותות שנשלחו אליהם מכדור הארץ.
לדיוויד הייתה השערה מדוע זה. כידוע, החמסה פלשו לאזור הלבן בעבר, במרדף אחרי משאבים יקרים החבויים בחגורת האסטרואידים המקיפה חלק מאותו אזור. החמסה שלחו למקום כוח צבאי אדיר, במחשבה שייתכן שהיה זה גזע חייזרי נוסף שחיבל במכשירי התקשורת שהכילו הגששים או הרס את הרובוטים שאיישו אותם.
הם גילו במהרה שלא זה היה העניין.
בלב ליבו של האזור הלבן, מיליוני שנות אור מחגורת האסטרואידים שהקיפה אותו, שכן קוואזר, חור לבן על-מסיבי ענק. חורים לבנים היו בעצם צדם השני של חורים שחורים על-מסיביים (בעלי מסה גדולה). את העובדה הזו גילה דיוויד בעצמו, כשנה לפני פלישת החמסה לאזור הלבן. הוא גילה שכאשר חור שחור מסוים שואב כמות גדולה מספיק של חומר, המסה בנקודת הסינגולאריות שלו (הנקודה העמוקה ביותר של החור השחור) קורעת את המרחב ויוצרת מרחב חדש, נפרד מהיקום שלנו. על רעיון זה בדיוק הסתמכו דיוויד וסלני כשחיווטו, כחצי שנה לפני פלישת החמסה, את שדה הכבידה של החור השחור לאזור הלבן.
בכל אופן, הרבה מהמסה שנשאבת אל תוך החור השחור מוצאת את דרכה החוצה אל מרחב חדש, שעשוי לחבר שתי נקודות שמרחקן זו מזו עומד על מיליארדי שנות אור.
שדה האנטי-כבידה (הכוח שדוחף את המסה החוצה דרך החור הלבן) כל כך חזק, שמכשירים ומכונות המצויים בקרבתו פשוט שווקים ומפסיקים לעבוד.
החמסה איבדו שם כחמישית מאוכלוסיית הגזע שלהם, צעירים מוכשרים שעמדו בחזית הצבא ובחזית הידע. הדבר העניק יתרון עצום על פני החמסה לצי החלל שהקימו בני האדם לצורכי המלחמה, והייתה לו תרומה מכרעת לניצחונם של בני האדם בפלישה זו.
דיוויד חייך בסיפוק כשחשב על כך. בעוד יומיים יעלו על החללית ויעברו דרך החור השחור, מותירים מאחוריהם את כדור הארץ הגוסס, את הטיפשות ואת הרוע שהיו זרועים עמוק כל כך בטבע האדם, ויצאו לעולם חדש. סלני והוא יתחילו מחדש את הציוויליזציה, ויחזירו למין האנושי את תפארתו כיציר הבריאה. המדע לא יהיה קיים עוד רק בעבור התועלת; התועלת והטכנולוגיה יהיו קיימות בעבור המדע. יחד, הם-
צרחה מקפיאת דם קטעה את מחשבותיו. דיוויד מצמץ לרגע, המום, ואז קם באחת והחל לרוץ לעבר מקור הצרחה.
מחשבות שונות התרוצצו בראשו כמו כדורי ביליארד. הצרחה המבעיתה הזו הייתה הקול האנושי היחיד ששמע במשך חודשים. היחידים ששהו עמו בבונקר בו עבד על החללית היו נוסעיה העתידיים ומשפחתו שלו, ואיש מהם לא העז לדבר איתו. ואף על פי כן, הצרחה הזו נשמעה מוכרת…
דיוויד התפרץ אל תוך החדר המרכזי בבונקר, מתנשף בכבדות, ועיניו סוקרות בקדחתנות את החדר. על הרצפה, ידיה מכסות את פניה, שכבה אחותו הקטנה, קסנדרה.
"קסנדרה!" צעק דיוויד, רץ לעברה וכרע על ברכיו לידה. דמותה הקטנה שכבה פרקדן על הרצפה, ושלולית דם קטנה התחילה להיקוות סביב ראשה. מלבד בכדי לשאוף אוויר, היא לא הפסיקה לצרוח. ריח נורא עלה באפו של דיוויד וראשו הסתחרר. עיניו סרבו לתפוס את המראה המבעית הנגלה אליהן.
"קסנדרה", לחש דיוויד, נוגע בזהירות בזרועה. היא צרחה חזק יותר והחלה לחבוט ברגליה, מנסה לפגוע בו ולהרחיק אותו ממנה. "קסנדרה", הוא לחש שוב, ידיו עולות לעבר ידיה ומנסות לסלק אותן מפניה. היא המשיכה להיאבק בו בפראות, אך דיוויד בקושי הרגיש את רגליה פוגעות בו. דמעות החלו לזלוג מעיניו ללא שליטה כשהצליח לבסוף להוריד את ידיה המגואלות בדם של קסנדרה מעל פניה. היא הפסיקה לצעוק, ושפתיה התחילו לרעוד כשבכתה בשקט.
דיוויד קם וצעד לאחור בזהירות כשריח מחליא הכה באפו, מנסה בכל כוחו לעצור את הקיא שעלה בגרונו. הוא הביט באחותו הקטנה בזעזוע.
"לא יכולתי יותר לראות, דיוויד. לא יכולתי יותר לראות", היא אמרה בקול חלוש וראשה נשמט לאחור.
אחותו עקרה לעצמה את העיניים.

***

"קולונל, קולונללל" דמותו של בינקי הבליחה שוב ושוב בעודו מנסה לקבע את עצמו ברגע מסוים בזמן. "אני-" הוא נעלם שוב. "האנו-" הוא הבהב.
בפעם הרביעית רק ידו של בינקי הופיעה, מזמינה את הודג' להתלוות אליו.
הודג' נאנח וקם מכיסאו בעצלתיים, קשייו של בינקי לא מאיצים בו כהוא זה. הוא התמתח, נאנח אנחה ארוכה ואחז בזהירות באצבעותיו הארוכות של בינקי.
"רק תעשה את זה בזהירותתת" הוא טרח למלמל. ואז הוא לא היה שם יותר.
ברגע הבא הוא מצא את עצמו על שפת הנוזל, "מים" בפי האנוש, בכדור הארץ. גלים אדירים, נחשולים, נשברו על החוף, והקצף הלבן שבקצותיהם גרם למים להיראות כאילו הם מבעבעים.
הודג' הושיט את ידו אל על באוויר הפתוח, פיוניות החישה שבפרק כף ידו נפתחות וקולטות כימיקלים וגזים שונים באוויר. הוא מצמץ בחוזקה ופלט גרגור ארוך של עונג.
אילו היה בן אנוש, הוא חשב, בוודאי היה אוהב את המקום הזה. השלווה הייתה קשורה באוויר כאן.
פתאום נשמע מן צפצוף באוויר, מן קריאה. חושיו החדים של הודג' איתרו מייד את מקורה; בעל חיים לבן שעופף מעל ראשיהם של בינקי והודג'. הוא יירט אותו באחת, וחש ברתיעה הפתאומית של בינקי לצדו.
"הם ימותו בכל מקרההה" לחשש הודג', כשהדם נזל והכתים את נוצותיו הלבנות של השחף. בינקי הנהן הנהון לא מורגש, עיניו העצומות עדיין בולטות קצת בארובותיהן. הודג' ידע שבינקי שונא את העובדה שיהרגו יצורים חסרי מודעות כאלה, כבעלי החיים. ולמרות זאת, הוא ידע שדווקא העובדה הזו תאפשר לו להתמודד עם ההרג שלהם לאחר מכן.
צמרמורת חלפה בגופו של הודג', והוא כעס על עצמו על טיפשותו. הו, הוא כל כך שנא את זה. שנא שהחמלה האנושית חלחלה גם אל עצמותיהם שלהם.
בינקי בעט בגופת השחף אל בין זרמיו העזים של הים.
"מכאן, המפקדדד" הוא החווה בידו על מערה קטנה בצדו השני של החוף בחיוך פתאומי. הם צעדו אליה בשקט.
למרות שיכלו לבקר בכדור הארץ כאוות נפשם, החמסה לא הרבו לעשות זאת. כאשר ביקרו בכדור הארץ ברגע מסוים בזמן, הם יכלו להיוותר בלתי-נראים לעיני האנוש הקפואים באותו רגע. הם יכלו לסייר בכל מקום שרצו, לבחון את הטכנולוגיה של בני האנוש ואפילו להרוס אותה לפני שיצאו לקרב.
אף על פי כן, הביקורים הללו דרשו הרבה, הרבה מאוד אנרגיה מצד החמסה. בכדי להקפיא את הזמן, היה צורך שהמקפיא יעצור את התקדמותו במימד הזמן וירכז את כל האנרגיה שלו במימדים הנותרים. בדרך כלל, הפכה האנרגיה הזו לאנרגיית חום ולמסה, דבר שגרם לאותו מקפיא אומלל להפוך כבד יותר ויותר ולהישרף תוך דקות ספורות. עבור כל דקה שהם כאן, ידעו בינקי והודג', מקריב אחד מחיילי החמסה את חייו.
שנייה לפני שנכנסו למערה, בינקי עצר. הוא סימן להודג' לשמור על שקט וירד במדרגות בזהירות. הם פסעו מטה לאיטם במשך פרק זמן שנראה כשעות, עמוק יותר ויותר אל בטן האדמה.בשלב מסוים הפנסים שהאירו את הדרך נעלמו, ובינקי והודג' נאלצו להשתמש בלפידים מאולתרים מקש שמצאו בדרכם מטה. כשהגיעו לבסוף, האוויר היה כל כך קר שהאש כמעט ודעכה לחלוטין.
הם הביטו במבט ריק במחזה שנגלה לפניהם. ספינת המילוט של בני האדם התגלתה לפניהם במלוא תפארתה. בסיטואציה אחרת, היה שמח בינקי לבחון את הטכנולוגיה בה השתמשו האנוש בבניית הספינה, שנראתה קטלנית וקצת מאיימת. אבל לביקורם הייתה מטרה אחרת.
"איפה הואאאא?" לחשש הודג' בעצבנות, עיניו סוקרות בלהיטות כל פינה בחדר.
"הוא אמור היה להיות כאןןן", ענה בינקי ולחלח את שפתיו שוב ושוב.
הודג' הכריח את עצמו להירגע ועצם לרגע את עיניו. הוא נשם נשימה עמוקה, מפעיל את גלאי החום שלו.
"האנוש הכי קרוב נמצא כאן", אמר הודג' והחווה בידו. הוא ובינקי רצו לשם מהר ככל יכולתם.
"הנה הואאאא!!" קרא הודג' ולחשש בהתרגשות. עיניו בלטו קצת בארובותיהן.
"נסיים את זה, בינקי. עכשיו" הוא חייך, ואז נתקל מבטו בבינקי. כתפיו של בינקי רעדו.
"חייל" הוא אמר. בינקי הפנה אליו את מבטו, והודג' ראה שהוא מצחקק.
הודג' עקב בזהירות אחרי מבטו של בינקי. דיוויד רכן מעל בת אנוש אחרת.
גופה? תהה הודג' לנוכח שלולית הדם שנקוותה סביב פניה.
"העיניים שלה, קולונלל. תסתכלל" עיניו של בינקי היו פעורות בסקרנות.
עיניה של בת האנוש היו מונחות על הרצפה ליד פניה. רק עכשיו הודג' שם לב שארובות העיניים שלה ריקות.
"בוא נלך, קולונלללל. הם משמידים את עצמם גם בלעדינוווו", לחשש בינקי והודג' החזיר לו חיוך רחב. "הזמן שלנו יקררררר", הוא הוסיף.
"אנחנו בכל זאת צריכים להביא… מזכרת" הודג' מצמץ בהתרגשות. "תעשה את זה, חייל".
בינקי קרב אל דיוויד בזהירות וכרת, בחיתוך מהיר, את אחת מרגליו.
"ובת האנושש?"
"אתה מציע לחסל אותה סופית?"
"לא בת האנוש הזו, המפקד. השנייה. היא מכנה את עצמה סלניייייי".
"אין בכך כל טעם. היא חלשה למדי, וזמננווו יקר מדיי".
בינקי הנהן. הם טיפסו בחזרה מעלה.
"להתראות, אם כן, כדור הארץץץץ" הצדיע בינקי. הוא חווה שוב את כל הרגעים שבילה על הכוכב הזה, וכשחזר להווה עיניו הגדולות נצצו בעצב. הודג' כבר לא הביט בבינקי בזלזול לנוכח המחווה האנושית למדי הזו. גם אם זה לא מגיע לאנושות, הוא חשב, לכדור הארץ בהחלט מגיעה פרידה ראויה. חבל כל כך שלא יכלו ליישב אותו בעצמם.
הודג' הצדיע בתנועה רחבה, ידו הגרומה חותכת במהירות את האוויר הקר. הוא הושיט אותה לבינקי, שאחז בה באחיזה איתנה ונשם נשימה עמוקה.
בדיוק דקה לאחר מכן חזר הזמן למהלכו. לרגל של דיוויד לא נותר זכר.

***

"הודג'ג'ג'ג'ג'!!!" בינקי לחשש בחוזקה, עיניו בולטות בארובותיהן ומתרוצצות ברחבי החדר בקדחתנות. המפקדה מעולם לא נראתה אפלה יותר.
"קולונל, בשבילךךך" התיז הודג' באדישות.
"האנוש ברחוווווווווו!!!!! קרא בינקי. הוא הביט בהודג' באימה.
הודג' קפץ על רגליו במהירות ואמר כמה מילים חפוזות דרך הראקול, מערכת הקשר שהייתה קבועה בכל חלליות החמסה.
"נצא אחריהם. עכשיו. דרך החור השחורררר" לחשש הודג' והחל להתניע את החללית. "נו, תקרא לכולם!! תעזור לייייייייייייי!!" הוא פקד והעיף מבט חפוז בבינקי. "מהררר!!" הוא האיץ בו. בינקי לא עשה דבר ורק הביט בהודג' במבט עצוב.
"סגרנו אותו. את החור השחור. אם לא, הוא היה בולע גם אותנוווו" בינקי מלמל. "הם ברחו, קולונל".
הודג' עצם את עיניו והרכין את ראשו באיטיות. ואז הרים אותו בבת אחת ונתן בעיטה חזקה לשולחן שמולו, שנשבר מייד.
"אנחנו פתטיים, בינקיייי. פתטייםםם" הוא לחש בקול צרוד. ידיו החלו לרעוד.
בינקי הניח בזהירות את שתי אצבעותיו על כתפו של הודג'. אמת, הוא מעולם לא "חיבב" את מפקדו, כמו שאומרים האנוש. מעולם לא הייתה בו הערכה כלפיו. אבל דווקא עכשיו, ברגע תבוסתם, שביב הערכה כלפי הודג' החל מתגבש בקרבו.
"מה אני יכול לעשות, המפקדדד?" הוא שאל בקול יציב, מדגיש ככל יכולתו את המילה האחרונה בכדי להחזיר להודג' את עשתונותיו.
הודג' אחז בידו של בינקי בעדינות והוריד אותה לאט מכתפו, מרים אל בינקי את מבטו תוך כדי כך.
"נצא אחריהם, בינקי. לאורך כל היקום הנראה, אם יהיה צורךךך".

***

כחצי מיליון שנים לאחר מכן:

"תתעורר, המפקד. קוםםםם".
"בינקייי. מה קורההה?"
"הגענו, המפקדדד".
"ה-הגענו?" גמגם הודג'.
"הצלחנו להלך כארבע מאות חמישים אלף שנים קדימה, זוכר?" בינקי נשמע תשוש. "זה היה המקס-" הוא פלט אנחה, "זה היה המקסימום".
הודג' התמתח. הוא הרגיש כאילו איבריו התאבנו. "ובחמישים אלף השנים האחרונות?", הוא לחשש ותפס, חזק מדי, בכתפו של בינקי. הוא הרגיש כאילו עליו להשיב לעצמו חלק מסמכותו.
בינקי סילק את ידו מעל כתפו בזלזול, כאילו לא הייתה אלא פיסת לכלוך שהצטברה על מדיו.

המדים שלו. רק עכשיו הודג' שם לב למספר הדרגות החדשות שנצצו עליהם.
"קרסת, המפקדדד. הקפאנו אותך בפקודה שלי, ואני ניהלתי את החללית בהיעדרךךך". הודג' פלט חרחור של בוז.
"ואיך זה הלךךךךך?"
בינקי חייך חיוך משועשע לעבר מפקדו לשעבר. "הרבה דבריםםם השתנו כאן, המפקדדדד", הוא הדגיש את המילה האחרונה וירק על רצפת החללית. "רק תסתכלללל".
הודג' נעץ בבינקי מבט חודר עד שזה החל להיראות קצת נבוך. "איפה אנחנו?" הוא שאל בשקט. עיניו הגדולות בלטו קצת בארובותיהן באופן מעורר רחמים.
"זו המפקדההה" לחשש בינקי, ונימת גאווה התגנבה בלי משים לקולו.
הודג' נעץ בחדר מבט המום. הרובוטים דמויי האנוש, מערכת הראקול ואפילו המחשבים הישנים נעלמו כליל. לא היה זכר לאף חבר צוות במקום.
"מה-"
"הולוגרמותתת, קולונללל", לחשש בינקי. "רעיון של האנוששש".
הודג' הביט בבינקי ואז טילטל את ראשו. הוא יתעמק בזה אחר כך.
"בינקי, איפה… איפה כולםםםם?"
"מחכים לפקודתך בחדר השני, קולונל. או לפקודתייייי". בינקי חייך למראה מבטו התוהה של הודג'. "אני לא מאמין שעוד לא ניחש-" בינקי פלט אנקה והתקפל בכאב, מביט בתדהמה על אגרופו של הודג'.
"אתה לא יכול להיות מפקדדדדדד", לחשש הודג' בזלזול, דבר שזיכה אותו בבעיטה חזקה בפניו מצד בינקי. "ההיבריס שלך", הוא ירק דם, "יחסל אותךךך".
בינקי חייך חיוך רחב. "ההיבריס שלייייייי", הוא אמר בשקט, "הוא הנשק הכי טוב שלי".
הודג' הסתער עליו, מטיח בו שוב ושוב את גופו העייף. כוחו הלך ואזל. אם בינקי היה רוצה לחסל אותו, הוא ידע, הוא היה יכול בלי ספק לעשות זאת.
בינקי, שנראה די אדיש לכל העניין, הוציא לפתע משהו מחגורתו. כשהחזיר את מבטו אל הודג', הוא נראה המום.
"מה זהההה?" התיז הודג'. לקטוע ככה את הקרב שלהם היה מעשה גס רוח, ומאוד לא אופייני לבינקי.
"קולונללל. האנוש", הוא נאנח, "הם-"
"אמור מה בפיך, חייללל" פניו של הודג' התעוותו. בינקי התעלם ממנו.
"לאורך הטיסה שמתי לב, שרבות מההגנות החדשות שיצרו האנוש לכוכב הבית החדש שלהם דומות מאוד לאלו שלנו". הוא בלע רוק והמשיך. "ועכשיו… הם הקרינו אלומת אור ושידרו את הסימן המוסכם".
"הסימן המוסכם?" שאל הודג'. "אתה לא מתכוון-"
"הם נכנעים, המפקד", עיניו של בינקי ברקו. "הם מקבלים את פנינו. הם מבקשים… לארח אותנווו".
הודג' פרץ בצחוק. הוא צחק כל כך חזק שדם התחיל לזלוג מזוויות פיו.
"אתה חושב שקבוצה אחרת מפלוגות החמסה השתלטה עליהם לפנינוווווו?" בינקי לחשש.
"זאת אפשרות", אמר הודג' וחזר לצחוק את צחוקו המטורף. בשלב מסוים זה החל לעצבן את בינקי.
"המפקדדדד-"
"שנים, שנים אנחנו מחפשים אותם. הובלנו לכאן את כולם. אנחנו מנהיגי החמסה", הוא צחקק. "זה אבסורד!"
בינקי הביט בו לרגע, ואז פרץ בצחוק גם הוא. צחוקו של בינקי היה גבוה יותר, דומה יותר לחריקות מתכת מאשר לצחוק שהשמיעו האנוש.
"ועכשיו… ועכשיו הם נכנעים!"
בינקי מצמץ בעיניו בלי הרף וכרך את זרועו סביב גופו הצנום של הודג'. הודג' התקפל, לא מכאב הפעם, כשעיניו הגדולות כמעט החליקו מארובותיהן מרוב צחוק.
"האנוששששש, הם משוגעים!"
בינקי והודג' הסתובבו שניהם לכיוון הקול. היה זה חבר צוות נוסף, שניסה להצטרף לשיחתם; סימן שהיו צריכים לחזור כבר אל חברי הצוות הממתינים. צחוקם דעך מיד.
"טוראיייי", לחשש הודג'. "תודיע לאנוש שלא ננחת על אדמת כוכב הלכת שלהםםםם. אמור להם שנפגוש אותם בתחנת החלל שחגה סביב הכוכב". החמסה הביט לעבר בינקי בשאלה, ובינקי הניד בראשו לאישור. הוא יצא במהירות מהחדר.
הנחיתה ארכה זמן רב; הודג' הרגיש כאילו עברו שעות. הטייסים נאלצו לבלות שעות בביצוע תמרונים מורכבים על מנת להימלט משדה האנטי-כבידה של הקוואזר, ולמרות הצעותיו החוזרות ונשנות של בינקי לעזרה, הם הסכימו שעדיף שרק הם ינחיתו את החללית.
הודג' ובינקי, למרות שהשני השתגע מחוסר היכולת שלו לעשות משהו, העדיפו שלא להלך קדימה בזמן. הדבר היה גוזל מהם אנרגיה שלא יכלו להרשות לעצמם. בקרוב הם ייפגשו עם מנהיגי האנוש החדשים, צאצאים רחוקים של דיוויד וסלני, וידונו (ככל הנראה) בפרטי הסכם הכניעה. בהנחה שבאמת נכנעו. הודג' נאנח.
"קולונלללל, קולונללללל!" קרא בינקי, שהביט בשקט מבעד לצוהר החללית בכל אותה העת. "הגענוווו! הם- הם מחכים לנו!" לחשש בינקי והצמיד את מצחו אל הצוהר. הודג' רץ לעברו, להוט לצפות באנוש בעצמו. הוא פלט אנחה ארוכה והרכין את ראשו.
"המפקד?"
"בינקיייייי. תגיד לצוות להכין את כלי הנשק. תראה", הוא הצביע.
"הם נראים כמו החמסה. אלה לא האנושששש" השיב בינקי בעצב ואותת לאחד מחברי הצוות.
"אני לא מאמיןןן", קרא הודג' בזעם. "כיצד ייתכןןןן שפלוגה אחרת הגיע לפנינו?" הוא לחשש. "אני הייתי אמור להשמידדד אותם" פניו התעוותו. "זה פשוט לא-"
"חכההה" מלמל בינקי. הודג' הפנה אליו את מבטו . "רק הבט מבעד לצוהררר".
הודג' החזיר את מבטו לחלון ופיו נפער קלות. "היא כל כך… כל כך דומה לסלנייייי", הוא לחשש, "אבל גם דומה לנו". בינקי לחלח את שפתיו ובלע רוק.
"וזה… זה חייב להיות-"
הודג' שתק. "אנחנו צריכים להפגין שליטהההה", לחשש כעבור זמן מה.
בינקי נעץ בו לרגע מבט במורת רוח, אבל בסוף פלט חרחור משועמם ויצא אל אנשי הצוות.
"אם לא נחזוררר", מלמל בינקי, "סגן ברייל צריך לתפוס פיקוד". הם הנהנו. לרגע השתררה שתיקה מביכה. בינקי לא היה טיפוס כריזמטי במיוחד. אבל, להפתעתו, גם הודג' לא הרגיש צורך לשאת נאום.
"תשמיד אותם. אם לא נחזור, תשמיד אותם, בין אם הם אנוש או חמססססה" לחשש הודג' לעבר ברייל, וזה הנהן.
הודג' הניד בראשו לעבר בינקי, ודלת החללית נפתחה.

***

ושם הם עמדו. הודג' ובינקי, אויביהם משכבר הימים. דיוויד חש בגופה של סלני לצדו הופך נוקשה. הם לא אויבים יותר, הוא ידע, ובכל זאת לא היה מסוגל לעצור את פרץ האדרנלין שהחל לזרום גם בעורקיו שלו.
"קולונללל" לחשה סלני, וניגשה קדימה ללחוץ את ידו של הודג'. הוא הביט במבט קפוא בידה בת שתי האצבעות.
"האם זו את, סלנייי?"לחשש בינקי בהתרגשות. עיניו בלטו בארובותיהן כשסקרו כל מילימטר בגופה של סלני.
"סמל בינקי. כן, זו אני", היא השיבה ופנתה אליו.
"את כל כך… שונה" הוא לחלח את שפתיו והביט בה בעיניים פעורות. צמרמורת חלפה בגופו של דיוויד למראה המחווה הזו של החמסה, שהגעילה אותו עוד באינטראקציה הראשונה בינם לבין האנוש.
סלני הרכינה את ראשה ופלטה חלק מהאוויר שהיה אצור בריאותיה מאז ירידת החמסה מהחללית. כשהרימה שוב את ראשה, מבט שונה מילא את עיניה. גאווה.
"כן", היא חייכה. "אינני אנושית יותר". בינקי נעץ בה מבט ארוך, ואז פנה אל דיוויד.
"ואתהההה", הוא לחשש. "איך אתה מסתדר?" הוא נעץ מבט מסופק ברגלו החסרה של דיוויד. "עבודה שלי, אתה יודע" הוא התרברב ומצמץ בהתרגשות. "אם אוכל רק להביט על החתך לרגע-"
הודג' הרים את ידו לפני גופו של בינקי.
"כרצונך, קולונללל", לחשש ונסוג לאחור.
"דיווידדד", לחש הודג'. "למה הפכתםםם?"
שתיקה טעונה השתררה בחדר. סוף סוף שריריו של דיוויד התרפו. הוא הרגיש שחוזרת אליו השליטה במצב.
"למה שלא נדון בכך במקום קצת יותר… מכובד?" הוא מלמל בעודו סוקר את החדר. "אני מצטער, סלני. תצטרכי לתמלל הכל ידנית" הוא אמר לה ונקש באצבעותיו. עדשות המצלמות ברחבי החדר נסגרו. סלני נאנחה והעבירה את ידה בשערה. "אחרייי" היא אמרה, והחלה לצעוד בכיוון אחר. הם באו אחריה.
"מדוע נכנעתם לנווווו?" שאל הודג' בעודם הולכים.
"אין צורך שנילחם" השיבה סלני. בינקי השתנק בהפתעה.
"אם כך, האם אתם מוכנים לתת לנו להשמיד אתכםםם? להפוך אתכם לעבדיםםםם?" הוא לחשש בהתלהבות.
"בינקי", אמר לו הודג' בנימה מרסנת, אבל נראה לא פחות להוט לדעת את התשובה.
סלני גיחכה.
"מה? מה זהההה?" הודג' לחשש וחסם את הדרך. "אתם צריכים לדעת, שאם משהו יקרה לי או לבינקי, צבא שלם ממתין מאחורינוווו" הוא סינן לעבר סלני בכעס. "אם את רוצה לקיים משא ומתן, תשלטי בעצמך" הוא ירק על הרצפה לידה.
דיוויד תפס בכתפיו של הודג' והביט לתוך עיניו. "אין טעם שנילחםםם" הוא חזר באיטיות על דבריה של סלני. עיניו של הודג' נפערו.
בינקי בעט בבטנו של דיוויד וריתק אותו, ביד אחת, לקיר המסדרון.
"ולמה זההה?" הוא לחשש בחיוך.
"בינקי, תעזוב אותוווו" מלמל הודג'. בינקי הביט במפקדו בעיניים פעורות.
"בינקי", אמרה סלני בעדינות והניחה את ידה על כתפו. מבטו התרכך והוא הביט בה בזהירות.
"אני חווה. זה אדם" היא החוותה בידה על דיוויד. "כך הצגתי אותנו בספרי ההיסטוריה".
היא לקחה נשימה עמוקה. "אנחנו האנוש. אבות אבותיהם של החמסה".