כנס עולמות 2016

בליינד דייט

מאת: שון פרימן קפלן, ברי דניאל אושרין

המים היו שקטים…שקטים מידי. טוראי פרסי מורס עמד בלב נחתת PA 33-21. דחוס בין שאר החיילים שקופאים מקור. כולם שתקו. שתקו וחיכו. הוא מנסה להגניב מבט לאופק. לראות אם הם קרובים לחוף, כן, החוף לא היה רחוק. נראו אורות פנסים  ומנורות פזורים לכל אורך החוף. הם עדיין לא יודעים שהכוחות מגיעים. הוא מעז לחשוב לעצמו שאולי יש להם סיכוי אמיתי לנצח את המלחמה הארורה הזאת. לחזור חזרה הביתה למגי, היא הבטיחה לו שתחכה לו. והרי מילה של מגי היא מילה. רק להעביר את ידו עוד פעם אחת בשערה הבלונדיני ולנשום את ריח הקינמון שעל שעריה עמוקות..אוחח, מה הוא היה נותן בעד מראה שערה אחת מראשה.
הוא התחיל לדמיין את החיים של שניהם אחרי המלחמה – בית קרקע ליד אגם טאהו בעונת הקיץ, שלושה ילדים מקסימים קופצים ומרקדים ליד שפת האגם, שניהם יושבים במרפסת תחת קורת הגג ושותים וויסקי. היא מתקרבת אליו באטיות, ורוכנת מעליו, שדיה נראים לו בעין והוא מחייך את החיוך הדבילי שלי, היא מקרבת את שפתיה לשפתיו… ואז…נעלם. כלא היה. ברגע אחד הכול הזדעזע והוא נפל ארצה. הוא לא הבין מה קרה.
"פרסי! פרסי! תפוס את המקלע!" צעק הסמל רנדי בצעקה שכמעט ולא נשמעת בגלל כל ההפגזות סביב.
הוא לא חשב פעמים. כמתוך אינסטינקט חיילי הוא קם ורץ ישר למקלע. שישים אלף מחשבות רצו לו בראש והוא השמיד את כולם יחד. לא עצר לשים לב שכל החיילים שעמדו לידו קופאים מקור שכבו מתים על רצפת הסירה.
לא עצר לשים לב שהשתין במכנסיו מתוך הפחד. לא עצר לשים לב שהסמל שלו מת יחד עם כולם אחרי שצעק את הפקודה לעברו.
הוא עמד כמו בובת ראווה ליד המקלע, אוחז בהדק ומחכה לפקודות. הראש שלו עוד לא עיכל את המציאות החדשה שהוא נמצא בא. אין ממי לקבל פקודות. הוא השורד היחיד בנחתת PA 33-21. הוא מביט לצדדים בלחץ וזיעה ניגרת על פניו. הוא רואה נחתים סופגים אש ואיברים עפים באוויר. הוא לא ידע מאיין הגיע האומץ אבל התחיל לירות במקלע. הוא צעק צעקה מוזרה מכל עמקי גרונו וירה, לא ידע אם הוא מכוון לכיוון הנכון בכלל – רק ירה וצעק. ואז הוא מבחין בפגז מתקדם לכיוונו, אך משום מה מוחו בחר להתעלם מהעובדה והוא המשיך לירות. לא חשב על דבר. לא על המלחמה. לא על עצמו. לא על החיילים. אפילו לא על מגי. ריק.
הוא הביט בפגז וראה אותו מתקרב אליו. הוא עצם את עיניו, עזב את אחיזתו מהמקלע ופרש את ידיו לצדדים.
"זהו הסוף" אמר לעצמו. הוא ידע שהוא ימות. אך בלבו הוא החל למלמל. מילים מהירות ולא ברורות מלאות בתקווה ואמונה שמעולם לא הרגיש בעבר….הם נאמרו כל כך מהר שהוא עצמו לא יודע מה הוא מלמל שם. וכשהוא ניסה להבין….

 

"לעזאזל…" רטן פרסי בעודו קם ממיטתו מזיע וספוג שתן. הוא הרגיש את סדיניו וגם הם היו ספוגים בשתן, מברכים אותו בריחם בברכת בוקר טוב.
"נאצים מזדיינים" אמר לעצמו פרסי. הוא לחץ על מכשיר שעמד על השידה "השעה שש וחצי בבוקר" נשמע קול נשי מתוך המכשיר.
הוא הלך לאמבטיה, הוריד מעצמו את כל בגדיו המסריחים משתן ונכנס להתקלח. על גבו ורגליו נשארו סימני כוויה דרגה 2 מהלילה ההוא.
הוא פתח את המים ומים קרים זרמו על עורו – הוא שכח להדליק את הבוילר. פרסי נשאר אדיש לעובדה. הוא היה עייף מידי בכדי שזה יפריע לו. עמד תחת זרם המים קרוב לחצי שעה. בלי להסתבן ובלי לחפוף. סגר את הברז ויצא מהמקלחת. הוא ניגב את עצמו באטיות.
"פרסי? אתה בבית?" נשמע קול נשי בבית.
"במקלחת" החזיר בקול שבור ועמוק. דממה. נקישה בדלת.
"אתה לבוש?" שאל הקול הנשי מאחורי הדלת.
"עוד לא" ענה פרסי בעודו נכנס למכנסיו.
"טוב כשתסיים תבוא למטב….ומזה הריח הזה? עוד פעם הרטבת במיטה? מה יהיה פרסי?" אמר הקול הנשי ונאנח
"אני אחליף לך את המצעים" המשיך הקול הנשי והחל לצעוד לכיוון חדר השינה של פרסי.
"זה בסדר הולי! אני יכול להחליף את המצעים שלי בעצמי!" רטן פרסי בזעם.
"אני יודעת שאתה יכול טפשון, אבל לא יקרה כלום אם אני אעזור לך…" אמרה הולי בקול מרוחק בעודה מוציאה סדין חדש מהארון.
פרסי סיים להתלבש, הוא לא שם לב שהוא לובש את אותם הבגדים שהוא הרטיב בהם, ספק אם שם לב לכך או נשאר אדיש לעובדה. הוא עשה דרכו לכיוון המטבח, שם חיכתה לו הולי עם ארוחת הבוקר, כמו בכל בוקר.
"פרסי!" צעקה לפתע הולי לעברו.
"מה עכשיו אישה?" שאל פרסי באנחה.
"לבשת את הבגדים שהרטבת בהם! לך תחליף מיד!" הורתה לו הולי בכעס.
"אחר כך הולי, אני עייף מידי…" פיהק פרסי מעייפות.
"פרסי מורס! לך מיד תחליף בגדים!" צעקה הולי לעברו.
"לעזאזל אישה!" צעק פרסי חזרה וחבט בשולחן "אני לא ילד הולי!" אמר בזעם.
"לא אמרתי שאתה ילד פרסי…" אמרה הולי בקול רגוע ומצטער.
"אז תפסיקי להתייחס אלי כאחד! אנחנו כבר לא ילדים הולי, את לא אימא שלי! את אחותי! וככה זה הישאר!" צעק פרסי לעברה. דממה שממה באוויר.
"בואי נאכל טוב?" אמר פרסי בקול רגוע.
"הבאתי לך את מה שאתה אוהב – מקרוני בגבינה וסלט ביצים" אמרה הולי בעודה מוזגת את המקרוני לצלחת של פרסי.
"תודה הולי. זה מריח טוב" ניסה פרסי למוסס את האווירה עם מחמאה קלה. הולי חייכה לעצמה בעודה מתיישבת מול אחיה ומוזגת חליטה של תה ירוק לשניהם.
היא הביטה בפרסי אוכל מצלחתו באטיות ונועם, כמובן שהסריח מעט מבגדיו אך בחרה להתעלם הפעם מהעובדה. משהו אחר התבשל בראשה שהסיח את דעתה.
"פרסי?" שאלה הולי בקול חלש.
"כן הולי?" שאל פרסי בעודו ממשיך לאכול.
"אתמול קראתי בעיתון על ניסוי חדש שעוזר לאנשים עי…."
"לא!" קטע אותה פרסי והמשיך לאכול.
"אבל לא שמעת עד הסוף!" כעסה הולי על עקשנותו.
"לא אשמע עוד מילה בנושא הולי. וזה סופי" פסק פרסי, ולהפתעת הולי, רגוע מהרגיל.
הדממה המוזרה העכירה את האווירה בשנית. עד אשר פרסי סיים לאכול.
"תודה רבה הולי על הארוחה" הוא קם על רגליו ועשה דרכו בגישוש קל לכיוון חדרו.
"אתה מתכנן לצאת היום מהבית?" ניסתה הולי לנפץ את הדממה.
"לים" ענה פרסי מחדרו.
"אל תשכח קרם הגנה! וקח לפחות….."
"שני בקבוקי מים של חצי ליטר…כן כן אישה…אני זוכר…אני התחלתי לדקלם את זה כבר תוך כדי שינה" עקץ פרסי. הולי חייכה לעצמה במטבח. יושבת ומביטה בכוס התה שלה. מביטה בהשתקפותה במים הירקרקים מעלי האדים.
נזכרה בילדות, במי שהייתה, במי שהוא היה, על החיים לפני המלחמה ועל החיים היום, היא הפנתה מבטה לעבר החלון הקטן במטבח שנשקף מימנו שדה ירוק ששייך למשפחה שהיגרה מאנגליה אחרי שהפציצו את קובנטרי עד היסוד. "מסכנים" חשבה לעצמה הולי והרשתה לעצמה להתנתק לרגע מעצמה ולהתמסר לחלון קטן במטבח של אחיה.
"זהו" הצהיר פרסי בעודו עומד באמצע המטבח ממושקף במשקפי שמש, בגד ים וחולצתו הפוכה. הולי מיד שמה לב.
"פרסי החולצה שלך…" אמרה הולי בטון אימהי.
"מה איתה אישה?" שאל פרסי מיואש. היא רצתה להעיר לו. באמת שכן. אך לא יכלה. הוא קיבל מספיק מימנה להיום אחד.
"נראית ממש יפה עליך" הכריזה הולי וחייכה.
"תודה. טוב אני הלכתי. תנעלי אחרי שתסיימי להביט בחלון" אמר פרסי ויצא מהדלת הכניסה. הולי הופתעה לרגע. אך הוא ידע שזה מה שהיא עשתה הרי הוא…טוב לא משנה. אינסטינקט בין אחים כנראה. הולי החזירה מבטה לחלון הקטן במטבח. והפליגה שוב על ספינתה באוקיינוס המחשבות האינסופי.

פרסי מורס התהלך באטיותו הידועה ברחוב ההומה אדם של ברוקלין. אנשים עסוקים מתהלכים בכל עבר ומתנגשים בשני צדי גופו בזריזות וממשיכים הלאה. לאף אחד לא עלה על דעתו שיש בעיה אצל פרסי. בעודו הולך ומעסיק את מחשבותיו התנגש בלא מתכוון בעגלת תינוק שהתהפכה על צידה. פרסי ההמום קם לאטו וברקע הוא שומע תינוק בוכה וצעקה של האם לעברו.
"סליחה אדוני! אתה לא רואה לאן אתה הולך? מה אתה…"
"עיוור?" שאל פרסי והוריד את משקפי השמש שלו "כן אני עיוור גברת. את רוצה לראות גם תו חניה?" שאל פרסי סעוקצנות וניער את האבק והלכלוך מעל מגדיו. הגברת השתתקה. כל שאר האנשים שנעצרו בעת ההתנגשות להביט במתרחש היו המומים גם הם. אף לא אחד העז להוציא הגה. הם הפנו צעדיהם בשקט מהסצנה בכאילו שלא ישמע אותם.
פרסי עמד בעוד שכולם סביבו ממשיכים ללכת. הוא כעס…טוב הוא תמיד כועס. אבל הפעם כל שבעים אחוז המים בגופו רתחו. הוא רצה לשבור משהו במו ידיו. להרגיש את החומר מתפורר בין אצבעותיו. "למה אנשים צריכים להיות כל כך בלתי נסבלים? מה עובר בראש הדבילי שלהם כשהם מבינים שאני עיוור? אז מה שאני עיוור לעזאזל! זה מגדיר אותי פחות אנושי מאחרים? שייזדינו כולם!" וכך צעד פרסי ברחוב בעוד שבראשו הוא מנהל מונולוג עצמי נגד העולם. בפעם המי יודע כמה. עד אשר הצליח לאסוף את מחשבותיו ולחזור למציאות חייו הגיע לחוף הים של ברוקלין. לחוף המוזנח של ברוקלין בשדרת בייוויו. הוא ידע זאת משום שהרגיש את משב הרוח על רקותיו, מגע מוכר, וברגע קט של שלווה מלאה הוא שאף פנימה את אוויר הים הצח וטעם את המלח באוויר, הוא טמן את כפות רגליו בחול וחש את הגרגירים נעים בין אצבעות רגליו.
פרסי הביט סביב עם זיכרונו וראה לפניו חוף בצבע חרדל-זהוב בהיר, וים כחול ירקרק עמוק, הוא הבחין באנשים מתהלכים על חוף באופנה הנכונה, והיא האופנה של ימי צעירותו, ולפתע דבר מה תפס את תשומת ליבו, הוא ראה דבר שלא זכר, שני ילדים רצים להם בחוף, הראשונה מובילה ילדה קטנה ובלונדינית אשר בלבו מיד זיהה כמגי, ואחריה ילד בן גילה בעל שיער שחור רץ בשביל הטביעות אשר היא השאירה בחול, דמעה זלגה מעינו השמאלית כאשר נזכר ברגע עתיק זה של השניים, ובלבו הרגיש הרגשות מעורבות של געגועים, וגם שמחה,עצב ואהבה על כך שזכה לראות זיכרון זה שוב.
הזמן חלף ופרסי המשיך לנדוד בזיכרונותיו, ולאחר זמן מה, מפאת גילו המופלג, הוא החל להרגיש חולשה וריכוזו נשבר.
הוא רטן קלות ופנה אחורה לכיוון ספסל חיצוני אשר מימנו ניתן להשקיף אל החוף. הוא ידע בבירור היכן הוא ממוקם.
פרסי מישש את הספסל ולאחר שהרכיב בראשו את תמונת הספסל התיישב בפינה השמאלית, מעביר את ידו הימנית על משען הספסל.
לכל עובר אורח פרסי היה נראה כאדם זקן אשר יושב וחושב עמוקות על חייו בעודו משקיף אל הים האינסופי, אך פרסי אינו יכול עוד לעשות כך, בשביל פרסי העולם אינו קיים, פרסי יושב בוהה בחלל הריק שנשאר מהעולם שהאותו הכיר, עולם שקיים כעת רק במוחו, וממשיך לחיות דרך זיכרונותיו כנראה לנצח.
הוא שמע פסיעות מתקרבות לכיוונו והפנה את ראשו לכיוונם, פרסי קפא לרגע וניסה להבין מה קרה למוחו, בין אם דמיין זאת או לא הוא ראה טשטוש! ולא סתם כל טשטוש, שלבש צורה אנושית למידי, צבעה היה שחרחר ולבנבן עם נגיעות צהובות וקווים כחולים.
הוא הרגיש שמישהו מתיישב בקצה הימני על ספסלו, והטשטוש נעלם, ספק אם אי פעם היה שם, או שהיה רק הודעה ממוחו של פרסי שהוא זקן ובינתו מאסה.
פרסי חזר "להשקיף" באופק של חוף הים בזמן שרטן בלבו על גסות רוחה של אותה הדמות להתפרץ ולהתיישב כך לידו בספסל זה.
פרסי הרים קלות את לחי ישבנו הימנית והפיח גזים מעמקי מעיו.
"סליחה, אכלתי משהו שאני מצטער עליוו" אמר פרסי בתקווה שמי שהפריע לשלוותו ירתע ויברח.
"זה בסדר, אני ממילא לא יכול להריח" החזיר הקול בצורה רגועה ושלווה, כמעט אפילו מפחיד מרוב בשל כך.
"באמת, כמה זמן?" השיב פרסי בהפתעה.
הקול נאנח והשיב: "כל כך הרבה שנים".
"איזו פצצה נחתה לך על הפנים?" שאל פרסי בעוקצנות.
"אין לך אפילו מושג" השיב הקול במסתוריות.
"נאצים?" העיר פרסי בשאלה.
הקול גיחך ואמר: "אפשר לומר".
פרסי נאנח וחזר להתרכז במשב הרוח על פניו, ובניחוח המלח באוויר.
"הזמן לא עשה עמך טוב, פרסי מורס" שבר הקול את הדממה.
פרסי דמם לרגע למשמע אוזניו. היכול להיות שהקול הזה מכיר אותו? הוא לא מזהה אותו כאשר ניסה להשוות אותו לקולות אחרים שהכיר במאגר הקולות בזיכרונו. אולי זה ג'ורג'? לא…ג'ורג' נמצא בחתונת ביתו בורג'יניה. היה לקול את העומק של הנרי אבל הנרי מזמן נח במשכבו. הוא יודע את זה…הוא היה שם. אז למי לעזאזל שייך הקול הזה?
"לא פרסי, אני לא הנרי…" ענה הקול ברוגע הרגיל והמרגיז שלו.
פרסי השתתק. אפילו את מחשבותיו הוא השתיק. איך לעזאזל הוא שמע את מחשבותיו? אולי הוא פלט מילה או שניים מבלי ששם לב? הרי הוא נהיה סנילי – זה לא מפתיע. אם כי עדיין לא ידע למי שייך הקול. הוא חש בתחושה מוכרת, תחושה שמרגישים כאשר אתה נמצא בקרבת מישהו שאתה מכיר שנים ותחושת נוחות עוטפת אותך כאשר אתה עמו. תחושה מוזרה של היכרות רבת שנים לא מוסברת.
"אנחנו מכירים?" העז פרסי לשאול לבסוף.
"שנים רבות.." ענה הקול בשקט. פרסי עצר לרגע. הוא ניסה להיזכר. הוא טייל במאגרי זיכרונותיו במהירות מרשימה, כל האנשים הפוטנציאליים שפגש לפני המלחמה ושישנו סיכוי שיראה אותם שוב בברוקלין.
"אתה לא תמצא אותי שם פרסי" העיר הקול כמעט כמשתעשע.
פרסי החל להתרגז. איך בשם האלוהים הוא עושה את זה? הוא מעולם לא האמין בעל טבעי. לא חיבב במיוחד שרלטנים שראה בקרקס עוד  בימי טרום המלחמה עם מגי או בטלוויזיה של זמננו. תמיד ידע שיש מה שהם מסתרים מהקהל. מה שיוצר את הפער בין המציאות המודעת למציאות החבויה ורבים קוראים לפער זה "קסם". טיפשים.
"איפה נפגשנו?" המשיך לשאול פרסי בעקשנות.
"על ה-PA 33-21" ענה הקול כבדרך אגב. פרסי נרתע. הוא הכיר את השם הזה היטב. הוא זכר לפרטי פרטים את המקום שבו איבד את ראייתו ואת חייו. אך הוא זכר גם שלא שרד אף אחד מלבדו. הוא היחיד ששרד. האומנם? יכול להיות שעוד אחד מאותם החיילים הצליח בדרך פלא לשרוד את ההפצצות? הרי זה לא בלתי אפשרי – הוא הצליח.
"שירתנו יחד?" שאל פרסי בתקווה לקבל תשובה שתאיר אור על כל העניין.
"לא" אמר הקול. פרסי חש שהוא מתחיל לאבד את עשתונותיו.
"אתה יכול לעזאזל להגיד לי מי אתה?" דרש פרסי בצעקה.
"אני יכול" ענה הקול.
"אבל?" שאל פרסי ואגרף את כף ידו בעצבנות.
"אבל אתה לא תאמין לי" התגרה הקול בסבלנותו של פרסי.
"נסה אותי" ביקש פרסי בחריקת שיניים. משב רוח עדין ליטף את פניו של פרסי ורגיעה פתאומית נחתה עליו. הוא שחרר את האחיזה בכף היד.
"האם אתה אדם מאמין פרסי מורס"? שאל הקול בצורה ידידותית.
"אני…" נאנח פרסי "אני לא יודע" אמר בכנות. הוא מעולם לא חשב על זה לעומק. במיוחד אחרי המלחמה. הוא היה כל כך עסוק בלכעוס על הממשלה, על הנאצים, על המוסד לשיקום נכי מלחמה בברוקלין, על הדוור שתמיד מתבלבל בין תיבת הדואר שלו לבין מהגרת ממקסיקו ששם המשפחה שלה הוא מורסקו. הוא שכח להפנות כעס להוא שיושב במרומים. הוא תמיד ראה עצמו אגנוסטי בעניין הזה. למען הסדר הטוב.
"על הנחתת דווקא ידעת" ציין הקול בבירור מבלבל. פרסי כיווץ את פניו. הוא מנסה להבין על מה הוא מדבר. מה קרה על הנחתת? הוא ניסה לשחזר את היום הנורא ההוא ונרתע מיד. הרי מי ירצה לזכור את היום שהרס לו את החיים?
ובכל זאת הוא הכריח את עצמו לחזור ליום ההוא. הוא חייב לזכור. מה הקול הזה יודע שהוא שכח?
הוא זוכר…את עצמו עומד במרכז הנחתת. קופא מקור. מסתכל לכיוון חוף נורמדי. ואז נפילת פגזים בנחתת. פרסי נרתע. אך הוא חזר לזיכרון שוב. הנחתת התמלאה גוויות של חיילים. הוא שוב השורד היחיד על ה-PA 33-21. הוא אוחז במקלע ויורה. מבחין בפגז מרחוק ופורס את ידיו בהכנעה. וזהו. זה היה הסוף של תחילת חייו. רגע! בניסיון נוסף הוא נזכר בדבר מה. הוא מלמל דבר מה בלבו כשפרס את ידיו. הוא לא זכר מה אמר באותו הרגע בנחתת אבל עכשיו אחרי שהוא מחייה את הזיכרון שוב בראשו הוא מתחיל להרכיב את המילים שמלמל.
מילים כמו: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת…." פרסי ניזכר! המלמול הזה היה תפילה שאביו נטה לומר בכנסייה בימי ראשון כשעמד לבדו מול לוח הנפטרים של אותו השבוע בעוד שהדליק נר לזכרם.

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:
אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים:".

פרסי מלמל לעצמו את התפילה כפי שזכר מאביו. הוא זכר אותה היטב. אך מדוע הרגיש את הצורך לומר אותה באותו הרגע. רגע! פרסי נזכר בדבר נוסף. זה לא היה הכול. הוא הוסיף ואמר אחרי התפילה: "תן לי לראות את מגי, אל תיקח אותי לפני שתראה לי את פניה פעם אחרונה" פרסי פקח את עיניו הריקות מהבעה לרווחה.
"סבורני שהבנת מי אני" השלים הקול את מחשבותיו של פרסי.
"אני…אני לא בטוח" פרסי החל לעסות את רקותיו מרוב מאמץ.
"האומנם? התשובה זועקת מימך פרסי מורס" אמר הקול ונאנח "למי קראת בבקשתך?" המשיך הקול.
"אני לא יודע למי!" צעק פרסי בייאוש. הוא מתחיל לאבד את דעתו הצלולה. כל הסיטואציה שמתרחשת ברגע זה לא הגיונית. פרסי נשם נשימה עמוקה.
"לאל…אני מניח…" המשיך פרסי אחרי רגיעה קלה.
"אנחנו שכנים למען האמת" ענה הקול בגיחוך קל. שכנים? פרסי הבין לבסוף מי הוא הקול. הרי כמה רחובות מכאן יש מוסד לחולי נפש על שם לורד ברטון שתרם אותו. אחד החליט לברוח ומצא עצמו כאן. ליד פרסי. כמובן…פרסי קם ממקומו באטיות ופנה שמאלה אולי נשאר מהמקרוני של הולי. לא יזיק לו לאכול מקרוני עכשיו.
"אל תמהר לסמוך על יכולת הדדוקציה שלך פרסי מורס" אמר הקול בתקיפות מעודנת "אם תלך עכשיו לעולם לא תקבל את מה שביקשת מימני לראות" אמר הקול. דממה. קולות הגלים הדהדו ברקע. פרסי אף עצר נשמתו לרגע. צמרמורת עברה בגופו.
"אבל איך…."
"אין טעם שתנסה להבין את מה שאינו הולם. המציאות תהיה אשר תהיה גם אם תתכחש לה או תפקפק בה" אמר הקול ומשב רוח נוסף ליטף את פניו של פרסי. שלווה פתאומית נחתה בקרביו. הוא לא הבין מדוע אך הוא לא מיהר להשתחרר מאחיזתה. הוא חזר והתיישב על הספסל.
"על מה אתה חושב פרסי?" שאל הקול בסקרנות.
"זה לא עניינך" ענה פרסי בעצבנות. אך להפתעתו לא הרגיש עצבני. גם אילו רצה.
"נכון, זה לא. ובכל זאת?" שאל הקול כמנסה לשכנע קלות.
"על מה היה קורה אם…" שערותיו השחורות האחרונות שנותרו לפרסי ריקדו בעדינות למשב הבריזה שנשבה מהים.
"מה היה קורה אם מה?" שאל הקול.
"מה היה קורה אם לא הייתי מבקש מימך לחיות באותו יום…" אמר פרסי והצמרמורת חזרה בגופו.
"אז…הצלחת לפענח מי אני לבסוף?" אמר הקול בגיחוך קל.
"רק אחד אחראי על החיים. כמו שרק אחד אחראי על המוות. ואתה לא מתעסק בחיים…אז זה הופך אותך ל…"
"למוות" השלים המוות את דברי פרסי. פרסי השתתק. הוא ציפה שיגיב אחרת. מופתע או מפוחד. אף אחד משניהם. למען האמת הרגיש שהוא ישב ליד ידיד ותיק שנים שלא התראו יובלות.
"אז מה עכשיו?" שאל פרסי בשקט.
"ממשיכים לשחק כמובן…" אמר המוות כמובן מאליו.
"ואם אבחר שלא?" התגרה פרסי.
"הדבר פשוט, היית מפסיד את המשחק שלנו" ציין המוות.
"זה הכל? רק משחק אחד גדול עבורך?" שאל פרסי ומתאפק לא להתפוצץ מעצבים.
"אתה רואה בזה כמשהו שונה מכך? זהו משחק אשר תוצאתו הסופית תמיד תהיה זהה, לא משנה לי אם תפסיד אתמול, עכשיו או מחר" ענה המוות באדישות.
"עם אישיות שכזו אני סבור שאתה מאוד פופולרי" עקץ פרסי את שותפו לספסל. דממה קצרה ליוותה את השניים לצד גלי הים.
"כמדומני היום שלנו נגמר" אמר המוות ופרסי שמע שהמוות מתרומם ממושבו.
"נגמר? על מה אתה לעזאזל מדבר?" שאל פרסי מעוצבן ומבולבל בעת ובעונה אחת.
"ידידי, השעה כבר עשר בערב. גם המוות צריך לישון מידי פעם" גיחך המוות והתחיל להתרחק בצעדיו.
"רגע! לעזאזל! רגע!" צעק פרסי וקם גם הוא ממושבו במהירות.
"אתה בטח רוצה לשאול אותי מתי תראה אותי שוב?" אמר המוות בעוד קולו מתרחק מפרסי "תבוא מחר. באותה השעה. תבחר אתה את המקום. אאהה כן..ותביא שחמט..אני אוהב שחמט!" צעק קלות המוות בקול מרוחק.
"אבל רגע…! לאן אתה הולך?" צעק פרסי לכיוון הקול המרוחק. אך מענה לא נשמע. הוא כנראה כבר הלך. לעזאזל!
פרסי לחץ על הכפתור הימני בשעונו "השעה…עשר…ו…חמש…דקות" קול רובוטי הדהד מהשעון. פרסי נאנח. התכנית האהובה עליו בערוץ הבישול כבר התחילה. קילל את המוות בלבו והתחיל לגשש דרכו חזרה לכיוון דירתו. הוא צבט את עצמו תוך כדי הליכה על מנת לוודא שלא היה זה חלום. לא…זה לא היה חלום…זה היה סיוט.

מזג האוויר היה כאתמול שלשום, פרסי הרגיש כך על עורו. אולי היה מעט יותר חמים אך זהו עדיין היה מזג אויר נעים מאוד לתקופה זו.
"חייל ניגרי מאיי 7 לאיי 5" הכריז פרסי ומיד לאחר מכן שמע את נקישת הכלי על הלוח.
"מדוע בחרת להיפגש שנית בספסל זה במקום בכל ספסל אחר?" שאל המוות בסקרנות.
פרסי נשען לאחור ונאנח "בילדותנו היינו מבלים פה רבות, אני ומגי, וכאן הצעתי לה את נישואי לפני שיצאתי למלחמה".
"ומה גורם לבחור צעיר להציע נישואים בגיל נעוריו?" שאל המוות בעודו מזיז את הצריח שלו מאיי 8 לאיי 4 ומצהיר לפרסי בשקט.
"אהבתי אותה…לעזאזל…אני עדיין…אני חושב שאהבתי אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה" אמר פרסי, "זה היה בזמן אחר….בעולם אחר…, בעולם שהייתי יכול לראות, להרגיש ולאהוב.. ישנם מספר דברים שנשארו מאז, החוף הזה לדוגמה, הספסל הזה, אלו מעטים ממה שנשאר לי מהעולם שלי" דמעת געגועים זלגה מעינו הימנית של פרסי בזמן שהתרפק בנוסטלגיה מימי ילדותו ונעוריו.
"אני לא שומע שמחה רבה בקולך פרסי, בעיקר כאב וגעגועים, משום מה אתם עושים רושם שכל מה שמסב לכם כאב או געגועים מושך אותכם יותר לחפש אחריהם?" שאל המוות בעודו מנסה להבין .
"מתתי באותו יום…למרות היותי כאן נשארתי קבור שם" פרסי נשם עמוקות ושאף החוצה, "לא נשאר לי דבר כאן כאשר חזרתי" נעצר לרגע והמשיך "חמור מג'י 8 לאף 6".
"בין הדברים ששמתי לב בכם זה שתמיד יש 'הלאה' מסוים לצפות אליו, הכול ממשיך תחת השמש " ציין המוות תחת מעטה של הבנה.
"נחשבתי למת אחרי שמתתי, ועד שמצאו אותי וסיימו לטפל בי כבר היה מאוחר מידי לעבור 'הלאה', עברה לה שנה שלמה, כשחזרתי מגי כבר המשיכה הלאה בחייה, התחתנה עם רופא שיניים , הקימה משפחה, הביאה ילדים לעולם.  לא הייתי מסוגל להרוס את מה שהיא בנתה בדמעותיה וברוחה." אמר פרסי ונאנח.
"לפעמים אינני מצליח להבין אתכם…" אמר המוות בעודו מנסה להבין "מדוע לא פשוט לקחת את מה שאתם רוצים בכוח? חייכם כה קצרים מכדי לחיותם בחרטה במקום בפעולה" המשיך המוות בהתעניינות ובנימה מעודנת של עצבים.
"אין די רק בלרצות. יש גם לקבל את מה שאנחנו לא מוכנים לקבל. רק מעצם המחשבה שמגי שלי נהפכה לאישה. לאימא. יש לה ילדים שהם לא שלי. היא המשיכה הלאה. אני לא. זה פשוט" אמר פרסי בעודו מנסה לשכנע את עצמו שדבריו נכונים.
"אך היא לא ידעה שאתה עודנו בין החיים?" שאל המוות בסקרנות מתאפקת.
"לא, נמנעתי מלהעמיד אותה במצב כה מבלבל ומיותר. אך לא אשקר לך, פנטזתי את המפגש בנינו אלפי פעמים, במקומות שונים, פעם עם בגדים ופעם בלי, אך לא העזתי להפוך חלום למציאות. באף אחת מהפעמים הללו".
"מי יודע…אולי זה עוד עלול לקרות… אם…." אמר המוות כמעט משתעשע ברעיון במילותיו. פניו של פרסי החווירו ללבן.
"מגי מתה…אתה יודע את זה. מספר שנים אחרי שחזרתי היא חלתה בALS ומצבה הידרדר לאורך השנים, היא סבלה לה כשנתיים לפני שלבסוף זכתה בביקורך" אמר פרסי והפנה את פניו אל כיוון המוות.
"אני מקווה שאינך מצפה לבקשת סליחה מימני, אינני יכול להתנצל על כך שביצעתי את עבודתי" אמר המוות בניטרליות.
"אני מבין" אמר פרסי בעצב.
"זוהי דרכו של היקום פרסי, ועליי למלא את החלק שלי, גם המלך הוא בסופו של דבר חייל לתנועות ידיו של השחקן" המשיך המוות והצריח את המלך.
"אם כך מה היה אמור להיות חלקי שלי?" שאל פרסי בייאוש מתפרץ.
"אינני יודע, אתה אמור לדעת" ענה המוות.
"אתה לא ממש עוזר" רטן פרסי.
המוות גיחך קלות והשיב: "מצוין, אני לא אמור לעזור".
פרסי רטן והביט במוחו על לוח המשחק, מצבו לא נראה טוב, יריבו העמיד סוללות הגנה חזקות ושלח חלוצים להתקפה.
"האם היו דברים שהיית עושה אחרת?" שאל המוות.
"כמובן, הראשון שבהם הוא לא לזמין אותך למשחק זה." התלוצץ פרסי ונהיה רציני מיד לאחר מכן "מה אוכל לעשות בנידון, זה כבר מאוחר מידי" המשיך פרסי.
"שים את בולט בדי-6" המשיך פרסי והמוות הזיז את הרץ למקום המיועד.
"אילו רק הייתם רואים את עצמכם.." נאנח המוות  "חושבים שהזמן הוא כה טריוויאלי, מאמינים שפספוס קל הוא דין נצחי, שהזדמנות שחלפה לעולם לא תחזור, אגלה לך סוד, פרסי, אם לא תיצור את ההזדמנויות ותיקח דברים לידך – תפסיד. גם במשחק שלנו, וגם בחייך" הסביר המוות.
"איך אפשר להפסיד בחיים?" שאל פרסי.
"אי אפשר, חייך הם חייך, אבל אני מאמין שיהיה נחמד יותר להיפרד מן העולם עם חיוך על השפתיים והרגשת ניצחון ועשייה, לא ככה פרסי?" שאל המוות לדעתו של ידידו, סקר בזריזות את עמדות הלוח והכריז בזמן שהפיל את המלך: "שח… ו-מט".
"אני מניח…" עצר פרסי ועיסה את רקותיו מתוך עייפות מצטברת.
"מתחיל להיות מאוחר" אמר המוות והוסיף: "נשחק שוב מחר?".
"אינך מפחד? היית קרוב להפסד" התלוצץ פרסי.
"אינני חושש, אני לא מרבה להפסיד" אמר המוות.
פרסי רטן קלות בזמן שהשניים סידרו חזרה את הכלים אל הלוח.
"לילה טוב פרסי מורס" אמר המוות.
"אתה חוזר חזרה לעבודתך?" שאל פרסי בסרקסטיות, "היא לעולם לא נגמרת ידידי" השיב המוות באותה הסרקסטיות.

פרסי נכנס לביתו בשעת הערב המאוחרת.
"היכן היית הפעם פרסי?" שאלה הולי אשר ישבה על כורסה מול הטלוויזיה בסלון.
"ישבתי שוב עם אותו החבר" אמר פרסי.
"פרסי! אני מופתעת מאוד מחברך החדש" אמרה הולי.
"גם אני" מלמל פרסי.
"נחמד לראות שמצאת לך חבר חדש, אני שמחה שאינך בודד כשאתה יוצא החוצה" ציינה הולי ומחייכת לכיוון אחיה.
"הולי…" ניסה לומר פרסי.
"כן פרסי?" השיבה הולי.
"אני יודע שאני אינני טיפוס… קל… ואני יודע שאני גם לא נחמד במיוחד.. ולא! כל מה שעברתי אינו שום תירוץ לכך" אמר פרסי בקושי רב, נשם עמוקות ושב לדיבורו: "מה שאני מנסה לומר הוא ש… שאני מצטער…ו…ותודה…".
מיד עם סיום דיבורו פרסי פנה ללכת לכיוון חדרו. הולי שישבה על כורסה נתקפה תדהמה. היא מעולם לא חשבה שתשמע מילים שכאלה יוצאות מפי אחיה. היא מיהרה לקום ולהתנפל עליו בחיבוק. לפני שיתחרט שאמר משהו.
"פרסי, אתה אחי, אין צורך בכלום מעבר לכך" אמרה הולי בקול מרוגש ופנים דומעות. פרסי חש באי נוחות, אך הוא גבר על אי נוחותו וניסה לחבק חזרה את אחותו.
"אני אלך לישון" אמר פרסי באי נוחות, השתחרר מהחיבוק ופנה אל חדרו.

פרסי ישב בספסלו ליד חוף הים וחשב עמוקות על חייו, על בחירות שהיה משנה, והזדמנויות שהיה עליו לנצל.
רוח קרירה נשבה על פרסי וגרמה לו לצמרמורת.
"טוב לראותך שוב פרסי" הכריז המוות על בואו.
"בשם אלביס פרסלי! מהיכן הופעתה?" נבהל פרסי ונרתע לאחור.
"מהיכן שכולם מופיעים" ענה המוות והתיישב על הספסל.
"אם כך אז כנראה מהרכבת התחתית" התלוצץ פרסי ופרס את לוח השחמט על הספסל.
"הנך אמיץ היום, זה טוב!" ציין המוות והחל בסידור הכלים על הלוח.
"אכן, אולי אפילו אנצח היום" התרברב פרסי.
"יש לך יותר סיכוי בסולמות ונחשים" העיר המוות וגיחך.
"הרבה דיבורים, הבה נראה ביצועים" אמר פרסי. המוות סיים לסדר את החיילים על הלוח, והשניים החלו במשחקם.
השניים שיחקו זמן רב ללא שיח מלבד תנועות כליהם, פרסי היה שליו ומרוכז, והמוות היה סבלני במהלכיו וסקרן לגבי יריבו.
"אתה שונה היום" ציין המוות במבט חטוף על פרסי השליו והרגוע שניצב מולו לעומת הפרסי הסרקסטי והעוקצני שהיה רגיל אליו.
"הבאת לי חומר רב למחשבה, ואני חשבתי רבות על דברים רבים אשר אינני יכול עוד לעשות דבר בעדם" ענה פרסי ברוגע.
"ומהי מסקנתך?" שאל המוות בסקרנות.
"ישנם דברים רבים שהייתי משנה, ודברים אחרים שלמדתי להשלים אתם, אילו רק הייתי יודע זאת לפני כן אזי  פני הדברים היו יכולים להיראות שונה לגמרי" אמר פרסי בצער.
"אני מרוצה מאוד, ואומר לך כך ידידי, לעולם לא מאוחר מידי" אמר המוות בעודו מכריז את השח הראשון של המשחק.
"אני חושש שבפעם הזאת זה כן…" השיב פרסי. "אך אני סקרן לדעת דבר מה, אם אתה קיים, אז אבי צדק, ואכן יש אל במרומים, נכון?" שאל פרסי בסקרנות של כילד צעיר.
"כמובן, אפילו שניים" ענה המוות בזריזות וצחק.
"כך או כך" אמר פרסי, "אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי".
"אני שמח שאתה מרגיש כך" אמר המוות ובקולו הייתה נימה של הקלה הספוגה בשמחה.
המשחק בין השניים נמשך עוד זמן רב, ופרסי נהפך ליותר ויותר ישנוני עם הזמן.
המוות שם לב. הוא הבין שהגיע הזמן שהמשחק יגיע לסופו. הוא ביצע את המהלך המנצח ששמר מתחילת המשחק  ולאחר מספר מהלכים הכריז על השח, ובעקבותיו על המט.
"המשחק היה נהדר ידידי, כמעט ניצחתה אותי שם" אמר המוות בחביבות רבה.
"אכן, יש לך מזל שהחלטתי לוותר לך" התלוצץ פרסי.
"ידידי, עוד לא הבנת שהמוות תמיד מנצח בסוף?" גיחך המוות "נראה לי שנסיים בזאת" ציין המוות לאחר מכן ברצינות. המוות קם ממושבו והוסיף: "אתה נראה עייף חבר, אלווה אותך לדלתך".
"אם אתה מתעקש…" הרהר פרסי ונתן בידי המוות את תיק הצד בו לוח השחמט, "אתה סוחב את הלוח".
"כמובן.." אמר המוות וצחק.
השניים הלכו להם ברחובות ברוקלין בלילה ודיברו להם על פוליטיקה, גאוגרפיה, מעט היסטוריה ואפילו מזג האוויר.
בהגיעם אל הבית פרסי הוציא את המפתח לשער הגישה מכיסו והשניים נכנסו לחצר והתקדמו אל סף הבית.
"אתה מוזמן להיכנס לכוס קפה או תה, או מה שזה לא יהיה שאתה שותה לך בעולם התחתון" הזמין פרסי בעוקצנות אופיינית את המוות.
"אשמח מאוד" אמר המוות בחיוך.
פרסי פתח את הדלת והשניים נכנסו פנימה.
"הולי?" קרא פרסי בקול.
"כן פרסי? הכל בסדר?" השיבה הולי מהמטבח בעודה שוטפת כלים.
"כרגיל, בואי והכירי את ידידי, המו…" הפסיק פרסי מלהמשיך. הוא חשב בזריזות איך יציג את האורח? "שלום הולי! תכירי – זה המוות!" דמיין פרסי את התמונה בראשו. לא. בלתי אפשרי. פרסי אימץ את מוחו ותיקן במהירות "לארי…".
"אז עכשיו אני לארי" לחש המוות באוזנו של פרסי.
"תמיד היית לארי בשבילי" אמר פרסי בהלצה. הולי הביטה לכיוון דלת הכניסה.
"באיזה משחק אתה משחק לך פרסי?" שאלה הולי ברוגז.
"למה את מתכוונת אישה?" שאל פרסי בתימהון.
"אתה לבד פה" קבעה הולי בבלבול. פרסי הביט אל המוות לצידו, ולאחר מכן אל הולי.
"הוא פה לצידי, אני רואה אותו בדיוק כפי שאני רואה אותך!" אמר פרסי בכעס.
הולי הביטה בפרסי בהפתעה. "למה את נראית מופתעת כאילו ראית רוח?" שאל פרסי. הולי ממשיכה להביט בו בפליאה. ולפתע נחתה בו ההבנה, הוא רואה! מעט מטושטש אך הוא רואה!
"אני…רואה…הולי! אני רואה!… אני רואה!" קרא פרסי בקול מספר פעמים, כביכול בכדי לשכנע את עצמו בדבר.
הולי נחתה על הכיסא שהיה צמוד אליה בפינת האוכל כשק תפוחי אדמה, פיה פעור, מעכלת את אשר קרה ופרסי הביט במוות. הוא לא הצליח לתפוס בהבנת הנראה את פניו או מבנה גופו בצורה ברורה. הוא נעמד מולו כטשטוש אחד גדול ושחרחר בצורה אנושית.
"מתנה…בהוקרה מלארי" אמר המוות בעודו מדגיש את השם שפרסי נתן לו.
"כמה זמן אני כב…?" שאל פרסי בתמיהה.
"בערך יום…לא ממש ראיית שש שש רגילה, אך לא רע בהתחשב במצבך " אמר המוות וקד קלות.
פרסי הביט במוות רגע ארוך. רגע שלא ישכח בחייו. לא משנה כמה זמן נשאר לו לחיות אותם במלואם.
"תודה" הודה פרסי בצורה הכנה ביותר שהתכוון אליה אי פעם ודמעה זלגה מעינו הימנית.
"בשמחה" אמר המוות ומשב רוח צוננת ליטפה שוב את פניו של פרסי. הרגשת השלווה נאחזה בו שנית.
הולי קמה מכיסאה וניגשה לאחיה, חיבקה אותו באהבה ופרסי חיבק אותה בחזרה עם אותה האהבה.
"אני אוהב אותך הולי…" הצהיר פרסי בשקט באוזנה של הולי. דמעה זלגה מאחותו.
לא עבר זמן רב מגילוי החדשות המרעישות ועייפות כבדה נפלה על פרסי, ובעקבותיה פנה העיוור לשעבר אל חדרו.
פרסי התיישב על כורסתו והמוות עמד מולו.
"אני חושב שאני מוכן" אמר פרסי בעייפות.
"אתה מרגיש מוכן?" שאל המוות.
"אני לא חושב שאהיה מוכן יותר" ענה פרסי ופיהק.
המוות לקח שמיכה מהמיטה וכיסה את פרסי הישנוני. הוא הניח את לוח השחמט ליד כורסתו.
"תודה לך פרסי מורס על ידידותינו. אזכור אותה לעד…אהה כן…דבר אחד אחרון לפני פרידתנו, מפגש אחד אחרון כמתנה" אמר המוות.
פרסי מצמץ בעייפות ולפניו הופיעה דמות מוארת ולבנה, קורנת אור, שיערה היה בצבע זהוב-דבש, עורה בגוון ורדרד בהיר מאוד, ועיניה בצבע חום אגוז.
"מגי?" שאל פרסי בהפתעה. הדמות הושיטה את ידה אל פרסי בהזמנה, ופרסי נהנה להזמנה והושיט את ידו לכיוונה.