כנס עולמות 2016

אישתי

מאת: יעל רון

אני נשוי לאישה מעולם אחר.
היו רמזים לכך כל הזמן, אבל רק עכשיו הבנתי את זה באופן וודאי.

אנחנו ביחד שנה, מתוכם שמונה חודשים נשואים. החברים ניסו לרמוז לי כמעט מההתחלה שמשהו מוזר בה, אבל אני לא הקשבתי להם. כמובן שראיתי שהיא אחרת, לפעמים אפילו משונה, אבל זה בדיוק מה שכל כך משך אותי בה.
עכשיו אני מבין שכנראה ההתאהבות סינוורה את עיני בצורה שכושר השיפוט שלי נפגם לחלוטין.

פגשתי אותה במדבר.
בשנים האחרונות אני לוקח פעם בחודשיים פסק זמן, ונוסע לטייל לבד במשך שלושה ימים. השקט של המדבר עוטף אותי, השמים המכוסים במליוני יהלומים מנצנצים מרגיעים את נפשי, ואני מוצא זמן להקשיב למחשבות שלי. אני תמיד חוזר משם טעון באנרגיות שמחזיקות אותי שבועות. גליתי שאחרי שאני חוזר מהמדבר אני יכול לעבוד בקצב כמעט כפול, לישון חצי מהזמן, ובכל זאת להיות עירני ומלא חיים. לאט לאט האנרגיה יורדת, ואז אני שוב נוסע לכמה ימים, וחוזר חדש לחלוטין.
באחד הבקרים טיילתי בערוץ הנחל שבמכתש השמיני, ופתאום מצאתי אותה. בהתחלה חשבתי היא גמורה, כי היא שכבה בצורה מוזרה, אבל כשהתקרבתי ראיתי את החזה עולה ויורד באיטיות, וכשהיא לא התעוררה למרות שצעקתי לה וניערתי אותה, הבנתי שהיא כנראה התייבשה ואיבדה את ההכרה. הרמתי את הגוף הקטן, הקל כמו נוצה, ולקחתי אותה לאוהל שלי. השקתי אותה במים וציננתי את גופה בעזרת הקרח שהבאתי איתי, ואחרי כמה שעות היא פקחה עיניים כחולות וצלולות, והרגשתי שאני נשאב לתוך המבט הממגנט שלה. אולי היא בכלל היפנטה אותה אותי כבר אז, ובגלל זה הייתי עיוור להתנהגות שלה, ומצאתי צידוקים לכל דבר.
לא הבנתי את השפה שהיא דיברה, אבל תיקשרנו בעזרת תנועות ידיים והבנתי שהרכב שאיתו היא הגיעה התרסק באיזו תאונה והיא כבר כמה ימים אבודה במדבר. כמובן שלקחתי אותה הביתה. נסעתי בחושך, ובכניסה לעיר סימנתי לה לשכב על המושב האחורי וכסיתי את גופה הקטן בשמיכה, שלא יעכבו אותנו משטרת ההגירה. היא היתה כל כך אבודה וחלשה, וברור שלא היה עליה אף מסמך מזהה, כי הכל נאבד בתאונה, אז בשביל מה לעביר אותה את מסלול החקירות המתיש, שעלול לגרום לגירושה.
בבית סידרתי לה את חדר השינה, ואני עברתי לישון בסלון. לא רציתי שהיא תחשוב שאני מנסה לנצל את מצבה. אבל העניינים התקדמו ממש מהר. היא למדה את השפה במהירות מעוררת הערצה, ותוך שבוע כבר הייתי מאוהב בה עד מעל לראש. אחרי חודש הכרתי אותה לכל החברים.
בהתחלה הם העירו על ההכרות הלא מקובלת, ואמרו שלא מוצאים חברה ככה סתם במדבר ומביאים אותה הביתה. אחר כך העירו הערות על ההתנהות המשונה שלה, ואז התרחקו מאיתנו. פתאום לא היה להם זמן להיפגש לארוחות ערב ולא לצפיה במשחקים, והרגשתי צורך להגן עליה מפניהם, אז הפסקתי להתקשר ולהזמין. הייתי מאוד מאוכזב שככה מתנהגים חברים של שנים, אבל בכלל לא התלבטתי במי לבחור. כעסתי עליהם. על הנשים בחבורה קצת פחות, כי הבנתי את הקינאה שלהן. האפשרויות כאן מצומצמות, ואם בחורה זרה תתחתן איתי, אז מישהי משלנו הפסידה אותי.
נכון, היא היתה אחרת, אבל זו דווקא השונות שלה שעשתה לי את זה. היא לא התנהגה כמוהן, ולא חשבה כמוהן. שום דבר שהיא עשתה לא היה צפוי, והכל היה מרגש ומסעיר יותר.
המצלמה למשל. הדבר היחיד שהיה עליה כשמצאתי אותה היתה מצלמה מסוג שלא ראיתי מעולם. הנחתי שזה דגם מאוד ישן, אולי פריט אספנים.
היא צילמה המון. בהתחלה זה נראה מאוד הגיוני. אני מניח שגם אני הייתי מצלם דברים יפים לו הייתי מבקר במדינה אחרת. כמובן שאף פעם לא עשיתי את זה, כי חוקי ההגירה כל כך נוקשים בשנים האחרונות, שנראה לי מתיש מדי להכנס לכל הבירוקרטיה הזאת, בעיקר שבמרחק שעתיים נסיעה ומחסום אחד בלבד אני יכול להגיע למדבר ולמצוא את כל השקט והיופי הדרושים לי.
הימים עברו, ושמתי לב שהיא מצלמת ממש כל דבר. כל צמח, כל חיה, כל אוטו, כל מאכל, כל אחד שעבר מולנו ברחוב. זה נהיה קצת מביך. אז סיפרתי לכולם שהיא עיתונאית, שבאה לעשות כתבה על העיר שלנו, ולכן הצילומים הרבים. זה הניח את דעתם של חלק מהאנשים, אבל ראיתי שזה לא מוצא חן בעיניהם.
היה גם את עניין האוכל. היא אוכלת כמויות מטורפות. אני מתכוון ממש פסיכיות. בארוחות משותפות עם החברים (כשהם עוד הסכימו להיפגש איתנו) היא היתה אוכלת בערך את אותה הכמות של כל השולחן. ואני מדבר על שמונה גברים ועשר נשים. כולם אכלו פחות או יותר את אותה הכמות, אולי שניים או שלושה טעמו גם מהקינוח של בני הזוג שלהם, והיא אכלה כמו כולם ביחד. ראיתי שהם מסתכלים עליה בשוק, חלקם אפילו שאלו לאן כל זה הולך, והיא רק חייכה, וענתה שהיא מוציאה המון אנרגיה. כולם הסתכלו עליי במבט עקום, ואני מיד החלפתי נושא. זה לא העניין שלהם אם היא אוהבת לאכול הרבה. אולי במקום שממנו היא הגיעה יש רעב ומחסור? אולי האוכל שם לא טעים כמו כאן? לא לכל דבר צריך לדחוף את האף. אם זה לא פוגע באף אחד אז מה אכפת להם?
עכשיו, כשאני מסתכל אחורה ומשחזר בראש את כל הדברים הקטנים ביחד, אני מבין שהייתי צריך להקשיב להם, שהתמונה המלאה באמת מצביעה על יותר מדי דברים שהיו צריכים להדליק אצלי נורת אזהרה, ולבדוק בצורה קצת יותר מעמיקה את שם שם העיר שהיא אמרה שממנה היא הגיעה, ולא להסתפק בזה שמעולם לא שמעתי את השם הזה ולעבור הלאה.
אני חושב שאולי זה שאף פעם לא הבנתי טוב נשים גרם לי לפספס את רוב הדברים ולקטלג אותם כמוזרות נשית טיפוסית. הרי ביננו, גם את החברות הקודמות שלי לא הבנתי רוב הזמן. הן אמנם עשו הכל כמו כולם, ולא התנהגו מוזר בחוץ אף פעם, אבל היו להן דברים אחרים. תמיד הייתי צריך לנחש מה הן רוצות, למה הן כועסות או ממה הן נעלבות. בקטע הזה למשל אף פעם לא היתה בעיה איתה. אפילו פעם אחת לא רבנו. היא לא נעלבה ולא כעסה, והיתה מקשיבה בעניין על מה שסיפרתי כשחזרתי מהעבודה, ושאלה המון שאלות.
כן, חוכמה גדולה להגיד עכשיו שהיא עשתה את הכל בשביל התחקיר שלה, או מה שזה לא יהיה, אבל אז זה פשוט נראה לי כמו עניין טבעי של אישה בגבר שלה. וזה החמיא לי.
והיה גם את העניין הזה. נו, זה. אני לא מאלו שידברו על דברים כאלה, אבל ואוו! כשהיא היתה נוגעת בי הרגשתי כאילו כל החשמל של העיר זורם דרכי. אף פעם, עם אף אחת, לא עשיתי את הדברים שהיא לימדה אותי. מביך אותי להודות שלפחות חצי מהם לא ידעתי שבכלל אפשר לעשות. זה לא משהו שאנחנו נוהגים לדבר עליו באופן חופשי, כי בכל זאת יש דברים שכל אחד עושה בחדר השינה שלו, ושם הם נשארים, אבל אני חושב שאם הייתי מספר למישהו מהחברים שלי על הדברים שהיא הראתה לי הם היו מיד מבינים למה שום דבר שהיא עושה לא יכל להרחיק אותי ממנה אחרי לילה כזה. זה לא המקום להכנס לפרטים, אבל זה היה משהו אחר.
ההתלהבות שלה מכל דבר הדביקה גם אותי. הרגשתי שאני מגלה את העולם מחדש. כל הדברים הקטנים שאף פעם לא ייחסתי אליהם חשיבות, פתאום נראו אחרת כשהגיעו אליי דרך ההסתכלות הייחודית והפליאה שלה מהם.
למשל העץ בגינה. מאז שאני זוכר את עצמי העץ הזה כאן. הוא באמת עץ נחמד, אבל עד אותו היום התייחסתי אליו בעיקר כאל מטרד, כי פעם בחודש היה צריך לקטוף את הפירות הכבדים כדי שהמשקל שלהם לא ישבור את הענפים הדקים, ואז היה צריך לשמור אותם בארגז המיוחד עד ליום האיסוף המתאים. היא, לעומת זאת, לא הפסיקה לדבר עליו במשך שלושה ימים. בהתחלה היא נעמדה על קצות האצבעות וקטפה המון פירות לתוך צלחת ענקית, כשהיא ממששת כל אחד, ואומרת שזה אחד הדברים הכי מדהימים שהיא ראתה בחיים. אחר כך היא הניחה את הצלחת במרכז השולחן בסלון, כאילו הם איזה קישוט נדיר, וכמה פירות היא חיברה ביחד על שרשרת, תלתה על צווארה, ולא הורידה אותה מאותו הרגע.
פתאום ראיתי כמה הם יפים, והבנתי שעד אותו הרגע לא הקדשתי את הזמן להסתכל עליהם באמת.
וככה היה עם כל דבר כמעט. השמים, האדמה, הבתים, האוכל, אפילו לוטי, חיית המחמד המכוערת של השכנים, קיבלה יחס כאילו היא הדבר הכי חמוד שהיא ראתה בחיים. היא ניגשה אליה וליטפה אותה מאחורי האזניים, ולוטי התגלגלה על גבה והשמיעה רעשים כאלה מוזרים שבהתחלה חשבתי שהיא עוד שניה נחנקת, אבל אז הבנתי שאלו קולות של הנאה.
החיים איתה היו כל כך מלאי עניין ואושר, שרק אחרי חצי שנה שמתי לב שלא הייתי במדבר מאז שפגשתי אותה. לא היה זכר לירידת האנרגיה הרגילה שאני מרגיש אחרי חודש וחצי. כל הזמן הייתי במיטבי, כאילו השהות איתה הטעינה אותי מחדש בכל לילה.
אז הצעתי לה להתחתן איתי.
כיוון שאף אחד מהחברים כבר לא דיבר איתי, עשינו טקס צנוע.
הייתי צריך להפעיל קצת קשרים כדי להשיג לה תעודה מזוייפת, אבל למזלי הכרתי מספיק אנשים בעבודה כדי שזה יהיה יותר פשוט ממה שחששתי.
נרשמנו כנשואים, והרגשתי שמועקה גדולה הוסרה ממני.
תמיד הייתי שומר חוק, ולהסתיר בביתי מהגרת לא חוקית היתה העברה הראשונה שעשיתי.
אבל עכשיו היא היתה אישתי, והצלחתי להדחיק את העובדה שעצם הנישואין לא לחלוטין חוקי, ולהתרכז רק בעתיד.

החודש הראשון היה מושלם.
עכשיו, כשכבר יכולנו להסתובב בחוץ בלי חשש ממחסומים ושוטרים, לקחתי במרוכז את כל ימי החופשה שנצברו לי, ועוד כמה שהגיעו לי לכבוד החתונה, ונסענו לטיול ארוך מחוץ לעיר.
ההתלהבות שלה הדביקה אותי כמו קסם. ביקרנו בכל המקומות שתמיד נראו לי משעממים, וגליתי הכל מחדש. שעות הלכנו ברגל. היא מצלמת ושואלת שאלות, ואני עונה בסבלנות על כולן. גם על הממש טיפשיות. לא היה לי נעים לשאול אותה אם לא למדו אצלהם שום דבר, פחדתי לפגוע בה.
היא לא מטומטת, והיא הבינה הכל מאוד מהר, אבל אני מודה שהופתעתי כשהיא שאלה דברים בסיסיים כמו איך נוהגים, ממה עשוי האוכל, או לפי מה משתנה הצבע של השמים.
או זה שהיא לא ידעה מה זה גשם. כשהוא התחיל היא נורא נבהלה והתחילה לצעוק ולרוץ לחפש מקום להסתתר. כשהושטתי את ידי והראתי לה שלא קורה לי כלום היא כמעט התחילה לבכות, כי היא חשבה שהוא ישרוף אותי. לקח לי שעה לשכנע אותה שהכל בסדר, וגם אחרי זה היא לא הסכימה לגעת בו, ובכל פעם שהתחיל לטפטף היא מיד נכנסה לרכב, ויצאה רק שעה אחרי שהיה יבש לגמרי.
אני מבין שכששומעים הכל ביחד, מיד מבינים שאי אפשר היה לפספס את זה, ואני יוצא הטיפש, אבל כשהשאלות האלה היו מפוזרות על פני זמן כל כך ארוך, וכשהיא שאלה אותן בקול העדין הזה שלה, בזמן שהיא מחזיקה את ידי ומדביקה את שפתיה לשלי באמצע שאני מסביר לה, אפשר להבין איך יכולתי לחשוב שהבדלים תרבותיים יכולים לגרום לכזה חוסר בידע כללי.
גם למדבר נסענו. הראתי לה את המקום שבו מצאתי אותה. היא בקושי זכרה משהו מהימים האלה. טיילנו שם כמה ימים. היא חשבה שאולי נשאר משהו מהרכב שלה, ולמרות שידעתי שאין סיכוי שמשהו שרד את סופות החול שהיו שם השנה, עמוק בלב פחדתי שכן נמצא משהו. כנראה שכבר אז התחיל ספק קטן לחפש את דרכו אל ההגיון שלי, ואני נסיתי לקבור אותו עמוק בחזרה.
הוקל לי כשלא מצאנו כלום, וחזרנו הביתה.
אבל אז התחילו הדברים להיות מוזרים באמת.

ההתנהגות שלה השתנתה פתאום. היו לה התפרצויות זעם ובכי, והתקפות רעב שבהן היא אכלה כמויות שהיו מספיקות לי לשבוע בערך. והיא התחילה לדבר בצורה לא הגיונית.
ערב אחד אפילו שקלתי לקחת אותה לטיפול. לא רציתי לקחת אותה למקום ציבורי, כדי להימנע משאלות מיותרות, אבל חשבתי שאולי אם אזמין הביתה מישהו באופן פרטי, הוא יוכל לבדוק אותה ואולי לעזור באיזה טיפול חירום שיאזן אותה.
זכרתי ששמעתי פעם מחבר בעבודה שלאישתו קרה משהו דומה. היא התנהגה מוזר ודיברה לא לעניין, ואחרי טיפול של יומיים הכל הסתדר. לפעמים זה סתם עניין של חיווט, הוא הסביר. כמו שהרכב לפעמים צריך טיפול ואחריו הוא נוסע כמו חדש, גם אנחנו לפעמים קצת משתבשים, ואם תופסים את זה בזמן אפשר ממש בקלות לסדר את זה.
בסוף היא נרגעה קצת, והתחילה לגעת בי בדרך שמיד מנטרלת את כל ההתנגדויות שלי, ואיכשהו יצא שבמקום לטפל בה, מצאתי את עצמי במיטה, רוטט מעונג.

לפני שבועיים היא שוב יצאה מאיפוס, והפעם כבר לא יכולתי לתרץ את זה בשום פער מנטלי או תרבותי או סתם חוסר בידע.
זה התחיל בזה שהיא אמרה שעוד מעט יהיה לנו ילד. אמרתי שבסדר, ואני מסכים, וחשבתי שזה יספק אותה, אבל היא התעקשה על זה שהילד כבר בדרך. הסברתי לה שזה לוקח קצת זמן, ואפשר להתחיל לעבוד על זה, והיא התעקשה שכבר התחלנו, ובעוד ארבעה חודשים נהיה הורים.
זה נשמע לי פרק זמן לי לא הגיוני, אבל לא רציתי לריב איתה. אז אמרתי בסדר, וחשבתי שבזה הסיפור הסתיים.
ואז אתמול היא אמרה שהילד כבר זז לה בבטן.
כשהיא אמרה את זה חשבתי שאולי טעיתי שלא לקחתי אותה לטיפול כשהיא רק התחילה.
אבל אז היא הניחה את היד שלי על הבטן שלה, שבזמן האחרון נעשתה עגולה ומנופחת, והרגשתי משהו זז בפנים.
יש לאישתי משהו חי בתוך הבטן. והיא טוענת שזה הילד שלנו.
אני יודע שאין בזה הגיון, אבל רק אז חיברתי את כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה, והבנתי איזו טעות איומה עשיתי.
למה שמישהו יפחד מחומצה גופרתית שיורדת מהשמיים כדי לחטא אותנו? למה שמישהו יתלה על הצוואר את הפנינים שצומחות בחצר שלנו? למה שמישהו יתפלא כשהשמיים הופכים מורוד לירוק לקראת השקיעה השלישית?
היא פשוט לא מפה.
וזה לא שהיא גדלה בכפר קטן ומרחוק, האישה שלי לא מהכוכב הזה.

אני מצטער על ההתנהגות שלי, ובאמת שלא התכוונתי להזיק. אני לא מבין מה קרה לי.
אני מבין שתצטרכו לבדוק אותה, ולנתח, ובטח תרצו לראות מה הדבר הזה שזז לה בבטן, ואני מבטיח לשתף פעולה עם כל דבר שתבקשו ממני.
רק בבקשה תגידו לה שאני אוהב אותה, ושאני מבקש סליחה שהייתי צריך למסור אותה, ושהלוואי וכל זה לא היה קורה, ושאפילו כבר הזמנתי לנו ילד.