כנס עולמות 2016

דע מאין באת

מאת: מיה גורייבסקי

לשתי מיטות היחיד שבחדר יש סדינים בצבע וורוד מסטיק, כיסויים וכריות מנומרים. המוח שלי ממשיך לחבר אותן למיטה אחת כל הזמן. אני לא רגיל שמזמינים אותי למלונות דרכים עם מיטות יחיד בחדר. האיש שנתן לי טרמפ לכאן מבחין בתימהון שלי ומגחך.
"הייתי אומר שאתה יכול להוריד את המעיל כי אנחנו כבר לא בחוץ, אבל אני אוותר כי אני יודע איך זה יתפרש."
אני משמיע שריקת התרשמות קטנה. "אם מה שסיפרת לי על עצמך נכון, אני חייב להגיד שאתה יחסית טוב בהבנת סיטואציות אנושיות יחסית למלאך."
"תודה לך, אני מאוד מעריך את זה. וההגדרה היא שָׂרָף, לא מלאך."
"ו… אני לוקח את דבריי בחזרה."
שתיקה.

אני רוצה לשאול אותו אלפי שאלות. כמו איזה מין יצור הוא בדיוק, או איך לעזאזל הוא יודע לנהוג, או למה נתן לי טרמפ אם ברור שהוא לא מעוניין. במקום זה אני מתקן את האייליינר שלי מול המראה המלוכלכת שמימין לדלת. כשהבחין באיפור שלי לראשונה, הוא החל לברבר על ייצוג מוטעה של מלאכים בקולנוע. היה לי ברור שהוא מבין את העולם הזה יותר מכפי שהוא טוען. הוא לא בזבז זמן. לאחר שיחת חולין קצרה באופן מחשיד, הציג עצמו וסיפר שהוא קשור איכשהו למלאכים. אם המחשבה שהוא המלאך השומר שלי תקל עליי, אמר, אני מוזמן להאמין בכך. הוא אמר שהוא שמח לפגוש אותי סוף סוף פנים אל מול פנים ואני תהיתי האם הוא משוגע או סתם אחד שהולך יותר מידי רחוק עם משחקי תפקידים.

"מאיפה השגת את זה?" שואל המלאך השומר שלי.
"גנבתי את זה. מאישה שעשיתי איתה עסקים."
"והמעיל?"
"המעיל היה של אמא שלי."

אני בוחן את דמותי בראי. שיערי לא חפוף וזקוק לתספורת. עיניי אדומות-אפורות. יש עיגולים שחורים מתחתיהן, מודגשים על רקע גוון המוקה של העור. אני קטן ורזה, נראה עוד יותר קטן בתוך המעיל. זה מעיל פרווה ארוך וחום, די נשי. הריח של אמי, שאולי היה לו כשהייתי עטוף בתוכו כתינוק בן יומי, נעלם כלא היה. עכשיו יש לו ריח של בושם זול ושל זיעה ושל אפטרשייב ושל שפתון ושל דם  ושל פרווה מזדקנת.

משהו נדלק בעיניים שלו. "בדיוק עליה רציתי לדבר איתך."
"שמור על הפה שלך, מלאך שומר." אני אומר והעיניים שלי יורות בו ברקים דרך המראה.
"השם הוא רבבאל, כבר אמרתי לך. אני דווקא חושב שמה שיש לי להגיד יעניין אותך."
אני נוחר בבוז ומסתובב אליו. "נסה אותי."
"אני חושב שהגיע הזמן להחזיר את המעיל הזה לבעליו." הוא אומר ועיני הדג שלו בצבע כחול מימי ננעצות בי.

"ואני לא." אני מגחך קלות ומסתובב אליו, מניח את האיפור בכיס המעיל. "היא רוצה לראות אותך." הוא אומר ואני רואה שמתחיל פה מסע שכנועים.
"מי? אמא שלי?" אני כמעט צוחק.
"היא קיימת בכלל?"
"כן, היא קיימת. והיא זקוקה לך." לעזאזל, הוא באמת מתכוון לזה.
"תקשיב, אתה לא יכול לעשות את זה לבנאדם," אני אומר. הוא מביט בי במתח, הצלחתי לבלבל אותו. "אני רעב מת, חשבתי שיהיה לך משהו שימושי למצב."
המתח בפניו נרפה כשהוא מבין למה אני מתכוון. "יש לי פה את מה שאתה צריך," הוא אומר ולפני שאני מספיק להגיב, צידנית אדומה נוחתת ברווח שבין שתי המיטות.

אני שורק שוב בהתרשמות מעושה. "אמא שלי סיפקה לך פרטים עליי, אה?" הוא לא עונה.
אני ניגש אל הצידנית ופותח אותה. "זה לא מסומן," אני פונה אליו, מרים את אחת משקיות הדם.
"לא שאני בררן בנוגע לסוג דם בדרך כלל, אבל מאיפה זה? מה זה, של חיות?"
"לא למדת לא לשאול שאלות?" הוא מחייך, מרוצה מעצמו על שהצליח לומר משהו שנראה לו שנון.
"צודק," אני מגחך, סוגר את הצידנית ומתיישב על המיטה.
"אתה לא רוצה ללכלך את זה," הוא אומר, מחווה לעבר המעיל שלי ולראשונה מאז הגענו לחדר הזה, זז ממקומו ומתיישב על המיטה השנייה.
"ואתה לא רוצה לגנוב את זה ולברוח מכאן. אני מכיר כמה חבר'ה שגם למלאך לא כדאי להתעסק איתם." אני מוריד את המעיל ומשטח אותו בקפידה על המיטה.
העיניים שלו משתהות לרגע על הלבוש שלי: גופייה, מכנסיים צמודים ומגפיים שנראים כאילו לוויתי אותם מהשכנה המבוגרת הקרובה למקום מגוריי. הוא מחליט לא לעשות מזה עניין.
"נשבע בסבא שלך."
"מצחיק מאוד."

אני פותח את שקית הדם ומתחיל, ובכן, למצוץ ממנה דם. הוא מתבונן בי בסקרנות, שלא לומר בוהה. מעניין אם אני מזכיר לו ילד בקייטנה ששותה שוקו משקית, לפעמים אני אוהב לחשוב שכך אני נראה. ואז אני נזכר באילו נסיבות הוציאו אותי ממשפחת האומנה ששלחה אותי לקייטנה ומעדיף להפסיק לחשוב על זה.
"אתה יכול להפסיק? זה מלחיץ אותי שאתה מתסכל עליי ככה."
הוא ממלמל התנצלות ומפנה את גבו. אני יודע שגם כך הוא יכול לראות אותי, אם ירצה. אני מסיים את השקית בשתיקה, מושיט יד כדי לזרוק אותה לפח שליד המיטה. הוא מסתובב אליי ומעלים את השקית מכף ידי במבטו.
"בני אדם לא אוהבים שאריות דם," הוא אומר.
"באמת? לא ידעתי," אני אומר בסרקזם, "אני בדרך כלל אוהב לצרוך את הדם של טרי, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
הוא לא מבין. "אם אתה רוצה לישון או משהו דומה, יש לנו עוד כמה שעות עד שנצא."
"שנייה, אני רק אפרוש פה את ארון המתים המתקפל. אם אני מנצנץ מתוך שינה, אל תדאג, זה קורה לי לפעמים."
"העוקצנות שלך מתחילה לעייף אותי… איך אמרת שקוראים לך?"
"נמרוד," אני אומר, למרות שאני יודע שהוא יודע את התשובה. "זה אמא נתנה לי את השם."
"הולם אותך בהחלט," הוא אומר ומסתובב אל הקיר. "ועכשיו תניח לי בבקשה."
"אין בעיה, לילה טוב."
שארית הלילה עוברת בשתיקה.

*                  *                *

"אז… לאן אנחנו נוסעים?" אני שואל אחרי זמן מה של שתיקה מביכה שמשתררת במכונית.
גם אם אני מכיר את הדרך הזאת, היא לא נראית לי מוכרת. אחרי הכל, כשאתה נוסע בכל רחבי הארץ מגיל צעיר, כל הכבישים מתחילים להראות זהים בסופו של דבר. רק חול ועוד קצת חול. מעט צמחייה פה ושם, ים שמבליח מידי פעם. הנוף של המקום הזה מעולם לא עניין אותי ואין סיבה שהוא יתחיל לעניין אותי דווקא עכשיו. מה שמעניין אותי הוא המיקום שבחרה לה אימי בתוך הארץ הזאת כדי, כך אני מניח, להשגיח עליי מקרוב יחסית.
"ירושלים," הוא אומר ומייד עולה במוחי התמונה של הרחובות הספציפיים שאני מכיר.
"אה, אני מכיר את ירושלים! לפעמים אני נוחת אצל מישהו מהחבר'ה שם כשאין לי מקום לישון בו."
"מתאים מאוד שבאחת הערים העתיקות בעולם תתקיים קהילה של העוסקים במקצוע העתיק בעולם." הוא מחייך שוב את החיוך המרוצה מעצמו, כאילו אמר כרגע את הדבר השנון ביותר בעולם.
"רגע," אני מביט בו מהצד, ההבנה למה הוא רומז מחלחלת אליי לאט לאט. "מה אתה חושב שאני?"
"אתה, ידידי, מה שהספר הידוע בשם התנ"ך מכנה 'זונה'." הוא עדיין מחייך בזחיחות.
"לא, לא, לא, אדוני!" אני קורא, נסער פתאום. "אתה יודע לכמה חברים אני עזרתי להיכנס לבתי מחסה? אתה יודע כמה לקוחות הרגתי על מה שהם עשו לחברים שלי? אתה לא יכול לקרוא לי זונה! אני אמנם לא חי הרבה שנים, אבל את רוב השנים שאני חי ברחובות אני מקדיש להריגת חלאות!"
"איך תסביר את מה שאתה עושה, אם כך? אמרת שאתה מעדיף את הדם שלך טרי. אתה הורג כל אדם שמדמו אתה שותה?"
"עזוב את זה, אתה לא תבין. אלו אנשים שאני מכיר, לא סתם מהרחוב. אלו, הם אוהבים דם לא פחות ממני, אם לא יותר." אני מגחך.
"למה כוונתך?" הוא שואל ומפנה את ראשו אליי, ממשיך לנהוג בצורה כשורה גם כשעיניו לא על הכביש. הצלחתי לעורר את סקרנותו.
"בקהילת הערפדים הירושלמית – אליה התכוונתי כשאמרתי שאני ישן שם – יש להם מנהג. בעיר  הזאת יש הרבה אנשים שצריכים להסתיר כל מיני דברים, רובם מקטע של דת. לחלק מהם יש מה שנקרא פֶטִיש לדם. אתה יודע מה זה פֶטִיש?"
"ייחוס משמעות מיוחדת לחפץ או איבר שאינו ארוגני, לרוב בתחום המיני." הוא אומר ואני נשבע שאם מלאכים היו יכולים להסמיק, הוא היה עכשיו אדום לגמרי.
"קראת אינציקלופדיה, אני רואה. לא כדאי שתתרכז בנהיגה?" אני אומר ופוטר אותו מהצורך לבהות בי במבוכה.
הוא חוזר להתמקד בכביש. "בכל מקרה, בקהילה מאמינים שאנחנו עוזרים לאנשים האלו. אנחנו שבעים, הם מסופקים, שלום בית נשמר, כולם שמחים. הבנת?"
"די והותר. אני מודה לך על ההסבר המפורט." הוא אומר ואני קולט שהסברתי כרגע ללא אחר מאשר מלאך אלוהים בכבודו ובעצמו על פטיש לדם.
"אם כבר מדברים, יש מצב שאתה עוזר לי לשכנע את סבאל'ה להגיד לכמה אנושיים פה שכל מיני איסורים כבר לא תקפים? לא בשבילי, אני לא אנושי אז טכנית כלום לא חל עליי, אבל בשבילם. חבל עליהם, מסכנים. נשבע לך שבלי האיסורים המיותרים האלו הייתי מאמין בו, אם לא הייתי יודע שהוא קיים." אני מתחיל לצחוק כשהוא סוגר ופותח את פיו כמו דג, לא יודע מה לענות לי. "ככה חשבתי."
שוב משתררת שתיקה במכונית. הוא בוהה בכביש, אני שוב מתקן את האיפור שלי בעזרת המראה הקדמית של הרכב.

הוא נוסע בדרכים צדדיות ויש ערפל, השמש עוד לא עלתה לגמרי. הערפל הוא כנראה מה שמקהה את חוש הריח שלי. בהתחלה אני רואה אותם כסתם חבורה של צללים בהמשך הכביש, אבל כשאנחנו מתקרבים אני מזהה מייד את הריח.
"חזיז ורעם!" הוא לא נשמע מרוצה ואני לא יודע אם להיות מופתע או משועשע. "הנה הם שוב. אל דאגה, אני אטפל בעניין."
"אתה מכיר אותם?" אני שואל. הוא לא עונה ומתחיל להאט כשהוא מתקרב אליהם.

עוד לפני שהוא עוצר לגמרי, יד דופקת על שמשת החלון שלו באגרסיביות. הוא שולח יד אל הכפתור לפתיחת החלון.
"חכה רגע. אני אטפל בזה." אני אומר ויוצא מהרכב, מרגיש כמו הגיבור של איזה מערבון דפוק. רק כשגיבורי מערבונים לא נראים כאילו הם יוצאים ממכוניות כדי לפלרטט.
הייתי צריך לדעת. מי שעצר אותנו מסיר את ידו מהחלון ומזדקף, מועד מעט אחורה מרוב הפתעה כשהוא רואה אותי. שני האחרים נעים מייד קדימה ומתייצבים לצידו, אוטומטית.

"עקיבא, מותק, מה נשמע?" אני שואל בלי שמץ של איום, אבל הוא כבר מבין לבד.
"מה אתה עושה פה? אתה עם הנביא שקר הזה?" כמו שחשבתי, יש נימה דקה של בהלה בקול שלו.
"עקיבא, מי זה?" שואל אחד החברים שלו, סוקר באימה את הלבוש שלי. עקיבא משתיק אותו בתנועת יד.
"נביא שקר?" אני מגחך. "הייתי צריך לדעת. כחבר, אני מבקש ממך לפנות את הדרך. אחרת אני אאלץ, איך לומר, להגיד לחבר'ה שלך כאן בדיוק למה אתה יודע מה אתה אומר כשאתה מדבר על שקרים." אני מבזיק לעברו חיוך. החברים שלו מעבירים את מבטיהם ממני אליו, מבועתים.
"מי זה? מה אתה עושה איתו?" הוא מתעקש.
"נדבר על זה אחר כך, מותק, טוב?" אני מנפנף לעברם. "ביי, בנים! היה נחמד לפגוש אתכם!"
אני מפנה אליהם את הגב והולך לעבר המכונית. כשאני סוגר את הדלת מאחוריי, אני רואה אותם רצים בשולי הכביש.

המלאך השומר שלי מביט בי בתדהמה. "אתה מכיר את בן האנוש הזה?" הוא שואל.
"הוא ואני זה סיפור מורכב. אני לא חושב שאני אספיק לספר לך אותו עכשיו." אני מחייך. "נביא שקר, אה? טיפ קטן ממני: אל תרוץ לספר לכל אחד מי אתה ומה אתה. יש אנשים שמאמינים כל כך חזק, שגם אם מלאך אלוהים יירק להם בפרצוף הם יסרבו להאמין שהוא באמת קיים. יש אנשים שמאמינים כל כך חזק עד שהם בעצם כבר לא מאמינים בשום דבר, אבל לעולם לא יגידו לא לקצת מכות."

*                  *                *

הוא חונה באדום-לבן. השמש מאירה בחולשה את אבני הסמטא הצרה והלחה מטל שאנחנו נכנסים אליה. כמעט התגעגעתי לריח המעופש משהו של הסמטאות האלו. השער המעוגל נראה כאילו הוא קבועה בקירות הסמטא עצמה. השער חורק כשהוא פותח אותו, גורם לחתול רחוב לנוס על נפשו. יש מעט צמחים מוזנחים בצידי שביל גישה קצר מאוד, מרוצף גם הוא באותן אבני סמטא, מספר מדרגות ודלת עץ כהה, מעוגלת כמו השער. הוא מושך בחוט שמחובר לפעמון קטן, אבל הצלצול שבוקע ממנו כל כך חזק עד שאני חושש שהוא יעיר את כל השכונה.

היא לבושה בצניעות, אמא שלי, כמו אישה דתייה רגילה לחלוטין באמצע שנות הארבעים שלה. היא לא נוגעת בי או בו, לא אומרת שלום, אפילו לא מעיפה בי מבט ראוי לציון. היא רק מובילה אותנו לאורך מסדרון חשוך שנורה חשופה תלויה מתקרתו, הדלתות בו שחורות ודוממות. בקצה המסדרון יש עוד דלת אחת, כהה, שמבעדה היא מכניסה אותנו אל חדר שמואר גם הוא באור קלוש, אף הפעם זוהי מנורה מהודרת שעומדת על יד ארון כהה שדומים לו מתפרשים על פני כל קירות החדר, אפילו מאגפים את הדלת שזה עתה נכנסו בה משני צדדיה. כולם מלאים בספרים, שאת כולם מאגד נושא משותף: סבא שלי.

שלוש כורסאות גנריות למדי נמצאות במרכז החדר, שתיים מהן מול האחרת.
"שבו," היא אומרת, קולה כשל אישה רגילה לחלוטין, מתיישבת על הכורסא ממולנו.
אני לא יכול לראות את שיערה, אבל גבותיה מרמזות על צבע שיער בהיר יותר משלי. קיבלתי את העיניים שלה, אני מבחין מייד.

"אני מניחה שאין טעם שאציע לכם לשתות או לאכול." זאת יותר קביעת עובדה מאשר הנחה.
אני מתיישב, רבבאל מנסה לקוד בפניה, אך היא עוצרת אותו. "אין צורך," היא אומרת ואני מבחין לראשונה בצל של חיוך. הוא מתיישב בכורסא שלידי, מעט נבוך.
"שלום, נמרוד." היא אומרת ואני מרגיש צורך להשפיל את מבטי כשעיניה ננעצות בי. אני מישיר אליה מבט.
"שלום, אמא." אני עונה. לרגע אני חושב שהיא תושיט אליי את ידיה הנקיות מתכשיטים, אבל היא לא עושה זאת.

"אגש ישר לעניין. תודה, רבבאל, על העזרה." היא נדה בראשה כלפיו והוא עושה אותו הדבר. "כפי שאתה יכול לראות, נמרוד, חזרתי אל דרך אבי, או לפחות אל הדרך שהאנושיים חושבים שהועיד להם אבי. קראתי לעצמי בת-אל." היא מחייכת קלות כשהיא רואה שאני מחייך.
"שם טוב בחרת לעצמך," אני אומר. "מילולי משהו."
"אני מודה לך. ובכן, אתה בטח מתאר לעצמך שאני צופה בך כבר תקופה-"
"כל החיים, חתיכת תקופה," אני ממלמל. היא מתעלמת ממני.
"אני צופה בך כבר תקופה ואני חייבת לציין שהתנהגותך לא נושאת חן בעיניי כבר מספר שנים." כשאני פותח את פי להגיד משהו, היא רק מרימה את אצבעה להשתיק אותי וממשיכה לדבר. "אני מודעת לזה שמתוקף היותך כאן על האדמה הזאת, אתה מחובר יותר לצד של אביך ופחות לצד של סבך."

"אם כבר מדברים על אבא שלי-" אני מתפרץ אבל היא משתיקה אותי שוב.
"אבל בעת האחרונה, אתה מתנהג בצורה שאני בטוחה שלא מסבה נחת גם לסבך. הדרך שבה אתה בוחר להרוויח את לחמך, כלומר דמך-"
"זה מה שקורה כשנוטשים ילד!" אני קוטע אותה שוב, היא משתיקה אותי באותה הצורה. רבבאל זז באי נוחות בכורסא שלו.
"הדרך שבה אתה בוחר להשיג דם," היא מגבירה מעט את קולה, "היא לא מקובלת עליי."
פתאום אני קולט למה היא מתכוונת. "את רצינית? בגלל זה גררתם אותי לפה?" אני מביט בה וברבבאל. "להזכירך, אני בכלל לא זכר, אז האיסור המטופש הזה לא תקף לגביי וגם שתדעו שבחיים לא נגעתי באף אחת שלא רצתה!"

"העניין הוא לא אתה," היא אומרת, קולה קר. "העניין הוא שאתה מסיט אחרים."
"אה, את מתכוונת לעקיבא? הוא העניין? אבל אמא, אני אוהב אותו!" אני אומר בסרקזם.
היא ורבבאל שניהם בוהים בי לרגע. הצלחתי להפתיע אותם. "לא באמת."
היא מתעשתת. "אני מבקשת שתסיים את כל התקשרויותיך עם אנושיים ותבוא איתי. המקום הזה מתחיל להימאס עליי."
"לבוא איתך? לפגוש את סבאל'ה? את יודעת שאני לא מאמין בו, נכון?" לא שמתי לב שהטונים שלי עולים בהדרגה. "

"נמרוד, אני מבקשת שתירגע." היא אומרת בקול כאילו רגוע, שנייה לפני נקודת הרתיחה. "אני יודעת שזה בוודאי קשה לך, אני אתן לך מספר ימים להיפרד-"
"אני לא נפרד מאף אחד!" אני ממש צועק עכשיו.
"נמרוד, בבקשה!" גם רבבאל מנסה להרגיע אותי עכשיו.
"אתה אל תגיד לי בבקשה!" אני קם מהכורסא וכמעט הופך אותה. "אתה לא אבא שלי!"
"אני אגלה לך את הזהות של אביך!" צועקת אמא שלי מעל הצעקות שלי. אני נרגע ומתיישב מייד. "תוכל לפגוש אותו לפני שנעזוב."
"נו?" אם הייתי אנושי, הייתי נושם עמוק עכשיו כדי להירגע.

"קראו לו ניסים," היא מדברת מהר, כאילו מידע שהיה שמור בתוכה שנים רבות מתפרץ באחת, "הוא מת בצבא. זה כל מה שידעתי. הוא היה ערפד חדש ומבולבל. אבא שלי בדיוק נישל אותי מעליו והפיל אותי אל הארץ הזאת, לא היה לי אף אחד. הוא הלך כשגילה שאין לי דם אנושי ואני נשארתי איתך."

אני נשאר מרותק למקומי לרגע, מוחי מנסה לעכל את המידע החדש שזה עתה נשפך לתוכו. ואז אני קם במהירות וכמעט שובר את הדלת.
"נמרוד! מה אתה עושה?" אני שומע את אמא שלי קוראת אחריי כשאני רץ במסדרון.
"אני הולך למצוא את אבא שלי," אני משיב, בלי להביט לאחור. אף אחד מהם לא מנסה לעצור אותי.
לפני שאני מספיק להרגיש את זה, אני כבר מחוץ לבית, עטוף בצחנת הסמטה. אני רץ בסמטאות העיר שמתעוררת משנתה, לא יודע לאן אני הולך, אבל יודע קצת יותר מאין באתי.