כנס עולמות 2016

הוֹמוֹ- כִירוֹפְּטֶרָה יזראלימוּס

מאת: משה דביר

כשהתחיל הגירוי באיזור השכמות, הייתי סבור שזה קשור לשכיבה פרקדן על הדשא בגב חשוף ומיוזע ובלב ההולם ביום חמישי האחרון, מיד לאחר סיום משחק הכדורסל עם גולדשטיין, בנצי ושכטר . ארבעתנו , משחקים דרך קבע, בכל יום חמישי לאחר העבודה, "להוציא את תיסכולי השבוע , באופן הכי לגיטימי ". כך אנחנו משיבים כמקהלה, כשאנחנו נשאלים לסיבת הבחירה בספורט הזה דווקא. והתיסכולים אכן יוצאים, ומותירים לא פעם עקבותיהם על העור, כמו גם כאבי חבטות, שאותן אנחנו נושאים כל סוף השבוע. שכבתי לי על הגב, בזרועות פרושות, כצלוב עצמו, מאפשר לדופק להאט את מרוּצו ולנשימה לחזור לסידרה. פני לשמיים הבהירים, נקיים מרבב ענן, הולכים ומשנים גונם, ככל שהשמש שוקעת .
כשאני שוכב כך, נראים השמיים שמעלי, תהום אין סופית , ואני כמרחף מעליה ביראת שחקים. כלומר, אני אומר לעצמי כשפני אל היקום, שלולא כח המשיכה של הכוכב שעליו אני שרוע, הייתי ודאי מרחף. או בהתחשב במהירות הסיבוב של הכדור ובזוית נטייתו , יש להניח שהייתי נשמט ומתרחק ממנו מיד במהירות רבה אל המרחבים האינסופיים , שנצבעים בשעה זאת, בגוון מתכתי. אני מתמכר בחפץ לב לתחושה הזו, הנרכשת לרגע מהתבוננות רצופה אל האינסוף שמעלי. מצאתי שזאת דרך פשוטה לכאורה , לחוות רחיפה, בתנאי כמובן שאינך מוסח מהמתרחש סביבך.
אבל הגרוד לא פסק, גם לאחר שנשטפתי כהוגן וליסה אשתי מרחה את האיזור המגורה בקרם אלוורה והבטיחה שהוא ירגיע. וחוץ מזה אמרה, שאין בכלל סימני פריחה, או משהו שיכול להסביר את סיבת הגירוי. "אם תתאפק קצת , זה יפסק. אבל אם תמשיך לחכך את הגב, בכל משקוף בבית ובכל עץ בחצר, הצורך לגרד רק יגבר. תבין , גרוד זה כמו סם, ככל שאתה מגרד יותר, אתה זקוק ליותר בהמשך". כך סיכמה באזני רעייתי את תובנותיה.
אבל הגירוי לא פסק. לקחתי מראה קטנה, מנרתיק הרחצה שלי וניצבתי בגבי למראה, שבדלת ארון הבגדים בחדרנו. בחנתי בקפדנות את הגב באיזור השכמות ולמטה מהן, ואכן לא נראו סימנים לבעיית עור. לא פריחה, לא פצעונים, לא שלפוחיות רק עקבות החיכוך והגרוד הבלתי פוסקים, שאני עצמי אחראי להם.
כל התצפיות שלי ושל ליסה, הקרמים שהיא מרחה על גבי, להרגיע את הגירוי הבלתי מוסבר, לא הניחו את דעתי, שנטרדה והלכה ככל שחלף הזמן. אם אין סימן על פני העור ובכל זאת הגירוי נמשך, הרי אי אפשר להמנע מהמסקנה שמשהו מתרחש מתחת לעור. ואם כך הדבר, אין להסתפק בידע העצמי. אני חושב שצריך לפנות לרופא. רופא מומחה אני אומר לליסה. "מומחה למה ?" , מקשה עלי ליסה." הרי אין על העור בעיה נראית לעין, מה אתה מצפה שרופא עור יגיד? הוא ישלח אותך הביתה אם איזה קרם או משחה" . "ואולי משחה שהוא יציע תועיל יותר ?" "איך תועיל, אם אין אבחנה ברורה. תועיל למה ? לפסיוראזיס המדומה שלך? " "מצידי שזה יהיה גניקולוג , אני לא ממציא את התחושה הזאת . ואם יש צורך, שיבדקו אותי מאלף עד תף. אני לא יכול להמשיך כך. היום בעבודה כולם התפוצצו מצחוק, לא החסרתי משקוף אחד בפרוזדור, גם כששוחחתי עם צווינגליך". צווינגליך הוא הבוס שלי, איש חסר הומור. כשנכנסתי לשאול אותו, ובעצם לקבל הנחיה בענין כלשהו, לא התיישבתי כהרגלי על אחד הכסאות שסדורים סביב שולחן הישיבות שבחדרו, נשארתי עומד בפתח החדר, כשגבי צמוד למשקוף ובעודי מפנה אליו שאלה אינני מפסיק לחכך את הגב במשקוף. אפילו הוא , כך נדמה לי העלה איזה חיוך על פניו.
לקראת סוף היום נעתרתי בטיפשותי להפצרותיה של אִירֵנָה, המזכירה של המחלקה והורדתי את החולצה, שתוכל גם היא, שברזומה שלה כמה קורסים ברפואה אלטרנטיבית, לבחון את הגב בעין חצי מקצועית. אמנם בתחילה הייתי מסויג מהצעתה, שכן, אירנה זו רימזה לי, יותר מפעם בעבר, רמזים שאין לפרשם אלא כעניין שיש לאישה בגבר. אלא, שמתוך המצוקה שבה אני נתון, נאותי. הסרתי במהירות את החולצה , וסבתי מיד על מקומי, מפנה אליה את הגב נושא הצרה, ולא שום חלק אחר בגוף, שנחשף באותה הזדמנות. מיד חשתי בקצות אצבעותיה הקרות ובחודי הציפורניים המטופחות, משייטות על גבי, בניסיון לגלות דבר שנסתר מהעין. לא ידעתי אם עלי להירתע מהמגע או לאפשר לה להמשיך בבדיקה, אלא, שחודי הציפורניים עוררו מיד את הגירוי ההוא. לא התאפקתי וביקשתי ממנה שתואיל בבקשה לגרד, כן..כן.. ממש מתחת לשכמות .
"לא בשביל זה, אני מקווה, הסכמת להוריד את החולצה ?" היא מפתירה כלפי גבי, "מה פתאום. אבל מכיוון שכבר הורדתי אותה, אז בבקשה גרדי שם.. נו.. בבקשה". הרגשתי כיצד היא מנצלת את החולשה הרגעית שלי, מרחפת קלילות בקצות הציפרניים על פני שתי מערבולות הגירוי, בעוד אני משווע לגירוד של ממש. "אירנה בחייך , גרדי חזק , אל תעני אותי. חזק ..חזק.. עוד יותר" . בעוד אני מתחנן על נפשי, נופל מבטי על צווינגליך ,שעומד בדלת חדרו, בעיניים ופה פעורים, במבט שלא ידעתי לפרשו אלא , שאם היו לו תוכניות קידום לגבי, הן נגנזו ברגע זה ממש, באחד הארכיונים היותר חשוכים במוחו. מילה לא יוצאת מפיו. בכלל מצבים אינטימיים משתקים אותו. הוא לא נותן לאינטימיות דריסת רגל במרחב זה, שבו המבחן היחיד בעיניו, הוא התפקוד המקצועי. וכל מה שעלול לפגוע בתפקוד זה, כמו מצב אינטימי, הוא מסלק מדרכו. "תמצאו לכם מקום יותר מתאים לעשות את זה" הוא נוהם, תוך שהוא ונכנס לחדרו. לא הספקתי להגיד לו ,שזה לא מה שהוא חושב, אך הוא, כבר נבלע עמוק בחדרו. אירנה, כלל לא התייחסה להערה. ממנה הוא נזהר. כשהיא פונה אליו, היא משירה מבט בוטה לתוך עיניו, גורר מצדו השפלת עיניים. אף שיש לכאורה באופן דיבורה קבלת מרות, בתוך תוכה אין שמץ מכך, וגם הוא יודע זאת , אך אין בכוחו לעמוד בפניה.
אחרי שנענתה להפצרותיי, החליקה בכריות אצבעותיה על אותם מוקדים , מותחת את פני העור בשתי ידיה ומקרבת את עיניה אליהם, כך אני מסיק, כשאני חש בקילוחי הנשימה של על גבי.
"נו ? את רואה משהו?"
"לך לא הייתה אף פעם סבלנות, אתה יודע ?" היא מסננת , תוך שהיא ממשיכה בבדיקה , מסובבת אותי כך, שהאור מהחלון ישטוף את גבי.
"נדמה לי , שאני חשה בשני גוזלים מתחת לעור שלך"
"די. תהיה רצינית. לא מתאימות לי הבדיחות שלך"
"אני רצינית" היא עונה , ושוב מסיטה אותי מעט, להיטיב את ראייתה , כאילו הייתי חפץ שהיא עומדת לרכוש.
"נו באמת, ברצינות . מה את רואה ?" .
"אאממ.. אני מבחינה מתחת לעור , בשתי …איך להגיד.. גושים קטנים מאד . ממש קטנים ושבריריים"
"מה שבריריים? גושים של מה. תלחצי אל תתביישי. מה את מפחדת שתגרמי להם נזק?"
"כן" היא משיבה ."לא רוצה לקחת אחריות . התחושה בקצות האצבעות שלי , היא של יצור קטן ושברירי ".
"את ממציאה . את סתם רוצה להכניס אותי ללחץ. איזה יצור קטן על ראש שלך ".
באחת , היא נוטשת את הבדיקה , מבלי שתתייחס להערה האחרונה שלי , היא פונה לשולחנה, חוזרת ותוקעת את עיניה במסך המחשב ,בעוד אני רוכס את כפתורי החולצה. עכשיו , כשפניי אליה, מחכה בדריכות שתפנה אלי מבט . כשהיא מואילה לבסוף לעשות זאת, אני שואל "טוב .עכשיו באמת, מה ראית ?"
"מה שאמרתי לך "
"לא מבין כלום"
"למען האמת גם אני לא. כדאי שיראה אותך רופא. לי אין מה להגיד . אין לי שום השערה מה זה."
צילצלתי לליסה . היא כבר חזרה הבייתה והייתה עסוקה עם הילדים.
"מה ?" שאלה בלי הקדמות .
"אירנה הסתכלה על הגב "
"אירנההה ? ..נו ?"
"אמרה שהיא מזהה שני גושים. ממש בשני המקומות שמגרד"
"גושים ?"
"כן, אבל זעירים ושבירים, היא אומרת . כמו יצורים חיים".
"היא פסיכית ?" שאלה סיכמה ליסה.
"אני חייב לראות רופא. תקבעי לי תור. לא חשוב לאיזה רופא."
"תגיד אתה קונה את האבחנה שלה ?"
"לא. בגלל זה אני רוצה שרופא יבדוק אותי."
"בסדר. אתייעץ עם אמא שלך, היא מנוסה יותר ממני וממך".
"לא. אל תערבי ותה בשלב זה. לא רוצה שההורים ידאגו ".
"למה לא ? אתה לא הבן שלהם ? אין לי עם מי להתייעץ. טוב אני מציעה שנתחיל ברופאת המשפחה. אלך איתך ונשמע מה היא אומרת על הגושים 'הזעירים והשבירים', שאירנה גילתה"
נימת הלגלוג הבהירה , שלא אהבה שפניתי לאירנה. לנשים יש חוש שישי היודע מאילו נשים יש להרחיק את הבעל. ומאירנה צריך. ללא ספק. מכאן הגיע " הזעירים והשבירים" שציטטה, בחיקוי קולה של אירנה.

דוקטור סְלוּצְקֶר היא רופאת המשפחה שלנו. חמורת סבר ותכליתית. בשנות החמישים לחייה. במרפאה, היא נחשבת ליסודית ובעלת ידע רפואי נרחב. אני פגשתי בה רק פעם אחת, מיד לאחר שהגענו לכאן. אבל ליסה פוגשת בה מדי פעם. בעיקר בענייני בריאות נשיים. שעה שהמתנו לתורנו נאלצתי לחזור ולבקש מליסה מספר פעמים, לגרד את גבי. הייתי רק אומר "ליסה" ומפנה סנטר לאחור, והיא כבר הבינה. הממתינים האחרים שלחו מבטים, חלקם בתמיהה וחלקם במיאוס, של מה שנראה בעיניהם שעשועי אוהבים.
לאחר שהסברתי לדוקטור סלוצקר את הסיבה לביקורי הנדיר במרפאה, היא פתחה בסדרת שאלות כלליות . מנסה לברר אם אני מתקשה להרדם , ואם אני מתעורר לעיתים במהלך הלילה ובכלל אם אני נתון במתח מיוחד לאחרונה. השבתי, שממש לא, אף אחד מהדברים שמנתה לא פקד אותי, מלבד אותו גירוי שאותו כבר הזכרתי. הכל מתנהל אצלי כפי שהיה מימים. משום מה זהיתי בשאלותיה ניסיון לכוון לבעיה נפשית וזה קומם אותי, אך לא נתתי לכך ביטוי.
"טוב אבנר , בו נראה את הגב "
הסרתי את החולצה מעלי . היא הורתה לי לבוא למקום מושבה וכיוונה את הנורה הניצבת על שולחנה אל גבי. חשתי במגע אצבעותיה הקרות, שעה ששוטטו ועיסו את העור במקום הגירוי. השמיעה מספר נהמות "מממ… אאה.." ושוב " ..כן …אאאה…מממ..זה באמת לא ..נו..איך לומר..אאאה..אני לא נתקלתי בבעיה כזו.." "מה גילת דוקטור ?" דוחקת בה ליסה.
דוקטור סלוצקר ממשיכה ומעסה בשתי אצבעות את הגושים ,שאירנה יכולה להתהדר בגילויים. משהה את תשובתה לליסה, אבל אני כבר יכול לחוש בקיומם, מהאופן שבו היא לוכדת אותם בין האצבעות .
"אין לי הסבר. יש שם שני גושים מתחת לעור, והם דוחקים את העור מבפנים. מעולם לא פגשתי כאלה . הם לא גושי שמוכרים לי, כמו פוליפ או ציסטה או חס וחלילה גידול ממאיר."
"מה , אז מה כן ? " אני מפציר.
" אני לא רוצה לומר שזה ודאי, ואני גם לא רוצה שתכנס לפאניקה, אבל אני חושבת שאני חשה בעצמות. מאד זעירות ורכות".
"מה ?" צרחנו ליסה ואני ביחד .
"זאת לא אבחנה רפואית סופית , אני חוזרת ואומרת , רק תחושות שקיבלתי מהאצבעות , שכבר נגעו , תאמינו לי , באלפי גושים מגושים שונים ובאיזורים שונים בגוף , זה מה שהן חשו. עצמות רכות "
"איך זה יכול להיות ?" לוחצת ליסה. "מי שמע דבר כזה ?"
"אני באמת.. לא זוכרת שניתקלתי בספרות המקצועית בתופעה שכזו. לכן נשלח אותך לצילום רנטגן כבר השבוע. נהיה הרבה יותר חכמים , ואחר כך נראה לאיזה מומחה כדאי לשלוח אותך " .
"יש לי סיבה לדאגה דוקטור ?" אני שואל בקול רפה?
"לדאוג? זה קצת מוקדם" היא משיבה נבוכה בקצת. שכן אין ביכולתה לתת הסבר מניח את הדעת. וליסה, לופתת את כף ידי בשתי ידיה, ואומרת כשמבטנו נפגשים "אבני , שמעת. זה לא שום דבר שיש לדאוג ממנו, והעיקר זה לא גידול ממאיר, אחרת… נכון דוקטור ? " היא פונה לרופאה, "היית מפנה לבצע ביופסיה "
"אבנִי" כך היא קוראת לי, לא אוהבת אבנר . בכלל לא מבינה איך הורי נתנו לי שם של שר צבא. מה הם חשבו, שנועדתי להיות מצביא , בשרות העם והמדינה ? אבל בקולה דאגה הייתה גדולה, מאשר יכולה הייתה לבטא במילים.
"אני לא מזהה ממצא קליני ברור בשלב זה, שאני יכולה להגדיר או לטפל בו, לכן נזדקק להמשיך ולבדוק. ולעניין הגירוי באיזור, ארשום לך פימקרולימוס ואני מקווה שזה יקל קצת ".
כל אותו ערב, מרגע שהילדים נכנסו לחדרם וקולותים נדמו , לא הפסיקה ליסה לעצור אותי, להפשיל כלפי מעלה את החולצה, לבדוק, למשש לצבוט. היא אישרה שהגושים האלה, שתי התפיחות הבולטות מעט ממישור העור, כולאים בתוכם איברים. כך היא התנסחה. זה לא סתם בשר, כמו פיטמה למשל. גם היא משתמשת בדוגמא מתגרה שאירנה הביאה בהתרסה.

***

טכנאי הרנטגן , שבחן את תשלילי הצלולויד האפורים , נשאר תקוע מולם, כמו מי שמתברר לו, שמספרי המזל , נמצאים על טופס ההגרלה שלו . דיבורו נעתק הוא הסיר את משקפיו, ניגב אותם בשולי חלוקו, לאחר שנשף עליהם מהבל פיו , חזר והרכיב אותם ושב ותקע את עיניו בתשליל.
"אני לא מאמין", הימהם בלחישה כמו בינו לבין עצמו "אני לא מאמין. בחיים לא ראית דבר כזה. אין דבר כזה. אני לא מאמין. חכה אני הולך לקרוא לפרופ' זינדר, מנהל המכון". הסתכל עלי לרגע, כאילו אני לא מבני מינו, ופנה בריצה ממש אל עבר חדר המנהל שמעבר לפרוזדור, כשחלוקו הירוק נפרש לצדדים כמו כנפי עטלף במעופו.
ליסה ואני נותרנו עומדים מחכים לבשורה. רעה ככל שתהיה , נצטרך להתמודד איתה במוקדם או מאוחר. ראית בהלה בעיניה של ליסה, על אף החיוך שכפתה על עצמה. הנחתי את שתי ידי על כתפיה כך שכפותי חבקו את ערפה והתבוננתי ישר בעיניה. הייתי רגוע ,למרות סערת הרגשות שליוותה את יציאת הטכנאי ממשרדו. ניסיתי להעביר אליה את שלוות הנפש והביטחון שפתאום נחו עלי. שלווה שמקורה בהשלמת גורל. ויתור, אולי הדחקה, כאילו כל העניין הזה לא נוגע בי בכלל.
"זה מכון רנטגן לִיסוּס", עשיתי שימוש בביטוי ששמור היה לממצבים אחרים שלנו
"לא מעבדה פתולוגית . מה יש לנו לדאוג. מה כבר יכולים לגלות עוד חוליות ? עוד אצבעות ? עוד … ?" לא מצאתי עוד אפשרויות.
"ראית את המבט שלו ?" לחשה בשפתיים יבשות.
"תרגעי לִיסוּס. תעשי לי טובה. בואי נשמור על קור רוח. מה שלא גילה, תמיד נוכל לפנות לרופאים גדולים ורציניים יותר, שבכלל יפריחו את האבחנות , שאולי נשמע תיכף משני מומחי הרנטגן כאן". במשפט האחרון נשמעה נימת ביטול של מכחישים.
פרופסור זינדר והטכנאי חזרו יחד כרוח סערה . אפילו לא זיכו אותי במבט. התייצבו שניהם קדקוד נוגע בקדקוד מול מסך האור שעליו הוצמדו צילומי הרנטגן.
"אתה רואה, פרופסור זינדר מה שאני רואה? אתה רואה?"
הטכנאי דיבר כמי שהפרס הגדול כבר בידו, בריגוש של מי שחושש , שהזכייה תישמט חלילה מידו. הפרופסור לא הגיב . עבר מצילום אחד לשני וחוזר חלילה, מקרב את עיניו ומרחיקם לסרוגין .נושם עמוק ככול שראותיו מאפשרות לו ופולט את האויר באחת, במין אנחה של מבוכה. לאט הוא מפנה את מבטו לעברי , בוחן אותי באופן, שאינו מקל על תחושותי .
"מה ?..מה דוקטור ?" לא הקפדתי על התואר.
"ממתי את חש בהם ?"
"בהם ?" אני שואל.
"סליחה .ממתי אתה חש בגירוי.. אתה יודע בשני האזורים שמתחת לשכמות ."
"אמרת בהם ..לא?"
"ממתי הגרוד ?" מתעקש במבטא הייקי שלו על זכותו לתשובה.
"מיום חמישי האחרון , כלומר כשבוע . אבל אמרת בהם ..מה , לא שמעתי ?" אני משיב בדאגה .
"תראה.." אומר פרופסור זינדר , מעסה באצבעות ימינו את המצח יוצר גל של עור , מנסה ממש להוציא ממוחו את הביטויים הנכונים ביותר , שראוי שיאמרו עכשיו.
"ובכן תראה…אנחנו רואים בהתפתחות של שכמות ופרקי כתף נוספים , ממש מתחת לאלו שיש לך מיום שנולדת. אני משער" את כל המשפט הזה הוא אומר כשמבטו מושפל לעבר החזה שלי, שלא לשבש את מאמצי הניסוח. רק בסיום המשפט הוא מרים את עיניו ומישיר לעברי מבט.
"מה…?" לוחשים- זועקים ליסה ואני ומפנים מבטים לכל עבר , לראות שאין עוד אזניים שותפות למידע הזה.
"אני מודה . שלושים ואחת שנים אני עוסק בצילום רנטגן , ולמען הדיוק בעיקר בפיענוח צילומים , ולא נתקלתי בתופעה כזאת . אין כמעט ספק, עוד זוג גפיים מתפתחים מתחת לעור שלך אדוני הצעיר, וכיוון שהן צומחות , הן הגיעו קרוב לפני העור והן נדחקות כלפיו מבפנים. זו כנראה הסיבה לגירוי שיש לך בעור."
"אני לא מאמין…" זה מה שנותר לי לומר.
"גם אני לא " ממשיך פרופסור זינדר " ומקרב אותי, תוך שהוא אוחז בזרועי אל מסך האור שעליו הוצמדו התשלילים, מתבונן אגב כך בזרועי החשופה , מנסה כאילו למצוא שינויים ביולוגים נוספים , שאני אולי לא מודע להם "אתה רואה.." הוא מצביע על כתמים בהירים ,קטנים למדי, מתחת לשכמות ,שמייצגים עצמות "אתה רואה..אלה ואלה , ממש פרקים חדשים. אלא שהם עדיין זעירים ביותר ..ופה..פה אתה רואה , בשיקוף הצד ,איך הם מגיעים לפני העור ודוחקים אותו מבפנים, כמו מנסים להבקיעו."
מבטי נשאר תקוע בתשלילים האפורים , כאילו אין לי ולהם איזה שהוא קשר. ליסה כבר החלה חוקרת את פרופסור זינדר , בסדרה מהירה של שלאלות כשהיא אוחזת בשתי ידיה את זרועי האחרת , מה עושים מכאן הלאה. למי כדאי לפנות . ושיהיה ברור לו, שהוא מחויב מבחינתנו לחלוטין בסודיות רפואית ואסור בתכלית האיסור, שמידע זה יגיע בצורה כלשהי, לידי מישהו , שלא בידיעתנו ובהסכמתנו המפורשת . מבלי שעיני נוטשות את המסך אני מוסיף " ובכתב.. אני מקווה שזה ברור דוקטור. נכון"
ומיד אני מפנה מבט אליו ואל הטכנאי , שסימן באופן תיאטראלי בידו על רכיסת הפה, בשפתיים קמוצות. הדוקטור השיב "בהחלט. מיותר היה אפילו להעיר זאת. ואני ממליץ מאד לפנות לפרופסור רגב מבית הספר לרפואה שליד בית החולים הדסה בעין כרם ירושלים. הוא גדול החוקרים בארץ ואחד החשובים בעולם בנושאי אבולוציה ורגנרציה של איברים "
"מה , הוא יציע לי טיפול..?" אני שואל בתמימות .
"טיפול..? מה יש לטפל ? צומחים לך גפיים נוספות, שעדיין לא ברור מה הן תהיינה , למה לא לאפשר להן להתפתח ,עד שיגיעו למצבם הסופי. אולי תצמח לך תועלת מהם"
"סלח לי דוקטור , כשתגלה כאלה אצל הבן שלך, תיתן להן לצמוח . אני רוצה להיפתר מהם.. ומהר."
"זה הגוף שלך אדוני ואתה תחליט. אני, בכל מקרה, אני ממליץ בכל פה, לדבר קודם עם פרופ' רגב. הוא גם יוכל להסביר לך משמעויות , של הפסקת התפתחות איברים שכאלה, בשלב כל כך מוקדם . הרי זה מה שהטבע מעניק לך. והן מחוברות לשרירים, כלי דם ורקמות אחרות, שהם חלק מגופך. למה לא תוריד את הזרוע ? זאת למשל שאני אוחז, רק בגלל שכמוה יש לכולם ?" ובאומרו זאת, הירפה מזרועי. ובאמת הרגשתי שכמעט נתלשה ממקומה. לך תדע מה מתרחש בגופך, חולף בי הרהור, אולי התפתחות הגפיים החדשים, באה במקום ועל חשבון אלה הקיימים. מחשבות ותרחישי ביעות, ליוו אותי גם, כשאספתי את התשלילים ויצאתי עם ליסה החיוורת לרחוב. אמרתי לה שאני זקוק דחוף לקפה. גם היא זקוקה, השיבה בעגמומיות. התקדמנו בשתיקה, דכדוך ומועקה. נכנסנו לבית הקפה הראשון שפגשנו.
הזמנו פעמיים הפוך. כן גדול. עם קצפת, בהחלט , וקקאו או קינמון. לא חיכית שיתקרר ונתתי למשקה הלוהט לגלוש אל הגרון דרך החך החרב. הלשון נכוותה קצת, אבל לי זה לא היה איכפת. הכל היה הזוי. למה דווקא אצלי. למה בגוף שלי, מכל שבעת המיליארדים שחיים על הכדור הזה. למה דווקא בי הוא בחר, לבחון את הדגם החדש של האדם. למה לא התחיל עם איזה יצור עלוב נפש באפריקה למשל, או במסופוטמיה, שם כנראה התרחשה האבולוציה של בני מיני. הבקיאות שלי בטריוויה התדרדרה, מאז נגמלתי ממילוי תשבצים בשבת בבוקר, כשנולדה ענבל לפני כחמש שנים.
ליסה התבוננה בי ועל פניה ריחפה השאלה, באופן הכי ברור שאפשר . האם זה האיש שאיתו התחתנתי ? .. שאיתו החלטתי לקשור את גורלי ?" גם התשובה הייתה רשומה על פניה , כלומר בעיניה.

***

המזכירה במשרדו של פרופסור רגב , לא הופתעה, כך התרשמנו, כשהציגה ליסה את עצמה וביקשה לקבוע לנו פגישה. היא כבר הונחתה, כך נראה, על ידי פרדי, הלוא הוא פרופסור רגב , לפנות כל שעה שתתאים לנו לפגישה. הוא כבר עודכן , כך אנחנו מתרשמים. שיחת הטלפון הראשונה, שעשה פרופסור זינדר, מיד כשעזבנו את המכון, הייתה ודאי לפרופסור רגב. בחר בו כשותף לחלוקת התהילה המדעית. אבל אותנו לא העסיקה עובדה זו. כל מה שאני וליסה רצינו, הוא לברר עם הסמכות המדעית הזאת, איך ניתן להפטר מהצרה הזאת כמה שיותר מהר ובמינימום נזקים. אני לא אקח על עצמי את תפקיד חלוץ המין האנושי. לא רוצה לעשות היסטוריה ולא להיות ערך באנציקלופדיה. רוצה להמשיך לשחק כדורסל עם בנצי, גולדשטיין ושכטר כל חמישי ואחר כך לשכב פרקדן על הדשא.
לשכתו של פרופסור רגב שידרה יותר מכל אווירה מוזאונית . על הקיר שמאחורי המכתבה שלו הייתה פרוסה תמונת הקופים ההולכים ומזדקפים מהליכה על ארבע עד התייצבות על שתיים ,של ההומוספיאנס , האדם הנאנדרטלי וממנו עד היותם לאדם המודרני בחליפה ובמזוודת "ג'יימס בונד". על כונניות עמוסות הספרים וכתבי העת שמימין למכתבה , ניצב גם שלד אדם, מחומר פלסטי כלשהו, וכן תבליטים בצבעים עזים, של מערכות כלי הדם ,העיכול והנשימה , כאילו הוסר העור מעל הגוף ונגלו קרביו.
וכבר דמיינתי איך השלד שלי יהיה מוצב בחדר זה , בעוד כמה דורות , כשאחד ממשיכי דרכו של פרופסור רגב יתפוס את מקומו. ושלט ,בעברית
ובאנגלית , יהיה קבוע לצידו, או ממש עליו, "הומו- כִירוֹפְּטֶרָה יזראלימוּס". מחשבה זו העבירה בי חלחלה. כירופטרה, הוא שמה של משפחת העטלפים, בלטינית, למדתי מהחיפוש בגוגל.
פרופסור רגב איש גדול ממדים, ראש מקריח, שלשוליו עטרת שיער מכסיפה. על חוטמו הרחב , מונחים משקפיי ראייה צרים, נטולי מסגרת ועיניו האפורות והחכמות מביטות בנו בחיוך, מעבר לעדשות. כולו אמר נינוחות ונועם . לא דחוק, או נסער, כפי שהיה פרופסור זינדר, כשבחן את תשלילי הרנטגן שלי.
הצביע בכף יד שלוחה על הכיסאות המרופדים, שהיו מוצבים מול שולחנו, והמתין בסבלנות שנתרווח בהם. לא מיהר לפנות אלי , אסף את שתי ידיו אל מאחורי ראשו ונרכן לאחור בכורסת המנהלים.
"תודה שבאתם. איך הגרוי אבנר? עדיין באותה עוצמה ?"
עיניו פונות אלי בחן מופגן, בצפייה לתשובה.
"נמשך, נמשך" אני משיב ביובש "אולי לא ממש באותה עוצמה , אבל נמשך"
"ספר לי על עצמך. מי הם הוריך, כלומר מה מוצאם , עד כמה שזה ידוע לך. ודאי ערכת פעם עץ משפחה. איזה מן ילד היית. מאלו מחלות סבלת בילדותך , מחלות שאינן מחלות ילדות רגילות. אם אתה זוכר כמובן. "
"פרופסור רגב , תראה .."
"פרדי", הוא מתקן, מנסה להפיל מחיצות.
"תראה פרדי, אני חייב להבהיר כאן, לפני שאתה מתחיל להוביל אותי למסלול שאני לא רוצה ללכת בו. כל העניין הזה נחת עלי כמו מטאוריט על כדור הארץ. ולי, אין עניין בהתפתחות הגנטית של המין האנושי. יש לי את ליסה ויש לנו את יריב וענבל ומשפחה וחברים, ואני רוצה להמשיך לחיות כפי שחייתי עד עכשיו, ולא להפוך נושא למחקר מדעי, שיקבץ סביבו מומחים מכל העולם, שיקיימו בקשר אליו סימפוזיונים בינלאומיים ויפרסמו מאמרים חשובים בכתבי עת רפואיים או ביולוגים . אז אם אתה יכול לייעץ לי איך להיפתר מכל העניין הזה בדרך הפשוטה, הקצרה והפחות מסובכת , בבקשה . אם לא , אז תסלח לי בבקשה. אני אומר שלום, כבר בשלב זה ומחפש לעצמי מומחה אחר, כירורג או פנימאי ,שיעשה זאת במקומך."
ליסה , שישבה לידי הנידה בראשה להסכמה. פרופסור רגב לא נרעש מנאומי . הסיר את משקפי הראיה , עיסה את עיניו באזור החוטם . אחר כך, ניגב את העדשות בשולי חולצתו, כשהוא משתעל קלות, ובקולו העמוק החל מדבר בשפה, שלא ממש הייתה ברורה לי, על תהליכים שנמשכים לפעמים מיליוני שנים , מוּטציוֹת , נוּקְלאוֹטידים ושרשראות די.אנ.איי של בעלי חיים וצמחים, ושאין הכרח שגנום ארוך יותר משמעותו- יצור מורכב יותר. כל זאת כפי שמסתבר מפיענוח הגנום האנושי, שבו גם התברר שהוא קצר, מהמגנום של צמחים למשל . ושהוא שוקד על תצלומי הרנטגן שלי, מזה שלושה ימים וכמספר הזה לילות , וכי על סמך ניסיונו, ואין הוא מסתפק בניסיונו האישי בלבד ולפיכך צרף לעיון המוקדם מאד הזה את פרופסור צ'ריינסקי, מהחוג לזואולוגיה באוניברסיטה העברית , שכן מדובר בראשית התפתחות כנפיים . ומכיוון , שלא היה בטוח באופי האיבר המתפתח , וגם חשוב היה לו לקבל תמיכה מדעית נוספת, החליט , שנכון יהיה לערב את פרופסור צ'ריינסקי, שבקיאותו בתהליכים אבולוציונים בעולם החי נרחבת. אף, שמדובר בשלב מאד מוקדם של ההתפתחות ואין לדעת לאיזה כיוון יתפתח האיבר בגופי, ולמען הדיוק עליו לתקן , האיברים, שהרי זוהו שניים , ובסימטריה מופלאה. ערך מדידה אלקטרונית שלהם, לפני שהוא מרשה לעצמו להצהיר כאן על הסימטריה הנ"ל. לכן אין להיחפז עם מסקנות. כך דיבר, כאילו הוא משיח בינו לבין עצמו, בוחן מפעם לפעם את נקיון עדשות המשקפיים , כשהוא מציג אותם מול נורת השולחן שדלקה.
חמתי בערה. נראה שההקדמה הברורה לטעמי, שבה פתחתי, כאילו לא כוונה אליו. התעלמותו ממנה הייתה, כשל מי שסבור שמהלך העניינים מכאן ואילך לא נתון בידי היושבים מולו, ובכל מקרה אין בדעתו לוותר בקלות כזאת על האוצר שנפל לידיו. לכן דיבר אלי, כאל מי שאין לו זכות לגופו במקרה זה.
"פרופסור רגב" אמרתי תוך שאני קם מכיסאי "חשבתי שדיברתי ברור. בואי ליסה אנחנו מבזבזים זמן, כדאי שנמצא מומחה אחר שיטפל במוּם שלי" זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי שימוש במילה הזאת, בהקשר לתגלית בגופי. חשבתי , שזו הבשלה שבאה ממקום של כח שצברתי ומהנכונות להכיר בפגם שנתגלה בי. "שב בבקשה מר עברון" . הפעם הקול היה הרבה פחות נינוח והרבה יותר סמכותי מכפי, שדימתי שביכולתו של איש זה להשמיע לאור הכרותינו הקצרה. גם הפניה הרשמית "מר עברון" באה להבהיר, שבזה הרגע עברנו משיחת רעים, לפגישה בין פציינט ומומחה, אשר בה ברור לחלוטין מהם יחסי הכוחות .
"כדאי שתדע ,שממילא אף רופא רציני , כירורג או פנימאי לא יטפל בך, מבלי שיוועץ בי תחילה , אם בכלל יהיה מוכן לקחת על עצמו התערבות כירורגית, כשעל פניו אין כל בעיה רפואית מוגדרת ".
הבטחון העצמי וההחלטיות שלי התפוגגו באחת, הם לא עמדו בפני ההבהרה האחרונה וגם מבטה של ליסה, שקמה איתי, אישר שעלינו לחזור ולשבת . וכך עשינו.
פרטתי באזני הפרופסור את כל ההיסטוריה המשפחתית והרפואית שלי, אף, שמעולם לא ממש שקדתי לזכור אותה, ורק בעזרת שאלותיו הרבות והתכופות, הצלחתי לשחזרם. הוא עוד יעיין בתיק הרפואי שלי, שיועבר אליו תוך ימים ספורים מקופת החולים. כמובן שאצטרך לתת הסכמתי לכך, אך אם ברצוני בחוות דעת מוסמכת ומבוססת , כדאי כמובן שאעשה כן.
הכניעה שלי הייתה מוחלטת. כמובן שאאשר ובכלל, אם יש עוד איזה מידע שחשוב לו לקבל מהוריי אשמח לפנות אליהם , אך לא אציין, ברשותו, את בעיית המום שהתגלה אצלי, וגם ממנו אני מצפה לאותה מידה של דיסקרטיות. הוא הסכים והוסיף, "בכלל, כמה שפחות אנשים יהיו בסוד ההתפתות הגנטית הזאת, כך יהיה טוב יותר . וכדאי שאני אוותר על השימוש במונח מוּם , כי זה ממש לא מום. גם אם ההתפתחות לא תושלם בגופי אלא בדורות שאחרי".
"מה הדורות שאחרי?" נחרדתי "אתה רוצה לומר לי שגם בילדי יש מום זהה?"
"ביקשתי ממך. לא מום. כן, קרוב לודאי שגם אצלם יש התפתחות ראשונית כזאת, אלא שהם ואתם לא מודעים לכך. בינתיים"
חולשה כללית אחזה בי. גם ליסה נראתה לי חיוורת לנוכח הבשורה האחרונה . איך נפלה עלינו הצרה הזאת ? אלוהים , למה החלטת להפוך אותי ל.. עטלף ? ואם כבר החלטת למה בחרת בכנפיים ? מה יש לא יכולת למצוא איזה מנגנון משוכלל קצת יותר, שלא נדרשת בו הצמחת כנפיים.
"עוד משהו דוקטור ?" אני פונה אליו בקול רפה ומובס.
"פרדי ביקשתי. לא ? אני חושב שלהיום שוחחנו די. אנחנו הרי נשוב וניפגש עוד פעמים רבות אבנר…וליסה . ועכשיו אתם יכולים ללכת. שוב אני מודה לכם שהואלתם לבוא. עלי לסכם לעצמי את המפגש הזה."
בצעדים כושלים ,עשינו ליסה ואני, את דרכנו אל מחוץ למשרדו של פרופסור רגב כיבד אותנו בהתייצבו ליד הדלת. שביעות רצון עצמית הייתה במבט שנשלח אלינו ממרום קומתו.
את הדרך חזרה מירושלים לביתנו עשינו ברוח נכאים. ליסה עשתה אמנם, כמיטב יכולתה להמעיט בערך הדברים ששמענו, אך מחשבותיי נדדו כבר לשלבים מתקדמים ואולי אפילו סופיים של ההתפתחות הגנטית, עליה נתבשרתי.
כשפגשנו את ענבל ויריב אצל הורי על הדשא, הם היו בעיצומו של משחק המחבואים. משהתגלה יריב, הקטן בשנתיים מענבל , התעקש , שהוא בכלל לא היכן שענבל מצאה אותו, כי הוא וזה מותר על פי כללי המשחק, בכלל ציפור ונמצא ברגע זה על צמרת האורן, שעליו טמנה ענבל את פניה לפני דקות. ענבל קראה לעברו ואמרה, שכבר הסבירה שהפעם זה בלי ציפורים ומותר להיות רק כלב, או חתול . אבל יריב התעקש על ציפור, ולי לא היה ספק למה.
"למה דווקא ציפור יריבי ?" פניתי אליו.
"כי..כי…כי היא יכולה גם לעוף ואז.. ואז ..יש הרבה יותר מקומות להתחבא " הוא משיב בתבונה מפתיעה. ואני כבר להוט להציץ בגבו החשוף. למשש את עורו העדין, ממש מתחת לשכמות. אני מרסן את עצמי ומצטרף להורי לכוס קפה ושיחת חולין, שנסבה על החתונה הקרבה של בת דודתי ריקה .
בשורות נכאים, מסתבר, יכולות גם להתיש פיזית. עייפות ממשא הידיעה . ריחמתי על ליסה והילדים, שעדיין לא מצויים בסוד העניין, וגם אין לי כל כוונה לערבם, גם אם תידרש בדיקה שלהם . משמע, שאאלץ לשקר להם. זאת תהיה קונספירציה עם הפרופסור והזואולוג ואולי גם עם טכנאי הרנטגן . אסור שידעו את האמת. הם לא בשלים להתמודד עם מידע כזה. הנזק הנפשי שעלול להיגרם להם יכול להיות נוראי.
העייפות השפיעה כנראה גם על התיאבון. דחיתי כל מה שליסה הציעה לארוחת
הערב. הסתפקתי בכוס קפה וביסקוויט חמאה שטבלתי בו.
גם הצפייה בחדשות הייתה משועממת . אף חדשה לא עמדה מול החדשה האישית. גם תוכנית התחקיר ששודרה אחריהן לא הסיחה את דעתי, מתסריטי האימים שפקדו אותי .
ליסה הבחינה בחוסר העניין שלי במתרחש על המסך , שבימים כתיקונם, מפיק ממני תגובות דעתניות, והציעה להקדים למיטה. עשתה זאת , תוך שהיא משחילה את ידה אל מתחת לחולצה שלי ומשייטת על גבי, מעוררת מחדש את הגירוי ההוא, ואני מוביל אותה אליו, מבקש את מנת הגרוד שלפני השינה. ידה די במהרה נוטשת את משימתה, ממשיכה במסע שתכליתו לעורר את תשוקתי אליה.
"אני לא במצב רוח ליסוס.. את מבינה , אני מקווה? הרי גם לך זה קורה ."
עיניה מתמלאות חמלה, מחייכות אלי , והיא עונה בנשיקה.
בעצם, אני חושב ביני לבין עצמי, אם תצמחנה לי כנפיים , הרי לא אוכל אפילו לשכב כך פרקדן על הספה, כפי שאני שוכב ברגע זה. גם לא על הדשא אחרי המשחק. עצב ממלא אותי. כל מחשבה בעניין הכנפיים מעוררת בי עצבות עמוקה. אני כבר רואה את עצמי מסתובב עם חולצות שנרכסות מאחור ומשאירות מוצא לכנפיים . וגם מעילים, הרי בשלב כזה או אחר מגיע חורף. בכלל איך אוכל להסתובב בין הבריות ולהיות אחד מהם, כשעל גבי תלויות שתי אברות ,שאת גודלן מי ידע . ודאי הרבה יותר מגודל גופי, כשתפרשנה. הן הרי צריכות להתאים למשקלי. ואם כדוגמא אני משווה עצמי לעטלף , שהוא יונק מעופף ,הרי שהגדולים שבהם, מגיעים למשקל של קילו וחצי ומוטת כנפיים של מטר ושבעים סנטימטר. אם אני שוקל שבעים ושתים קילוגרם צא וחשב מה צריכה להיות מוטת הכנפיים, שתאפשר לשאת אותי באויר. ולא רק בגלל זה אני לא רוצה לחשוב על האפשרות, אלא גם מכיוון שחלקם כידוע ערפדים, מוצצי דם ואפשר שאני משתייך למין הזה..

אינני יודע כמה זמן עוד נמשכו ההרהורים בעניין המשמעויות של הצטרפותי לבעלי
הכנף, כאשר יצמחו לי כנפיים, שכן, באיזה שהוא שלב כבר ריחפתי מעל שכונת מגורינו 'נאות הפרדס', כשמוטת כנפיים להתפאר, פרושה משני עבריי, ואני דואה בנחת רבה מעל השכונה במעגלים, רואה ילדים מתרוצצים בחצרות הבתים וברחובות, נשים דוחפות עגלות ילדים לפניהן ומכוניות יוצאות ובאות. וגבר מטייל עם כלב, משוחח בטלפון הסלולרי שלו, בתנועות ידיים אלימות . ואני תלוי מעליהם, ללא תחושת משקל, איש אינו מבחין בי, בינתיים. מרחף בדממה, שום קול לא מגיע אלי מלמטה או מלמעלה. זהו שקט המוכר לצוללנים. רק נשימתך נשמעת. אני חג ואין בי תשוקה להרחיק, כאילו איזה חוט בלתי נראה, מחבר אותי לקרקע ולא מאפשר לי להגביה או להינשא למרחקים עם הרוח, ממש כמו אותה תחושת אשליה שאני חש בשעה שאני שוכב פרקדן על הדשא, כשפניי לשמיים.
אני מתעורר בבעתה. ליסה מעלי, מלטפת את ראשי . "קום טיפשון , תתארגן לשינה, צחצח שיניים ו'כנס למיטה כמו בנאדם. אתה נראה מבוהל חמוד, כאילו נפלת משמים" ..
כמו בנאדם היא אומרת.
"נפלת אמרת ? ..לא בדיוק.
נחתתי".