כנס עולמות 2016

החליל של חליל

מאת: נעמי לוין

אמנם איש אינו יודע זאת, ואף סביר להניח שאף אחד לא יידע על כך בימי חייו, אך על פני אדמת כדור הארץ באה מדי פעם לבקר יבשת שישית.

הכיצד זה ייתכן?! ישאלו בתמיהה הגיאולוגים, הפיזיקאים, והביולוגים. זה בלתי אפשרי! יטענו מדעני החלל וינופפו בזעם בתצלומי כדור הארץ העדכניים שלהם, בהם אכן אין כל חדש.

אפשר לנמק את התשובה במגילה של נוסחאות מדעיות שיסבירו איך זה קורה. אך האמת היא, שאם נרצה להבין למה זה קורה, ניאלץ להקשיב להסבר האמיתי. וההסבר האמיתי הוא, האזהרה הבין-כוכבית ששיגרו חמשת היבשות של כדור הארץ לחלל, לפיה שיכון בכדור הארץ הוגדר ברמת סיכון גבוהה ביותר. עם זאת, ליבשות המעוניינות בכל זאת לחוות קצת את האטמוספירה המקומית, הומלץ לבקר לפרקי זמן קצרים; כמו הדודה או הסבתא שיכולה לבקר ולתת רק מתנות לילדיה, מבלי להידרש לענייני משמעת כבדים ומעכירי אווירה, טבע וסביבה.

אך יבשתנו השישית הרגישה לא נעים. היא הרי מקבלת פיסה שלמה של אוקיינוס ואוויר עבורה, ושאר היבשות קצת מצטופפות כדי שהיא תבוא ותוכל להרגיש בנוח. אז שהיא ככה תבוא בחינם?

ישבה וחשבה היבשת, ותהתה מה היא תוכל להעניק? הרי ארבעת היסודות כבר קיימים והיבשות כבר מלאות די והותר.. או אז, הבליח רעיון בראשה. היא החליטה לתרום מתנה ייחודית מאין כמותה. "אני אעניק להם את זה..", מלמלה לעצמה היבשת. "ולצורך זאת, אקדיש את כל מהותי"..

 


 

 

הרגע היחיד שבו כל צגי המחשב במסדרון משחירים, הוא בעת הפסקת חשמל.

והפסקת החשמל לרוב מפצלת את תגובות האנשים לשני ניגודים חריפים: אלו שצוהלים משמחה כי אין עבודה וכי סנדוויץ' ארוחת הבוקר שלהם עדיין אכיל.

ואלו שדופקים את הראש שלהם על השולחן ביגון כי הם לא הספיקו ללחוץ על "שמור".

אליה הייתה שייכת לקבוצה השנייה, הפעם. היא כמעט השלימה את המסמך שכבר שבוע ימים חלף מאז מועד הגשתו הרשמי. למעשה, רק נותר לה לעצב את הכותרת שלו. אך עכשיו לא נותר ממנו כלום..עם זאת,. עיניה נשארו אדישות ומותשות, כאילו אין הדבר נוגע לה ישירות.

"אליה"? היא שמעה את הקול של המפקד שלה קורא לה.

היא קמה ברגליים מתנדנדות וחצתה את המסדרון המתמלא בזמזום נרגש של אנשים. הפסקת חשמל היא דבר נדיר באחד הבסיסים המתקדמים והשמורים ביותר בצה"ל.

עשן סיגריות כבד בירך אותה כשחצתה את הדלת. היא השתעלה בכבדות, משפילה את מבטה כלפי מטה.

"אליה, את עדיין פה?! היית צריכה לצאת לחמ"ל לפני שלושים דקות!" נובח המפקד ומוציא עננות עשן מפוייחות מפיו תוך כדי דיבור.

פניה האדימו. "כן המפקד, סליחה המפקד, קיוויתי לסיים את כתיבת הדו"ח.."

"לפחות הוא מוכן לשם שינוי?"

"כמעט.. המסמך נמחק בהפסקת החשמל, אני.."

"מספיק!" אמר המפקד בקוצר רוח. "נטפל בזה אחר כך. צאי עכשיו, דחוף, לחמ"ל. ואליה? בבקשה, תעשי כבר משהו כמו שצריך!"

הרגליים ממשיכות להתנדנד.

"מעל ל- 1,000 הרוגים ואלפיים פצועים במבצע", היא שומעת מכשירי רדיו ישנים על סוללות מדקלמים. "פגיעה נרחבת בתשתיות מים וחשמל. מחסור בסיוע רפואי. תושבים רבים צפויים לאבד את בתיהם בהפגזות, ולהפוך לפליטים. במישור הפוליטי- אין פתרון באופק."

היא נעמדת במקום, מתפללת לאומץ לצרוח את נשמתה, אבל היא לא יכולה. נכנסת לחדר שירותים נטוש, פותחת את פיה, אך הקול לא מצליח לצאת. "למה-את-לא-מצליחה-לצרוח?!", מוחה צווח, אך עיניה יבשות יבשות.

שוטפת את פניה. יוצאת למסדרון, אל החמ"ל. נכנסת דרך דלת הזכוכית ומתיישבת בכיסא הגלגלים השחור מול המחשב. גם כאן, הצג חשוך..

"חיתוך מצב בשתיים", אומר לה החייל מימינה, נדב שקדי, בשקט. "את מוכנה להציל את העולם?"

"בוודאי שאני מוכנה", היא לוחשת. "תמיד שמחה לדווח על גופות".

"נקווה שלא יהיו יותר בצד שלנו.. הפגיזו היום את המעבר בדרום..".

"הם תמיד מפגיזים את המעבר בדרום..זה מתוק להם יותר מהאוכל שאנחנו מעבירים להם דרכו בימי שגרה…".

 


 

 

מכה. ועוד מכה. ועוד מכה.

סימן כחול. ועוד אחד. ועוד אחד.

החרב המרופדת מסיטה, בולמת, מתקיפה, מגנה במרץ.

אבל זה עדיין לא מונע מהגוף השברירי של אליה להתמלא בסימנים במגוון צבעי הקשת: כחול וסגול וורוד וירוק וצהוב וכתום ואדום, כולם שם חוגגים בשמחה ובצהלה.

"אם כבר כואב לך", אמר לפני חודשיים רונן הפסיכולוג, "אולי תוציאי את הכאב בדרכים יצירתיות?"

"אבל רונן- באמת, תענה לי. איך לחטוף סימנים כחולים יעזור לי להפיג כאב נפשי שאני מרגישה על הטיפשות שבגללה אנשים הורגים אחד את השני? איך זה יעזור להציל את האנושות?"

"כי אולי כשתרגישי איך זה באמת מרגיש להילחם, תביני למה אנשים עושים את זה? ואולי זה ייתן לך רמז לתשובה שאת מחפשת?"..

וכך במוצאי שבת חמים, נשאו אותה רגליה אל האיש עם החרבות. היא הרגישה מאוד מטופשת בהתחלה, כשראתה אותו נושא תיק ענקי עם כלי נשק מרופדים, ומכל השאלות שהיא יכלה לשאול אותו היא אמרה: "שלום, אתה האיש עם החרבות?"

הוא אמר כן במבט משועשע, והרשה לה להתאמן. כמובן שלהתאמן פירושו היה לעמוד מול בחורים ענקיים שמנופפים מולה במבוכה עם נשק מפחיד , ולא כל כך מבינים מה לעשות איתה. היו כאלה שריחמו וצרחו בבעתה כל פעם שהספוג שלהם טיפה ליטף את גופה ושאלו: "את בסדר??"

אבל אייל לא היה אחד מהם. הוא נראה לפעמים מוכה רוחות, לפעמים שיכור, לפעמים מתנדנד כאילו האדמה רועדת תחתיו. אך האמת היא, שמוחו ורוחו היו צלולים ורושפים אש.

בשיעור הראשון, הוא נעמד מולה, ואמר לה בלקוניות: מכה לראש שלי בבקשה. היא שלחה מהלומת חרב, אך הוא מיד תפס את הלהב בידיו, כיוון אותה למרכז הגולגולת ואמר: "לכאן להכות. לא לשם. שוב!"

פעם אחר פעם, ידיו היו תופסות בלהב ומכוונות אותה למקום הנכון. עד שבשלב מסוים הוא הכריז: "נמאס לי.. את לא יודעת לכוון".. לקח את חרבו והלך לשותף אחר.

לאחר מכן, בחלק של הקרבות, חרבו הסתערה עליה בסערה. היכתה בה בכל מקום אפשרי בגופה, מותירה אותה מתנשפת ושבורה. בעודו פונה ממנה, היא לחשה לו "תודה".

 


 

 

היא נכנסה לחדרה ועצמה את עיניה.

רוחה וגופה הדואבים ביקשו ממנה זמן שינה, והיא מסרה להם אותו בתשישות.

עולם החלומות פתח את שעריו והיא נכנסה דרכם באיטיות.

"זה העולם היחיד שנותר לי".. היא חשבה לעצמה.

"ומה רע בו?", פתאום נשמע קול שענה לה מתוך החשיכה.

"מי זה?", היא שאלה בעיניים מכווצות. החושך היה רב, רב מדי..

"הו, השם לא צריך לשנות לך הרבה", צחקק הקול ברכות. "העיקר זה המהות שמאחוריו.."

"ומה היא המהות הזו?"

"אממ.. כל מה שאמור להיות קשור לכוחות האור, אני מניח? שמחה, אהבה ושלום עולמי וזה?"

"אתה צוחק עלי?"

"בוודאי שכן. אבל נניח לעניין. הוזעקתי בדחיפות לכאן בשביל לטפל בתסמונת סופרמן".

"תסמונת סופרמן?!"

"כן. אולי תביני בהמשך את מהות השם, אבל עכשיו זה לא הזמן.למעשה, אני צריך ללכת דחוף דחוף, נתראה בהמשך!"

 


 

 

לקח זמן רב לשכנע את המפקד, שלמען קיום שבריר של שפיות נפשית, עליה לנגן בלהקה. לקח זמן רב יותר להרכיב אותה. אך חנן המתופף הקוסם איחד את כל הנגנים ואף טרח להודיע לאגף שבפורים הקרוב תהיה הופעה ראשונה!

אצבעות נפוחות ואדומות מלטפות את הקלידים. הלהב של אייל לא פסח גם עליהן..

חנן אחז בשתי מקלות התיפוף כאילו שהם חרבות קצרות ונופף בהן בהתלהבות. "האישור הסופי עוד לא הגיע אך אל דאגה. אני בטוח שזה אצלנו בכיס. בפורים מופיעים. וקורעים את הרחבה!"

 


 

 

שערי עולם החלומות נפתחים, וגופה צף אל תוכם.

"למה אנשים חפים מפשע צריכים להרוג חפים מפשע אחרים בשם המדינה שלהם?"

היא שואלת בלחש.

"למה אני צריכה לדווח על נשים נשרפות בחיים בבניין שהופצץ, על ילדים קבורים בהריסות, על פגיעה מכוונת במרקם חיים?"

"למה אני מרגישה שלמרות שאני לא מנסחת את הפקודות בעצמי, אני חלק מזה? למה אין שום דבר שאני יכולה לעשות?!"

הפעם, אף קול לא נשמע.

בקול חריקה רועמת, שערי עולם החלומות נסגרים.

 


 

 

"אז ככה רבותיי", עומד חנן המתופף עם משקפיים צהובות וכובע ליצן. "החומר שלנו מוכן, אנחנו תותחים, הולך להיות נהד…"

"סליחה, חנן?" נעמדת שולה החיילת הפקידה ליד המשקוף.

"כן?"

"אממ ביקשו ממני להגיד לך שזמרת מפורסמת הולכת להופיע בערב האגפי בפורים, ולכן חבל לנו לבייש אותכם סתם ככה. אתם משוחררים."

הפנים של חנן מאדימות. כובע הליצן והמשקפיים יורדים. "מה זה זמרת מפורסמת?!", הוא מתרעם. "אנחנו עושים פה חזרות כבר חודש, משכירים אולם חזרות במיוחד ואתם ככה משחררים אותנו?!"

"חנן, אתה יודע שאני רק זו שמעבירה את ההודעה.. אם אתה רוצה דבר עם רוני מוועדת תרבות, היא האחראית בנושא", אומרת שולה בקור רוח. "בהצלחה.."

"אליה, אולי תכנסי פנימה עם אחת מחרבות הספוג שלך ותעשי משהו בנושא?", צוחק רון הגיטריסט.

"זה ממש יפחיד אותם..", נאנחת אליה.

"שום חרבות ספוג ושום כלום. ליצנים, זה מה שהם. אני הולך לברר בדיוק מה הלך שם!", צועק חנן וטורק את הדלת אחריו.

 


 

 

השם שלה היה הדר. היא הייתה שמחה ומלאת חיים.

עד שחייה נגדעו בפיצוץ שהחריש את כל צלע הר הכרמל.

אליה שמעה את הפיצוץ לפני שנים. היא הייתה באזור הפיגוע. היא ראתה..

"אני נשבעת", עיניה דמעו בעודה לוחשת בקול שבור, "שאני אמצא דרך להפסיק את הסבל הזה. אני נשבעת!"

 


 

 

"ואיך בדיוק תפסיקי את כל הסבל?", חוזר הלילה, והקול מעולם החלומות חוזר אליה.

"אני אסביר לאנשים שיכולה להיות דרך טובה יותר".

"דרך טובה יותר?"

"כן. לא לנהוג באלימות. ליישב סכסוכים בדרכי שלום".

"ואם הם לא ירצו את מה שאת מציעה?"

"למה להם לא לרצות? מה עדיף, לחיות בתנאים נוראיים ולהיהרג במלחמות ללא הפסקה?"

"לחלק מהם , כנראה שכן?"

"שקרים. מי אתה בכלל, זה שמדבר איתי?"

"אני?… רק עננה זהובה קלה אני, לא יותר ולא פחות", מצחקק הקול, ופתאום ענן זהוב קל מסנוור את אליה ומתקרב אליה בשקט.

"מה זה הכישוף הזה?!", ממלמלת אליה.

"זה לא כישוף. זה רק חלום.. החלום שלך".

"החלום שלי רוצה פיתרון, ולא מבוי סתום".

"ואולי המבוי הסתום מסמל שהפתרון לא נמצא איפה שאת מחפשת אותו?"

"אני מחפשת מצב שבו אנשים יחיו ללא הפחד מפני מלחמה שתחריב אותם, בכל צד שהוא".

"כיצד תצליחי להפסיק את המלחמה של אחרים כאשר אפילו את הלחימה הפנימית בתוכך את לא מצליחה להפסיק? את פוצעת את נפשך בכאב שלא שלך, את פוצעת את גופך.. זה נקרא להפסיק לחימה?"..

"זה נקרא לסבול סבל שהוא לא רק שלי כי אני רוצה לפתור אותו".

"לפתור סבל באמצעות סבל… שתהיי לי בריאה", מצחקק הקול ונעלם..

 


 

 

אייל עומד מולה. היא משתפרת. מכותיה מדויקות יותר, בלימותיה חזקות יותר. היא הצליחה לפגוע בו בבטן, והוא נושף בהערכה. נעמד מולה, ופתאום מנחית מהלומה לכיוון פניה. אלא שמבלי להתכוון לכך, האגרוף שלו מגיע בעקבות הלהב..היישר אל תוך עינה. בעוצמה מלאה.
"עצור", היא לוחשת, ממששת בבהלה את העין המתנפחת במהירות. "עוד סיבוב אחד של הקרב ואז אני צריכה להספיק לחזור הביתה עם האוטובוס, לפני שהשבת תיכנס.. בסדר?"

בימים הבאים, העין רק הולכת ונהיית סגולה ואדומה יותר. " משקפי שמש באמצע החורף? מקורי מאוד", צוחק נדב. "זה מקל עליך לספור גופות?"

 


 

 

"אליה, יש מישהו שאני רוצה שתכירי"

העננה הזהובה מרחשת סביבה בהמהום עדין.

"מי?"

"זה דייל. הוא וואילאן כסוף. הוא הולך ללמוד שיעור של העננה שגם לך חשוב להכיר. בואי!"

ובעודה מרחפת היא מבחינה בילד קטן, עם עור כסוף- אפרסקי, מסתכל עליה בעיני יהלומים. באמצע המצח שלו יש דיסקית בצבע נחושת, שבוהקת ברכות לאור העננה הזהובה.

"וואליאן כסוף? מה זה?"

"יום אחד אהיה כמותו..", לוחש דייל. "טיילן הוא אחד הוותיקים. עננה זהובה שמרחפת בחלומות של אנשים והוא…."

"דייל?", מתפרץ הקול של טיילן בנעימות.

"סליחה, המורה..", הוא מסמיק. "אנחנו לא אמורים לדבר יותר מדי על מי אנחנו ומה אנחנו עושים. אבל יש לך את כל הכלים להבין זאת בעצמך.."

הם ממשיכים לרחף בחושך, רק העננה של טיילן מאירה מעט את הדרך. אבל אליה שומעת מסביב קולות.. קולות כבדים כבדים, שמשקלם מרגיש כמו שרשרת ברזל על הצוואר.

לפתע מולם מרחף גוף של אישה. בין שתי ידיה נח גוף של גבר שנראה גדול ממנה פי שלוש במידות, אך נראה שהוא לא מכביד עליה בכלל. עיניו עצומות, פיו פעור מעט, ואין אף סימן חיים נראה לעין בגופו. היא מסתכלת על הפצעים הרבים שותתי הדם בגופו ובוכה ביגון.

האישה מבחינה באליה. היא מתקרבת אליה, צפה באוויר לכיוונה במהירות וצורחת: "הם הרגו אותו!!…הם הרגו אותו!!!!".
"מי הרג אותו?", לוחשת אליה.

"ה.. ה…" הגברת משתנקת ופורצת בבכי בלתי נשלט. היא מפנה את גבה אל אליה ומרחפת עם הגופה למרחק.

"מי הרג אותו?!", צורחת אליה לעבר הגוף המתרחק, ומיד פונה לדייל וטיילן.

"אוקיי, מה אתם עושים?! אתם הורגים לי אפילו את עולם החלומות שלי?! העולם היחיד שיכול לנחם אותי, וזה מה שאני רואה מול הפרצוף?! תנו לי לחזור למציאות, לפחות שם אני רואה את המלחמה דרך צגי מחשב.. הדמיון שלי מספיק מפותח גם ככה, תודה!"

"ששששש…." לוחש טיילן. "אחרי".

"כדי לראות עוד כאל…" היא מתפרצת, אבל טיילן קוטע אותה באמצע בקול שלא מותיר מקום לוויכוח.

"אחרי".

הם ממשיכים לעוף ברחבי החלל החשוך. הצווחות נשמעות כחלום בלהות. דמויות שכובות ללא רוח חיים מרחפות מכל עבר, דמויות אחרות מחפשות אותן. ילד מפויח ומכוסה בלכלוך מרחף בחלל שואל: "סליחה.. ראיתם את אמא שלי?".. סבא קשיש מטיח ידיים לשמיים וקורא: "למה לקחת את בני לפני?!".. בעל מחפש את אשתו, גבר אחר מוצא את אמו בין ערימת קרשים..

הראש של אליה מסתובב אל ערימת הקרשים. "דייל אני רוצה לעזור לו.. אולי עוד אפשר להציל אותה.."

אך טיילן אומר: "יקירה, אנחנו עכשיו בעולם של חלומות. האמיני לי שלכל מה שקורה פה לא תהיה השפעה על הגוף של החולמים. הרוב המוחלט שלהם, למעשה, בריאים ושלמים.. אך הם מצויים באזור מלחמה, ואת רואה בעצמך, שאכן, סיוטיהם נוראים מהסיבה שהם עלולים מחר להפוך למציאות".

אך מבין כל ההמולה, הקריאות, הצווחות והזעם, מבצבץ לאיטו קול אחר. קול של חליל גרוני, עמוק, ומהורהר. העיניים של אליה נפתחות לרווחה למשמע הצליל, ולפתע, היא מרגישה שכל גופה מתמלא באוויר מתוק ומרגיע.

"טיילן.. אני רוצה לפגוש את מקור הצליל הזה. מותר לי?"

"בוודאי.."דייל, לך איתה. אני אשאר לי פה מאחור, נראה לי אבקר בחלומות של ג'יימס קמרון.. העולמות שם שווים יותר אפילו מיבשת דיסנילנד, אם היא הייתה קיימת..".

קולות האבל חזקים, הצרחות מחרישות אוזניים. מפעם לפעם נדמה היה שהחליל משתתק ומחוויר לעומתם, ויותר מפעם אחת אליה נעמדה במקומה, אחרי שמקור הצליל נעלם מאוזניה. אך אחרי עשרים רגעים הוא שב, והיא חזרה לרחף בעקבותיו.

ואז, היא ראתה אותו. זה היה נער, ישוב על ארגז ישן ומעלה אבק, מחזיק בחליל אינדיאני עשוי מעץ עתיק ומשובח. שיערו היה מדובלל מעט, בגדיו צנועים ומעט מקומטים, וגופו מוחזק בצורה שמוטה ומרושלת מעט. אך הצלילים שיצאו מחלילו הביעו מנעד רגשות של עולם ומלואו…

"גם אתה מאזור המלחמה?", לחשה אליה.

הנער פתח את עיניו לאט לאט. "רק היום הפציצו 500 מטר מהבית שלי", הוא ענה בשקט. "חבר טוב שלי מת בהפצצה.. השיר הזה מוקדש לכבודו.."

"למה אתה לא בוכה? אתה לא נראה מדוכא במיוחד.."

"בכיתי הרבה. אבל אז חשבתי ביני לבין עצמי האם זה עוזר למישהו. התשובה הייתה שלא.. ואז רציתי לנקום. כל כך רציתי שמי שהרג את חברי יישרף בגיהנום.. אבל אז הבנתי שגם אם הוא יישרף שם, זה לא יחזיר את חברי.

אם היקום הוא פאזל, אני חתיכה בפאזל הזה. הנקמה שלי, היא שכשכל הפאזל רוצה ליצור תמונה של מלחמה, אני משנה את הציור של החלק שלי ויוצר בתוכו נגינה ושמחה.

הנקמה היותר גדולה שלי, תהיה כשאנשים נוספים יצטרפו לכך. אני לא רוצה לשנות את כל העולם. אבל אני רוצה לשנות את כל העולם שלי. את חתיכת הפאזל הקטנה שלי."

"נשמע פשוט ונאיבי מדי, מצטערת".

"אז את מוזמנת לשוב לך לחגוג את הסבל שאת כה מקדשת ואשר כה מחוץ לשליטתך", נאנח הנער. "כשתבחרי לחפש אחר השמחה שבלבך, גם הזמנים של הסבל ייראו לך אחרת".

 


 

 

חנן המתופף נוקש בעצבנות באצבעותיו. רון הגיטריסט משחרר ענן עשן לתוך החדר.

לאחר מאבק עיקש ברוני מוועדת תרבות, התקבלה התשובה מהדלת האחורית: "נציג שלנו יבוא לחזרה שלכם, ויצפה בכם. אם נראה שאתם מספיק טובים"- אפר של סיגריה גלש למאפרת זכוכית מלוכלכת- "אתם תוכלו להופיע.."

"חבר'ה אנחנו כבר שעה ככה.. מחכים למשיח ולא עושים כלום. בואו לפחות נעשה חזרה..", מפצירה צילה הזמרת.

"זה לא ייאמן", אומר חנן. הוא היה צריך כבר להגיע…"

"כן, אבל בואו נתאמן..נותרה לנו רק עוד שעה פה".

"שנייה, אני אתקשר אליו. אולי הוא תקוע בפקק?". טלפון נשלף, רמקול מופעל, מספר מחויג.

"שלום, הגעתם לתא הקולי.. אנא השאירו הודעה לאחר ה…."

"לעזעזאל!!!", צורח חנן ומטיח את המכשיר על הרצפה. הסוללה עפה מהפלאפון, ועושה במקביל אליו כמה סלטות וסיבובים על הרצפה, לפני ששניהם נשכבים בדממה על החדר.

יד רועדת אוספת אותן בחזרה ומרכיבה את המכשיר מחדש. אנחת רווחה קולקטיבית- המכשיר פועל.

"חברים, החזרה הסתיימה. הוא לא יגיע. ננסה שבוע הבא, למרות שזה כבר שבוע לפני המופע….", אומר חנן ברעד.

"להתראות".

 


 

 

"הו, חזרת.. הרבה זמן לא היית", מחייך אייל בנבזיות. "בטח גם הכושר שלך ירד.."

"נראה לך?!", צוחקת אליה. "עשיתי בכל זמן ההחלמה בבית אימוני כושר של UFC…"

"אוווו אני משקשקקק ממששששש…."רועד אייל בפחד מעושה. "קדימה, תראי לי כמה רכיכה נהיית".

הם נעמדים אחד מול השני. סכינים מרופדות שלופות.

מכה, בלימה, מכה, חמיקה, מכה, הטעייה כפולה ומכההה…וקול חזק של "טוווווק" כשהסכין של אליה מיירטת את המרפק שלו. חזק. מדי.

"מה זה?!", הוא אומר. מנסה להרים את המרפק שלו, אך פניו מתכרכמים מכאב. "אוי, לעזעזאל..".

הם מתיישבים שניהם, מניחים את הסכינים.

"תנסה לעסות את המרפק, אולי זה יעזור"?

"לא, אין טעם. ייקח זמן עד שאוכל להזיז אותו שוב.."

דממה קצרה, ולאחריה אייל נותן במה מבט נוקב:

"תגידי, את בת. מדוע את עושה אומנויות לחימה?"

"אממ.."

"כאילו, אין שום מניעה שבנות יהיו חזקות והכל. אבל לא כמו גברים, את מבינה? כאילו, הם יכולות להיות עדינות, מלאות חן, לעמוד על הנקודה שלהן אבל לא דרך מכות. הברוטליות של המכות זה משהו יותר מתאים לגברים, לא לנשים.."

"אהה..ואם אני הולכת ברחוב בלילה ואיזה גבר מתחיל להציק לי ואפילו עובר לתקוף אותי, אני גם צריכה להתנהג אליו בדרך עדינה ומלאת חן?"

"נשים לא צריכות ללכת לבד בלילה, נקודה. תמיד צריך ללכת עם אח, או עם חבר."

"ואם אין לי מישהו זמין בסביבה?"

"שוב. נשים שהולכות לבד בלילה- הן זונות..".

"וואו. איזה כבוד".

"נשים גם לא אמורות להילחם.. את די היית דוגמא נהדרת לתזה הזאת, עד עכשיו. הנה, אני שהייתי כל כך בטוח שכרגיל את תאכלי אותה ובגדול- חטפתי.."

 


 

 

"טיילן, מה היה עדיף? להילחם מולו כל הזמן הזה כדי לגלות עד כמה הדעות שלו היו הזויות ולהראות לו מה זה? או שלא להיקלע לקרבות האלו מלכתחילה, שעלו לי בחבלה בעין שבגללה עד היום אני לא רואה טוב כמו שראיתי פעם, ולו במרפק משותק מכאבים?"

"מה את חושבת שאני חושב?"

"אני לא יודעת. נהניתי להילחם איתו מאוד, האמת, כי הוא עזר לי לשפר את מיומנויות הקרב שלי".

"את עדיין רוצה להילחם מולו?"

"לפעמים כן.. ולפעמים לא".

"יפה. בואי נעשה עכשיו תרגיל קטן. האם זה שאת לפעמים רוצה לצאת למלחמה מול מישהו, ולפעמים לא, מזכיר לפעמים את העולם ואת העמים שבתוכו? שלפעמים הם רוצים להילחם, ולפעמים לא?"

"אממ. האמת שקצת, כן.."

"יפה. אז בואי נחזור לרצון שלך הזה לסיים את כל מלחמות העולם. איך את יכולה לגרום לאנשים אחרים להפסיק להילחם, כשבתוך עצמך עדיין יש לפעמים את הרצון הזה? חתיכת הפאזל הקטנה שלך עדיין צבועה לפעמים בצבעי המלחמה…"

"מעודד מאוד מצדך, טיילן.. ממש אבל".

"זו האמת, יקירה. כל עוד אנשים בוחרים במלחמה, הם.. ובכן.. יילחמו."

"אבל החפים מפשע?! על המוות שלהם אני זועמת!"

"האנשים שבאמת לא רוצים במלחמה ונפגעים ממנה הם מקור לתסכול ועצב עמוק. אבל גם על הגורל שלהם אינך יכולה לשלוט באופן ישיר. מה שאת כן יכולה להשפיע עליו, זה לנגן בחליל שלך ולצבוע את חתיכת הפאזל שלך בצבעים שאת רוצה שאנשים ייראו אותה.

זו דוגמא אישית. ודוגמא אישית היא מהדרכים החזקות ביותר שאני מכיר לחולל שינוי, יקירה".

 


 

 

"מניין ההרוגים מאז תחילת המבצע עומד על 1,500. מתוכם 800 מעורבים ו- 700 בלתי מעורבים. תשתית החשמל בשטח האויב עומדת על 30 אחוז תפקוד לאחר פגיעה בקווי חשמל מרכזיים. בתי החולים מתריעים כי במקרה והגנרטורים לעת חירום יפסיקו לעבוד, המטופלים בהם יימצאו בסכנת חיים מיידית. מחסור במקררים לשימור גופות גורר מחזות קשים של חלקי גופות מוטלים במסדרונות. מעבר לטראומה הרגשית שהמחזות הללו יוצרים, הם מהווים מפגע סניטרי חמור שעלול ליצור מגיפות.."

כחכוח.

"עוד משהו, אליה, לפני שתתחילי לדמוע שוב מול עינינו? את יודעת שאין לנו ממש זמן לזה", אומר המפקד. מבטים מאשימים נתלים בה, מחפשים את סיום הדיון כדי לשתות קפה לפני תקתוק עוד דו"ח תכנון מתקפה שהמפקדים שלמעלה מחכים אליו בקוצר רוח.

"למעשה, כן, המפקד. הנה וידיאו של חליל, נגן חליל מפורסם. מאז שהוא איבד את חברו במתקפה שלשום, הוא מבקר משפחות חללים ומנגן להם".

"את צוחקת עלינו, אליה? אמרנו לך שאין לנו זמן וזה מה שאת רוצה להעלות?! רבותיי, אני רוצה לסכם. משה, תתחיל להקליד: "ארבעים יום מתחילת המבצע…."

קליק על עכבר. חליל עמוק, גרוני, אוהב חיים משתגר אל החדר. "אליה! הפעם חצית את הגבול!", קורא המפקד, אך באותה השנייה נגינת החליל מתעצמת, דורשת בכוח את הקשב שמגיע לה. המילים של המפקד נבלעות בתוכה, כמו שצליל החליל נבלע פעם בין קולות היבבות בעולם החלומות.

"זה יפה", ממלמל אחד הנוכחים.

"כה..", מהנהן אחר.

"איך לעזעזאל גילית אותו? בארץ הוא יכול היה להיות כוכב…איזה בארץ. כוכב עולמי!"

"חדל שטויות! הוא מנגן למשפחות טרוריסטים! איך את מעזה להשמיע את זה לנו פה?!" צורח בפנים אדומות המפקד. "מגיע לו למות איתם!".

"הוא לא יכול לשלוט על מה שהטרוריסטים עושים.. הוא רק מדבר בשפה שהוא מכיר, והוא עצמו שונא לחימה..",אומרת אליה בשקט. קליק על עכבר. החליל נכבה.

"סליחה שלקחתי מזמנכם, רבותיי".

 


 

 

אפר הסיגריות של רון הגיטריסט מתגלגל על הרצפה, פוגש חלקיקים של האפר של המפגש לפני שבוע.

"חברים, הנציג של הוועדה נתקע בדיון מלחמה דחוף שבוע שעבר. אבל נראה שהמצב משתפר ועוד מעט המבצע יסתיים.. היום הוא הבטיח שהוא יגיע", אמר חנן בתחילת המפגש. "בואו ננגן". "וצילה- אל תעזי לשיר עד שהוא ייכנס! רק חסר לנו שייעלם לך הקול עם הגרון הצרוד שלך…"

האצבעות של אליה מלטפות את הפסנתר באהבה מעורבבת בעצב, בעודה נזכרת בשיחה שהייתה לה עם המפקד שלה לפני יום.

 


 

 

"אליה, אני חייב להגיד לך, שאני מרגיש שנכשלתי. הכשלון הכי גדול שלי, הוא שאת רוצה ללכת. שאת לא תורמת מכשרונותייך הרבים. נותרת יהלום גולמי, שלאף אחד אין כבר כוח ללטש. מבחינתי, את לא מילאת את חובתך כלפי המדינה. השירות שלך לא עשה טוב לאף אחד. את משוחררת".

מבעד להר הגעש שהתפרץ בליבה, היא נשמה עמוק וענתה:

"המפקד- יש לי בשבילך המלצה ותחינה. אנא, למד לנגן בחליל. יודע מה, אפילו תוף מרים זו התחלה נהדרת..".

 


 

 

דלת חדר החזרות נפתחת. נעל שחורה ממורקת נכנסת פנימה, עם מכנס שחור מגוהץ וחליפה. "הגעתי!", קוראות השפתיים מתחת למשקפי השמש, והשפם מחייך חיוך רחב.

"אז.. מה שומעים היום?"

"שמעתם אותו? נציג וועדת התרבות רוצה לשמוע אותנו מנגנים! קדימההה!", קורא חנן.

וכך ההרכב מתחיל לנגן, וכמעט נהיה דתי:

צילה מתפללת לגרון פחות צרוד. חנן מתפלל שהנציג יסכים. רון מתפלל שזה כבר יגמר כי הוא צריך להתפנות. אליה מתפללת שהיא תישאר מספיק זמן בעבודה כדי להופיע.. ונציג וועדת התרבות שואל את השמיים למה מגיע לו להיות השעיר לעזעזאל שצריך להחליט.

הנגינה מסתיימת.

דממה.

"נו.. מה דעתך?" שואל חנן.

"אממ.. ובכן… זה..סביר".

"מה זה אומר סביר?"

"אממ.. לא סבלתי במיוחד.. היה אפילו די נחמד"..

"אל תגיד נחמד. תגיד שהיה כיף, ושאנחנו יכולים להופיע!", מחייכת צילה חיוך מרוח באודם בוהק.

"אממ.. בטח… היה נחמד, אתם יכולים להופיע!", חוזר הנציג בחיוך.

 


 

 

"אליה, היום אני רוצה שתראי משהו מיוחד", אומר טיילן. "שנייה לפני שאנחנו נפרדים..".

"מה, למה נפרדים?", שואלת אליה.

"כי היבשת שממנה אנחנו פועלים עומדת לעזוב את כדור הארץ ל- 500 שנה בימים הקרובים".

"מה? איזו יבשת"?".

"היבשת השישית.. אה, אין ספק, אנחנו חייבים לך הסבר קצר. אני ודייל שפגשת קודם, יצורים שקוראים להם וואליאנים. אנחנו נולדים בתוך יבשת שישית, אשר מולידה מחזור חדש שלנו כל 500 שנה. האחריות שלנו, היא לבקר בעולם החלומות של אנשים, ולעורר אצלהם השראה, שמחה והערכה של החיים.

כל וואליאן נולד בהתחלה עם גוף גשמי בצבע אפרסק. הוא עובר מספר שיעורים ומבחנים על פני היבשת. בלילות, הדסקית הזהובה שעל מצח הוואליאנים מהווה שער שדרכו הם עוברים לעולם החלומות ופוגשים כל אחד את המורה הרוחני שלו, וואליאן זהוב. אלו מעבירים אותם שיעורים כדי להכיר את העולם האנושי שבו אנחנו עומדים לפעול, ומעבירים להם את ערכי הזהב של אומתנו. כשוואליאן כסוף מוכן בגוף וברוח, הוא.. ובכן.. טוב, בואי נראה ביחד!"

בעודו אומר זאת, התקרב אליהם דייל בחיוך מתבייש.

"נראה שמישהו פה מוכן למעבר?", קורץ טיילן.

"אני אתגעגע לגוף שלי..", לוחש דייל.

"אני יודע. אבל האמן לי שכעננה זהובה, שלא תלויה במציאות גשמית כדי לשרוד, תזכה לראות מה הם חיי נצח והשראה…"

"לכן אני מתרגש…טיילן, רציתי..אוווו…"

קרני אור זעירות החלו לבקוע בתוך גופו של דייל, ולאט לאט להתגבר בהדרגה. תוך מספר שניות אליה נאלצה להסיט את עיניה מרוב העוצמה של האור שבקע מגופו.

בתום מספר שניות נוספות, זה נגמר.

שתי עננות זהובות עמדו מולה.

"אני… אני לא מאמין…", לחשה העננה הזהובה הטרייה.

"לא חשבתי.. מי היה חושב.. שככה זה מרגיש?!"

"איך זה מרגיש באמת?", חרצה אליה לשון.

"כאילו שמישהו שטף את גופך בנהר של מי אגם טהורים, שפך אותם החוצה, וזרע בתוך יישותך אור של אלפי כוכבים זורחים שאוויר צלול מנשב ביניהם.."

"דייל, אתה יודע מה זה LOL?"

"על מי את צוחקת? טיילן זרע את זה בחלום של הממציא של הביטוי.."

"אז לא אראה אותכם עוד חמש מאות שנה?"

"לא. אנחנו נלווה את היבשת השישית במסע שהיא תערוך בין ארבעת היסודות: מים, אש, אוויר ואדמה. כל יסוד יפרה אותה וייצור בתוכה את הדור הבא של הוואליאנים הכסופים.

ועוד חמש מאות שנה.. נחזור עם רעיונות חדשים. ועם השראה חדשה לעולם.. ועד אז.. נאחל שכבר תמצאי את נגינת ליבך! זה די מספיק זמן לדעתנו.."

 


 

 

אפשר לקצר ולומר ששוב, ההופעה כמעט לא התקיימה.

צוות ההגברה של הזמרת המפורסמת קבע לוועדת תרבות: "בלי 10,000 שקלים נוספים, לא נסכים לתרום ציוד הגברה להרכב פקקט שלכם שיבוא לחמם אותנו!"

חנן המסכן, כמעט על סף התקף לב, קם על רגליו וזעק: "לא במשמרת שלי!"

ולאחר נסיעה לבני ברק לגמילות חסדים, הוא הצליח לארגן מערכת הגברה מצ'וקמקת.

שלושים דקות לפני ההופעה, גם היא לא הסכימה לעבוד.

עם דמעות בעיניים ניגשו חברי ההרכב בתחינה לאיש סאונד של הזמרת. הוא ניגש, כולו רוטן ומתנכר לעבר עמדת ההגברה, לחץ על כמה כפתורים בקוצר רוח ניכר תוך רטינה "אני לא אמור לעזור לכם בכלל"- ואכן, לא הצליח והסתלק.

מי שהצליח היה רון הגיטריסט, שגילה שפשוט אחד מהרמקולים לא היה מודלק.. וחברי ההרכב (שוב) נשמו לרווחה.

 


 

 

"אז מה תעשי שם, בעולם בחוץ, בלי לספור גופות?", שאל נדב. "אז הופעת בפני 2,000 איש.. פה.. אבל מי יחכה לך בחוץ??"

"אני לא יודעת, נדב. אבל דבר אחד אני יודעת.

הפאזל שלי בגלגול החיים הנוכחי- הולך להיצבע קצת אחרת.."

 


 

 

"אז איך היה המחזור הנוכחי?", שאלו יבשות רכלניות בגלקסיה את היבשת השישית.

"הייתה שואה גרעינית?!"

"חייזרים כבשו את הארץ?!"

"השמש חרכה את הפלנטה?!"

"אוי, היה כל כך שווה. סוף סוף הם גילו את הקולנוע, הטלוויזיה, והרדיו. חבל שאין לי גוף אנושי, הייתי מראה לכן אחלה מהלכים…"