כנס עולמות 2016

המתווך

מאת: שי גרינברג

א.

הלקוח התבונן במידה מסוימת של בלבול על השלט שהיה תלוי מחוץ לבניין. "כוהנים", היה כתוב שם, מתחת לתמונה של אדם מניח ידיים על ראשו של אדם כורע. משהו בישירות של השלט הזה, ושל השירות שהתיימר להציע, הביא את הלקוח לגרד בפדחתו. לבסוף נכנס פנימה.

בפנים נגלה לעיניו חדר קטן עמוס בארונות, שהמשיכו אל תוך קומה שניה דמוית מרפסת. מאחורי דלפק עמד איש שמנמן עם משקפי קריאה, שלא הפגין עניין בלקוח מעבר להרמת גבה. הארונות היו עמוסים בפריטים שנראה כי פג תוקפם, אם לא היו חסרי-ערך מלכתחילה – אלות עץ שנראה שנועדו לפגוע בבני אדם קטנים מאוד, עזרים להשלכת אבנים שככל הנראה לא עזרו לבעליהם, בקבוקי מים שלא ברור האם התוסף העיקרי שלהם הוא קדושה או חיידקים, וכדומה. דבר אחד לא היה שם – כוהנים. הלקוח עוד ניסה להבין לאיזה מין עסק הוא הכניס את עצמו, כאשר האיש מאחורי הדלפק, שעד אותו רגע לא הכיר בקיומו, פנה אליו.

"צהריים טובים, פז-אל שירותי תיווך כהונה. במה אוכל לעזור לך?"
"שלום. אני כאן לגבי כהן בשריון שרשראות עם אלה."
"יש לנו לא מעט כאלה. תוכל לתת עוד פרטים? מום בולט? אלוהות?"
"לא היה מום בולט. למרות שאני מופתע שהוא עדיין לא הוריד לעצמו את היד השנייה עם האלה הזו."
"בסדר, אבל אני לא יכול לעשות הרבה אם לא תתן לי עוד פרטים."
"תוכל לעשות משהו אם אני כן אתן לך עוד פרטים?"
"שאלה טובה. אבל נסה בכל זאת."
"אתה יודע איפה זה 'תרועת הניצחון'?"
"זו מסבאה, לא?"
"אז הכהן שלך הסתובב ברחבי ה'תרועה' וסיפר לכל מי שיכל לשמוע שהוא קטל דרקון לאחר שזה בלע את החבורה שלו, תוך שהוא מנופף באלה ומנסה להדגים. "

בעוד שהלקוח מדבר, פז-אל יצא ממקומו שמאחורי הדלפק, והחל להתהלך בין הארונות, כמו בוחן את תכולתם.

"וזה באמת קרה?" שאל פז-אל.
"מה?"
"הקטע של קטילת הדרקון."
"מה עניין שמיטת נשק אצל הר האבדון? אני אומר לך שהאיש היה סכנה לכל מי שמסביבו!"
"טוב, אבל אם הוא קטל דרקון, אולי אתה צריך להסתכל על התמונה הגדולה כאן."
"תקשיב לי, בכל יום לפחות מישהו אחד ב'תרועה' טוען שהוא ראה את האל הנורא זיפנאג או פגש בתולת ים בחפיר של המלך או משהו מופרך בסגנון הזה. לא איכפת לי כמה דרקונים פרח הכהונה שלך קטל, הוא לא יכול לנופף באלה שלו ככה במקום הומה אדם!"
"בסדר. אין בעיה. רשמתי לפני."

באותו הרגע אף כלי רישום לא היה בידו של פז-אל. במקום זאת, הוא החזיק בידיו את אחת מדוגמאות אלות-העץ שהייתה לפני כן בארון.

"רגע, אתה יודע במי מדובר?" תהה הלקוח.
"לא, אני פשוט לא יכול לסמוך על העדות שלך. כלומר, אתה מגיע למסבאה כל יום, אתה בטח מחבב את הטיפה המרה. יום טוב ותודה שבחרת לפנות אלינו."

הלקוח התלבט למספר רגעים. הוא היה יכול לעשות סצינה, ואלת העץ לא נראתה מאיימת מדי. מצד שני, כל הסיטואציה הייתה מוזרה מדי עבורו. הוא החליט שעדיף לו לצאת מהמקום בזעם.
השטיק הזה לא הולך לעבוד עוד הרבה פעמים, חשב פז-אל.
מהדלת האחורית הגיח כהן בשריון שרשראות, מצלצל בראש כמו פעמון של מקדש אחרי לגימת בקבוק של יין פטישים, ומשהק כמי שהרגע גמע בעצמו בקבוק כזה. הוא הסתכל מסביב כמנסה להיזכר במשהו, ואז חזר אל החדר האחורי. פז-אל עיסה את המצח בניסיון חסר תוחלת להיפטר מכאב ראש פתאומי.
"שבועת פיכחון בתחת שלי." הוא מלמל.

 

ב.

מבעד לדלת יכל פז-אל לראות את השלט מתנודד, ותהה האם הלקוחה היכתה בו בדרכה פנימה או שהייתה זו הסערה בה נכנסה. נדן חרבה, ושריון העור החבוט-מעט העידו על כך שהיא הגיעה מלחימה.
"שלום!"
"ערב טוב! הכל בסדר, גבירתי?"
"קרא לי קשת. כאן זה המקום של הכוהנים?"
"אם את מתכוונת למקדש, אז לא, זה לא מה שאנחנו. אנחנו בעיקר דואגים שהם לא ייכנסו לצרות."
קשת הטיחה בדלפק נייר קלף. על הקלף, מתחת לתמונה זהה לזו שהייתה על השלט שבחוץ, הופיע הכיתוב 'איך אני כוהנ/ת'.
"כן, זה שלנו. "
"נהדר, אז אני במקום הנכון. אני מקרית-להב, אנחנו תחת מתקפה ברגעים אלה ממש."
"ו…?"
"אנחנו צריכים כוהנים. הרבה מהם."
"מה לא הבנת ב'דואגים שהם לא ייכנסו לצרות'?"
"אני מוכנה לשלם."
"אז למה לא אמרת את זה קודם? ובכן, תני לי לראות… "
פז-אל הוציא ממתחת לדלפק ספר קטן ועלעל בו. למתבונן מבחוץ נראה היה שזהו כלי ניהול מתוחכם מרובה סימניות שהחזיק בתוכו לו"ז של עסק עמוס, אף על פי שלמעשה היה זה ספר מתכונים.
"כרגע יש לנו כהן של רבנה אלת גמל-השלמה, וכוהנת של הרמוניוס, אל תפרחת האביב."
"וזהו? אתה יודע מה, לא משנה. אני אקח את שניהם."
"את לא יכולה לקחת את שניהם."
"מה זאת אומרת?"
"ספציפית הכהן של רבנה אלרגי לתפרחת האביב."
"איזה מין שירות השכרת כוהנים אתם?"
"אם את רומזת שיש שירות שמאפשר לאנשים להשכיר כוהנים ממקדשים שונים, זה יהיה חילול של מספר קודשים בו זמנית. אני רק מסייע לך לתרום באופן אנונימי למקדש לפי בחירתך, במחיר הפעוט של כחמישה עשר מטבעות זהב לכהן, כולל דמי תיווך."
"חמישה עשר? אלוהויות אדירות, גם ככה לא אוכל להשכיר יותר מאחד. מי מהם יותר טוב?"
"זו כבר שאלה דתית."
"אמרת שכאן זה לא מקדש, אז חסוך ממני את התיאולוגיה בבקשה. מי מהם יותר מיומן בריפוי?"
"אני מניח שהכהן של רבנה. אבל את תצטרכי לעזור לו קצת עם עניין ההגעה אליכם."
"באיזה מובן?"
"הכהנים של רבנה נותנים לאלה שלהם את הראש. "
"אז איך הוא אמור לרפא מישהו?"
"אה, הידיים שלו עדיין עובדות מצוין. למעשה הביטוי 'מכונת ריפוי' מיוחס במקור לכהן של רבנה."
"אלוהות תשמור. אני מקווה. אקח אותו."
"תצטרכי לדאוג לו ללינה ואוכל מלאים לכהן לכל תקופת השירות – אל תשאלי איך הקטע של האוכל עובד. בנוסף, לצורך הצלחת השליחות תצטרכי להקריב בתול לאלה רבנה."
"את הראש שלו?"
"לא, את כולו. אנחנו לא יודעים מה היא עושה איתם אחר כך."
"תראה, אתה ממש סוחט אותי כאן. בתול, לינה, וחמש עשרה מטבעות זהב לראש זה כבר קצת יותר מדי כשאפילו ראש אין."
"האמיני לי כשאני אומר לך שאני לא רואה מזה רווח. את יודעת מה? אני אוסיף חמישה סמלים קדושים על חשבון הבית."
"אני לא צריכה סמלים קדושים. תוקף את העיר שלי דרקון. ולפני שאתה שואל, הוא לא דרקון עצמות, הוא נראה די בריא."
למשמע דברים אלה, פז-אל נאנח.
"אני הולך לשלוח איתך עוד כהן, אבל משהו אומר לי שאת לא תאהבי את זה."

בלילה, פז-אל נע מצד לצד במיטתו שבקומה העליונה. את ראשו טרדו דבריה של קשת, אבל גם מפגש נוסף שהתנהל מוקדם יותר באותו היום.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הכהן הגדול נכנס לבניין בכל הטקסיות המחויבת ממעמדו. אך משנסגרה הדלת, הגינונים נעלמו והוחלפו בתנועות גוף חדות וקול שמתקשה להסתיר זעם.
"פז-אל."
"אחר הצהריים טובים גם לך, יא-הו."
"כבוד הכה"ג, בשבילך. איפה הכהן שלי?"
"ישר ולעניין, אני רואה. פעם היית הרבה יותר כיף, יא-הו. "
"איפה. הכהן. שלי."
"אתה אפילו לא יודע את השם שלו."
הכה"ג הכה בדלפק באגרופו.
"לעזאזל, פז-אל! תפסיק לשחק משחקים. נתנו לך להחזיק את העסק המפוקפק שלך כי הוא לא היה מזיק, אל תתן לנו סיבה לקחת אותך ברצינות."
"פתאום זה "לנו"? למען השד, אתה, חדיאל, ומגדרנה בקושי יכולים להיות באותה העיר אחד עם השני, שלא לדבר על להחליט איזושהיא החלטה משותפת. אני מספק לכם שירות נדרש."
"לא דיברתי על החלטה משותפת. מספיק שאחד מאיתנו יחליט שהגיע הזמן לייתר את המתווך, ואתה מת בעיר הזו. מבחינתי קרב היום שבו אני נמצא כבר שנים אחרי ההחלטה הזו."
פז-אל החל בתנועה לעבר הארונות, אבל הכה"ג הקדים אותו לשם והוציא את אחת האלות בעצמו.
"באמת, פז-אל? אתה חושב שאתה באיזושהיא עמדה לאיים עליי?"
"אתה נראה די מאוים כרגע."
"בוודאי שאני מאוים, אבל לא על ידיך. לקח לי שנים להגיע למקום שבו אני עכשיו, ואני לא הולך לתת לעוד ניסיון שלך להתעשר לגרום לאנשים לפקפק בסמכות שלי."
"אז למה אתה כאן, והראשון מבינינו עם אלה?"
הכה"ג זרק את האלה על הרצפה.
"כי אני מכיר אותך, פז-אל. לפני שאני שולח לכאן את קהל מאמיניי עם לפידים חשבתי שאני אוכל להגיע לתוך הראש הקטן הזה שלך ולגרום לך להתנהג בהיגיון."
"כן, בוא נדבר על קהל מאמינים עם לפידים. שאזכיר לך שפעם היו ארבעה מקדשים גדולים בעיר?"
"אביסלע הביא את זה על עצמו. מה שהלך שם הוא בגדר פשע. בערך כמו מה שאנחנו נותנים לך לעשות."
פז-אל פרץ בצחוק.
"יש לך בכלל מושג מה הולך בבית שלך? אתה יודע כמה חרא שהאנשים שלך עושים הייתי צריך להפוך לזהב? "
"פנטסטי. אז בנוסף לכל אתה גם מביא להשחתת המידות של הכהונה."
"לא, אני סתם נמצא שם להרוויח ממנה. אתה מוכר לאנשים סיפור יפה, ועם הזמן נוצר פער גדול מדי בין הסיפור הזה למציאות, אז הם באים אלייך עם לפידים. זה סופו של כל רמאי."
"אז למה אתה חושב ששלך יהיה שונה? באמת, פז-אל, תסביר לי מה אתה מנסה לעשות כאן, כי נואשתי מלנסות להבין בעצמי."
אולי הוא יבין, חשב פז-אל. כך או כך, נראה שהוא היה נחוש להתעמת. ואולי באמת בתוך הכה"ג היה את יהוא שהכיר בעבר.
"אני הולך לייתר את הלפידים."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לבסוף נרדם פז-אל. ובחלומו, פז-אל עף בשמי הארץ. הבתים הקטנים של תל עדן נראו עתה קטנים עוד יותר, ובינהם בלטו מקדשי הענק שמשכו אנשים אל העיר, והמסבאות שהשאירו אותם שם. ליד אחד מהמקדשים נראה שהחל להתאסף המון, אבל גם הוא הלך והתרחק עד שלא היה ניתן לראות אותו.
מלפני פז-אל נגלו פסגות האימה, אבל פניו לא היו מועדות אליהן, אלא לקרית להב שלמרגלותיהן. עד מהרה החלה העיר להתבהר בפניו: בתחילה הבחין בשיירות קטנות – בדיעבד קטנות מדי – היוצאות מהעיר. מעבר לחומות יכל לראות בניינים מעלי עשן וחצויים, ועם התקרבותו לתוככי העיר עלה באפיו ריחן של גופות חרוכות. לבסוף נחת באחד הרחובות, בסמוך למה שהיה פעם בית מגורים.
על קיר הבית נשען גבו של שלד שרגליו היו שרועות על הרצפה, וחרב הייתה מוטלת לפניו. השלד הרים ידו כמאשים, ולזוועתו הרבה של פז-אל הוא החל מדבר אליו…

 

ג.

"בוקר טוב."
הלקוח האחרון בחר לעקור את השלט ממקומו ואיתו מחצית מהגג. מתחת לגג, מצא את פז-אל במיטתו.
פז אל פלט צרחה מבועתת, אחד ממספר תפקודים שכשלו בגופו באופן סימולטני.
"כן, אני דרקון. תתמודד. אני מבין שאתה בעל העסק של הטמבלים עם האלות."
"כו… כוהנים."
"שׂיבולת, שׁיבולת. העיקר שמצאתי אותך. תקשיב, אני די נוטה לכיוון לשרוף אותך בחיים עכשיו, אבל זה מה שעשיתי בפעם שעברה, וזה לא עזר לי יותר מדי, אז מה שהייתי רוצה להבין קודם זה *למה*."
"מה… למה מה?"
"למה אתם מתעקשים לשלוח כוהנים להציק לי. כלומר, לוחמים, אני עוד מבין. החבר'ה האלה יכולים לשעשע לזמן מסוים, ואז הם נבלעים פחות או יותר בחתיכה אחת, וכבונוס יש גם קיסם לשיניים. אבל כוהנים לא עושים כלום, חוץ מכאבים בקיבות כשהאלות שלהם מגיעות לשם בטעות."
"טוב, הם מרפאים את החבורה."
"ואני גדל-בו הזוטון המעופף. הם לא מרפאים אפילו צינון, וזה גם ככה לא משנה כשאני אוכל חברי חבורה בביס אחד."
"תראה, זה עניין של אמונה. אם החבורה מאמינה שהבחור הזה ירפא אותה, הוא ירפא אותה."
"אז אתה בעצם מוכר פלסבו."
"אני מוכר דת, אבל אתה יכול לקרוא לזה ככה אם אתה רוצה להישמע מקצועי. ואני בעצם בכלל לא מוכר אותם."
"אתה לא רוצה לשקר למישהו שהרגע פירק חצי מהבית שלך."
פז-אל לקח נשימה עמוקה כדי להירגע.
"אני מתווך בינם לבין חבורות הרפתקנים, כן, אבל עיקר הרווח שלי מגיע דווקא מהכהנים עצמם. המודל העסקי שלי מתבסס על הסטת אשמה. אם מישהו מאשים אותם במשהו, הוא פונה אליי, ואני דואג להעביר את התלונה אליהם באופן שהוא לא אלים, בתמורה לשכר טרחה. למעשה אני נותן להם את אותו סוג של תיווך רגשות שהם נותנים למאמינים."
"מה שאתה עושה עכשיו זו הסטת אשמה. אתה השכרת את שני החבר'ה האחרונים שהגיעו אליי. אני יודע כי אני רואה כאן אצלך את הרפליקות הזולות האלו של סמלי הקדושה שנתת להם למכור. "
"כחלק משירות תיווך. אני לא אחראי למה שהם עושים."
"והם גם לא אחראים למה שהם עושים, מסתבר. "
"בדיוק."
מבט של הבנה הופיע לפתע על פניו של הדרקון.
"אבל אתה כן אחראי לכך שהאידיוט ההוא היה שיכור מספיק כדי להגיע אליי בפעם השנייה אחרי שבקושי חמק ממוות. אתה 'תיווכת' אותו לשם."
את תחושת האשמה על כך לא הצליח פז-אל להסיט.
"שמו היה הידדאל. הפעם הראשונה לא התנהלה כמו שצריך. הוא היה אמור לגרום לך להגיע אליי כבר אז."
"אבל זה לא קרה, אז שלחת אותו שוב. הזלזול שלך בחיי אדם מסקרן, אני נותן לך עוד דקה לדבר לפני שאני אוכל אותך."
פז-אל תהה כמה אנשים זוכים להזדמנות למכור רעיון לדרקון שגוחן מעליהם בזמן שהם נמצאים במיטתם.
"שמע, תהיתי אם אני ואתה נוכל להגיע לאיזשהוא סוג של סידור."
הדרקון היה משועשע.
"אני מקשיב."
"אני אהיה שירות התלונות שלך. בכל פעם שמישהו יתעצבן שלקחת לו כבשה, או משהו בסגנון, הוא יבוא אליי, אני אביא את הנושא לידיעתך – כביכול, לפחות – ובזה זה ייגמר. כלומר, אני מניח שאתה יכול להמשיך לשרוף ערים, אבל בטווח הארוך זה לא מונע מחבורות הפרחחים להגיע אלייך. אולי האסטרטגיה הזו תצליח יותר. "
"יכול להיות שאתה מבין בכוהנים, אבל יש לך ראייה נאיבית מאוד לגבי המניעים של הרפתקנים. נניח שאסכים לכך – מה יוצא לך מזה? אני עדיין מתלבט אם להחזיק אותך בחיים, שלא לדבר על להחזיק אותך בתשלום."
פז-אל בחר לקחת מכל זה את המחשבה על הסיכוי שיישאר בחיים. יש אלוהות, הוא היה אומר פעם במקרים כאלה, אבל אם יש לך דרקון, חשב עתה, אולי זה אפילו יותר טוב.
"הו, אני חושד שכנציגך עלי אדמות אנשי העיר ידאגו שלא יחסר לי דבר. וחוץ מזה, מהרגע שלתושבי האזור תהיה תזכורת תמידית שיש דרקון בסביבה, הם יהיו הרבה יותר נחמדים באופן כללי. אז מה אתה אומר?"

 

ד.

סביב הבניין החלו נופלים כדורי נייר קטנים. פז-אל, שישב מחוץ לבניין, התחקה אחריהם במבטו וראה את הידדאל, קורע ניירות מתוך ספר המתכונים, מקפל אותם וחובט בהם עם האלה, בניסיון כושל להכניס אחד לתוך החור שנותר בגג הבניין.
ייתכן שבנסיבות מסוימות פז-אל היה מקבל את החדשות על כך שהידדאל בחיים בשמחה, אלא שלדרקון היו תכניות אחרות. כתנאי לעסקה בינהם, הדרקון דרש מפז-אל להעסיק את הידדאל במשרה מלאה. מסתבר שדרקונים מסוגלים גם לנקמה הקטנונית ביותר.
"אולי הדרקון הרג אותי," חשב פז-אל לאחר שכמעט ונפגע מכדור-מתכון תועה, "וזהו איזשהוא סוג של גהינום."
ואולי לא. עבודות הבניין על מה שבעבר היה בית העסק של פז-אל התקדמו יפה. הבניין החל לובש צורה של מקדש, וייתכן שהמחשבה צרמה לפז-אל מעט; אבל זה מה שהאנשים בעיר הזו יודעים לעשות, הוא חשב, להקים מקדשים ולשרוף אותם. לכל הפחות, הצליח לקנות זמן מסוים עד השריפה הבאה.

פז-אל שם לב לאיש שהיה רכון בעבודה מעל השלט שהועף. בהתקרבו אל האיש, ראה שאת הכהן שבתמונה החליף דרקון, ראשו הגדול מאיים מעל זה של האדם הכורע. לא היה צורך בכיתוב הפעם.