כנס עולמות 2016

אקדחים בתודעה

מאת: שחר ורוד

קולין הרגיש ריק מהכול. חלק בו רצה לרוץ לחדר של החבר הכי טוב שלו ג'ק, להתפרץ פנימה ולהרביץ לו. חלק אחר בו רצה לצרוח לשמיים. חלק אחר בו רצה לשכוח מהכול. חלק נוסף רצה למות. החלק הזה תמיד היה שם, גדל וגדל כל הזמן, עם כל נשימה. קולין פחד מהחלק הזה, בגלל הקלות שבה החלק יכול היה להשתלט עליו, להרוג אותו מבפנים ולגרום לו להרוג את עצמו מבחוץ.
קולין רץ לפנימייה בה הוא חי. הוא הרגיש חוסר אונים אל מול האובדנות שהלכה וגברה, כמו צל שחור שאיים למחוץ לו את הלב ולהשאיר אותו ריק מהכול. קולין החל להרגיש פאניקה. הוא ראה את בניין הפנימייה לא רחוק ממנו, ורץ אליו בכול הכוח, מנסה לחמוק מהזרועות של המוות. הוא כמעט נדרס, כמעט מעד, אבל הוא לא הפסיק לרוץ. שום דבר לא משנה יותר. הוא חייב לצאת מזה.
הוא נכנס בסערה ללובי של הפנימייה.
"אני צריך פסיכולוג." הוא אמר למזכירה ההמומה בקבלה.
"אין בשעה הזאת פסיכולוג." אמרה המזכירה. קולין יכול היה להרגיש בקור של המוות מגיע מהכניסה. הוא רץ במעלה המדרגות עד הקומה החמישית ודפק על הדלת של ג'ק.
"מי זה?" הוא שמע את ג'ק קורא מבפנים. קולין לא ענה. ג'ק פתח את הדלת. הוא היה בתחתונים. העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן כשהוא ראה את קולין. ג'ק יצא וסגר את הדלת מאחוריו במהירות. הוא שילב ידיים.
"מה קרה קולין?" ג'ק שאל. הקול שלו היה קר בצורה מחשידה.
"אני צריך עזרה ג'ק." אמר קולין.
"אני… אני עסוק קצת." ג'ק הסמיק. קולין הבין בבת אחת. אלכס, האדם שקולין אהב יותר מכול, הייתה שם. קולין אמר לה לבחור בינו לבין ג'ק. בבירור, קולין לא היה זה שנבחר. הוא בלע רוק וברח מג'ק, רץ הכי מהר שרק יכול. הוא ירד במדרגות לקומה הרביעית ודפק על דלת חדרו של אחיו התאום קווין. השותף של קווין לחדר, ג'ון, פתח לו.
"קווין כאן?" קולין שאל.
"הוא הלך לחבר שלו, סאם. למה?" שאל ג'ון. קולין נענע בראשו ורץ משם. הוא לא ידע לאן ללכת. הוא לא ידע מה לעשות. הוא רץ מחוץ לפנימייה, בעוד צללי הכאב והמוות רודפים אותו.
קולין הגיע לאמצע שומקום, ונעצר. הוא התנשם והתנשף ובכה. הוא צרח אל השדות ואל הכביש השומם ורצה למות. אף אחד לעולם לא יאהב אותך, אמר בו קול. אתה דפוק. קולין לא הצליח להתנער מהמחשבה. הוא רצה ללכת לבית המרקחת, ולגנוב קצת תרופות. אולי הוא ייקח מנת יתר. הוא רצה להשתכר עד שיאבד את ההכרה ולא ירגיש יותר כאב. אבל הוא לא הצליח למצוא את הכוחות לעשות את זה. צללי המוות עטפו אותו מכול הצדדים, אבל קולין היה מבועת מכדי לזוז ולתת להם לפעול.
"תעזבו אותי, בבקשה!" הוא צעק. לא היה אף אחד באזור חוץ ממנו ומהסיוטים הכי גרועים שלו. הוא החל לרוץ שוב, לא שם לב לזמן שחולף, לא שם לב לנוף שמתחלף. הוא עצר ליד חנות כלבו קטנה. מחשבה עלתה במוחו, והוא לא מצא את הכוח לעצור אותה. המחשבה התגלגלה מהמוח והפכה לפעולה, וקולין נכנס לחנות. היו שם כמה אנשים. אישה עם ילד קטן שניסה לגנוב ממתק, צעיר עם זקנקן וסיגריה בין האצבעות, ואישה מבוגרת שהכניסה מוצרים לעגלה. שני עובדים משועממים למראה הסתובבו ברחבי החנות, ועוד עובדת אחת עמדה בקופה וחיכתה שמישהו יטרח לבוא אליה ולשלם סוף סוף. לקולין לא היה כסף. הוא התקדם בין המעברים והגיע לאזור של כלי הבית. מבחר סטים למיטה וחלוקי אמבטיה עמדו לצד קערות פלסטיק צבעוניות וכפות הגשה תואמות. קולין התקדם והגיע למעוז חפצו- סכיני המטבח. המבחר היה עצום. קולין ניגש לאחד הקרוב ביותר. הוא העביר את הלהב החלקה על כף ידו. הפלדה הקרה העבירה בו צמרמורת. המחשבה שהפכה לפעולה היססה לרגע. קולין כמעט החזיר את הסכין. ואז, בדחף פתאומי של אובדנות וייאוש, הוא נעץ בבטנו את הלהב.

"שלום, קולין."
"שלום."
"כואב לך?"
"לא. קצת. למה?"
"לא משנה. מה אתה חושב?"
קולין שתק לכמה רגעים. מולו עמדה אלכס, שיערה הקצר והבלונדיני מתנפנף ברוח נעימה ועיניה הירוקות מתבוננות בו בעניין.
"חושב על מה?" הוא שאל אותה.
"על המוות. הוא לא נורא כל כך נכון?" אלכס ענתה. קולין הרגיש את הצבע אוזל לו מהפנים.
"מה אתה מופתע כל כך? אתה עשית את זה לעצמך." היא אמרה. קולין ידע שזה נכון.
"זו הייתה טעות. אני חייב לחזור. לחזור אלייך." הוא אמר לה. אלכס התקרבה אליו. היא עמדה כל כך קרוב, שאפה כמעט נגע באפו של קולין.
"אבל אני לא אמתית. אתה רואה אותי כי אני החרטה הכי גדולה שלך. והתשוקה הכי גדולה שלך." ובמילים אלו אלכס נעלמה.
"אלכס!" קולין צעק. אף אחד לא ענה. הוא עמד לבד, בחדר לבן לגמרי. ואז הרצפה שמתחתיו נשמטה והוא נפל לבור שחור.
הוא צעק וצעק אבל לא היה מי שישמע אותו. הוא פגע ברצפה שחורה כלילה וכל הגוף שלו התרסק, הראש במקום אחד, הידיים במקום אחר. הוא עדיין נשם, הוא עדיין היה בחיים. כאב עצום מילא אותו, בכל חלקי הגוף המפוזרים. לא היה דם, או בשר, רק כאב עצום. דמעות עגולות התגלגלו על לחייו ויצרו ים מלוח. חלקי גופו צפו והתחברו חזרה, וקולין החל לטבוע. הוא ניסה לשחות אבל משהו אחז בו ברגל. הוא הסתכל לראות מה זה וראה את ג'ק לוקח אותו עמוק יותר ויותר. מתוך שיערו החום, צמחו לג'ק שתי קרניים אדמדמות קטנות. ג'ק הסתובב אל קולין וחשף את פניו הנאות- וזוג עיניים אדומות כאש. ג'ק חייך וחשף שורת שיניים חדות שנראו כאילו יכולות לקרוע את הבשר של קולין לגזרים.
"עזוב אותי!" קולין צעק. בתוך המים הקול שלו היה עמום. מסביבו צפו גופות של אנשים שהוא הכיר. אחיו התאום, חברתה הטובה ביותר של אלכס, השותף של קולין לחדר. הוא בכה כשראה את כולם מתים וזה רק גרם לים לגדול ולשד בדמוי ג'ק לקחת אותו עמוק יותר ויותר. קולין בלע מים והשתנק, ובלע שוב פעם ולבסוף איבד את ההכרה.

"שרדת."
קולין פקח עיניים. הוא היה יבש לגמרי. אלכס הסתכלה עליו מלמעלה. הוא שכב על דשא ירוק ורך, אלכס מעליו. השמיים היו כחולים ומעט עננים שייטו בהם, והשמש חיממה אותו. הייתה מוזיקה שהגיעה ממקור כלשהו, מוזיקה נעימה וחלשה, מרגיעה. אלכס נישקה אותו, וקולין התענג על כל רגע. הוא שכח מהכאב, מכול מה שקרה. ואז הפה שלו החל לשרוף כאילו אלפי שמשות דלקו בתוכו. הוא ראה את אלכס נמסה מול עיניו, וכל גופו שרף ובער, עד שהוא ראה שהוא שוכב בתוך אש לוהטת שלא נתנה לו לזוז. הוא צרח ובכה אבל הדמעות התאדו בשנייה שנגעו בלחיים שלו. כל העולם סביבו נשרף, התעכל בידי האש. אלכס לא נראתה בשום מקום יותר.
"אני לא רוצה למות!" קולין צרח.
"אז למה עשית את זה?" צעקה נוספת, של גבר זר, אמרה לו.
"לא הייתה לי ברירה!" קולין צעק בחזרה. האש פסקה. הוא מצא את עצמו שוכב שוב בחדר הלבן. הוא קם וראה איש גבוה, לבוש ז'קט עבה, עם כובע פדורה וסיגריה שעשן מסתלסל ממנה. היה לו שיער לבן וזקן לבן, ועיניים אדומות. קולין הרגיש כמו גמד לידו, האיש היה בגובה של לפחות שלושה מטרים. הוא לבש לגמרי שחור, וזה גרם לגוף שלו לבלוט בחדר הלבן. האיש התכופף על ברכיו ועדיין היה מעט גבוה יותר מקולין. קולין הסתכל לו בעיניים. הן היו כל כך עמוקות. אפשר היה לשקוע בהן כמו בים הדמעות שלו.
"קולין טרייס." אמר האיש בקול עמוק כמו העיניים שלו.
"כן?" קולין אמר בחשש.
"אל תיגע בי." אמר האיש. קולין לקח צעד אחורה.
"מי אתה?" קולין שאל.
"אני האדם שרצית לפגוש. השאלה היא האם אני אקח אותך איתי. שכנע אותי שאני צריך לקחת אותך." אמר האיש.
קולין לא הבין.
"לקחת אותי לאן?" קולין שאל.
"הרחק מכול הסבל שלך. הרחק מכול הדברים הרעים שאתה נאלץ לעבור. הרחק מכול מה שעושה לך לרצות לברוח מהמציאות האיומה בה אתה חי." ענה האיש.
"הרגע נתת את כל הסיבות." אמר קולין.
"והן באמת היו משכנעות למדי. אני מניח שאקח אותך עכשיו." האיש קירב יד ארוכה אל קולין וקולין ברח ממנה.
"חכה. אני לא רוצה ללכת לשום מקום." הוא אמר לאיש. האיש הרים גבה.
"לא לבד, בכול אופן. לא כשאני לא יודע לאן אני הולך. לא כשאני לא יודע אם אני אוכל אי פעם לחזור." דמעות עמדו בעיניו של קולין.
"אתה לא תוכל לחזור. לא כעצמך, בכול אופן. לא כמי שאתה עכשיו. אבל האם זה לא עדיף? הרי אתה נמצא בכול כך הרבה סבל." הקול של האיש היה רך, כמעט מפתה.
"לא. אני לא מוכן לעזוב את מי שאני אוהב." אמר קולין.
"אבל הם לא אוהבים אותך, קולין טרייס. במקום אליו אני הולך, כולם יאהבו אותך." האיש התקרב אל קולין ושלח את ידו אליו. קולין ברח עוד כמה צעדים אחורה, הרחק מהישג ידו של האיש, שהזעיף פנים וחשק שיניו.
"יש לי מספיק רעיונות משוגעים בראש. אתה לא צריך להכניס לי עוד. אני רוצה לחזור לפנימייה עכשיו." אמר קולין בקול של ילד קטן.
"זה יכול להיות מעט בעייתי עכשיו. בעוד דקה זה כבר יהיה מאוחר מדי בשבילך. אין לך דרך להילחם קולין טרייס. אין לך שום דרך להימנע ממני. אני תמיד אתפוס אותך בסוף." האיש קם למלוא גובהו וחייך חיוך מבחיל ומרושע. השיניים שלו היו חדות בדיוק כמו השיניים של השד שתפס את קולין קודם והטביע אותו בדמעות.
"קולין!" קולה של אלכס נשמע מאחוריו.
"קולין אתה חייב להילחם!" היא אמרה לו כשהוא הסתובב אליה.
"איך?" קולין שאל.
"רוץ!" היא צעקה, וקולין החל לרוץ אליה. היא לא נראתה כאילו היא מתקרבת אליו, לא משנה כמה הוא רץ.
"אלכס!" הוא צעק אליה. היא לא ענתה, רק הושיטה ידה. הוא ניסה להגיע אליה, ניסה בכול יכולתו. מאחוריו הוא הרגיש את האיש הגבוה רץ, ועל אף רגליו הארוכות הצעדים שלו היו קצרים למדי. קולין הרגיש צללים ארוכים ושחורים משתרגים מאחוריו, מושכים לו בבגדים וקורעים אותם מעליו. הוא רץ, עירום, והיה לו קר אבל הוא לא הצליח לעצור. הוא לא רצה לעצור. קול חזק של מטרונום מתקתק נשמע בתוך מוחו של קולין, לא נתן לו מנוח. הוא ראה צוק מלפנים. הוא רץ וקפץ מעליו, אבל לא מצא היכן לנחות כי כל מה שהיה מלפניו זה רק לבן אינסופי. הוא נפל והתהפך באוויר, עד שנחת על ערימה של נוצות לבנות. מעטפה שחורה קטנה צנחה מהשמיים הלבנים ונחתה לידו. קולין מיהר לפתוח אותה. הוא שלף מתוכה קלף קטן ולבן והפך אותו.
"ניצחת", זה כל מה שהיה כתוב בדיו שחורה על פני הדף הלבן והקטן. קולין הביט לשמיים וראה אור מסנוור. הוא מצמץ כמה פעמים, והכול נהיה ברור יותר. כאב חד פילח את בטנו. הוא הרגיש משהו מחוספס עוטף את גופו.
"שלום קולין." אמר איש בחלוק לבן.
"שלום." ענה קולין.
"כואב לך?"
"כן. מאוד."
האיש הנהן ורשם במהירות משהו על דפים שהיו מחוברים ללוח קשיח.
"אני שמח שהתייצבת." אמר האיש. קולין לא הבין על מה הוא מדבר.
"מה קרה?" קולין שאל.
האיש הסתכל עליו. היה לו שיער לבן וזיפים כסופים כמו קבוצת דגים קטנה, ועיניים כחולות בהירות, כמעט אפורות. הוא היה איש אפור, גם טון הדיבור שלו היה כזה.
"את זה אני צריך לשאול אותך. למה ניסית להתאבד, קולין?"
קולין שתק. הוא הרגיש מחנק בגרון.
"זה בסדר. תנוח. מחר יבוא איש מקצוע לדבר איתך. האחות תביא לך אוכל. אתה רעב?" האיש שאל.
קולין הנהן. האיש יצא מהחדר. החדר היה מלא בציוד רפואי, שחלקו היה מחובר לקולין. שקית שקופה מלאה בנוזל הייתה מחוברת בצינור לזרועו, ושני צינורות היו מחוברים לאפו. אחות נכנסה וניתקה אותו מהם, ולרגע היה לו קשה לנשום, אבל בסוף הוא הצליח להתייצב.

אחרי שעה בערך אלכס נכנסה לחדר. העיניים שלה היו אדומות מבכי.
"למה עשית את זה?" היא שאלה בקול שבור.
"זה לא בגללך." הוא ענה. הוא ידע שזה מה שהיא חושבת.
היא הוציאה יפחה. דמעות התגלגלו לה על הלחיים. היא התקרבה אליו ואחזה בידו, וקולין נרתע מעט. הוא פחד להרגיש את הגוף שלו שורף שוב. מה אם זו רק הזיה, בדיוק כמו כל מה שהוא עבר קודם?
"אני כל כך מצטער, אלכס." אמר קולין.
אלכס הידקה את שפתיה.
"למה שתעשה את זה? היה לך כל כך רע? למה לא אמרת לאף אחד?" היא נשמעה מתוסכלת שהיא לא הצליחה למנוע את מה שקרה.
"אני לא יכולתי לומר לאף אחד. זה לא נתן לי. זה רק רצה להרוג אותי." הוא השיב.
"מה רצה?" אלכס שאלה. קולין סימן לה להתקרב אליו. היא התכופפה עד שפניה היו בגובה פניו.
"הדיכאון." הוא לחש לה באוזן. אלכס התרחקה והנהנה.
"ואיך אתה מרגיש עכשיו? עדיין מדוכא?" היא שאלה.
קולין חשב לכמה שניות.
"אני מרגיש עייף. עייף מהכול."
"אני אתן לך לנוח." היא אמרה ויצאה מהחדר. קולין עצם את עיניו. הוא ראה בהתחלה רק חושך, שחור בלתי נגמר עם ריצודים של אור צבעוני. אז, דמות מוכרת הלכה והתגבשה מהחשיכה. הוא לבש שחור, והשיער שלו היה לבן. היו לו עיניים אדומות שהסתכלו וחפרו בנשמה של קולין. הוא שמע רק את תקתוק המכונות החשמליות שהיו בחדר, אבל ידע שהאיש הגבוה מנסה להגיד לו משהו. השפתיים שלו זזו, חשפו את הניבים שעיטרו את הפה שלו. ואז קול חלש שהלך והתגבר הסתנן לאוזניו.
"אל תגלה לאף אחד." אמר האיש הגבוה.
"כל מה שעברת, אם תגלה, תיאלץ לעבור שוב, ושוב, ושוב."
קולין פקח את עיניו בפחד. לא היה אף אחד בחדר. הוא בלע רוק ופחד לעצום עיניים במשך הרבה מאוד זמן.