כנס עולמות 2016

אישה חסרת לב

מאת: מתן בן-ישי

I.

אומרים כי רק אגדות מתחילות ב"היה היה". כל יצירה סיפורית אחרת, חייבת להתחיל בצרות.

בממלכה רחוקה חיו להם באושר ובעושר אנשי אצולה רמים במעלה. הם לא היו כה מהודרים כמו אצילי המאה השמונה עשרה, עם פיאות נוכריות מוגזמות, מעילי פראק אדומים המוזהבים בקפלי הצווארון ובקצות השרוולים, וסומק ורדרד-אדמדם על לחייהם הסגלגלים. כמו-כן, הם גם לא היו כה קודרים בלבושם כמו אנשי העסקים של ימינו: עם אותם ז'אקטים אפרפרים צמודים וחליפות צווארונים תכלכלות מכותנה. מכאן נותר אך להסיק כי הם נדמו לאותם אנשי אצולה שהמאה התשע-עשרה נדמה כי הבקיעה ממעיה הגועשים: שחורים כפיח בלבושם, אך לא בלי ניצוצות אש המשתלחות מעיניהם, ובעיקר: מלשונותיהם. אבל נמשיך הלאה בסיפורנו: היה זה יום חורפי באמצע חודש דצמבר, וכולם התאספו בביתה של הדוכסית המבוגרת. אולם המבואה היה עשוי מרצפות קרמיקה בוהקות בשחור ולבן, וגרם מדרגות זהוב וגדל מימדים טיפס מעלה אל קומות נינוחות יותר. בנקודה בה הנני פותח את תיאור הערב, הרוב כבר נאספו במבואה. וזה כבר נכנס האדם החשוב ביותר לסיפורי: לורד א', עם שערו השחור משוך אחורנית בשמן גריז, פנים שזופות אך אומרות שמחה, וחליפת ערב בירוק זית מזוויע. רב-המשרתים הכריז על בואו ברשמיות בנאלית.

"ובכן, ובכן, דוכסית! לא ציפיתי לראותך כאן כה מוקדם. הייתי בטוח כי תמיד משעשע יותר לצפות בדגים טורפים זה את זה לפני שקופצים אל תוך המים." קרא הלורד לדוכסית.

הדוכסית, אישה מאירת פנים בשיער בלונד ואותו סוג קמטים שמחמיא לאישה בהירת גוון, ענתה לו בחביבות אך בעדנה:
"הו, לורד א', כשאבו-נפחא כמותך מגיע, אני תמיד חייבת להיות נוכחת." ופתאום השתנתה נימתה באותו אופן פתאומי והפכפך היאה אך למזגה של אישה, ובמיוחד של אישה נשית במיוחד, והוסיפה במילים מהירות: "תאמר לי, הראית את הליידי זהובת השיער שם בצד? כן, כן, זו שיושבת עם כוס שרי כל הערב ולא מנידה עפעף. זו בשמלה הלבנה, עם דוגמת פרחים שחורים, שלטעמי המשובח להפליא נראים אך כמו קליגרפיות יפניות פשטניות".

"הממ. היא נראית…חסרת מבע. חיוורת להפליא. האם היא חולה?" שאל ברצינות לא אופיינית לו.

"ובכן, השמועה אומרת שהיא הגיעה למחוזנו לפני כלא פחות משבועיים, ובזמן הקצר הזה הספיקה לנפץ כל כך הרבה לבבות ביופייה החמים—ובלבה הקר כקרח."

"היא אכן יפהפייה להפליא. זהו יופי בלתי רגיל: חיוור, אך בגון השנהב. חלק כמרקם החרסינה, ללא קמט זעיר אחד. שיער בלונדיני מתולתל היושב על ראשה בשלמות בלתי רגילה. שפתיה ישרות ועדינות, ואפה כאילו נחצב ביד אמן רנסאנס". מבטו הרצין עוד יותר, אך לא מתוך התלהבות חושית, אלא מתוך סקרנות עמוקה, מסתורית. לפתע כחכח בגרונו, ופנה אל הדוכסית:

"ובכן, אלך לנסות להחליף עמה מילה או שתיים. אנא סלחי לי לרגע", אמר, נשק בחופזה לידה, וחצה את החדר אל הדרגש החום-ורדרד המרופט עליו הייתה ישובה כדמות מצוירת וחסרת חיים בדיוקן.

"אינני בטוח כי הוצגנו רשמית, ליידי…"

היא לא זעה למשך חמש שניות, ואז, אט אט, הניעה את ראשה לכיוונו, בהבעה קרה כקרח; לא הייתה בה לא מן השמחה, אך גם לא מן האכזריות.

"מה הנך רוצה? לך מכאן." אמרה בטון לא מעשי ולא רגשני, קהה ומצמרר.

"אהה…ובכן, רק ניסיתי להיות מעט ידידותי. אני תוהה אם זהו שרי שהנך שותה? אולי תנסי מעט יין משובח?"

מבטה כאילו חורר את ליבו בקרירותו, אך הוא בשלו:

"ובכן, אקח זאת כלא?"

היא לא ענתה מילה.

"אני אקח זאת כלא, ואקח את עצמי מפה. היה נעים להכירך, יש משהו כמעט חמים בקרירותך. מעולם לא נתקלתי בכזו קרירות, כך שזה מחמם את ליבי שלא כולם אותו הדבר, פלונים מלאכותיים המתגודדים בעדר שלם, במקום שכל אחד מהם יתבודד ויהיה מקורי ואמיתי. וכך גם לא יצטרך עוד את משנהו! שלום-שלום! היה נעים להכיר. תשלחי לי גלויה מתישהו…" צחק בחביבות והלך לדרכו.

הוא שב אל הדוכסית, לאחר שזו הספיקה לברך לא מעט רוזנים, מרקיזים, לורדים וצירים.

חיוכו נמוג מפניו מיידית. "אני נשבע לך, דוכסית, שאינני יודע מיהי האישה הנאווה הזו, אבל בדבר אחד אני בטוח: האישה הזו חסרת לב. חפשי ותיווכחי."

הדוכסית צחקה בקול רם ובחמימות. "אל תהא מגוחך! אין זה אפשרי, אדם ללא לב!"

 

II.

חלפה לה שעה, אולי שעתיים, ולפתע נשמע דנדון האורלוגין של חצות הליל. לורד א' בדיוק שוחח עם קרדיולוג זקן, כאשר לפתע הבחין בליידי הצעירה אוחזת בשולי שמלתה ורצה כאחוזת טירוף החוצה. הוא לא יכול היה שלא להבחין בכך, למרות כי אף אחד אחר לא ראה לנכון לשים לב לאישה אחת שמחליטה לחמוק מן הנשף; שכן, רוב הבריות אשר מילאו חדר זה היו גברים, והלא הגברים רואים בסיטואציה כזו דבר שבשגרה—כל אישה אשר נעלבת מזוטא, חייבת להנפיש יציאה דרמטית מן החדר ברבא. ועל-כן, הקרדיולוג המשועמם, שבמשך הדקות האחרונות זמזם על שסתומים בעייתיים במיוחד בקרב לבבות חולי צליאק, נעלב כאשר הלורד א' שעט במרוצה אחר הליידי המדוברת. מפלס השלג העבה הכביד על פסיעותיו, ואף הגדיל את סקרנותו התהומית. הוא רץ ככל שיכול היה תוך שמירה על דממה, אך נראה כי הליידי הייתה קלילה כרוח פרצים, ונדמה כאילו ריחפה לה הלאה במהירות חלקה אך נועזת. חלפו להם כעשר דקות מתישות במיוחד, והליידי נעצרה בדיוק בשערי בית הקברות של הבירה. היו אלה שערי נחושת אפורים-כהים בעלי סורגים קמורים, שיצרו מעין חצי גורן מכל צד. היה משהו משרה קדרות לא רק בשערים עצמם, אלא גם במראהו של בית הקברות, שטיפס מעלה על צלע גבעה גדולה ומוצקה אך דמוית חרמש, שקצהה המחודד שיווה לה מראה של צוק גדל ממדים ואימתני למראה. על פני הצלע התפרשו באופן בלתי שווה קברים שהזדקרו בזוויות משונות, בגוון אבן מחוספסת ועתיקה. נראה שגם הם היו מעוקמים ומעוותים מעט במידותיהם. הליידי נכנסה פנימה, רצה במעלה הגבעה ונעלמה כהרף עין מטווח ראייתו של הלורד. הוא נכנס פנימה בדממה מוחלטת, האט את צעדיו, מחפש בריכוז כל סימן לנפש חיה, אך לא מצאו. ולפתע, בעודו מטפס במעלה הצלע, הבחין בדמות שרועה על הקרקע, ללא ניע. הוא התקרב לאט-לאט, והבחין בליידי היקרה, עיניה התכולות פעורות באימה כהה, חיוורת כלבנה ואף יפה יותר משהייתה אי-פעם. ועל חזה היה מרוח כתם דם כהה וכמעט שחור, טרי להחריד, והלורד הבחין כי נפער בו חור רחב, עמוק ומבחיל למראה. הוא רץ כאחוז טירוף בחזרה לביתה של הדוכסית, הפריע את שלוותם של כל האורחים בהופעתו ההיסטרית וחסרת הגינונים, והכריז כי מצא גופה של אישה מתה בבית הקברות. הקרדיולוג מיד דלק אחריו וכך גם עוד כמה אורחים סקרנים. לכשהגיעו למקום, אדם אחד, אשר סחב מצלמת דגרוטיפ מיושנת אל המקום, מזיע ומתנשף כולו, החל מצלם את הגופה בתזזיתיות נלהבת, שלא שיקפה כלל את מונומנטאליות המצמוץ של הבזקי המכונה חסרת הנשמה. כולם שמרו על שתיקה גמורה בעת שהקרדיולוג בחן את הגופה מקרוב. הוא הבחין בפצע האיום שעל חזה, הוציא את המשקף שלו וכמעט החדיר את אפו הבשרי והבולט אל תוך הפצע באבחונו הקפדני. לפתע הוא קפץ בבהלה, מבטו המום ומאובן.

"ובכן, דוקטור", הכריזה הדוכסית בקול רם, "נראה כי למרבה המזל האל נקם נקמתו, ואשת החברה האכזרית הזו קיבלה את גמולה על אכזריותה הרבה. חסרת לב הייתה, אני אומרת לך. חסרת לב"

"גבירתי הדוכסית", אמר הקרדיולוג בקול רועד, "אני חושש שלאישה הזו אכן אין לב."

"מה כוונתך?" שאל הלורד.

"לבה נעקר מחזה. אין לה כל לב במקום בו הוא אמור להיות", הוסיף בקול קודר.

 

III.

תחנת המשטרה של המחוז הייתה ממוקמת ממש בנבכי הפרברים הסואנים של הבירה. היא הייתה בניין בעל קיר סיד צהוב מתקלף, חלונות עם תריסים לבנים ואדני אבן אפורה, עליהם היו מונחים שתילי ורדים. מבנה מגושם, שהיה בו המראה המעט חולני של ישן וקודר ביחד עם צבעוני וחיותי. אחרי הכל, כוח החוק תמיד מנסה לחבוש חיוך חלוש על פני ייאוש ופסימיזם רציניים להפליא. האדון הבלש, מר ק', היה איש מהודר להפליא, במדים כחולים כהים וכפתורים זהובים. היה לו כובע מצחייה שחור כבד ועשוי בד מוצק. שפמו השחור העבה היה מסולסל. הוא בדיוק נראה בחלונו שבקומה השנייה, רוכן אל מכתבתו, ורושם הערות באותה פרדוקסאליות של תזזיתיות מכאנית האופיינית לעידן התיעוש. למולו התיישבו הדוכסית והלורד מפרקינו הקודמים.

"ובכן, רבותיי, זהו בהחלט סיפור מעורר השתאות. אנא, לורד א', ואשאל זאת בפעם האחרונה, האם אתה משוכנע כליל שאיש לא נשא את הגופה אף בגפו?"

הלורד, מיואש ועייף, אך עדיין מנסה לשמור על עשתונותיו באותה אבירות אמיצה האופיינית רק למין השכלתני, ולא היפה, ענה בהדגשה: "אני אומר לך, כולנו שם עמדנו באותו מקום. עמדנו ושוחחנו בין עצמנו מה עוד נותר עלינו לעשות. לבסוף, אני, הקרדיולוג, והדוכסית החלטנו שנתרכז כולנו ונערוך חיפוש יסודי בתוך בית הקברות. כידוע לך, אין זה מקום גדול מדי, ואין בו כל צריפים או מחסים. איש מאיתנו לא מש מהחבורה. שמרתי בערנות, אך בחשאי, על כל אחד מהם. הבטנו לכל עבר, חיפשנו בכל פינה, ולא הייתה שם נפש חיה. גופתה של הליידי נעלמה, כאילו בלעה אותה אדמת בית הקברות אשר כה השתוקקה לשי נוסף. וזכתה בו!"

"באיזו שעה הבחנתם בהיעלמות הגופה?"

"היה זה כשעה לאחר חצות."

"האם ראיתם עקבות באזור?"

"לא מלבד אלו שלנו."

"הייתם הרבה אנשים, לא כן? אני מניח כי היו עקבות רבות. האם אתם בטוחים כי לא החמצתם זוג נוסף? כלום לא ייתכן כי מישהו עקב אחריכם בעת סיורכם?"

"אין זה אפשרי. רק אני, הדוכסית והקרדיולוג נכנסנו בשערי בית הקברות. השאר נשארו צופים מאחור. כאשר חזרנו אל מקום הגופה, לא ראינו אף סימני עקבות נוספות מאלו שלנו מהשער ועד למקום בו הגופה הייתה אמורה להיות מונחת."

"והקברים? כלום לא אפשרי כי הסתירו הם אדם כלשהו שייתכן והיה שם כל אותה עת?"

"איך יכלו? הם כה נמוכים שאפילו הנמוך שבבני האדם לא היה מסוגל להסתתר מאחוריהם כיאות. והנך יודע, אדוני הבלש, כי ממלכתנו ידועה בגובה קומתם של יושביה. אינני בטוח כי בחמישים השנים האחרונות נראה אף ננס אחד באזורנו."

"עם זאת זה עדיין אפשרי."

"אין זה."

"מדוע קבעת זאת?"

"מפני שעברנו על פני כל קבר שהיה שם. לא ראינו אף זוג עקבות ננסי באזור."

"אתה נראה מאד בטוח ביכולות הראייה שלך."

"כמו גם ביכולות חוסר-הראייה שלי. אכן, היו שם עקבות רבות. אבל הסכם עמי כי זוג עקבות כה קטנות בכדי להשתייך אדם כה נמוך קומה, עד כי יוכל להסתתר מאחורי המצבות האומללות הללו, היה בולט לעין גם אם לא הייתי מיטיב ראות!"

"טוב, נותרת השאלה מה עוד ראיתם לפני שעזבתם את המקום?"

"אדוני", החל הלורד לדבר באיטיות מודאגת, "האם אתה מאמין באמונות תפלות?"

"בוודאי! אני בלש. אני חייב להאמין בהן באדיקות רבה, בכדי לרדת נכוחה לעומקם וכך להוכיח את טיפשותם!"

הלורד נשך את שפתו בעצבנות. "אדוני, במקום בו הגופה אמורה הייתה להיות מונחת, גילינו דבר-מה שלא היה אמור להיות שם."

"מה?"

"קבר."

"סליחה?!"

"כן, אדוני. אני משוכנע כי בדיוק בנקודה בה הייתה מונחת הגופה, הבחנתי בקבר. היה חרות עליו שם באותיות כהות: ליידי—"

הדוכסית הפטירה גיחוך קל.

"חי נפשי! זה מגוחך!" הביע הבלש את אשר חשבה הדוכסית.

"זהו אותו השם של הליידי שהתארחה בבית הדוכסית!" נזדעק הלורד.

"בסדר, בסדר, ידידי, אבל כלום לא ייתכן שזו מישהי אחרת באותו שם? או אולי אמה?"

"האין זה נדמה לך צירוף מקרים מוזר מדי?"

"ובכן, המוזר מתרחש בכל יום בעבור חוקר הפשע".

הלורד קם ממקומו בבת-אחת. "אני אומר לך, משהו, מה שזה לא יהיה, תכנן לרצוח את הליידי הזו, ונראה כי הקים לה מצבה בדרך כישוף אפל מאין כמוהו!"

"אני בטוח כי אף אחד לא עד כדי כך רומנטיקן." העיר הבלש בניסיון לשכך את רצינות האווירה. כשראה שלא הועיל זה במאומה, הוסיף מיד במהירה וברשמיות: "אבל אני מבטיח לך, אדוני, כי אחקור את המקרה הזה עד תום. אתחיל בניסיון לגלות ולאמת את זהותה של הליידי המדוברת."

 

IV.

הלורד א' התיישב התיישב בגן שמחוץ לביתו בחלוק המוק הבהיר שלו, מעשן סיגר ושותה להנאתו איזשהו משקה אלכוהולי עם פלח לימון שצף מעליו. הבלש, שעל אף כי השתייך למעמד נחות יותר מזה של הלורד, נראה הרבה יותר מהוגן ממנו. למעשה, כאשר התקרב אל הגן, לא יכול היה שלא להרגיש שנקלע לארץ זרה. הוא בירך את הלורד בקידה.

"אדוני, מצאתי משהו כי ייתכן ויעניין אותך מאד. הוא עורר את תמיהתי הרבה, לכל הפחות." והוא הגיש לו נייר מעטפה חום. הלורד פתח את המעטפה, והוציא משם גזיר עיתון ובו תצלום של הליידי המתה. הוא הביט בו ארוכות, ולאחר מכן פנה בדברים אל הבלש:

"אינני מבין. זוהי הכתבה על הירצחה של הליידי, לא?"

"הו, כן", חייך הבלש בפיכחון, "זוהי בהחלט הליידי שאת שמה נתת לי, ושגופתה צולמה בליל הרצח."

"אני לא מבין. מה מצאת, אם כן?"

הבלש הצביע על התאריך שהופיע בראש הכתבה.

הלורד מיד קפץ מכיסאו בבהלה וזעק: "שומו שמיים! זה לא יכול להיות! העיתון מציין תאריך של לפני כעשרים ושבע שנים!"

"אכן, ידידי. אני מאמין שהחמצנו משהו. החמצנו הרבה מאד…"

"אמרתי לך, אדוני הבלש. יש פה משהו הרבה יותר אפל ומסתורי משנוכל להעלות בדעתנו. חשתי זאת כשהייתי בבית הקברות…מעין נוכחות בלתי גשמית של רוע. כאילו האדמה מתחתיי זעקה את זעקתם של המתים…ממש יכולתי לשמוע אותם!"

"אדוני", המשיך הבלש בסבלנות, אך לא בלי שמץ של עוקצנות, "אם אנו רוצים לרדת לשורש העניין, לא נוכל לסטות למחוזות שאין לנו כל יכולת לחקרם כלל. מוטב כי נסתפק במה שיש לנו, לעת עתה, כמו נזירים פרנציסקאנים נאמנים."

"הו, לכל הרוחות עם זה. כל העניין הזה מדאיג למדי. מה אנו עושים עכשיו?"

"ובכן, עלינו לשוב לזירת הפשע, ולחפש ראיות נוספות—לכל הפחות."

"כן, נו טוב…אני מניח שאין לנו הרבה יותר מכך לעשות." הפטיר הלורד במרירות אומרת ייאוש.

 

זירת הפשע מעולם לא נראתה כה מפחידה כמו בשעה שהתקרבו אליה הלורד והבלש סמוך לשעת חצות. הלורד רעד מרוב אימה, אך הבלש רק שמר על רצינות דרוכה. הבלש התהלך לכאן ולכאן, מתבונן, בוחן, שוקל בדעתו. לפתע, התקרב לאיטו אל עבר קבוצת שיחים קטנה בפאתי החלקה. הוא תפס בידו ענף קטן, ובחן אותו. "מממ…שיחי פטל. כמה פסטורלי." אמר בקלילות דעת. כעת, המשיכו השניים במעלה הגבעה, עד שכמעט הגיעו לקצהה המחודד. הלורד התנשף, רועד מאימה ומקור, עייף ומיואש. "נראה לי שכדאי שנחזור", אמר.

"אני מסכים איתך", אמר הבלש. והם שבו לכיוון השער. ופתאום—נעמד הלורד קפוא במקומו, עיניו פעורות באימה, לופת בחזקה את זרועו של הבלש. גופתה של אותה ליידי שכבה שם, שרועה על פני הכפור, קפואה בפני עצמה. הבלש לא אמר דבר, אך התקרב במהירות לעבר הגופה, ורכן מטה לבחנה. הלורד אזר אומץ לאחר כשלושים שניות, ורכן לצד הבלש.

"אלי, שכה אחיה! היא חיוורת יותר מהמתים עצמם!"

"אכן…משונה מאד, אינך חושב? אדם מת אמור להיות חיוור אך ורק כמידת אדם מת, לא פחות, ולבטח שלא יותר…" הוא הביט בשימת לב בפניה של הליידי, השיל את כפפת ידו הימנית ונגע קלות בפניה בשתי אצבעותיו הראשונות. "מממ…הפנים הללו נוקשים כחרסינה. ממש כאילו איננה אנושית."

"אתה רואה! אמרתי לך שיש לנו כאן עסק עם העל-טבעי."

"טבעי למדי שפנים יהיו נוקשות—אם מישהו טרח להקשיחן באמצעים לא טבעיים, אך לבטח לא על-טבעיים."

לאחר מכן חקר היטב את אזור הפצע הפעור. הוא נגע קלות באצבעו על כתם הדם, ולאחר מכן הביט בכרית אצבעו המרוחה באדום. לאחר מכן חייך לעצמו, אך לא אמר דבר.

"ובכן?" שאל הלורד בדאגה.

"ובכן, אני מאמין כי יש לי את הנקודות העיקריות של הסיפור."

"מה?" שאל הלורד בפליאה.

"ידידי, אל נא תופתע כל כך. אם הצדק עמי, התעלומה הרבה יותר פשוטה ממה שהיא מתיימרת להיות. מה שמדאיג אותי מאד. אולם לא אחלוק עמך את כל העובדות כעת, עד כי אהיה בטוח לחלוטין בהן. רצוי כי נשוב לבתינו לעת עתה, ונחלוק עם המתים הללו את אותו צורך בסיסי משותף—המנוחה."

"חכה! אנחנו צריכים להמתין ולראות כיצד היא תיעלם!"

הבלש חייך. "האמן לי, אין צורך בכך. בין אם מדובר במעשה כשפים אפל, או בתרמית נאלחה שטרם עמדנו לחלוטין על טיבה—בשני המקרים אותה ישות, בין אם אנושית ובין אם על-טבעית, לא תהא עד כדי כך טיפשה בכדי להעלים את הגופה למול עיניהם של שני עדים."

"כן, טוב, גם ככה אני לא אוהב את התחושה שצופים בנו. בוא, נברח מפה." אמר ברעד.

"המתן", אמר הבלש, "מוטב כי נסמן את האזור בו מצאנו את הגופה—הייתי רוצה לשוב אליו בעוד כמספר ימים, לאחר שאשוב מחובה חשובה שעליי למלא בגבולות הממלכה." והוא תלש ענף קטן משיח בסביבה וסימן בעזרתו סימון X סמוך לגופה.

"מה! ואם אותו הדבר יארע בשנית מחר?"

"ידידי, מדוע כי נחשוש מגופה שכבר מתה? לו הייתה חיה וסכנה ריחפה על חייה, הייתי חושש. אך האישה המדוברת—לא ייתכן כי מסוגלת היא לשרוד את המוות ולהירצח שוב. והרי ווידאנו לחלוטין כי הינה מתה. אכן צדקת באמרך כי משהו אפל ומסתורי אופף את התעלומה הזו. אך ניתן להסביר הכל, בבוא העת. להתראות לבינתיים!"

בשעות הלילה המאוחרות, הלורד עדיין התהפך במיטתו, שוקל בראשו כל מילה ומילה שאמר הבלש, מנסה בקדחתנות לפצח בעזרת תאי מוחו האפורים את התעלומה המשונה הזו. יהא אשר יהא, חשב, חייב הוא לשוב לאותו מקום, באותה שעה, למחרת.

 

V.

שעת חצות משמשה ובאה, והלורד התהלך על קרקעיתה הקפואה של בית הקברות, בעוד רוח עזה מנשבת ומפזרת את הפתותים לכאן ולשם על פני הקברים, כאילו כדי לישוק להם בנוחם. בעודו מתקדם, הגיע בדיוק למקום הימצאותה של הגופה, אשר סומן ב-X. ולפתע דמו קפא; הוא שמע רחש הולך ומתגבר. פתאום הבחין כי מתוך הקרקע מבצבץ לאטו קבר. מיד נרתע הוא כמה צעדים טובים לאחור, אך לדאבונו דרכה נעלו על שרך שבלט מתוך הקרקע ומיד כשל ארצה וחבט את ראשו. הכאב שבחבטה שיתק אותו למספר רגעים. פתאום ראה אדם גבה קומה, רזה וחיוור, גוהר מעליו. האיש היה עטוי גלימה שחורה אשר הייתה צבועה אדום בצידה הפנימי. שערו היה אפור עם פסים לבנים פה ושם. עורו היה שחום וקמוט באזור הלחיים והמצח. עיניו היו כמו-אדומות, אך למעשה היו חומות-כהות. פיו היה צר אך מתוח, שפתותיו בגון ורוד חיווריין. מראהו היה כשל ערפד, לבד מההבעה הנינוחה והנעימה אשר על פניו. לפתע הושיט את ידיו ונשא את הלורד בזרועותיו.

"הלורד א', איזו הפתעה צפויה", החל לדבר בטון חמים באופן בלתי צפוי. "בקרוב אסביר הכל. אולם מוטב כי אקחך למעוני. אה, כן, רק ליתר בטיחות…" והאיש חבט בו בחוזקה עד כי התעלף.

כאשר התעורר, מצא את עצמו בחדר סגלגל ועגום למראה, עם מעט מאד רהיטים. קם מיד ממיטתו ויצא אל מבואה עגולה וצנועה במראה. שם פגש באותו איש משונה עומד ומחייך.

"האם הנני בשערי התופת?", שאל הלורד בדאגה.

"הו, לא, לא ידידי. התופת לעולם אינו תחת רגלינו. הוא נמצא תמיד היכן שרגלינו דורכות." אמר האיש בקלילות.

"האם אתה רומז שאני נתון תחת איום כלשהו?" שאל בהתרסה.

"ובכן…לא. לפי שעה. אולם אני שמח שהגעת. גם היא ציפתה לך, אתה יודע…"

"היא? כלומר היא פה?" שאל בדוחק הלורד.

"אכן כן. זהו משכנה של הליידי. לאחר דנדון האורלוגין של חצות, אותה קללה גורמת לה לחוות שוב את מאורע הירצחה, ולאחר מכן אוסף אני אותה לכאן, עד עלות השחר."

"קללה? איזו קללה?" שאל הלורד במהירות.

"אותה קללה עתיקת היומין והאכזרית מכולן: האהבה. אתה מבין, נראה כי הליידי מעולם לא ידעה להעריך את כוחה האמיתי של האהבה. ורצה הגורל ולא יכולתי להישאר אדיש לכך, ורציתי להוכיח לה כי אותו הכוח העדין והיפה מכל יכול גם להשמידה באם לא תלמד להעריכו כראוי. אך גם כך כולנו מהלכים כמתים בעולם הזה ללא אהבה, האין כך?"

"אני מבין…אתה, אתה רצחת את האישה הזו כי היא לא השיבה לך אהבה, וכעת הטלת עליה קללה- דרכה היא חווה כל לילה מחדש את אותו רצח איום- שאתה עצמך ביצעת!- עד היום בו תזכה באהבת אמת. דרך מופלאה להשיב רעה תחת רעה!"

"לורד א', במטותא ממך, אין זה הזמן להיות תיאורטיקן של הפשע. אכן אני פושע, אך אל נא תרחיק כל כך לכת…"

"להרחיק כל כך לכת במה? הרי הרגע הודית כי הנך פושע!" זעק הלורד א' בכעס.

"הנמך את קולך!" החווה האיש המסתורי בידו לעבר הלורד. "היא נמה את שנתה כרגע."

"הו כן, את שנת היופי שלה, אני מניח!" ירק הלורד ברוגז.

"זהו סוג היופי היחיד ששורד באישה לאורך זמן, הלא ידעת?" חייך האיש המסתורי בנעימות שצמררה את הלורד.

"ובכן, מה אתה רוצה ממני, לכל הרוחות?" שאל הלורד נרעד כולו.

"אני רוצה ממך רק דבר אחד פשוט: את אהבתך הנצחית."

"אתה משוגע…הנערה הזו תעדיף להמשיך לשאת בעול הקללה מאשר להיענות לחיזוריי."

"חושבני כי היא די מחבבת אותך. היא דיברה בשבחך."

על אף כי הלורד היה מפוחד כולו, בעמדו פנים מול פנים מול מכשף, חשוב לציין כי הוא הוחמא לא מעט.

אחרי שתיקה של כמה שניות, שאל הלורד: "איך היא תלמד לאהוב מישהו, אם אין לה בכלל לב?"

"ובכן, ייתכן ואהבת אמת תשיב לה אותו, לאחר שתוסר הקללה." ציין בפיוט-כלשהו המכשף.

"אהבת אמת…אתה הרי מכשף, הלא כן?"

"ידידי, לא כל מכשף הינו רשע. כמו שלא כל נערה יפה היא בעלת לב", הוסיף בחיוך רחב. "נשמות אור לעתים עוטות על עצמן מלבוש שחור מתוך הפחד לסנוור עולם אשר לוטה במאפליה. אין הרע כה רע כפי שהיינו רוצים אולי לחשוב. מבטיחך, אדוני, כי אני רוצה את הטוב ביותר בעבורה. היא כל חיי, כל אשר לי…" אמר מעדנות, ועפעפיו נסגרו מעט בכבדות. לאחר מספר שניות נראה כי התעשת והסתובב מיד אל עבר הלורד, מחל להתדיין עמו בטון מעשי:

"ובכן, לורד א', האם הנך מסכים או לא מסכים להעניק מזמנך לנערה הזו? אני רוצה כי תהיה בן לווייתה בעולם שלמעלה למשך תקופת מה. אולם חייב אני להזהירך כי עליך להשיבה לכאן כל יום בטרם יישמע דנדון האורלוגין של חצות, ולהשאירה בדיוק במקום בו חיפשתה הלילה, ולשוב בבת-אחת אל ביתך"

"אין לי הרבה ברירה גם כך כשאני נושא ונותן עם מכשף! מילא אם היית קצין צבאי, אזי לפחות הייתי יכול לקרוא עליך תיגר בדו-קרב!"

"אני אקח זאת כ'כן'. מצוין." חייך המכשף.

"ומה שמך, סלח לי?"

"הו, קרא לי 'סוונגלי' לצורך העניין. הבה נאמר שזהו כינויי."

"אשר נשאל מהרומן הצרפתי 'טרילבי', האין כך?"

"ובכן…הנך בקיא בספרות האימים אני רואה."

"כעת נראה כי הנני בקיא גם באימים עצמם…" מלמל הלורד, בולע את רוקו.

 

VI.

בימים שחלפו בילו הלורד והליידי בצוותא, ונראה היה כי הדממה אשר נפרשה בין שניהם, כחלום ערפילי רוחף ושקוף, קירבה אותם יותר מכל שיג ושיח דיפלומטי וארך מלל האופייני לצביון יחסים בעידן מאוחר יותר, בו השוויון בין גברים ונשים פועל לרעתם. ובכל ערב היו הם נפגשים ושחים לאיטם בחורשות השקטות והיפות, היכן שפרחי יקינטון נראו כמעט קסומים במזיגתם עם הכחול העמוק של הרקיע, כי בהיותם כהים בצבעם הכחול אף יותר מרקיע העלטה, בלטו בעמימות כמעט מיסטית בתמונת הנוף. הלורד והליידי באותם טיולים ליליים בקמה הלירית של ורדים סגלגלים גדולים, ובפריחת השקדייה תחת טל עיניהם החולמניות. היו עדים הם לאהבה בצורתה הטהורה והקמאית-כאשר אנו עדים בעזרת חושינו לאמת התבונית שברגש, ולא להיפך.

"אראה אותך שוב בקרוב, אני מצפה, גבירתי."

והיא לא אמרה מילה, אך הביטה בו נוגות, והסתובבה לאיטה.

למחרת היום, שלח הלורד מברק בכדי לפגוש את הדוכסית, ולספר לה על הנס אשר התרחש בחייו, על אף כי הועב על ידי צילו של אותו רב מג משונה. לקראת השעה שש בערב, קיבל הלורד מכתב מהדוכסית:

"הלורד א' יקירי,

יודעת אני כי זמן רב לא שמעת ממני—מה טוב! אין זה יאה להקיף אדם צעיר בחבורת ישישות. אך היה סמוך ובטוח כי הנני בריאה ושלמה. אולם, לא אוכל לפגשך היום בערב. חוששני שהנני טרודה למדי בענייני זוטא—המרקיזה הצעירה שוב זקוקה לעצתי באשר לערכת כלי החרסינה הטובה ביותר בעבור שולחן הסלון הקטן שלה. חוששני כי זה ייקח כל הערב, היא אינה מן היצורים ההחלטיים—ככל הנראה ניחנה היא במעין אינטלקט גברי עיקש. הו, כמה שאני מקנאה בה אם כך! אכתוב לך בימים הקרובים בשנית.

 

שלך מכל הלב,

הדוכסית.

מכתב נוסף אשר חיכה על מכתבתו, היה ללא מען:

"לורד יקר,

לדאבוני הרב חוששני כי הפגישה עם הליידי תיאלץ להתבטל להיום. חוששני כי נהיה עסוקים יתר על המידה בלילה זה. אנא שוב למחרת היום. שלך, בידידות, 'סוונגלי'".

 

VII.

נר יחיד דלק במבואה העגולה של משכנו של המכשף. פניו כמו היו אפורות יותר מן הרגיל, ועיניו רושפות בלהט דומם. בחדר הימני ישבה כפותה בחבלים על כיסא עץ הדוכסית. מטפחת מרופטת נתחבה לפיה והעוותה היא פניה באותה נשיות עדינה שאינה מסגירה כיאות את הפאניקה שבנשמה.

"הירגעי, יקירתי, הירגעי…בקרוב הכל יתבהר. וכשהכל יתבהר, תביני מדוע הנני הולך לעשות את אשר אני הולך לעשות." והוא חייך חיוך רחב וגיחך.

"כולי אוזן, סוונגלי" הצהיר בתקיפות הלורד, אשר נראה כאילו הופיע משום מקום.

המכשף הסתובב מיד וחיוכו נמוג באחת. הוא יצא מן החדר לאיטו, והביט בלורד בעיניים חודרות.

"ובכן, ובכן…כתבתי לך מפורשות כי אהיה עסוק למדי היום בשעה הזו, לורד יקר."

"נראה כי כולם עסוקים הערב מלבדי."

"אתה הוא זה שבחר בחיי האריסטוקרטיה, ידידי."

"שקט, סוונגלי! נמאס לי מהקשקושים שלך. אני יודע בדיוק מה עשית! אתה חסר ישע כעת!"

"ומה בדיוק עשיתי, לורד יקר?" שאל בטון רגוע. "אולי תספר לי בטובך, שאדע איזהו רע ביצעתי תחת השמש."
"אין שום בעיה. ובכן, היכן להתחיל? אתה חנטת את גופתה של אמה המנוחה של הליידי בשעווה—אני מוכן להתערב כי תכננת כל זאת במשך שנים—וכי הוצאת את גופת האם המנוחה לאחר קבורתה הטרייה, לפני כעשרים ושבע שנים, בכדי לנצלה למטרותיך הנבזיות, לאחר ששמעת על פרשיית הירצחה, כאשר נמצאה היא בבית קברות זה כשליבה עקור מחזה. ולאחר כל הזמן הזה, כאשר החלטת "להשיבה מן המתים", מרחת בכל פעם מחדש מעל הפצע הישן כתמי דם שנוצרו ביתר קלות מגרגירים סחוטים של שיחי הפטל, שצומחים כאן, בפאתי בית הקברות! שיחים שאתה בעצמך שתלת בסביבה זו! האין זה נראה לך מקום מעט יוצא דופן לשתול בו שיחי פטל? לאחר מכן, החלטת לשחק מעין טריק מלוכלך וכאילו כמו להחיותה מחדש מן המתים בניסיון למכור לנו סיפור משכנע על בתה שנרצחה באכזריות על חוסר לבה, ועולה מן הקבר להטיל חיתתה עד שעת חצות המקוללת, בעוד שבתה שוכנת במסתרי משכנך בבטחה. עד כאן טוב ויפה. אך נשאלת השאלה היותר מעיקה, מדוע תחליט לבצע מזימה כה מוזרה ומפליאה? והתשובה היא: הדוכסית. הדוכסית היקרה—אהבתך האחת והיחידה. ניסית לשכנעה, באמצעים מגוונים למדי, סלח לי, כי על נשים חסרות לב יבוא נקם כבד מנשוא. אך תוכניתך נכשלה נחרצות—הדוכסית הינה כה חסרת לב, עד כי שכחה כליל מי הנך, וכלל לא קישרה בין מעשה הפשע ועברה המוכתם הקשור כמובן בך. זה, כמובן, עורר את זעמך, והחלטת לחטפה ולהסביר לה זאת, אה, בארבע עיניים, מפני שברגלך אחריה ראית כי אינה חרדה כפי שחשבת כי תחרד. מהתחלה חשדתי שמשהו אינו כשורה—מאותו הרגע בו הדוכסית שלחה לי את מכתבה, אשר קיבלתי בדיוק בשעה שש בערב. היא נשמעה לי משונה יתר על המידה—שכן שרתה במכתב מעין נימה של תום ושמחת חיים כלל לא אופייניים לדוכסית. מיד צלצלתי אל ביתה, והמשרת הודיע לי כי הדוכסית נעדרת מביתה מהשעה שבע בבוקר. ובכן, החלטתי לרחרח מעט יותר לעומק, והגעתי לבית הקברות. אני מניח שלא ציפית לביקור חולין בשעה כה מוקדמת, ורצה הגורל ובדיוק ראיתי את "קבר" העלמה יורד דומה. כאשר נעלם כליל בתוך השלג, מיששתי את האיזור וגיליתי כמה גבשושים זעירים. לחצתי על אחד, לחצתי על שניים, ולבסוף הקבר המפואר עלה שוב על פני הקרקע. הפעם—בפחות הדר והוד. ועכשיו, אם תסלח לי, סוונגלי יקר, הגיעה השעה בה כל איש אכן יבוא על עונשו—ולא רק הדוכסית החביבה, שנראה כי כבר פרעה את חובה לך במחיר עינויים לא כה מהנים. הייתי בטוח כי מכשפים מסוגך אינם זקוקים לאמצעים כה גשמיים בכדי להמחיש את כוח… אנא! אין זה יהיה נחוץ!"

אך סוונגלי יקירנו כבר ירה את ירייתו מאקדח מוסקט כסוף-בהיר אשר שלף בזריזות של קוסם אמיתי. הלורד זינק מיד אל קצה הגומחה, וחיש מיד ירה סוונגלי כדור אחד לעברו. אך הכדור פספס ופגע ישירות בקפיץ הפותח את דלתות התקרה ומוריד את מצבת האבן מטה. תוך כדי ההמולה הספיק הלורד, בריכוז משוכלל מאין כמוהו, להפטיר כדור לכיוונו של סוונגלי. סוונגלי נפל ארצה מדמם. השוטרים בדיוק הספיקו לרדת מטה בפלטפורמת המצבה ומיד אזקוהו.

הלורד צחק בעליזות. "ובכן, ידידי, לא באמת חשבת שאגיע לכאן לבדי, נכון? אמר, מנגב את מצחו מזיעה. ובכן, קיוויתי שתפספס את הכדור הזה בדיוק במקום בו רציתי כי תפספס אותו. עכשיו במטותא מכם, שחררו את הדוכסית ואת הליידי המצויים בחדרון הקטן שמאחורי דלת העץ הסגלגלה הזו. אני מבין כי הבלש היקר ריגל אחריך בימים האחרונים לא מעט, מכשף יקר. מחשש לחיי לא שיתפתי אותו בסודות התת-קרקעיים של בית הקברות הזה. לכן העדפתי לא ליצור עמו כל קשר, אפילו לא בכדי לדעת כיצד מתקדמת התעלומה. ואכן הייתי סמוך ובטוח כי נעדר מן העיר לכמה ימים—אך אתה היית ממש מתחת לאפו, ידידי היקר—תרתי משמע! אך הוא כבר פתר את התעלומה מזמן, ואף אני הצלחתי לפתור אותה באוושה אחת—כאשר הבנתי כי הדוכסית מעורבת בעניין. מיד אצתי לעבר תחנת המשטרה ושוחחתי עם הבלש. מסתבר כי הוא עקב אחרי כל צעד שלך, ושלי בהתאמה, מאז פיצח את התעלומה. ככל הנראה הוא חיכה שתעשה דבר מה מוחשי לפני כי יטפול עליך אשם כלשהו. הוא היה זקוק לראיות ככלות הכל.הוא אשרר את כל מה שפיצחתי—למרות כי כמובן השוויץ שפיצח את התעלומה הרבה לפניי, מפני שלא היה מאוהב באף אישה כמוני—ולכן החלטנו לפעול יחדיו וללכדך הלילה."

בזמן שנכנסו אנשי המשטרה אל החדר, נשארו הלורד והמכשף לבדם בגומחה. המכשף חייך בכניעה, ואמר: "ובכן, ובכן, יש לך כישורים שאינם פחותים במאום מאלו של אשף פשע אמיתי. רק טעית בדבר אחד."

"מהו?"

"הליידי לא לגמרי מנותקת מדמותה של הדוכסית…אתה מבין, הליידי הנה בתה של הדוכסית. ואני…אביה. וכמו-כן, בתה רצתה להגיע לפה, והמשיכה להגיע לכאן תדירות לאחר שגילתה את זהותי האמיתית, ואת זהותה הפחות אמיתית של הדוכסית…היא למעשה תמכה בלכידתה של הדוכסית…והדוכסית כמובן אינה יודעת דבר על כך. הגופה אשר צופתה בשעווה לא הייתה של אמה, אלא של דודתה—כלומר של אחות אמה. הו, היא הייתה אשת חיל אמיתית…ובתי היקרה דומה לה כשתי טיפות מים. אך כלל לא לדוכסית—תודה לאל. בכל אופן, ציפיתי את גופתה בשעווה, אך השארתי את אזור החזה בדיוק כפי שהיה ביום הירצחה…ביום הירצחה בידי אחותה. על אהבתי הרבה כלפיה…זה היה לפני שנים רבות, אתה מבין…מאז היא נישאה כשלוש פעמים, ולאחר מכן צברה מבעליה מספיק הון בכדי לפרוש לחיי בטלה והוללות באופן מכובד דיו. לא הסגרתי אותה למשטרה כי רציתי לנקום בה בדרכי, באופן אישי, בבוא הזמן המתאים. ידעתי כי הדרך היחידה באמת לגררה לכאן הוא להחיות רוחות מתות מן העבר…" צחק בקלות המכשף. "אתה מבין…הולכתי אותה שולל לחלוטין. בתחילה היא חשבה כי אכן זוהי הליידי אשר נפטרה—וכשבחנה את תצלום הנפטרת לעומק, שמה לב כי היא אכן דומה למדי לאחותה. היא הניחה כי ייתכן וזוהי בת לא ידועה של אחותה. כמובן, בהיותה חטטנית מושבעת—הייתה חייבת לבחון את הנושא לעומק, מפני שהייתה חשדנית ומודאגת מאד מכל הסיפור, על אף שלבטח הסתירה זאת היטב. ובכן, המועד המתאים לא איחר לבוא. היא הגיעה לבית הקברות בחצות ופגשה שוב באותו מחזה מזעזע של מוות עקור-לבב, ולאחר מכן ברחה כל עוד נפשה בה מבית הקברות. אך אני זעקתי את שמה בחשכת הליל, וקראתי לה לשוב לבית הקברות, או שחייה יהיו בסכנה. הפחדנית הקטנה שבה, וראתה, במקום הגופה, בדיוק אשר אתה ראית לפני זמן כה רב: מצבה. היא נקשה על המצבה מספר פעמים, והבנתי שהגיעה. מיד עליתי מעלה וחטפתיה. כבר רציתי לחשוף בפניה את הסיפור כולו—וכמו כן—לא אבוש להודות בכך—להביאה בסד העינויים, כאשר אתה התפרצת כך ללא הזמנה."

לאחר שתיקה ארוכה של תדהמה, פצה הלורד ההמום את פיו, ודיבר באיטיות: "ובכן, האם אין דרך להוכיח את אשמתה של הדוכסית?"

המכשף גיחך. "כיצד בדיוק? כל הממלכה משוכנעת כעת כי הנני הרוצח לאחר שנתגלתה גופת המנוחה במשכני. מה גם שאף אחד לא יאמין לאדם כמוני גם כך."

"ובכן, תמיד היה כדאי לנסות! גם אם אין ראיות וגם אם היא מסוגלת לשחד את האנשים המתאימים! בכל זאת, למען השם!"

 

כאשר יצאו כולם ביחד מן המאורה המחרידה וסודותיה האפלים, האווירה שחש הלורד באוויר הייתה של אכזבה מרה וחוסר ישע מוסרי. וכמובן כי לא חסך שבטו מאהובתו, שכן מי לבד מן הנאהב או הנאהבת סופג ראשון מן הכעס והאכזבה האצורים באהובם או אהובתם? הרי הם היצורים הקרובים והמוכרים להם ביותר.

"באמת, ליידי! כך נוהגים באמך? שיתפת פעולה עם פושע, במקום לנסות ולהביא את המקרה באופן צודק בפני בית משפט! אני מזועזע קשות ממך!"

והלורד והליידי המשיכו לפסוע במורד הגבעה, הוא מגדף אותה מתוך לבו, והיא נוגנת הפצרות אהבה רכות מתוך תבונתה.

וכל אימת שהדוכסית ערכה נשף מזהיר בביתה לאחר תקרית זו, והיו מזכירים באוזניה את הליידי יקירתנו, תמיד הייתה מנופפת בידה בחוסר סבלנות רגזני, ומחלה להקניט אותה במיטב כישורי הרכילות היאים לה. "…וחסרת לב היא הייתה, אני אומרת לך, חסרת לב!"

 

סוף