כנס עולמות 2016

האוצר הסודי של שחר

מאת: חגית מנדרובסקי

הכל התחיל באותו יום בו חזרה שחר מבית הספר ומצאה את מוטי, אבא שלה, יושב במרפסת עם רחל, אמה. בהתחלה שחר שמחה מאוד מאחר ועוד לא קרה שחזרה מבית הספר ומצאה את אביה בבית. הוא תמיד עבד כל-כך הרבה שעות, שהגיע רק כששחר כבר נשכבה לישון. למרבה הצער, לא הייתה סיבה אמיתית לשמוח. הוריה סיפרו לה בדאגה על סגירתו של המפעל בו אביה עבד וכי כעת הוא מובטל.
"אוף, אם רק הייתי יכולה לעזור במשהו", שחר הרהרה. היא ניגשה לשטוף את ידיה לקראת ארוחת הצהריים והתחילה לעשות לעצמה פרצופים מצחיקים ומשונים במראה על מנת לעודד את רוחה. באותם רגעים בהם הייתה מרוכזת בניסיון נואש להדביק את קצה לשונה לקצה אפה המנומש, צייץ קול דק ששאל : "מה נראה לך שאת עושה?!". שחר נבהלה, לרגע היא תהתה אם מדובר בקול המתנגן בראשה, אבל כשהתקרבה מעט אל חריץ בקיר, הבחינה בגמד קטן מאוד. הוא הגיח משם והביט בה בסבר פנים כועסות. "אני רואה אותך כל יום, עושה לעצמך פרצופים משונים ומגוחכים במראה, אני לא מבין בכלל מה זה שאת עושה ולמה את עושה את זה? לא נראה שזה תורם למישהו".
שחר הביטה בו קצת המומה ואז השפילה את ראשה כנעלבת. למי שלא מכיר את שחר, ראוי לציין כי מדובר בילדה ביישנית ורגישה מאוד. קשה לדעת מי ומה עלול לפגוע ברגשותיה.
שחר הרגישה כי נתפסה בקלקלתה ומיהרה להתנצל בפני הגמד האורח : " כשאני עושה לעצמי פרצופים מצחיקים במראה, כבר לא עצוב לי ואז אני יכולה לחזור לעשות דברים אחרים". "המממ…" הגמד נהם וגירד בזקנו בזמן שפמפם כמה פעמים מתוך המקטרת הזעירה שלו. "ומה זה בדיוק אותם דברים אחרים?".
שחר שמחה על ההזדמנות לספר משהו על עצמה. למרות ביישנותה, היא אהבה למצוא אוזן קשבת ולשתף בדברים שהיא אוהבת ונהנית לעשות. "אני…" פתחה שחר בדברים ונראה היה כי היא קצת מתרגשת. "אני אוהבת מאוד לצייר, וגם לכתוב שירים, לפעמים סיפורים ו…" לפתע נעצרה שחר כי התלבטה אם לספר לגמד את האהבה הגדולה ביותר שלה. "כן, ואני גם אוהבת להכין קמעות".
"קמעות?!" קפץ הגמד כאילו מישהו צבט לו בטוסיק. הוא שלף פנקס קטן ומיהר לרשום לעצמו.
"כן, מה זה אותן קמעות, בבקשה?". ביקש לדעת כשארשת של חשיבות על פניו. שחר הסבירה לו כי מאז גיל שבע היא הולכת לים ומלקטת שם צדפים וקונכיות. לפעמים היא גם אוספת בחצר שמאחורי הבית עלים יבשים של אקליפטוס, בלוטים ואצטרובלים קטנים. בזמן שהיא דיברה, הגמד הנהן בראשו בהתלהבות. כשנגמר לו העיפרון מהכתיבה הוא השליך אותו אל עבר החריץ שבקיר, שלף מאחורי אוזנו אחד אחר והמשיך לכתוב בקדחתנות כאילו חייו תלויים בכך. מדי פעם הוא פלט הערות כמו : "אצטרובל הא? יפה. נחזור לזה אחר-כך. לרשום הערות…". שחר המשיכה וסיפרה לו שלפעמים מתמזל מזלה והיא מוצאת שריון קטן יבש של צב או חלקים מגולגולת של עטלף או חתול. עיניו הקטנות של הגמד נפערו בתדהמה בזמן שהיא דיברה. הוא הסתכל עליה כלא מאמין ואז רשם במהירות עוד ועוד ביומנו. הוא נראה כל-כך משולהב. שחר הסבירה כי היא שוזרת את האוצרות הקטנים על חוט ומעניקה להם כוחות מיוחדים על ידי מילות קסם שהיא ממציאה לבדה. הגמד צווח בהתפעלות תוך כדי שהוא מנער את כף ידו שהתעייפה מן הכתיבה המאומצת. לאחר מכן הוא הביט בשחר במבט קטן וחודר ואמר : "את! אנחנו זקוקים לאנשים כמוך!". "זקוקים?" שאלה שחר תוך כדי שהיא מקרבת מעט את פניה אל החריץ בתקווה להצליח לראות משהו, "זאת אומרת ששם בפנים יש עוד כמוך?".
"בודאי… מה… את מתכוונת לומר שמעולם לא שמעת עלינו?" הגמד צייץ בנימה מעט פגועה. שחר הייתה נבוכה, היא לא רצתה להעליב אותו אך גם לא רצתה לשקר לו. הגמד הקטן הסביר לשחר כי שמו שניפיר והוא בא משבט מיוחד של גמדים נכחדים. בעצם, הוא בכלל לא היה גמד, אלא שריליבול, בן לשבט השריליבולים המתגוררים מאחורי חריצי הקירות ומתחת לחריצי המרצפות בארץ ששמה עישריביליה. שניפיר סיפר קצת לשחר על הארץ שלו, בה השמש היחידה שזורחת היא "שמש שמחת הלב". אנשים שם כועסים מהר מאוד אך לאחר שנייה הם שוכחים כליל מדוע כעסו ושוב הופכים שמחים וטובי-לב. הוא הודיע לה חגיגית כי אם הכל יתנהל כשורה, מחר באותה שעה עם תום "טקס הפרצופים המשונים" תהיה לו בשבילה הפתעה מיוחדת. שחר הייתה מאושרת. היא אהבה מאוד הפתעות (למען האמת, האם אתם מכירים ילדה או ילד שאינם אוהבים?) והתרגשה ששניפיר רוצה לשוב ולפגוש אותה. היא נפרדה ממנו לשלום בטפיחת קצה הזרת שלה על ראשו הפצפון. כשנעלם שניפיר אל מעמקי החריץ החשוך, שחר חייכה אל דמותה במראה, עשתה לעצמה עוד כמה פרצופים מצחיקים ומיהרה למטבח לאכול עם הוריה את ארוחת הצהריים.
למחרת, כשחזרה מבית הספר, התייצבה שחר במקלחת בדיוק באותה השעה בה קבעה עם שניפיר. אחרי כמה דקות היא הציצה לעבר החריץ, אבל שניפיר לא הגיח משם. זה היה מאכזב ולא מנומס מצדו לא לקיים את הבטחתו. זה הרגיש לשחר מאוד לא נעים בלב. היא ניסתה לשפוך קצת מים לעבר החריץ למקרה ששניפיר נרדם בצד השני, אבל זה לא עזר. ליד החריץ עמדה נמלה שחורה גדולה והביטה לעבר שחר במבט מוזר. שחר שאלה אותה מה היא מסתכלת עליה ככה ואם היא מכירה אותה מאיזשהו מקום, אבל הנמלה לא ענתה ושחר החליטה שמוטב לה לגשת ולהכין את שיעורי הבית שקיבלה באנגלית.

כשירד הערב, נכנסה שחר להתקלח. היא ניסתה להרטיב שוב את החריץ של שניפיר, למקרה שהוא יופיע, אבל לא הייתה שום תזוזה. לעומת זאת, הנמלה השחורה שהיא פגשה בצהריים עדיין עמדה שם, מביטה בה במבט המוזר והשתקן שלה. שחר מיהרה להתנגב, ללבוש פיג'מה ולצאת מהמקלחת. הנוכחות של הנמלה גרמה לה להרגיש לא טוב והיא העדיפה להתכרבל במיטה שלה ולקרוא פרק נוסף בספר האהוב עליה 'הסיפור שאינו נגמר'. כשניסתה שחר לקרוא, מחשבותיה נדדו. היא לא יכלה שלא להרהר בשניפיר ולתהות מדוע לא הגיע. לבסוף היא נרדמה. בלילה חלמה חלום מאוד מוזר. בחלומה שניפיר קרא לה לעזרה כי נמלים שחורות ענקיות תקפו את ארץ עישריביליה. זה היה ממש סיוט. היא התעוררה בבהלה ומחמת הצימאון האדיר שתקף אותה, גיששה אל המטבח לשתות כוס מים. לפתע, דווקא שם, בחריץ שמעל הכיור הגיח ראשו של שניפיר. " שניפיר!" צעקה שחר בשמחה ומיד שמה את ידה על פיה והביטה אחורה בחשש פן העירה את הוריה. משלא נשמע דבר, היא קירבה את ראשה אל החריץ ולחשה :
"שניפיר! כבר חשבתי שלעולם לא אראה אותך יותר. חיכיתי לך היום. מדוע לא באת?".
פניו הזעירות של שניפיר הסמיקו בגוון אדום וסגול. "אני כל-כך מצטער, שחר, בבקשה תסלחי לי. באמת שרציתי לבוא. את מאמינה?". קולו נשמע כל-כך מלא התנצלות ששחר הנהנה. "בטח שאני מאמינה. העיקר שחזרת!". שניפיר נראה רציני. הוא שאל את שחר אם היא מוכנה להפתעה שהבטיח לה. "זה אומר שתצטרכי לבוא אתי." הוא אמר בקול רועד והביט לעברה בדאגה כמו מנסה לנחש מה תהיה תגובתה. "אחריך? לשם?" שחר הצביעה אל עבר החריץ. שניפיר הנהן ושחר התחילה לצחוק. היא הייתה בטוחה כי הוא מתלוצץ… בשלב מסוים החזיקה את בטנה שכבר כאבה מהצחוק וניסתה להירגע כדי שלא להעיר את הוריה הישנים. שחר שאפה נשימה עמוקה ונאנחה בחיוך תוך כדי שהיא שואלת את שניפיר "ואיך בדיוק אתה מצפה ממני להיכנס לחריץ הקטן הזה?". שניפיר לא התרגש כלל "בקלי-קלות!!! הבאתי עמי את תמיסת ההקטנה העישריבילית הסודית". שחר עיקמה את גבותיה ושקלה את הרעיון שנשמע לה מופרך לחלוטין. "תמיסת הקטנה סודית עישריבילית? אתה מצפה ממני להאמין לזה?!". שניפיר עמד והביט בה מבלי לענות. שחר היססה ושאלה "ומה אם לא תצליח להחזיר אותי לגודל הטבעי שלי?". שניפיר נאנח בהקלה. הוא הבין כי שחר מתחילה להסתגל לרעיון. "הו" הוא צחקק "זה בסדר גמור. ברגע שתצאי מהחריץ תחזרי לגודל הטבעי שלך ואני מבטיח כי תשובי לחדרך עוד הלילה !".
שחר הייתה ילדה קצת פחדנית, אבל היא אהבה הרפתקאות. "אני מסכימה!" היא קראה. שניפיר קיפץ בהתלהבות כשהוא מרקד עם הבקבוקון בידו ומנפנף בראשו וזקנו בריקוד פראי שכנראה היה ריקוד "שמש שמחת הלב" של השריליבולים. שחר המתינה בנימוס עד ששניפיר יסיים את המחול המאושר שלו ואז ביקשה ממנו לחכות לה כמה דקות עד שתחליף בגדים. היא ממש לא הרגישה בנוח לצאת להרפתקה כשהיא לבושה בפיג'מה. כשחזרה שחר למטבח ונעמדה מול שניפיר, הוא ביקש ממנה להתקרב אליו ולהושיט את הלשון. בזמן שטפטף מספר טיפות על קצה לשונה, הוא שר :

"טיפה ועוד טיפה. ורודה! לא צהובה.
טרילילי טרללה. אין צורך אף במשאלה.
המתיני שנייה, המתיני דקה –
גם בת של ענקים תשנה את צורתה.
טיפה אחרונה והנה את קטנטנה !"

שחר הסתכלה על ידיה ורגליה שהבהבו בורוד. היא מצאה את עצמה עומדת על מרצפות הרצפה, נבהלת מן הכתמים שעליהם. "אמא'לה! איזה פחד!" צייצה בבעתה. היא נפנפה בידיה הזעירות לשניפיר שיורה לה מה עליה לעשות. שניפיר צעק לעברה עם גליל קרטון קטן ששימש לו כרמקול שהיא חייבת לדקלם יחד אתו את המנון ארץ עישריביליה :

"אדון חריצי המרצפות! הנח לי לחדור אל בין מחילות זעירות.
כוון את דרכי! גם בחושך גם באור. אל ראש ההר. אל אופק המישור.
תן בי את הכוח להרקיע לשחקים , לצלול אל מצולות, לגמוע מרחקים.
על כנף של זבוב, בהשתקפות בועת-סבון. שוחה בתוך גיגית או בבטנו של קרפיון.
אל תפקירני להירמס בידי אויביי. קח אותי אל ארץ עישריביליה, אלוהיי!!! ".

לקח לשחר כמה רגעים להתרגל לחשכה ששררה מתחת למרצפות. שניפיר גלש על אחד הצינורות המובילים מן המטבח לרצפה כשלפיד קטן בידו. "ברוכה הבאה לארץ עישריביליה!" הוא קיפץ בהתלהבות. כעת, משהייתה שחר בגודל שלו, היא הבחינה שהוא בכלל לא נראה כמו גמד. יותר כמו ילד קטן עם זקן. היו לו עיניים שובביות ונוצצות, אף מעט פחוס ושערות בצבע חום-ירוק. הוא הורה לשחר לצעוד אחריו. האפלה והרטיבות בתוך האדמה גרמו לשחר לחוש מעט מחנק. למען האמת, היא גם פחדה קצת. "אל תפחדי. עוד מעט נגיע לבית שלי וננוח קצת. אימא שלי מאוד נחמדה". שניפיר מיהר להרגיע אותה כאילו קרא את מחשבותיה. באחד העיקולים הקטנים בהם שני צינורות התחברו, הם נתקלו בשריליבול ג'ינג'י קשיש. פניו היו כעוסות אך כשזיהה את שניפיר חייך וטפח לו על שכמו. הוא הניד בראשו לעבר שחר. "ברוכה הבאה, בת הענקים. אני רואה שגם לך צבע כתום כשלי." הוא הצביע על שערותיה וקד קידה קטנה ומצחיקה. שחר בירכה אותו חזרה לשלום בהינד ראש ובחיוך. הם המשיכו ללכת עוד מספר דקות ואז שניפיר הכריז בגאווה : "הגענו! זה הבית שלי!". ביתו של שניפיר היה כוך קטן ונינוח. סיר מהביל שהפיץ ריח מוזר וחריף עמד על תנור-עצים ושריליבולית קשישה עמדה ובחשה בכף עץ בתוכו. "שחר, תכירי את אמא שלי" שניפיר הציג בגאווה את אמו, שרילפיץ, אשר הושיטה לשחר את ידה שהייתה קצת שעירה וירוקה. שחר היססה לרגע מאחר והיד עוררה בה גועל, אבל היא הייתה ילדה מנומסת ולחצה את ידה לשלום. "עוד מעט יהיה מוכן מרק העובש הלאומי שלנו" קולה של שרילפיץ חרק ונשמע לשחר כמו צרימה מחרידה. "זה המאכל האהוב על שניפיר, את יודעת?". עיניה העכבריות הציצו מבעד למשקפיים שנחו שמוטות על אפה הפחוס. שחר חייכה והרגיעה את עצמה כי אין לה ברירה וכנראה תיאלץ לאכול מרק-עובש לראשונה בחייה, גם אם זה נשמע ומריח נורא. הטעם של מרק העובש היה הרבה יותר גרוע מהריח שלו. שחר הכריחה את עצמה לדחוף כל פעם כף נוספת אל פיה והתפללה שלא תקיא. לאחר שסיימו שחר, שניפיר ושרילפיץ ללגום ממרק העובש שלהם, שניפיר נשען לאחור, ינק עשן מן המקטרת שלו והביט בשחר במבט רציני. "את יודעת, ילדה יקרה, מדוע בחרנו להזמין אותך אלינו?". שחר כחכחה בגרונה כי טעם מרק העובש החריף עדיין צרב לה. "לא, אני לא באמת יודעת", היא ענתה. "המממ…" נהם שניפיר ונאנח. "ובכן, מדובר במתקפה מצערת למדי של נמלים שחורות אשר מאיימות להשתלט כליל על ארץ עישריביליה". שחר פערה זוג עיניים נדהמות בזמן שדיבר. היא נזכרה בחלום שחלמה על הנמלים השחורות שתוקפות את השריליבולים, את שניפיר שקרא לעזרה ואת הנמלה השחורה שעמדה ליד החריץ. כשסיפרה זאת לשניפיר, הוא הנהן. "כן, זאת אכן הייתה הסיבה בגללה לא יכולתי לבוא אלייך ונאלצתי למצוא דרכים חלופיות. את מבינה, שרניקן – הנמלה השחורה שעמדה על המשמר ליד החריץ שלי, היא נמלה מסוכנת במיוחד. היא עובדת בשרות חרצינפר- מלכת הנמלים השחורות אשר חיה במחילות התת-קרקעיות במגזר הצפוני. למזלנו, לנמלים קשה לשרוד במגזר המערבי בשל הטחב הרב שיש לנו כאן ולכן טרם הצליחו המנוולות לממש את תכניתן הזדונית לחדור אל ארץ עישריביליה, אבל הן חוסמות את פתחי היציאה שלנו ולא מאפשרות לשריליבולים הצעירים לצאת ולראות עולם. זה הכרחי עבורנו לצאת מדי פעם החוצה, ללקט מידע לגבי העולם שמעבר, אחרת נתנוון בחושך ובקור". שחר הסכימה אתו. זו אכן הייתה בעיה חמורה. "אבל איך אוכל דווקא אני לפתור אותה?!" היא שאלה. שניפיר הרים את גבותיו ואמר : "הכשפים העתיקים של נפרוחון, כמובן!". "הכשפים העתיקים של נפרוחון?!" שחר קראה אחריו בפליאה. היא מעולם לא שמעה את השם המוזר הזה ולא הבינה מדוע שניפיר בטוח כל-כך כי דווקא היא יכולה לעזור לו. שחר חלקה עמו את הרהוריה הרבים. נראה היה כי שניפיר בקי ביותר בנושא. הוא סיפר לה כי פעם, לפני שנים רבות, הנמלים השחורות הגיעו אל נפרוחון, מלך אציל וטוב-לב אשר הבין את שפת הרמשים על בוריה, וביקשו כי יציל אותן מקרבות עקובים מדם עם נחילים של נמלים ג'ינג'יות קטלניות ואכזריות במיוחד. לאחר שנפרוחון נרתם לעזרתן, הן סייעו לו להקטין את ממדי גופו כדי שיוכל להיכנס למחילות הזעירות והצרות ביותר, שם הוא ישב וכתב את ספר הכשפים שלו. כעת ספר זה מוחזק בידיו של אסטרודימבו, מלך השפמנונים האימתני החי בביצות שמורת-אפק. "ביצות שמורת-אפק?" קראה שחר בשמחה. "ביצות שמורת-אפק שבקרית-ביאליק? אני מכירה אותן!" לפתע שמחתה הושבתה והיא נעצבה ללבה… "אבל איך אגיע מקרית-ים לשמורת-אפק כשאני קטנה כל-כך?!" שאלה שחר את שניפיר בעצב כשהיא מתבוננת בידיה וברגליה הקטנטנות. "זהו בדיוק!" קפץ שניפיר בשמחה. "ברגע שתצאי מארץ עישריביליה, תהפכי שוב גדולה ואז תוכלי לקחת אותי איתך אל הביצות. שם, מוחזק בתוך צדפה סגולה, נח לו בשלווה וציפייה ספר הכשפים העתיקים אשר ממתין כי נבוא ונגאל אותו מתרדמתו" שניפיר פמפם לרגע במקטרתו הפצפונת בהנאה גלויה ופלט עיגולים של עשן סמיך "את מבינה… הספר הזה מעניק לנו הגנה מפני הנמלים השחורות מאחר ונפרוחון מזכיר גם אותנו כבני בריתו".
"אתה רוצה לומר שהמלך נפרוחון הכיר גם הוא את השריליבולים?". שניפיר חייך בנחת והניד בראשו לעברה של אמו אשר הנידה בראשה חזרה. "ואף זכה לביקור כבוד בארץ עישריביליה, כמובן!" מיהרה שרילפיץ להוסיף בקולה החורק. שחר התמלאה התרגשות על הזכות לקחת חלק בהרפתקה כה מסמרת שיער ובהצלת ארץ השריליבולים.

שרילפיץ ציידה את שניפיר במעיל קטן וירקרק שיגן עליו מן הקור בחוץ. היא ארזה לו חטיפי-עובש בתוך עלה. שחר ויתרה על המטעמים ותכננה לעצמה מה לקחת כשתגיע הביתה, היא הייתה בטוחה שלא תהיה כל בעיה לצאת מהחריץ אך שכחה כי כעת משהיא קטנטונת, כל חרק עלול להיראות כמו מפלצת אימתנית. אכן – בדרכם אל החריץ נאלצו שניפיר ושחר להיאבק בקרב מחריד ומסמר שער עם תיקן ענק ממדים. זה היה נורא! התיקן היה גדול מהם פי עשרה. מחושיו איימו להפילם מרגליהם ורגליו השעירות פיזזו מעל ראשיהם ואיימו למחוץ אותם. לבסוף הצליח שניפיר להסיח את דעתו באמצעות חטיף עובש קטן. התיקן התנפל על החטיף בשמחה והשניים נמלטו לדרכם. למזלם הרב, שרניקן, הנמלה השחורה, לא נראתה באופק. כשיצאו שחר ושניפיר מן החריץ, עדיין היה לילה. כוס המים ששחר שתתה במטבח קודם לכן עדיין עמדה על השיש חצי מלאה. נחירותיהם של הוריה העידו כי הם ישנים שינה עמוקה. שחר שמחה לגלות כי היא חוזרת במהירות לגודלה הרגיל. היא נכנסה לחדרה, הניחה את שניפיר על השידה, תחבה את קמע הקסמים המיוחד ביותר שלה לכיס מכנסיה למקרה שתזדקק למזל ולכיס השני תחבה מצפן ואולר. במטבח הכינה שחר בשקט בשקט צידה לדרך שכללה תפוח, שלושה כריכי ביסקוויט בממרח שוקולד ומימייה עם מיץ פטל. היא הכניסה את הצידה לתרמיל הגב שלה, לבשה מעיל שלתוך כיסו הקדמי קפץ שניפיר, פתחה חרש את דלת הבית ויצאה לעבר המחסן כשהיא מגששת עם פנס את דרכה. כשהוציאה שחר את האופניים האדומים שלה מן המחסן, שניפיר הציץ מן הכיס ושרק בהתפעלות. שחר צחקקה והסבירה לו כי אלה אופניים ואיתם הם ייסעו אל שמורת אפק. היא בדקה כי כל מחזירי האור נמצאים על האופניים ולבשה גם חגורה מאירה ליתר ביטחון על מנת שיבחינו בה על הכביש.
לפני שיצאו לדרך נתנה שחר לשניפיר תדריך בטיחותי קצר : "לא לטפס ולהציץ מתוך הכיס כדי שהרוח לא תעיף אותך וכדי שלא תיפול על הכביש ולא לצעוק לי דברים בזמן הנסיעה כדי שלא אבהל. בקיצור, לשכב בתוך הכיס בשקט עד שנגיע". כדי שלא להרוס לחלוטין את חדוות הטיול, חוררה שחר חור קטן בכיס המעיל שלה על מנת שיוכל שניפיר ליהנות מהנוף במהלך הנסיעה. הנסיעה לשמורת-אפק עברה די מהר, כמעט ולא היו מכוניות על הכביש בשעה זאת של הלילה. האוויר היה נעים, מעט קריר. שחר לא חשה כל פחד, להפך – היא נהנתה מאוד. כשהגיעו אל השמורה, ירדה שחר מן האופניים והחלה לצעוד במורד השביל אל עבר הביצות. היא הדליקה את הפנס על מנת שלא תאבד לה דרכה בחשכה. מדי פעם נשמעו יללות מוזרות. שניפיר נאחז בכל כוחו בכיס המעיל שלה ושאל בחשש : "ממממההה…. מממה זזזזה? מממי עושה את הקקקקולות הללו?!". הוא נראה כל-כך מסכן ומעורר רחמים כשעיניו פעורות בפחד מתוך הכיס. שחר מיהרה להרגיע אותו : "אל דאגה! אלה בסך הכל התנים", אבל בתוך תוכה גם היא קצת חששה.
בכל זאת היא המשיכה לצעוד באומץ לאורך השביל, חצתה שורה של קני-סוף, דילגה בקלילות על גשר העץ והציצה לשמאלה לוודא שאין באזור ג'מוסים העלולים לתקוף אותם. לפתע, צרחה אימתנית פילחה את הדממה. "אאאוווג'! מה קורה לך?! אתה מכאיב לי!" זו הייתה שחר שזעקה בכאב ותדהמה. שניפיר לפת אותה כל-כך חזק שהיא הרגישה כמו נשיכה חזקה על העור. היא הביטה אל עבר הכיס והזדעזעה למראה שניבט למולה. שניפיר נלפת חסר-אונים בין מלתעותיה של שרניקן, אותה נמלה שחורה וחצופה ששמרה על גבולות ארץ עישריביליה. "מה את חושבת שאת עושה?!" שחר צרחה אליה וניסתה ללכוד אותה באצבעותיה אך שרניקן הייתה גדולה פי כמה מגודלה הטבעי. היא נלחמה עם שחר ברגליה ומלתעותיה השחורות והמבריקות. "איך לעזאזל היא הגיעה לכאן?!" חשבה שחר לעצמה ושערה שודאי ארבה להם ביציאה מן החריץ, נטלה איזה שיקוי סודי על מנת שתוכל להיעלם ולהשתחל לכיסה של שחר ולאחר מכן להיות גדולה מספיק בשביל לנסות ולסכל את תכניתם למילוט ספר הכשפים ממקום מחבואו בצדפה הסגולה שבלב הביצות. "היכנעי מנוולת!" שחר צעקה לעברה, היא נזכרה כי באולר שלה יש מלקחיים זעירות ושלפה אותן אל עבר שרניקן אשר פרפרה ברגליה ללא הועיל. שחר חילצה את שניפיר ממלתעותיה של שרניקן והשליכה אותה אל העשב. "עכשיו תצטרכי למצוא לבדך את דרכך הביתה, נמלה חצופה!" צעקה לעברה והאיצה צעדיה אל הביצות שמימיהן נצנצו בחשכה למולם.
" שניפיר. שניפיר. אתה בסדר?" שחר נשפה אוויר חם על פניו הקפואות ונטולות ההבעה. "מה?! מה קרה?!" שניפיר התעורר בבהלה כשהוא המום ותשוש. שחר סיפרה לו את כל מה שקרה והוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה והכרת-תודה. "כשנגיע חזרה לעישריביליה נחגוג עם מיטב המטעמים את ניצחוננו!" הוא דילג בתנועות קופצניות על כתפה של שחר. "עדיין מוקדם מדי לחגוג" שחר הרגיעה אותו והזכירה לו להתחבא בתוך הכיס כדי שלא ינחת לתוך אחת הביצות ויטבע חלילה. שניפיר ציית וחזר אל הכיס לכרסם חטיף עובש לפני המפגש עם מלך השפמנונים, אסטרודימבו. שחר התיישבה על מזח-עץ שהתנשא מעל המים והחליטה גם היא לכרסם להנאתה כריך ביסקוויט בשוקולד וללגום מעט מן המיץ שבמימיה. היא הבחינה בשיח פטל לידה וקטפה כמה גרגרים עסיסיים לקינוח. באותם רגעים נשמע פכפוך מוזר מצד הביצות אשר הטריד מעט את שלוותה של שחר. שניות לאחר מכן הופיע צב-ים בינוני ששייט בעיגולים, הלוך וחזור. שחר התעלמה ממנו, אך לפתע שמעה אותו פונה אליה : "מה עושה ילדה….. האמממ… בשעת לילה כל-כך מאוחרת… האממממ…. ועוד בלב הביצות…. האממממממממ?!".
שחר הייתה עייפה מכדי להתווכח עם הצב או להיות נחמדה אליו. "ממש לא עניינך!" היא ענתה בחוסר סבלנות. הצב עשה פרצוף ספק משתאה, ספק נעלב. "ההההאאאאמממממ…. אני מניח שויתרת על האוצר, אם כך". "איזה אוצר?" זינקה שחר מרבצה והתקרבה אליו. שניפיר הציץ מתוך הכיס וציפה גם הוא לתשובתו של הצב. "כל מי שמגיע לכאן בשעת לילה שכזאת ודאי מעוניין באוצר הסודי של המלך אסטרודימבו, לא כך?" שאל הצב והתקרב בשחייה אל המזח עליו עמדה שחר כשהוא מתחיל לשיר שיר מוזר :

"הי-הו! הי-הו-הה! על המלך אסטרודימבו רובצת קללה!
קיש-קש. קיש-חיש-קון! אוצר יקבל מי שיעזור לו לישון!
חוש-רוש-קוש-קין-קט! סוד עתיק מסתתר בתוך ספרון מקומט.
נון-שון. נון-שון-שן! עוד תבוא ילדה מסתורית בלילה לבן…
אוש-או. אוש-בים-נה! בקסמיה תסיר את כישוף אפלת הלבנה."

שחר ושניפיר הסתכלו זה בזו בתמיהה. שניפיר לחש לה : "מה הוא מנסה להגיד?". שחר משכה בכתפיה. לפתע, קול רועם נשמע מתחת למים. הצב נשנק בבהלה ומיהר להסתתר בינות לקני הסוף כשרק חוטמו מציץ מבעד לסבך. על פני המים הלכו והתרחבו עיגולים גדולים, פתאום ראש מפלצתי ענק בעל שפם עתיר ממדים ומתחתיו שיניים אימתניות בצבץ. עיניים מטורפות ורושפות בהקו וננעצו בעיניה של שחר. מרוב פחד היא קפאה על מקומה ולא הצליחה להוציא הגה. הראש פצה את פיו ושאג בקול : "מי מעז לחדור אל הביצה הפרטית שלי?! מי מעז להפר את השקט והשלווה של ביתי?! מי מעז להטריד את מנוחתי?!". רגליה של שחר רעדו וכשלו, היא הבינה כי זהו אסטרודימבו, מלך השפמנונים בכבודו ובעצמו. בניסיון נואש להרגיע את עצמה היא שלפה מכיסה את קמע המזל שלה והחלה פוכרת בו באצבעותיה. ראשו של אסטרודימבו התרומם עוד ועוד מעל פני המים עד ששפמו המבחיל כמעט ונגע בידה של שחר. עיניו עמדו לצאת מחוריהן מרוב סקרנות כשבהו בתדהמה בקמיע. "מה זה?!" קולו שאג כמו רעם ביום חורף. גרונה של שחר התייבש כאילו מאה אבני-חצץ ננעצו בו. "זה… קמע הקסמים שלי. למזל…" היא מלמלה בחשש. "הממממ…." אסטרודימבו המהם בעניין כשהוא מביט בה ובקמע לחילופין. שחר אזרה אומץ, היא התקרבה אל ראשו של אסטרודימבו. שניפיר צייץ בבעתה שתתרחק פן ינגוס בה בשיניו הענקיות ויחטוף עמו את ידיה אל המצולות, אך שחר הרגישה כי למרות מראהו המבעית של אסטרודימבו, לבו טוב ורחום. היא הושיטה לעבר צווארו העבה את הקמע וכרכה אותו סביבו כשהיא לוחשת מלות-קסם ששיננה מאז הייתה ילדה קטנה בזמן שהכינה את קמעות המזל שלה. פניו של אסטרודימבו זרחו כפניו של ילד קטן שקיבל מתנה חדשה. זוויות פיו האימתני התרוממו לחיוך רחב. הוא צלל לקרקעית הביצה ושב מעלה עם כתריסר שפמנונים בינוניים ויחד הם נשאו תיבה ענקית. על ראשו נשא אסטרודימבו צדפה סגולה. שניפיר קיפץ בהתלהבות על כתפה של שחר והחל לצייץ בשמחה : "הצדפה! הצדפה! הצדפה הסגולה שבתוכה ספר הכשפים של המלך נפרוחון!". שחר הייתה המומה, היא לא הבינה בכלל מה מתרחש. אסטרודימבו התקרב אליה וקרא בקולו המהדהד : "ילדה יקרה! את ודאי אינך יודעת, אך ציפיתי לבואך שנים! את מבינה, כשהייתי שפמנון צעיר ושובב נשכתי את אצבעה של ילדה קטנה אשר ניסתה להאכיל אותי בפירור לחם. המעשה הזה הכעיס מאוד את פיית הביצה והיא הטילה עלי את כישוף אפלת הלבנה, בגללו איני יכול להירדם… היא אמרה לי כי רק ילדה קטנה תוכל להציל אותי מן הכישוף הנורא שהטילה עלי." אסטרודימבו כחכח בגרונו והמשיך : "כעת – ברצוני להשיב לך כגמולך… קבלי נא את האוצר הסודי שברשותי וספרי לכל הילדים שאת מכירה כי הם מוזמנים לשוב ולהאכיל אותנו בפירורי לחם וכי אנו מבטיחים לעולם לא לנשוך יותר אצבע של שום ילדה". שחר הניחה לשפמנונים להעלות אל המזח את תיבת האוצר הסודי. היא חששה לפתוח אותה. ביד רועדת נופפה לשפמנונים לשלום והודתה לאסטרודימבו על רוחב לבו. הוא נופף לה חזרה כשהוא מכשכש בצווארו ומתגאה בקמע המזל הקסום שקיבל. שניפיר חיבק בשמחה את הצדפה הסגולה ששחר תחבה לכיסה. הוא נשק לצדפה בהתלהבות וציפה בקוצר רוח כבר לשוב לארץ עישריביליה ולהראותה לחבריו ולאמו. שחר גררה בקושי את התיבה, היא הכניסה אותה במאמצים רבים אל הסל שהיה תלוי על כידון האופניים. הדרך הביתה הייתה קשה ביותר. רגליה של שחר כבר התעייפו ושריריה התכווצו מהמסע המפרך. ידיה וכתפיה היו נוקשות מאחר והמשקל של האופניים הוכפל פי כמה מכובד תיבת האוצר הסודי. לבסוף הגיעה שחר הביתה כשהיא תשושה ועייפה מאוד. כשהכניסה את האופניים אל המחסן, היא פתחה את התיבה ונדהמה לגלות לאור הפנס אלפים של מטבעות זהב. שחר שפשפה את עיניה, היא הייתה בטוחה כי מדובר בחלום. שניפיר טיפס ועלה אל אוזנה ולחש לה : "תודה שחר. איני יודע מה היינו עושים בלעדייך. את הצלת את ארץ עישריביליה! אני ושאר השריליבולים חייבים לך את חיינו!". שחר ליטפה בקצה הזרת את ראשו הזעיר "תודה לך חבר יקר! תודה על שהאמנת בי!". שניפיר חיבק בחום את אצבעה של שחר. כשהגיעו אל החריץ של המרצפת היא עזרה לו לתחוב פנימה את הצדפה הסגולה, שניפיר הציץ החוצה ונופף לה לשלום. שחר נשכבה במיטתה ותוך שניות נרדמה. היא חלמה על שריליבולים מקפצים ושמחים, על שפמנונים מאושרים ועל אוצר סודי קסום שהתגלה במחסן ביתה.
בבוקר לא הצליחה שחר לקום לבית הספר. אמה נדהמה לגלות אותה שוכבת במיטה כשבגדיה מלאים בבוץ ושערות ראשה הכתומות דבוקות זו לזו מלכלוך וזיעה. היא מלמלה בשנתה על אוצר סודי, על מטבעות זהב ועל הבטחתה לשפמנונים מביצות שמורת-אפק להשיב להם את אמון הילדים. אמה הניחה את ידה על מצחה וגילתה כי היא קודחת, היא גררה אותה אל המקלחת ועזרה לה לשטוף מעצמה את הלכלוך הרב שדבק בה. לפתע, פרץ אביה של שחר אל תוך הבית כשהוא נפעם ומתרגש. "לא תאמינו מה מצאתי בתוך המחסן שלנו! תיבת-אוצר אמיתית עם מטבעות-זהב! זה נס! נס אמיתי!". אמה של שחר הביטה בו ותהתה אם גם הוא קודח, אך שחר חייכה לעצמה חיוך קטן ומאושר. באותו רגע היא הבינה כי לא היה זה חלום וכי מעתה ועד עולם לא יידעו שוב היא והוריה דאגה, פחד או מחסור.